- (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 17/06/2011)
Yemen Blues – Ravid Kahalani
לפני כמה שנים החברה של רביד כחלני נפרדה ממנו. קורה. אפילו לטובים ביותר קורה. כחלני כתב בעקבות הפרידה הזאת שיר – עניין שבשגרה אצל בחורינו הרגישים – ומהשיר נולד בסופו של דבר אלבום שלם שעושה גלים יפים באגם המקומי וגם באוקיינוס הבינלאומי. אין הפתעות, תאמרו; חנויות הדיסקים מלאות אלבומים שתחילתם בפרידה וסופם בראש הפלייליסט של גלגל"צ. לפעמים הם אפילו משארים חותם במים.
העניין הוא שרביד כחלני החליט לשיר את שיר הפרידה שלו בערבית-תימנית וללוות אותו במוזיקה שהיא גם מוזיקה ערבית וגם ג'אז ובלוז, ובעיקר הכול ביחד. מהשיר הזה התפתח הפרויקט המעניין "ימן בלוז" (Yemen Blues), פרויקט שהמופע שלו הספיק לשרוף הרבה במות בפסטיבלי מוזיקת עולם, ועכשיו הוא גם יוצא באלבום שנותן הרבה יותר מ"תימנים" ו"בלוז" – שתי המילים שמרכיבות אותו.
אמנם, כמו רוב בני הדור השני להגירה מארצות ערב כחלני מבין תימנית אבל לא לגמרי שולט בה (הוא נעזר בתרגום הטקסטים מעברית לתימנית באביו ובזמר ציון גולן), אבל ההגייה טובה, ויש לו ביטחון מוחלט בשירה. אם לשפוט לפי התגובות של הגולשים התימנים (האורגינלים) לסרטונים ב-youtube, לכחלני יש ג'חנון לוהט ביד.
באופן עקרוני מסורת השירה של יהודי תימן היא ווקאלית בלבד. רק בשנות החמישים של המאה האחרונה החלו מוזיקאים בני העדה, דוגמת אהרון עמרם, להכניס כלי נגינה אל השירים התימניים שהקליטו. יהודי תימן נהגו להסתמך על הרמב"ם ב'משנה תורה' (תעניות ה, יב) והקפידו לשיר ללא ליווי כלי נגינה מלבד תיפוף לקצב (בדרך כלל על פח), כחלק ממנהגי האבלות על חורבן הבית. אך מאז שבירת המנהג, זכתה מסורת השירה התימנית להצלחה במרחב התרבותי הישראלי. מלבד האלבומים שמכוונים לעדה פנימה (כמו אלבומיהם של שלום צברי וציון גולן), שולבו שירים תימניים ברפרטואר של דקלון, מוש בן ארי, להקת שבע ולאחרונה גם חברי "דיוואן הלב". בשנות השמונים אף פרצה עופרה חזה – בעזרתו הגדולה של עמרם – לתודעה עולמית. האלבום "שירי תימן" (1984) והגרסאות האירופיות שלו היו הצלחה גדולה, שלא רק שימרה את המסורת אלא למעשה כמעט המציאה אותה יש מאין, והפכה את הפיוטים התימנים לבני בית במוזיקה הישראלית.
אבל כחלני לא מבצע כאן שוב את "אם ננעלו" או את "אהוב מהר המור" (למרות שיש באלבום שיר קודש אחד). הוא גם לא מבקש להגיש מחדש את המוזיקה של המולדת הישנה, כמו בפרויקט החשוב והנפלא של דודו טסה "דודו טסה והכוויתים" (בגזרת המוזיקה הערבית-עיראקית). כחלני לוקח את המסורת והשפה התימנית כפלטפורמה לניסיון מוסיקלי חדש.
העולם המוסיקלי שלו מתחיל אומנם בבית הכנסת ובמורי שלימד כיצד לקרוא בתורה ולהגות את המבטא התימני, אבל הוא ממשיך בלימוד אופרה ובהתאהבות בצלילים האפריקניים והאפרו-אמריקניים. אבל נדמה שיותר מהכול, כחלני השכיל לאסוף לצידו חבורת מנגנים מרשימה: איתמר בורוכוב (חצוצרה), רעות רגב (טרומבון), איתמר דוארי (פרקשן), רוני עברין (פרקשן), גליה חי (ויולה), הילה אפשטיין (צ'לו), הדר נויברג (חליל), ומעל כולם מוסיקאי הג'ז המחונן עומר אביטל (בס), שהוא למעשה שותף כמעט מלאה ליצירה. כחלני ואביטל יצרו פסקול רב סגנוני בשילוב כלי הנגינה והתזמור, והצליחו לעטוף את השירים במרחבים גדולים, בדרך כלל שמחים, לפעמים קצת נוגים וכמעט תמיד מפתיעים.
המעלה השנייה של האלבום (ושל ההופעה שמלווה אותו) נמצאת בהגשה – ואולי נכון יותר לתאר את זה כהתפרצות האנרגיה – של כחלני כסולן. כשהוא לא מנגן על גימברי או מתופף על פח – כחלוני כובש את המאזין. זה נכון גם כשהוא שר פיוטים עם התזמורת האנדלוסית החדשה, אבל בעיקר כשהוא שר את החומר שלו.
בתור בוגר פרויקטים כמו "דבקה פנטזיה", "שירי מדבר" וכמובן "הפרויקט של עידן רייכל", כחלני יודע דבר או שניים על איך ליצור את מה שמכונה "מוזיקת עולם". אין ספק שהוא יישם את הלימודים אצל רייכל – אם מבחינה הפקתית ואם מבחינה שיווקית – אבל בניגוד לפטרון עם הראסטות כחלני עוטף את השירים בהרבה פחות סוכר-מינסטריים-דביק ומרשה לעצמו להתפרע אל מקומות מרתקים הרבה יותר.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
מוסיקה מרגשת