עוזי וייל וההקדמות

עוזי וייל עבר לכתוב הקדמות. ריימונד קארבר ('שירים'), מארק סטרנד ('שירים'), יורם קניוק ('היהודי האחרון'), עוזי וייל לעצמו ('השער האחורי') ועכשיו ארנסט המינגווי ('סיפורי ניק אדמס') – כולם פותחים במבואות אישים של וייל. כלום כתובים היטב, חלקם – כמו זו של סטרנד – ממש מעוררים קנאה. הם כל כך טובים עד שאתה שוכח שבסופו של דבר הם מספרים את אותו סיפור: וייל נולד פעם נוספת בקראו את הספר לו הוא מקדים, חייו השתנו, הוא הניח את ידו מקארבר/סטרנד/קניוק/המינגווי וראה עולם חדש.
יותר מהכל ההקדמות האלה רק מעוררים את הגעגוע לטקסט חדש של וייל, טקסט שנדמה שנגזל מאיתנו כבר זמן רב.

מתחשק לי לעשות לוייל את מה שהוא עושה לאחרים. לכתוב על איך כנער קראתי את 'ביום שבו ירו בראש הממשלה' מעותק שקניתי בעשרה שקלים מאחת החניות באלנבי, וחשבתי: 'ככה ממש אני רוצה לכתוב'. על ההתנפלות ביום שישי על 'השער האחורי', על 'הסבר קצר על מוות ואהבה' שמתחבא בסוף 'אושר' ונדמה שציטטתי אותו יותר מדי פעמים.
אבל נראה לי שאני לא טוב באמנות הזאת, אומנות ההקדמות.
עוזי וייל בשבילי הוא מה שאדם ברוך קרא לו 'סוכן תרבות' – אני חייב לו את השירה האמריקאית המודרנית, את ההומור המשונה שלו שמדבר בי, וכמובן את שלום טושקה.

הקדמות רק מעוררים את הגעגוע לטקסט חדש. עוזי וייל

פעם קיבצו את כל ההקדמות שכתב הרב אשלג לספרים תחת השם 'ספר ההקדמות', ויצרו ספר מבוא לא רע לתפיסה הקבלית שלו. אולי יבוא יום ונעשה את זה גם לעוזי וייל ותחנות התרבות שהוא כותב עליהם. אבל אחרי שגם בשבוע הספר הזה יצאתי עם שתי הקדמות וללא ספר חדש אני רק רוצה לבקש:
בחיאת עוזי, שחרר לנו משהו.

והנה טקסט של דויד מאמט (מתוך 'כתיבה במסעדות') שוייל תירגם ושתל בהקדמה של סטרנד:

'האם א-לוהים מת?' ו'למה אין יותר סרטים טובים?', הן פחות או יותר אותה שאלה. שתיהן מודות שהמיתוסים שלנו אכזבו אותנו – שהתחלנו לשפוט אותם בצורה רציונאלית, ומצאנו שהם לא מספקים. אנחנו רוצים לראות את אברי המין של השחקנים על המסך, ולהיות בטוחים שהם 'ביצעו את הפעלולים שלהם בעצמם'. אנחנו מבקשים מהמשיח שיזרוק את עצמו מגג הבניין. כשאנחנו מתרגמים את הטקסטים שלנו לחוויה רציונאלית, אנחנו מונעים מהם את מטרתם, והיא להגיע לתת מודע שלנו ולטהר אותו מחרדה ומאשמה. למעשה, אנו דוחים את עצם האפשרות שלנו לפתור בעיות – את היכולת להתמודד עם המופשט. אבל כשאנו פועלים כך, אנחנו בעצם מתעלמים מהבעיות המופשטות של חיינו, דוחים את פתרונן שוב ושוב, ומתעסקים רק עם מה שעל פני השטח – עם המובן וההגיוני. מכיוון שהבעיות הלא מודעות הן הבעיות הגדולות ביותר של חיינו, ברגע שאנו מתכחשים לקיומם אנו יוצרים חרדה אמיתית, אישית וחברתית. החרדה הזאת מטופלת על ידי הטלויזיה. על ידי בידור יום יומי, נגיש, מיידי, שמרגיע את כל הפחדים שלנו ברמה המיידית והשטחית ביותר – אבל לא עושה דבר לפתור אותנו. שטחיות, כי זה אינו טיפול בקתרזיס, אלא בהרדמה; הוא לא מטהר, הוא רק מטאטא את פני השטח. זה מה שעושה הטלויזיה. טלוויזיה היא המכשיר דרכו אנחנו מתנקים, מדי ערב מרגשותינו השליליים. הטלויזיה עושה טקס מחוסר הנחת שלנו (הדיווח היומי על מחדלי הפוליטיקאים); מהצער שלנו (בשידורי יום הזיכרון); ומהאושר שלנו (על ידי ארבע ערוצי סרטים שמשדרים מאתיים סרטים ביום שכמעט כולם נגמרים בהפי אנד). התוכניות הללו אינן מסוגלות להגיע לעומק הרגשי בו אמורה הטלויזיה לגעת. כך שה"נושאים" שהטלויזיה מטפלת בהם, הם לא יותר מאשר נוסטלגיה והיכולת להיות מעורבים באמת.

מודעות פרסומת

3 Responses to “עוזי וייל וההקדמות”


  1. 1 צליל 13/06/2010 ב- 23:48

    איפה אתה שלום טוקשה? ואיפה דוב הכותל? ורונית כרמלי? ופרופ' קרל גוסטב?

    יאללה עוזי וייל!

  2. 2 יהודה גזבר 15/08/2011 ב- 0:14

    משעשע. בדיוק היום חשבתי לעצמי שהוא כותב יותר מדי הקדמות והן יותר מדי טובות. לעיתים הן בכל לא עוסקות בספר, אלא בחיים, והן מדויקות כמו שרק עוזי וייל יודע. החיפוש בגוגל הביא אותי לכאן, ופשוט הוצאת לי את המילים מהפה.
    תודה.


  1. 1 דברים שעוזי וייל כותב לפני ספרים « הכריכה האחורית טראקבאק על 11/09/2012 ב- 13:05

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 212 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: