אחד היה אברהם – לבירור נסיונו של אברהם אבינו ועניין ההשמטה של ר´ נחמן

"אחד היה אברהם" (יחזקאל לג) – שאברהם עבד השם רק על-ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם וזהו: אחד היה אברהם. וכן כל הרוצה לכנס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי בחינה זו שיחשב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעינים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, ורק יהיה בבחינת: אחד היה אברהם – כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל:
(השמטה \ ליקוטי מוהר"ן תניניא, ר' נחמן מברסלב)

א.
אברהם מופיע פתאום. אנחנו פוגשים אותו והוא כבר נשוי, וכבר עוזב את ארצו ומולדתו בדרך לארץ כנען, וכבר מת עליו אביו. כשיאמר לו הא-לוהים 'לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ' הוא יורה לו לעשות את מה שתכנן לעשות ממילא[1] ובכך יאשר את המצב הקיים.

התורה מתחילה את הסיפור מהאמצע. למה אלוהים מדבר עם אברהם? מדוע דווקא הוא? מה הבקשה הגדולה ללכת להיכן שמועדות פניך? המדרשים ינסו להשלים את הרקע: הם יספרו על הילד אברם ששואל 'מי ברא אלה?', על חיפוש האלוהים שמתחיל בשמש ובירח ונגמר באינסוף, על אברהם הלועג לאלוהי תרח ושובר את תרפיו. אבל דווקא בתמונת המדרש ההרואית הזאת – אברהם המנפץ את פסלי אביו – תתגלה האמת שיודע כל תיכוניסט שמרד אי פעם בחייו: זה לא סיפור גדול לשבור את אמונות ההורים. השלכת הכיפה, הוספת הזקן, התיק הזרוק עם הבגדים – המעבר לעצמאות מחשבתית היא בקשת החיים הבסיסית בה אתה לא יוצא באמת נגד עצמך.

ב.
אברהם יוצר אלוהים חדש – האלוהים שלו. באמונתו החדשה אין פסלים, ואין קרבנות אדם, אלוהים אחד, חי ומקיים את העולם בטובו הגדול תמיד. אברהם יוצא להפיץ את האמונה החדשה בעולם. באוהלו הפתוח ישמעו נוודים אודות האל המנוגד כל כך לעולמם הפגאני, ידבר על חמלה, על אחדות, על חיים. אברהם ושרה יחיו את התגשמות ההבטחות: יצחק יולד ממקום שנותר בו רק צחוק, ובית אברהם יחיה ברווחה.

כשיאמר לו אלוהים 'לֶךְ-לְךָ' בשנית כבר יבקש ממנו לשבור את 'האלוהים שלו'. שלו – ולא של אביו. את אמונתו הפרטית, את חייו. לא רק את יצחק יתבקש אברהם לעקוד על המזבח, אלה גם את מלכות השמיים שיצר לעצמו. ייקח את החמלה, את ההבטחה, את החיים, ייקח את כל מילותיו לאנשים שיספרו על צביעתו בשוק, ייקח את אלוהיו השונה שלא מבקש את קרבן האדם (ובטח שלא קרבן הבן), ויעקוד את ארצו הרוחנית, ומולדתו העצמית, וביתו שלו תחת המזבח.

ג.
אבל ברגע האחרון: 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר'.
ואולי דווקא כן לשלוח? אולי זה הניסיון? איזה ציווי תקף – הדיבר הראשון או השני? איזה אלוהים מדבר אלי בכלל, זה שדרש להקריב, או זה האומר לי כעת להניח? האם אלוהים מתחרט? האם להרפות?
אברהם מרסק את השאלות והתשובות כולן. נפשו עכשיו היא סכיזופרניה אלוהית שעומדת מול אינסוף כפשוטו: מול אינסוף תשובות ושאלות ומעשים וניסיונות, והיא שבורה לאלפי רסיסים המפוזרים על גבי המזבח. הוא עומד לאבד את האשה שאיתו, ובמידת האמת גם את בנו, והולך להישאר רק עם אלוהים.

ד.
כשנה לאחר מותו של ר' נחמן מברסלב יצא לאור חלקו השני של ספר התורות המרכזי שלו 'ליקוטי מוהר"ן' (המכונה גם 'ליקוטי מוהר"ן תניינא'). חדי העין יבחינו שלפני תורה א' הוסיף ר' נתן (תלמידו הבכיר של ר' נחמן ועורך הספר) 'השמטה' תחת השם 'אחד היה אברהם'. ה'השמטה' מדברת על הטוטאליות שבמעשה האברהמי, טוטאליות בה כל דבר – ואף הדברים הקרובים ביותר – עלול להיות 'מניעה'. יהודי הדורש את קונו באמת, אומר ר' נחמן, יהיה כאברהם אבינו; אחד, יחידי, בודד.

נדמה לי ש'אחד היה אברהם' ו'אחד היה נחמן' – שר' נחמן לא מדבר אלא על עצמו. אפשר להתבונן בנסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל[2], באמירותיו לחסידיו, בהתנהלותו כמנהיג חסידי שנוי במחלוקת שאינו חושש לעשות דברים שאינם מקובלים – ולמצוא את העקדות המנחות בחיי ר' נחמן, לעתים קרובות ללא שה שימתיק את הקרבן.

ה.
מה מציעים לנו, בסופו של דבר, אברהם/נחמן אם לא את טירוף האלוהים האחד, את המפגש עם הטוטאליות שבשבילו ילדותיך ימכרו לשפחות, בנך ייעקד, אשתך תמות מרוב צערה, והאנשים יצחקו ויבזו אותך ואת דרכך.
אבל בסוף, בסוף יהיה א-לוהים.
ואולי זאת פשר ה'השמטה' – 'השמטה' ולא 'תורה'. ר' נתן בוחר להניח את הדברים מחוץ לסדר 'ליקוטי מוהר"ן תנינא' ולא בתוכם. ללא מספור, ללא מקום מסודר, מושמטים. תורה כזאת, מחליט ר' נתן, לא יכולה להיות בסדר. דרישתה היא כמו ניסיונו של אברהם: מעל הסדר, מעבר לטוב ולרע – באלוהים.

(שבת פרשת 'לך לך' תשס"ז)
————————————–

[1] סוף פרשת נח, בראשית יא, לא: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

[2] שבחי הר"ן, סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל, אות ו: "וכאשר שמעה אשתו זאת שלחה בתה אליו לשאול אותו איך אפשר לו להניח אותם. מי יפרנסם והשיב כך: את תסעי למחתנך אחותך הגדולה יקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה שקורין ניאנקע אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות ואמך תהיה משרתת קעכין וכל מה שבביתי אמכור הכל על הוצאת הדרך וכאשר שמעו זאת בני ביתו געו כולם בבכי ולא היה לו שום רחמנות עליהם".