מיכה שטרית עדיין לא החליט

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏27/05/2011)

"בָּאָבִיב", כתב מיכה שטרית בשיר הנושא את שם העונה, "אֲנִי אֶלְבַּשׁ חֻלְצָה לְבָנָה וְאֶחְצֶה אֶת הָרְחוֹב כְּמוֹ מֶלֶךְ". האביב הגיע, כך לפחות מבשרים שירי הילדים הצוהלים מהגן ומזג האוויר ההפכפך, ושטרית שלף מהארון את החולצה הלבנה. היא יושבת עליו היטב – מגוהצת, נקייה, אבל הצווארון שלה רופף משהו והצבע הלבן שלה דהוי. מיכה שטרית חוצה את הרחוב כמו מלך, אבל מלך משונה מאוד. בתור אחד היוצרים המוכשרים והרגישים ביותר במוזיקה הישראלית, אלבום חדש שלו צריך להיות אירוע בקנה מדינה גדול, אלא ששטרית משאיר אותנו (כמו גם בפרויקט הקודם שלו "אלמליח-לרוז-שטרית") עם התחושה שראינו לו רק את קצה הגלימה.

האלבום החדש שלו (שנקרא בפשטות "מיכה שטרית") הוא בריאה משונה מאוד. אלבום שלא החליט מה הוא. רוב השירים הם גרסאות כיסוי של שטרית לחומרים ישנים שלו – נוסחה שמאפיינת בדרך כלל אוספים (כמו "אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל ו"שעה של אור" לעמיר בניון – שניהם מוצלחים מאוד), אלא שכאוסף חסרים בו כמה משירי הסולו החשובים של שטרית – "אינתי אומרי" ו"מסמרים ונוצות" אם למנות רק שניים – שלא לדבר על תקופת "החברים של נטאשה".

באופן עקרוני הביצועים המחודשים הם לרוב אקוסטיים ואיטיים יותר מהמקור. הגישה הזאת מצליחה לתת קריאה חדשה לחלק מהשירים, אך את חלקם האחר היא משאירה מרוקנים ועייפים. שטרית ולואי להב המפיק המוזיקלי מעדנים את הלחן והעיבוד של "בְּחַיְפָה מוּל הַיָּם", ומצליחים להעניק למילים של סלמאן מצאלחה טון מהורהר ומדויק יותר ("בְּתוֹךְ שׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,/ נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים / בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת. / יְהוּדִים שֶׁלא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָם, / עֲרָבִים שֶׁלֹא יָדַעְתי אֶת פִּשְׁרָם. / וְעוֹד כָּאֵלֶּה מַנְגִּינוֹת שֶׁלֹא יָדַעְתִי / לְזַהוֹת בְּתוֹךְ הָרֶגָע שֶׁדָּמַם"). הם מצליחים גם לשנות את טבעו של "טְבֶרְיָה" ולוקחים אותו למקום חדש ומעניין (הרבה בזכות הנגינה של משה לוי) ומוסיפים גם בגרות הולמת לביצוע החדש של "בָּאָבִיב".

לעומת זאת, הקסם הזר והמסקרן של פדריקו גארסיה לורקה ושירו "מקצב של שחורים בקובה" אובד לטובת אילתור ג'אז סטנדרטי, "אֶל נִינְיוֹ" נותר ערום לגמרי והחידוש ל"נִמְנָע מִמֵּךְ" – אולי היפה בשירי מיכה שטרית – מיותר מאוד. בנוסף יש כאן שלושה שירים חדשים, כולם הלחנות לשירי משוררים: "פרידה" של היוצר הרוסי הגדול ולדימיר ויסוצקי (אהובו של השותף לשעבר ארקדי דוכין), "בדרך הגדולה" של נתן אלתרמן, ו"צלהבים" – מין הקראת טקסט של ס. יזהר. שלושתם לא רעים, אבל אף אחד מהם לא מותיר חותם משמעותי.

האלבום הזה הוא בעיקר מה שאין בו: אין בו טקסטים חדשים של מיכה שטרית. זה עצוב כי שטרית כתב כמה מהשירים היפים ביותר בפסקול שמלווה את חיינו. שורות כמו "אֲנִי נִמְנָע מִמֵּךְ וְהוֹלֵךְ אֶל הַיָּם / בַּשֶׁפֶל גַּאֲוָתִי, רֵיק כְּמוֹ צֶדֶף / לֹא נִשְׁבָּר עַל סֶלַע, לֹא נִתָּז כְּמוֹ מַיִם / הוֹלֵךְ כָּבֵד, לוֹחֵץ עַל הַחוֹל", עומדים בכבוד גם מול סוללת הכותבים המרשימה ששטרית מבצע כאן. אפילו פרופ' נסים קלדרון הקדיש חלקים נכבדים מספרו "יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" להתלהבות כמעט תיכוניסטית משטרית. הוא מגדיר אתו שם כ"טרובדור מודרני" (שטרית כנראה מעדיף דווקא את המונח "מינסטרל") ונאחז גם בשם המפורש בוב דילן. שטרית הוא לא בוב דילן הישראלי. אין דבר כזה בוב דילן הישראלי. דילן הוא תוצאה של "אמריקה" כרעיון, אבל גם אם מתעקשים, מאיר אריאל ואהוד בנאי מתאימים לתואר הרבה יותר. מיכה שטרית הוא פשוט מיכה שטרית: משורר מוכשר, מלחין מוכשר ומבצע חם ומדויק שיודע לצבוע את המציאות האישית והכללית במילים ומנגינות.

שטרית נועל את האלבום בחידוש ל"אִם כְּבָר לְבַד" – השיר שחתם את האלבום המכונן של הנטאשות "שינויים בהרגלי הצריחה" (1991). הוא מבצע אותו כאדם בוגר, עם קול שהתחספס והתעמק עם השנים, עם אהבה שהתרחקה עוד יותר, ועם לונדון שכבר מזמן לא במכ"ם. זה ביצוע יפה, אלא שלא כל כך קר עכשיו, וכבר לא צריך לזוז כדי להתחמם. אנחנו נחכה כנראה לאביב הבא.