- (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 11/03/2011)
יהוא ירון ; "דברים יומיומיים כאלה"
יהוא ירון הוא אחד השמות שקשה להתעלם מהם במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. הקונטרבסיסט (והבסיסט) היחף שמלווה את רות דולורס וייס, אביב גדג', גלעד כהנא ורבים אחרים סומן מזמן כהבטחה גדולה. ההרכבים שהיה שותף בהם, כמו גם העבודה שלו כנגן וכמפיק (ובראש הפקת יצירת המופת של רות דולורס וייס מ-2008 – "בעברית") גירו את האוזן, וזו ביקשה עוד מהבחור שעומד בדרך כלל מאחור.
לאט לאט הוא התחיל להופיע במרכז הבמה עם חומר משלו. ההופעות הקטנות גדלו בהדרגה למסיבות מרובות משתתפים, השם שלו נלחש מפה לאוזן ומבלוג לפורום כסוד של יודעי דבר. עכשיו, אחרי תקופת עבודה, הסוד נאסף אל תוך אלבום בכורה.
צריך להבין שכבר זמן רב לא היה דיבור מפרגן כל כך בסצנת האינדי הישראלית כמו הדיבורים סביב יהוא ירון. אנחנו אמנם רק בראשית השנה האזרחית, אך דומה כי מקהלת קובעי הטעם כבר דאגה להכריז על "דברים יומיומיים כאלה" כאלבום השנה של 2011. לכאורה, חיבוק חם שכזה הוא הדבר הטוב ביותר בשביל ירון. אבל החיבוק הזה הופך, לטעמי, לחיבוק דוב. כובד הכתרים שמונחים על ראשו של ירון יוצר ציפיות עצומות וחוסם האזנה נקייה, שאחריה יסתבר שאכן מדובר באלבום טוב ומעניין אך לא ביצירת המופת שה'הייפ' מנסה לקדם.
אבל הרשו לי להצטרף למקהלה: הבחור מוכשר. מאוד. אי אפשר להיות אדיש אל המוזיקה והמילים שלו ואל הצורה שבה הוא עוטף ומגיש את השירים. ירון מצליח לשמר בדיסק את תחושת האנרגיה החזקה מההופעות שלו, הכוח שזורם מהפה הפעור שכמעט בולע את המיקרופון חודר גם את הרמקולים הביתיים. האווירה הקברטית שמאפיינת את ההופעות מוצאת גם היא את מקומה באלבום: רצועות קצרות וארוכות, מסלול מגוון של סגנונות מוזיקליים ומצבי רוח. לפעמים הוא אגרסיבי ("קומי"), לפעמיים נוסטלגי ("קיים ונעלם"), מלא פאתוס ("ההרודיון שלך") או מבקש רוך ("דגל שחור"). כל שיר מותאם למצב שלו, וירון – שאיננו מבצע "מדויק" – שר את מה שהשיר מבקש.
ההשפעות ניכרות: מטום וייטס וניק קייב ועד אביב גדג' ורות דולורס וייס. אבל במפת המוזיקה הישראלית הוא מזכיר בעיקר את שלומי שבן (שגם היה האורח המיוחד בהופעת ההשקה החגיגית של האלבום) – בצורת ההגשה, בתיאטרליות, בטקסטים ("ערפל סמיך", למשל, הוא שיר שלומי שבני טיפוסי). ירון פחות קומוניקטיבי משבן, ונראה שהרדיו לא ימהר לחבק אותו כפי שהוא מחבק את הפסנתרן המחונן, אבל הוא מפצה על הנגישות בהעזה מוזיקלית גדולה יותר.
עד כאן מחמאות. אבל יש גם צד שני: "דברים יומיומיים כאלה" הוא אלבום שיוצר עומס על המאזין. לשמוע אותו זה כמו להביט בתמונה צבעונית מדי ולהסתחרר אל הרצפה. המעבר בין השירים מבלבל ולא תמיד חלק. המאזין נותר מותש לאחר השמיעה, למרות שנדמה שהיה כאן ניסיון ליצור אלבום מגובש ומדויק. יש לירון חומרים רבים יותר מתריסר השירים שהוא בחר (אני זוכר לפחות שיר אחד נפלא ששמעתי ושלא מצאתי באלבום), וניכר שמה שנמצא כאן הוא חלק מניסיון להדק את האלבום לכדי יצירה אחת.
הכתיבה והיצירה מעסיקים את ירון לאורך האלבום והוא מרבה לכתוב עליהם בארס-פואטיקה. כך ב"זה לא זמן טוב לכתוב שירים" ובמחוות היפות למאיר אריאל ("שוב אני מוצץ גבעול שמישהו אחר השאיר") ולשלום גד, וכך, כמובן, גם בבחירה לבצע את שירו של נתן זך "שלושה שירים שלא נכתבו (חלק א)". זאת בחירה מעניינת בכמה מובנים: ככותב ירון דווקא רחוק מזך ונוטה לכתוב טקסטים מסתוריים יותר ושיבוץ השיר מדגיש את זרותו. בנוסף, המילים של זך לא מתמסרות בקלות ללחן של ירון, וגם הבחירה בשורה מהשיר ככותרת האירונית של האלבום (אין, כאמור, יותר מדי יום יומי ב"דברים יומיומיים כאלה") היא מעניינת. ובכל זאת, בעזרת ביצוע מיוחד ומפתיע ירון הופך את השיר (ואת הכותרת) לשלו. האלבום הוא טוב. צריך רק לקחת אותו בפרופורציות המתאימות, ולשמוע באוזן נכונה.
ואי אפשר להתאפק; רות דולורס וייס מבצעת את השיר היפה מאוד מאוד של אביב גדג' "בלוז ראש חודש" יחיד איתו (לא כל כך משנכנס אדר וכו'):
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
"יצירת המופת של רות דולורס וייס" – קצת נסחפתם, לא?
(י)הוא נהדר.
למה בלי להזכיר את רונה קינן, שאיתה הוא עובד בעיקר בימים אלה?