נפש נפצעת לרווחה: על 'עתיד' לגבריאל בלחסן

עתיד, גבריאל בלחסן

  • פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏ ‏ח'/סיון/תש"ע, 21/05/2010

א.
שש עשרה דקות ושלושים ושש שניות נמשך המונולוג החותם את 'עתיד', אלבומו החדש של גבריאל בלחסן שיצא כעת ב'תו השמיני'. שש עשרה דקות ושלושים ושש שניות של וידוי מצמרר, רהוט, הזוי ומתענה, שמתפתל בעצבנות עד שמתפקע לקול אנקות הגיטרה. לרצועה הזאת קוראים בביטוי המדויק מאוד: "כדורי הרגעה בדבש", אתה זקוק לכמה מהם אחרי שזה נגמר. זו לא יציאה חריגה, בלחסן הוא רץ למרחקים ארוכים; רק שני שירים באלבום קצרים מחמש דקות.
נדמה לי שאין הרבה אומנים שמצליחים למשוך אותך במילים כל כך הרבה זמן – ועוד עם מלים קשות ומוזיקה מטרידה – אבל קצת כמו תאונת דרכים שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, אתה ממשיך להקשיב לקולות שעולים מהתופת. השילוב הזה של התערטלות הנפש הכריזמטית, האמת והכישרון, הכנות והפחד – רק הם, והם הרי כל כך נוכחים באלבום הזה, מונעים ממך לזרוק את הדיסק מהחלון.

ב.
את הסיפור של בלחסן צריך להתחיל ב'תלמי אליהו', מושב, אפשר גם לומר: שום-מקום בנגב הצפוני שיושב ברובו בעולים אלג'יראים-צרפתיים שהתעתדו לעסוק בחקלאות. אוסף אירועים מיסטיים גרמו לגל חזרה בתשובה במושב הקטן, ובלחסן כבר היה חלק ממשפחה דתית בת 11 אחים ואחיות שגרה בבית הצמוד לבית הכנסת. איתו במושב גדל מוזיקאי נוסף: אביב גדג'. השניים היו אומנם חברי ילדות, אך כשהיו נערים אסרו עליהם ההורים להסתובב יחד. כצפוי, האיסור הופר, ומהמדבר צמח מרד נעורים שתורגם ללהקת הרוק המוכרת שבהנהגתם, 'אלג'יר'.
ממש כמו קלישאה על הרכבים מהפריפריה, הוחתמה 'אלג'יר' על חוזה לשלושה אלבומים ב'הד ארצי'. זה היה אחרי הופעה בתל אביב, כאשר חברי הלהקה היו רק בני שבע-עשרה. האלבום הראשון שלהם "נאמנות ותשוקה" יצא ב-1995 ועורר מעט הרמות גבה ובעיקר הרבה התעלמות. הם לא עשו צבא, הלכו לישיבת 'אור החיים', עזבו, התאשפזו ב'אברבנאל', בלחסן חשב שהוא נביא, גדג' ניסה להתאבד בקפיצה מגשר בנתיבי איילון. יותר מדי סמים, יותר מדי מכות חשמל למוח, ושוב הכל חוזר חלילה. בין לבין הוציא בלחסן אלבומים אישיים בחברת התקליטים בבעלות אחיו של גדג', שלום גד (הבסיסט של להקת 'פונץ'): ב-1999 יצא "רכבות" וב-2002 "השנים היפות של גבריאל". האלבומים האלה נשמעו כמו חייו של בלחסן, יומני תיעוד מוזיקאליים מאשפוז במוסד הסגור, מנפש נפצעת לרווחה, ממאניה דפרסיה עמוקה שמבקשת תרפיה ואמונה.
ב-2004, תשע שנים אחרי האלבום הראשון (ובחברת תקליטים עצמאית) הוציאה 'אלג'יר' את האלבום "מנועים קדימה", בלחסן ניגן בגיטרות ושר את השיר הטוב באלבום: 'בתוך הצינורות'. פתאום השילוב הזה של בית הכנסת, דיסטורשן, פיוטים מזרחיים ומוזיקה לא קלה לעיכול נהיה הדבר הנכון בתל אביב; הדיסק נמכר, הרדיו פירגן, ההופעות המפוצצות נראו כטקס פולחן דתי. אבל חברי הלהקה החליטו להתפרק. ב-2006 בלחסן הוציא לבד את "בשדות", ובמונחים בלחסניים היה מדובר באלבום אופטימי יחסית, עדין יחסית, שהאור מאיר בו לפעמים. בשנה שעברה הוציא גדג' אלבום סולו ראשון, "תפילה ליחיד" שמו, ועכשיו, כאמור, מוציא בלחסן (יחד עם ההרכב המלווה אותו 'הבלחסניה') את "עתיד".

