- (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 25/03/2011 תחת השם: "בראש השרשרת")
Radiohead – The King of Limbs
העניין הוא כזה: האם יש דרך להתחמק מכתיבה על האלבום החדש של 'רדיוהד'? האם התעלמות ממנו תהיה שוות ערך, נגיד, להתעלמות מאלבום חדש של 'פינק פלויד' בשנות השבעים? מצד שני: האם הדחיפות העולמית לחוות דעה על "The King of Limbs" ממש ברגע ששוחרר אל הרשת איננה מפספסת את האפשרות להקשיב לו באמת?
קיתונות של מילים כבר נשפכו על כל אחת משמונה הרצועות של האלבום הזה; מילים מאכזבות, מרוצות, מנתחות, צחקוקי "המלך הוא עירום" וקריאות "יחי המלך" – אבל מה שלא תגידו, האלבום הזה יצר תחושה של אירוע, תחושה שהולכת ונעלמת מהמרחב של הרוק העולמי. למעשה, הוצאת "The King of Limbs" הזכירה שוב ש'רדיוהד' עומדת כנראה בראש שרשרת המזון. בעידן שאין בו כמעט להקות רוק גדולות שמצפים מהן לחדש או להגיד דבר מה חשוב – 'רדיוהד' נשארים הרכב שנושאים אליו אוזניים. תנועת קשב וצפייה שכזאת לא נרשמה גם מול אלבומים של להקות מעודכנות יותר (כמו 'הסטרוקס' או 'פורטיסהד'), וגם לא מול להקות המיינסטרים הגדולות (כמו 'קולדפליי' או ההרכב האירי בנשיאות חובש משקפי השמש המכונה "בונו"), שלמרות ההצלחה הרבה שהן זוכות לה, לא רבים מצפים מהן לאתגר אותם מוזיקלית.
אבל הנה פתאום – אלבום אולפן שמיני של 'רדיוהד'. לפי הרעש אפשר לחשוב בטעות שמדובר בליידי גאגא.
צריך לזכור שחלק גדול מהרעש לא היה קשור לתוכן אלא לצורה. זאת הפעם השנייה ש'רדיוהד' מאתגרת את המודל הכלכלי והיחצ"ני של תעשיית המוזיקה העולמית. האלבום הקודם In Rainbows"" (2007) הוצא לרכישה אינטרנטית בשיטת 'שלם כראות עיניך', ויצא באופן עצמאי ללא תמיכה של חברת תקליטים (מאוחר יותר הוא הופיע גם בלייבל העצמאי XL Recordings). גם האלבום החדש מוצע להורדה באתר של הלהקה וגם הוא יֵצא בעתיד בגרסה מורחבת כמוצר פיזי מסורתי. העובדה שלהקה בסדר הגודל של 'רדיוהד' עושה את זה (ולא אומן אינדי נידח) מעלה את שאלת הנצרכות של חברות התקליטים ואת השימוש ברשת לכתחילה למרכז הדיונים. בנוסף, הם שיחקו בצורה מעניינת עם זמן ההשקה של האלבום, וביחד הדבר יצר יחסי ציבור מתקדמים בלי להוציא פאונד אחד.
כיצד הגיעה החמישייה האוקספורדית שהחלה את דרכה בסוף שנות השמונים (ופרצה לתודעה דווקא בשיר המעצבן Creep"") למעמד הזה, תקצר היריעה מלהרחיב כאן. נאמר רק שמתחת ידיה יצאו יצירות המופת "OK Computer" (1997) ו"Kid A" + "Amnesiac" (2001-2000), ושהיא לובשת ופושטת צורה, מנסה ומגששת בז'אנרים (בעיקר אלקטרוניים) ובשילובם, ומעִזה לעשות ניסיונות שמשפיעים על מגמות תרבותיות בגלים גדולים.
המעמד הזה הוא גם בעיה: אף אחד לא מצפה מהם לשחרר אלבום שהוא פחות מ"טוב מאוד", ומה לעשות, "The King of Limbs" הוא לא אלבום "טוב מאוד". הוא אלבום טוב, יפה לפרקים, מאתגר, אבל לא מחדש. לא עפתי, מה שנקרא, אבל אני גם לא מאוכזב. ב-37 הדקות שלו מציעים טום יורק וחבורתו מוזיקה מרובת שכבות שמבקשת להאזין לה יותר (בהפקת "החבר השישי" נייג'ל גודריץ').
בחלוקה שטחית אפשר לחלק את האלבום לשני חלקים: הראשון אלקטרוני יותר, כמעט נטול גיטרות ומרובה ביטים, ותיפוף ממסטל (אני לא כל כך בעניינים כשזה נוגע לאלקטרונית, אבל מבקרים מעודכנים ממני טענו שבניגוד לאלבומים הקודמים, הפעם האלקטרונית שלהם נשארת קצת מאחור). החלק השני אוצר בתוכו שירים רגועים יותר וקומוניקטיביים יותר (הכול יחסי), שנדמה שאוצרים בתוכם סוד. שימו לב לרצועה השישית (Codex"") היפהפייה.
גם אחרי שמיעות רבות, אני מרגיש שצריך לתת לאלבום הזה זמן. הייתי בראשית התיכון כש"Kid A" יצא, ובהתחלה, כמו בירה ראשונה, זה היה מוזר ולא כל כך טעים. אבל בדיוק כמו הטעם האלכוהולי הנרכש, כעבור זמן רק ביקשתי עוד מהמוזיקה ומהחבית. מי יודע איפה האלבום הזה יפגוש אותנו בטווח ארוך.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
גאון! לכתוב ביקורת שמתלבטת אם כדאי לכתוב עכשיו את הביקורת, ובסופו של דבר להגיע למסקנה שנראה לך שצריך עוד זמן כדי לכתוב באמת ביקורת… גם התייחסת לאלבום, וגם לא כתבת עליו כמעט כלום. פיתרון מקסים, באמת.
אני רק אגיד שתום יורק זה תום יורק ולראות אותו רוקד ועוד ננורמלי לפרקים זה סוג של הזיה. אבל נחמדה.
אבל מה שמוש אמר מצחיק לגמרי.
אחלה כתבה, הצגתה פחות או יותר את מה שאני חושבת על האלבום הזה,
יש הרגשה שהמעריצים של רדיוהד מיתפלגים, מי שאוהב את האלבום הזה מי שפחות,
חברה שלי רועה את זה ככה, היתפלגות היא, מי שהולך עם רדיוהד בענים עצומות ויהנה מכול דבר שהם יוציאו, ומי שמעביר ביקורת…
בגדול אני מאוד אוהבת את הלאבום לא כמו אלבומים קודמים שלהם,
אבל מספיק שווה שאני שמחה שקניתי אותו…