ג.
כמעט מתבקש להשוות את האלבומים החדשים של גדג' ובלחסן. ווקאלית ההבדל ביניהם בולט; מול הרוך המתפנק שבקולו של גדג' עומד הקול המלא והמתריס של בלחסן. אם בשירים של גדג' אפשר למצוא מעט חסד, סממנים קטנים של הרמוניה מוזיקאלית, עדינות – אצל בלחסן עדיין שולט הכאוס, הזעם הבוטה, מחלת הנפש. שמו של האלבום מתעתע, כמעט ציני: לא ברור איזה 'עתיד' יש אחרי השירים האלה, אם יש בכלל 'עתיד'. כבר בשיר הראשון 'אדמה חרבה' בלחסן צורח אל התקווה ומבקש את החסד שיביט בו וימלא אותו. אחריו מגיעים שני שירים בשם 'דשא' – האחד קשה ורועש, השני שקט וסנטימנטאלי – שני צדדים של מאניה דפרסיה שמתחלפים להם כל הזמן בבלחסן עצמו ובאמנות שהוא יוצר.
באמצע האלבום מגיע השיר "שטן". בלחסן חוזר בו לטריטוריית בית הכנסת בימים הנוראים. אחד השירים החזקים ב'מנועים קדימה' היה 'ירח במזל עקרב' שהתכתב עם הטומאה והטהרה במעשי הכהן הגדול ביום הכיפורים. באלבום אחר הוא נתן את גרסתו ל'עוקד הנעקד והמזבח' שלפני התקיעות. ב'שטן' הוא פוצח בווידוי בניגון הידוע: "בזיתי, גנבתי, גזלתי וכו'", ולרגע נדמה שהוא משלים עם חטאו אך פתאום הוא אומר: "אלה מעללי, ואלה חטאי, ואני לא מתחרט על כלום חוץ מעל 99 נקודה פסיק תשע מהכל, הייתי רוצה לשים את הראש שלי במקפיא ולצאת לסיבוב בכבישים עם הגשם הזה שיורד עכשיו".
בסוף מגיע 'כדורי הרגעה בדבש'. רוב המונולוג המרכיב אותו נאמר כבר בדיסק קודם ("השנים היפות של גבריאל").

בלחסן הוסיף בתים, עדכן מעט את הדימויים, ובעיקר חספס את העיבוד הקשוח ממילא שליווה את המילים. זה מונולוג תיאטרלי מהטינופת של החיים, מצינורות הביוב של החברה הישראלית, מהקללות הכי בוטות, מהמקומות האפלים שבאדם, מה'התחנה המרכזית' כמקום ממשי וגם כמקום נפשי-מטפורי. יש כאן אמירה חברתית נוקבת, אבל המקום ממנו כותב בלחסן הוא לא המקום הצפוי (כמו שמציין דרור בורנשטיין על השיר הזה) בלחסן אינו הנביא או המטיף בשער. הוא שם את עצמו בתוך רשת הניוול והגועל ושר משם. מתוך רצף האסוציאציות שקודחות במוחו המסויט וההזוי של בלחסן עולה רק ייאוש עמוק וסחי. לפעמים הוא כמו המשוגע של ר' נחמן, כלומר; השפוי היחיד שמדבר בהיגיון בעולם המשוגע הזה, פתאום הוא צורח ברגע של תנופה מעורערת: "ערב ראש השנה אני בולע כדורי הרגעה בדבש, אני נושם את הירח", אבל רוב הזמן הוא על סף התמוטטות: "ימים חלולים של הראש בין הידיים / של תינוק מת בבטן / של שיטוטים בעיניים נפוחות וגוף כבד מייאוש מרעיל / וכדורי הרגעה לסוסים סופניים / אבא מזדקן אמא מזדקנת אחים ואחיות מזדקנים / הזיה, הזיה אחת מטורפת".

ד.
לא כל כך נעים לי לכתוב את זה, אבל לפעמים אני מתפלל על גבריאל בלחסן.
ב'רק לעוד כמה שעות' הוא שר: "אני לא יודע להתפלל תמיד שאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם". ואני מתפלל בשבילו תפילות יפות שהוא הקליט בעצמו: את החידוש שעשה ל"אם יהיה זה רצונך" של לאונרד כהן, ואת התקווה הגדולה שנמצאת ב"תפילה צעד 11" (מתוך "בשדות"): "עשה אותי כלי לשלוותך…/ עשה שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם". אולי התפילות עוזרות; האלבום הזה יצא, ובפסטיבל דוקאביב האחרון זכה סרט על בלחסן (ששודר גם בערוץ השני) בבימוי אופיר טריינין בשם "גם כשעיני פקוחות". ואפילו אקו"ם העניקו לו לאחרונה את 'פרס עידוד היצירה'.
אני מרגיש שהסיפור הזה יכול להישמע בקלות כמו הטייפ-קסט הקבוע של אגדת רוק, של מוזיקה לתיכוניסטים מבולבלים, אבל מי ששומע אותו יודע שאי אפשר שלא להאמין לכל מילה. בלחסן חף ממניירות, הוא לא שונא את החיים, הוא מת מפחד מהם. מתחתיו יש רק את התהום. זה חומר קשה מאוד, ראו הוזהרתם.

[והנה דברים שפרסמתי במוסף "ערב שבת" של "מעריב" (30/08/2013) אחרי מותו של גבריאל]

כי אתם עימדי – גבריאל בלחסן ז"ל

ביום שלישי בערב, עם היודע דבר מותו של המוזיקאי גבריאל בלחסן, התחיל בכיכר העיר של הפיסבוק מספוד גדול. פטירתם של גיבורי תרבות הוא תמיד זמן מיוחד ברשתות החברתיות. זיכרונות, הרהורים, הספדים מרגשים והמון קישורי יו-טוב מציפים את הדיפים, והאבל הופך קולקטיבי ומורגש לכמה שעות. גם ביחס לאומנים אחרים שמצאו את מותם בשנים האחרונות, האבל הווירטואלי על בלחסן היה יוצא דופן. המספד לבש פנים אישיות מאוד, כמעט משפחתיות, ומעגל האבלים חרג מהחשודים המיידים אל אנשים שקשה היה לדמיין שיתחברו בכלל לחומרים הללו.

"גם אם אעוף למרחקים, ואתהלך בלבוש מלכות", שר בלחסן בשיר "ברוך הבא" (מתוך האלבום "בשדות"), "לא אירא רע כי אתם עמדי, ועיניכם מולי". האבל שבא עם בשורת המוות הבהיר כמה רבים היו עמו. דבר די מפתיע למי שנחשב, בצדק, לאומן לא קל לעיכול ולא מאוד פופולרי. כמעט כולנו קראו לו "גבריאל", כאליו ישבנו יחד איתו מידי ערב בצריף בתלמי אליהו. כאילו ליווינו את המחלה מקרוב. שמחנו בשמחתו ונעצבנו בצערו. אינטימיות גדולה – ורובנו הרי זרים גמורים – עם הצעקה הקשה שצעק.

וצריך להודות: הרבה אנשים מנסים לצעוק, והרבה מהם צועקים את עצמם דרך האומנות. גם את ברוכי הכישרון שבהם למדנו לא לקחת לגמרי ברצינות. להזדהות אמנם, אבל לפקפק קצת במניעים. לחשוד בזיוף קל, בקידום שמייצרת ההתערטלות.

גבריאל בלחסן היה נקי מכל פקפוק וחשד כזה. הוא היה נפש מעולם התוהו שבאמת לא שיחקה את המשחק ולא זכרה שיש בכלל כללים. היו לו רק אמת שיצאה מתוך בית רעוע שקוראים לו "נפש" וקופסת אכסנה שברירית לא פחות שנקראת "גוף". והאמת שיצאה משם הייתה צעקה, בדרך כלל לא נעימה (אם כי, כמה מהשירים היפים ביותר של גבריאל היו דווקא השירים "הנעימים": החידוש ללאונרד כהן ב"אם יהיה זה רצונך" ו"תפילה צעד 11"), אבל תמיד ברוכת כישרון וכובשת בכנותה.

את הסיפור של בלחסן צריך להתחיל במושב 'תלמי אליהו' שם נולד בשנת 1976, שום-מקום בנגב הצפוני שיושב ברובו בעולים אלג'יראים-צרפתיים שהתעתדו לעסוק בחקלאות. אוסף אירועים מיסטיים גרמו לגל חזרה בתשובה במושב הקטן, ובלחסן היה חלק ממשפחה דתית בת 11 אחים ואחיות שגרה בבית הצמוד לבית הכנסת. איתו במושב גדל מוזיקאי נוסף: אביב גדג'. השניים היו אומנם חברי ילדות, אך כשהיו נערים אסרו עליהם ההורים להסתובב יחד. כצפוי, האיסור הופר, ומהמדבר צמח מרד נעורים שתורגם ללהקת הרוק המוכרת שבהנהגתם, 'אלג'יר'.

ממש כמו קלישאה על הרכבים מהפריפריה, הוחתמה 'אלג'יר' על חוזה לשלושה אלבומים ב'הד ארצי' אחרי הופעה בתל אביב, כאשר חברי הלהקה היו רק בני שבע-עשרה. האלבום הראשון שלהם "נאמנות ותשוקה" יצא ב-1995 ועורר מעט הרמות גבה ובעיקר הרבה התעלמות. הם לא עשו צבא, הלכו לישיבת 'אור החיים', עזבו, התאשפזו ב'אברבנאל', בלחסן חשב שהוא נביא, גדג' ניסה להתאבד בקפיצה מגשר בנתיבי איילון. יותר מדי סמים, יותר מדי מכות חשמל למוח, ושוב הכל חוזר חלילה. בין לבין הוציא בלחסן אלבומים אישיים – יומני תיעוד מוזיקאליים מנפש נפצעת לרווחה – בחברת התקליטים בבעלות אחיו של גדג', שלום גד (הבסיסט של להקת 'פונץ'): "רכבות" (1999) ו"השנים היפות של גבריאל" (2002).

ב-2004, תשע שנים אחרי האלבום הראשון הוציאה 'אלג'יר' את האלבום "מנועים קדימה", בלחסן ניגן בגיטרות ושר את השיר הטוב באלבום: 'בתוך הצינורות'. פתאום השילוב הזה של בית הכנסת, דיסטורשן, פיוטים מזרחיים ומוזיקה לא קלה לעיכול נהיה הדבר הנכון; הדיסק נמכר, הרדיו פירגן, ההופעות המפוצצות נראו כטקס פולחן דתי. אבל חברי הלהקה החליטו להתפרק. בהמשך בלחסן הוציא לבד את "בשדות" (2006), "עתיד" (2010), "גם כשעיניי פקוחות" (2011, גם שמו של סרט דוקומנטארי על בלחסן בבימויו של אופיר טריינין) ו"מדרגות" (2013, עם אחיו ידידה). המוות, שהעסיק רבות את בלחסן והופיע לפעמיים בשירו, קטע את צעקת הנפש המיוחדת הזאת.

Advertisements

14 Responses to “נפש נפצעת לרווחה: על 'עתיד' לגבריאל בלחסן”


  1. 1 דניאל 26/05/2010 בשעה 14:04

    גבריאל גבריאל, תודה על היופי העוצמה
    תהיה חזק !

  2. 2 רוני הררי 26/05/2010 בשעה 14:13

    ראיתי את גם כשעיני פקוחות סרט מקסים! וגם כתבה מקסימה!

    "אבל בלילה, געגוע ליד חמלתית"

  3. 3 אלג'יראי 26/05/2010 בשעה 14:17

    אלבום לא קל, אבל ממש ממש טוב. אחד האנשים גבריאל

  4. 4 Yair 27/05/2010 בשעה 22:36

    מתי יש עוד הצגה של הסרט? שיסדר עוד הצגות למי שפספס …

  5. 5 אפרת 02/06/2010 בשעה 0:54

    תסלח לי אבל נראה לי שזה לא נכון לתת במה לאדם חולה בנפשו, לפאר אותו ככה ולגרום לאנשים לקנות את הדיסק. אולי באמת עדיף להתפלל ולא לכתוב

  6. 7 אוריה 23/08/2010 בשעה 8:55

    אז אפרת, אולי ניקח את כל הלוקים בנפשם ונכניס אותם לגטו, כדי שלא יזהמו את האוויר שאפך הענוג נושם?

  7. 8 סיון 30/08/2010 בשעה 0:02

    לאפרת

    מה שכתבת פוגע בי אישית.
    בתור מישהי ששומעת את המוזיקה של גבריאל כבר שנים,
    אני מצליחה לראות את העומק ואת הקושי הרב שגבריאל עובר עם כתיבת כל מילה ומילה משיריו.
    לא לתת לו במה? אז למי ניתן במה? לאמנים שטחיים שמשחיתים לנו את המוח ושוטפים אותנו בשטויות? את מוזמנת להשמיע לילדים שלך את האמנים האלה,
    ולתת לאנשים שמוכנים לשמוע דברים קצת יותר משמעותיים את הזכות לעשות זאת בלי לשמוע את הביקורת הלא הגיונית שלך.

    חבל לי שיש אנשים שחושבים כמוך. אני מוכנה לקבל אנשים ששומעים כל מוזיקה שהיא, אבל לא כאלה שחושבים שיש למנוע סגנונות כאלה ואחרים מאנשים אחרים.

    ובאשר לגבריאל – אני לא חושבת שקם עוד אמן כמותו בארץ שלנו. הוא אדם עם אומץ יוצא דופן שאומר את כל מה שבליבו מבלי לחשוש, כן ירבו אנשים כמוך גבריאל, אני תמיד אתמוך בך מאחורי הקלעים.

  8. 9 מונולוגים לילדים 08/09/2011 בשעה 11:56

    לפי דעתי אנו חיים במדינה דמוקרטית וכל אחד יכול לשמוע ולכתוב את מה שהוא רוצה ובמיוחד בבלוג שלו.. אני לא מצדיקה את אף אחד פשוט מביאה את דעתי.. כל עוד זה מוזיקה יפה ומילים מלמדים השכל אז למה לא לתת לילדים לשמוע באמת?


  1. 1 עד השיר הנקי: ‘הלב והמעיין’ מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר’ נחמן ומושג ה’מנגן כשר’) « עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 27/06/2010 בשעה 0:09
  2. 2 צריף עם גיטרה: ראיון עם רוני שויקה לרגל צאת ספרו ‘שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות’ « עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 05/01/2012 בשעה 16:00
  3. 3 רחוב העצב החד סטרי – דודו טסה ושלום גד « עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 20/07/2012 בשעה 14:39
  4. 4 רחוב העצב החד סטרי – על האלבומים החדשים של דודו טסה ושלום גד « טראקבאק על 30/07/2012 בשעה 9:53
  5. 5 כשהחיצים חודרים את השריון – על אביב גדג' ו"ילדים של מהגרים" | עמיחי חסון | תת מודע זמני טראקבאק על 28/06/2013 בשעה 11:13

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: