כל אחד והבוב שלו

קצת באיחור  – היה אמור להתפרסם כחלק מפסטיבל בוב דילן בארץ הקודש – אבל הנה הקיסם שלי (וגם תרגומים של ארז ניר לשירים של הטרובדור הגדול)

את החלק הראשון של "כרוניקות", האוטוביוגרפיה המקוטעת שכתב, בוחר בוב דילן לפתוח בסיפור החתמתו בחברת "קולומביה רקורדס".

אחרי השיחה עם המנהל מופנה דילן אל איש יחסי הציבור שאמור להנפיק ידיעה קצרה על החתמתו. האיש, בילי שמו – ש"נראה כאילו לא התמסטל מג'וינט אפילו פעם אחת בחייו" – מתחיל לשאול את הבחור הצעיר שאלות. "מאיפה אתה?" פותח בילי, "אילינוי" מתחיל דילן את מסכת השקרים. דילן מוכר לו שם סיפור; שעבד בתור נהג של משאית לחם, שהיה פועל בניין בדטרויט, שזרקו אותו מהבית, שאין לו משפחה, שהגיע לניו יורק ברכבת מטען – "אתה מתכוון רכבת נוסעים?" מנסה לתקן אותו בילי – "לא", מתעקש דילן, "אני מתכוון רכבת מטען".

לבסוף הוא שואל אותו כמו מי הוא רואה את עצמו בזירת המוזיקה של היום, דילן אומר לו: "כמו אף אחד". אלו המילים האמתיות היחידות שדילן אמר בדיאלוג הזה, כל השאר היו דליים של שקרים. "באמת לא ראיתי את עצמי כמו אף אחד אחר" כתב דילן המבוגר על הנער שסחב את הגיטרה שלו בבנין ענקית התקליטים של שנות ה-60. היום, חמישים שנה אחרי אפשר להגיד שהוא צדק – בוב דילן לא דומה לאף אחד אחר. הוא אחד האייקונים הגדולים ביותר בתרבות הפופולארית של המאה העשרים, אבל גם האייקון המתעתע ביותר.

בשנת 2007 ניסה הסרט "אני לא שם" ("I'm Not There") לשרטט על המסך הגדול כמה אפיזודות מחייו של דילן. הבמאי, טוד היינס, חיפש דרך טובה לחשוף מעט מאלף הכובעים שחובש הטרובדור האמריקאי על ראשו. הוא קיבל החלטה מעניינית להשתמש בשישה שחקנים שונים – כל אחד מהם מגלם את דילן בתקופה אחרת בחייו. ככה שלצד הבחירות המתבקשות כמו הית' לדג'ר וריצ'רד גיר דילן מגולם בצעירותו גם על ידי השחקן השחור מרקוס קארל פרנקלין, ואפילו על ידי השחקנית קייט בלנשט (שעושה את התפקיד המוצלח מבין כולם). אבל נדמה שגם כאשר דילן מיוצג על ידי אישה או ילד שחור – הסרט עדין לא מצליח לגעת בכתב החידה שנקרא בוב דילן. ככה זה שאפילו שמך הוא סוגיה לא פתורה.

אמת, הוא נולד בשנת 1941  בדולות', מינסוטה, בשם רוברט אלן צימרמן – אבל בסביבות גיל העשרים כבר החל להציג את עצמו כ"בוב דילן". בוב הוא כמובן שם חיבה של רוברט, אבל על הדילן מתנהל ויכוח ארוך: מאן דאמר על שם המשורר הוולשי האהוב עליו דילן תומאס (דילן הכחיש ואישר באופן לא עקבי), מאן מאמר על שם הכינוי של דודו, ויש יותר מביוגרף אחד שטוען שזאת בכלל האנטישמיות במינסוטה. הוד רוממתו עצמו אומר שאינו זוכר למה שינה את שמו דווקא לדילן.

"נולדתי מאוד רחוק מהמקום שהייתי צריך להגיע אליו" הוא אמר פעם "והייתי צריך לעשות דרך מאוד ארוכה כדי להגיע הביתה". בן המלך שהתחלף עשה אותה במובנים רבים, גיאוגרפים-נפשיים: מ" Highway 61 Revisited" המוביל ממינסוטה אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס, וכמובן הדרך אל ניו-יורק שם יצא האלבום הראשון  Bob" "Dylan (ב-1962) – אלבום שהכיל ברובו גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז, ושלא חשף יותר מדי מה מסתיר שם הילד שמפוחית הפה שלו נדמית כמו גשר לשיניים.

דילן אומץ בשלב מוקדם כקול והפנים של תנועת המחאה לזכויות האזרח בארה"ב. "Blowin' in the Wind" הושר בהפגנות כמעין המנון, ודילן הפך יחד עם ג'ואן באאז לזמרי הבית של ההפגנות (כולל במצעד בוושינגטון בו נאם מרטין לותר קינג את נאום "יש לי חלום" המפורסם שלו). אבל דילן כמו דילן – אין דבר שקשה לו יותר מחיבוק קבוצתי לחוץ: תוך זמן קצר הוא סירב להגיע להפגנה נגד המלחמה בווייטנאם, העליב את חברי האגודה שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" והזדהה עם רוצחו של הנשיא קנדי. גם את מעריצי מוזיקת הפולק הוא הכה בהלם שהעז לעלות להופיע בפסטיבל ניופורט (פסטיבל הפולק החשוב בעולם) עם גיטרה חשמלית וסאונד מלוכלך במקום הגיטרה האקוסטית. דילן סולק בבוז מהבמה ועורר סקנדל גדול. עם " Like A Rolling Stone" הוא שינה את החוק הקובע שסינגלים חייבים להיות קצרים משלוש דקות ועם המשורר אלן גינזברג הוא יצר שפת דימויים חדשה שגינזברג קרא לה "שרשרת של הבזקי תמונות". את אפס קצהו של התקופה אפשר לראות ב" "No Direction Home – סרטו הדוקומנטרי הנפלא של מרטין סקורסזה – 208 דקות רבותי, וזה רק על השנים 1961 עד 1966 – השנה שבה עבר דילן תאונת אופנוע ששינתה את מהלך חייו.

כשנגיע לחוף

תרגום: ארז ניר

עוד יגיע הזמן שהרוח והים

יחדלו לנשוב רק לרגע,

והשקט שקרה לפני בא הסערה

כשנגיע לחוף מבטחים.

והים ייבקע והספינה תיפגע

והאבנים על החול ירעדו,

הגאות תעלה והרוח תגאה

ויעלה השחר.

יצחקו הדגים בינות לפלגים

והשחפים הדואים יחייכו,

האבנים על החול יפצחו במחול

כשנגיע לחוף מבטחים.

וכל המשפטים שמהדרך מסיטים

לא יישמעו באזנינו,

וכבלי הים ינתקו ואינם

ובמצולות הים יאבדו.

השיר יעלה כשהתורן יתגלה

והספינה תגלוש אל המזח,

וכל ספן עייף כבד מהשמש יתכבד,

כשנגיע לחוף מבטחים.

ומהחול יסתבב לו שטיח של זהב

שרגלינו העייפות עליו תדרוכנה,

והחכמים והים שוב יזכירו לכולם

שעיני העולם כולו תלויות כאן.

האויב יתעורר וימאן להזכר

וישפשף עיניו לראות האם חולם הוא,

וכשיראה אותנו כאן ידע שבא הזמן

כשנגיע לחוף מבטחים.

וינסה להסתתר או אולי להתפשר

אך נעמוד מולו איתן זמנך עבר,

ובקרב הניצת נכבשנו כגוליית

וכחילות פרעה יטבע הוא.

גם הזהות הדתית של דילן מתעתעת לא פחות.  הוא אמנם נולד כדור שלישי למהגרים יהודיים שברחו לאמריקה מאימת הפוגרומים במזרח אירופה (שמו העברי "שבתי זיסל בן אברהם"), אבל מערכת היחסים שלו עם מוצאו מורכבת מאוד.

על אף שהדימויים התנ"כיים והארומה המיסטית היו עוד בשירים הראשונים, את הקרירה שלו דילן החל בניסיון להמעיט, כמעט להסתיר, את משמעות היותו יהודי. כמו הציונים הטובים הוא נולד מהים, מאמץ סיפורים שונים, שמות חדשים, מורד את מרד הצעירים הגדול. האיש שלא הופיע בפסטיבל המפורסם של וודסטוק הפך שם נרדף לרוח המקום: פוסטר של דילן בחדר סטודנטים אמריקאי היה פוסטר שסימן את החופש, גם את החופש מהדת. אבל דילן, אם תתנו לו הזמנות לשבור את המיתוס של עצמו: בתחילת שנות השמונים, אחרי תקופה יצירתית בינונית במיוחד, הוא הכריז על עצמו כנוצרי שנולד מחדש (ואף הוציא כמה אלבומים בעלי אופי נוצרי, אחד מהם – Slow Train" Coming" אפילו ממש טוב) והותיר את מעריצו המומים.

פניית הפרסה של דילן חזרה אל הדת – ועוד על הנצרות – הייתה בלתי נתפסת. מי שהוכתר כנביא חילוני התבקש להזדכות על התואר. כשהאנטר ס. תומפסון , ממציא "עיתונות הגונזו" האמריקאית, ביקש לכתוב בשנת 1971 על דבר שלעולם לא יתרחש, הוא בחר ב "בוב דילן יעלה לרגל לוותיקן ויישק לטבעת על אצבעו של האפיפיור". בתחילת שנות השבעים האפשרות הזאת הייתה ריאלית כמו שלום ישראלי-פלסטיני. והנה, מופע האימה הזה התגשם לפני העולם כלו כמה עשורים לאחר מכן, כאשר דילן – הוא ולא שרף -הופיע בפני יוחנן פאולוס השישי בכיכר פטרוס הקדוש. א-לוהים אדירים שבשמים, אתה ודאי מתלוצץ.

אבל הרומן עם הנצרות לא היה ארוך מדי. כעבור כמה שנים הוא ימצא את עצמו עטור תפילין ומעוטף בטלית ברחבת הכותל המערבי, עורך בר מצווה לבנו. הוא גם יסתודד קצת עם הרב מנחם כהנא, ויפלרטט עם החסידות. עד היום הוא עולה מפעם לפעם לתורה בכל מני קלויזים של חב"ד בארה"ב.

דווקא עם ארץ הקודש הוא מנהל יחסיים יציבים בסך הכל. ישראלים אוהבים אותו – רון מיברג יאיר לפיד ויהונתן גפן התקוטטו לא פעם על הזכות להיות הסמכות לענייני דילן בארץ – ודילן, כך נדמה, מחבב את הישראלים חזרה. הוא תרם תשובה ציונית הולמת בדמות "Neighborhood Bully" (שגם בוצע על ידי אריאל זילבר באלבום "אנבל" תחת השם "בריון השכונה") – את המילים המתארות מדינה הקטנה מוקפת אויבים שאין לה לסמוך אלא אל עצמה יכול לקרוא בנימין נתניהו בנאום הבא בקונגרס.

הוא גם קופץ לפה מפעם לפעם,  באחת האפיזודות הוא אפילו שקל לעבור לקיבוץ. ההופעה הזאת היא הפעם השלישית שהוא עולה כאן על במה: ב-1987  הוא נסע באוטובוסים מקהיר להרצליה ונתן שתי הופעות איומות בירושלים ותל אביב (דילן כתב פעם שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן בחייו). בפעם הבאה, ב-1993, הוא נתן שלוש הופעות פיצוי הולמות. דילן הוא גם כנראה האומן הלא-ישראלי המבוצע ביותר בישראל: משלומי שבן ועד מאיר אריאל, אהוד בנאי ושי גבסו, דני ליטני ודייויד ברוזה – נדמה שכל אחד ניסה את כוחו.

אז בוב דילן בן שבעיים ותודו שלא חשבתם שהוא יחזק מעמד.

הקרירה שלו הוספדה כל כך הרבה פעמים, עד שנדמה שהיה טבעי יותר שידפוק על שער הגן ויצטרף למועדון ע"ש ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון. אבל הנה הוא היה כאן שוב והופיע מול העיניים הבוחנות של מעריצים מבוגרים באצטדיון רמת גן, ונדמה שאף אחד לא יכול להגיד מי זה בדיוק האיש הזה עם הכובע על הבמה: יהודי ממינסוטה או נוצרי שנולד מחדש בסן דייגו, שחקן קולנוע כושל או צייר לא רע, הבחור עם "קול נייר הזכוכית והדבק" (כמו שאמר עליו דייוויד בואי) או הקול המדויק ביותר לשיריו, הנביא הגדול של התנועה לזכיות האזרח או תומך של ארגונים גזעניים, האיש עם הפנים החלקות ביותר בעולם או האיש עם השערות המוזרות ביותר על הפנים, אדם שיצר סביבו תעשיית בוטלגים שמשתווה רק לביטלס ואדם שנעצר לא מזמן על שוטטות כי איש לא זיהה אותו, הפרזנטר של חברת "קדילאק" או נווד הדרכים הצועני, משורר שהמילים שלו הכריעו גורלות או "בסך הכל זמר פופ" (כמו שהוא מצהיר על עצמו) מיזנטרופ ואוהב אדם, יהיר וצנוע, גדול הסינגר-סונגרייטרים החיים, אינדיבידואליסט קיצוני, מוכיח ומגוחך וגאון, והמפסיד הקבוע בכל תחרות כפילים של עצמו – יש זיקיות שמשתנות פחות מהטרובדור האמריקאי הגדול הזה. איך הוא כתב פעם: "כל האמת שבעולם נערמת לשקר אחד גדול".

פעמוני החופש

תרגום: ארז ניר

 

הרחק בינות שקיעת השמש ושברי צלצול חצות

נחבאים במבואה ורעמים נזעמו,

כמו כדור מלא הדר היכה צללים בתוך קולות

נדמה כמו צלצול פעמוני החופש שרעמו.

קוראים לכל לוחם שכוחו הוא לא בקרב,

קוראים הם לפליט שבלי כלי נשק הוא נסחב,

ולכל חייל חסר סיכוי בלילה נעזב

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

בכור היתוך לוהט של עיר, הבטנו בחטף

פנינו נחבאים כשהקירות שוב סגרו,

כשהדי פעמוני חתן לפני משב המון גשמים

התמזגו בפעמוני ברק חדרו.

צלצול רק למורד, צלצול למגרפה,

צלצול לאותו חסר מזל ולזה שלא ציפה,

צלצול חודר למנודה שאת מותו צפה,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

מבעד טיפוף קסום מוטרף של הברד המשתולל,

השמים נפתחו בשיר פרוע,

שצלצולי הכנסיות שלחו רחוק אל האוויר

ומותירים רק קולות רעם קטוע.

הומים לעדינים, ולטובי הלב,

הומים לכל מי שלוחם על מה שהוא חושב,

ולצייר ולאמן הרבה לפני זמנו כותב,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

בקתדרלה של הערב מעשיות הגשם חתומות

הוויות חסרות צורה של חוסר טעם,

קוראים הם ללשונות מבלי מקום להתבטא,

מובנים מאליהם יותר מפעם.

קוראים הם לעיוורים, לחרשים ולאלמים,

לאם הבודדה שאת שמה כלל לא יודעים,

ולפורע חוק תועה שיצרו המרדפים,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

על אף מסך ענן לבן באופק הזוהר

ערפל דק מהפנט החל לנוע,

ברקי מכות חשמל המשיכו להבזיק לבודדים,

שנודדים כדי שירשו להם לנוע.

קולות למחפשים בדרכם הדוממה,

לאוהבים הבודדים שליבם עוד לא רימה,

ולכל נשמה בכלא נאצלת ותמימה,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

כוכבים בעינינו בשיכרון צחוק ממכר

כך נתפסנו בלי תחושה של זמן ורגע.

והקשבנו רק עוד פעם, ומבט רק אחרון

מכושפים עד שהצלצולים נדמו.

צלצול לכואבים שתרופה אין לכאבם,

לרבים המבולבלים נאשמים בתוך תוכם,

ולכל אדם תלוי ברחבי כל העולים,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

מודעות פרסומת

4 Responses to “כל אחד והבוב שלו”


  1. 1 מתן 26/06/2011 ב- 12:20

    כל הופעה והבוב שלה: בוב דילן הוא אייקון , יוצר, משורר, גאון , גיבור תרבות – רק תבחרו. ואחרי אינספור הבטחות במשך השנים הוא הגיע בשעה טובה לארץ הקודש ואכזב בגדול.
    אחרי התלבטות קשה עקב ההימור על טיב ההופעה, קניתי כרטיס במחיר עממי של 250 ₪ ביום המיוחל, כדי לתת כבוד לאחד מהגיבורים שלי ואולי, אבל רק אולי, לזכות בהופעה טובה .

    אני חייב להגיד: רוברט אלן צימרמן תתבייש לך, כנראה שלא לימדו אותך נימוסים בסיסים.

    לא ציפינו לזיקה מובהקת ליהדות בצורת ברכת כהנים כמו לאונרד, אבל בכל זאת בלי שום קשר להיותו יהודי מתבקש מהופעה מכל סוג שהיא אינטרקציה מינימלית עם הקהל ,בלי שלום ובלי להתראות. בוב הראה לנו קור ואנטיפתיות.

    ההפקה הייתה מביישת הופעה במתנ"ס בין אם זה באשמת דילן ובין אם זה אשמת המפיק, מסכים מיניאטוריים, צילום סטטי נוראי ודי מטושטש בלי טיפת קלוז אפ. זה היה נראה כאילו המפיק ביקש מהבן של השכנה שלו לצלם את ההופעה במצלמה ביתית וחצובה.

    ההגברה הייתה ממש גרועה והצלילים הגבוהים היו ממש דיסוננטים .בהופעה בסדר גודל כזה זה בושה וחרפה וממש מבזה את הקהל ששילמו ממיטב כספם על כרטיסים, בימי סטודנט עושים במות הרבה יותר רציניות עם מסכי לד גדולים והגברה איכותית אז להבדיל שהיינו אמורים לקבל חווית צפייה שונה לחלוטין.

    דווקא הפלייליסט היה לא רע בכלל ,בחירת שירים טובה, שילב להיטים כמו:

    like a rolling stones .blowing in the wind. a hard rain's a-gonna fall למרות שלדעתי יש לו ברפרטואר העשיר שלו עוד הרבה שירים שהייתי שמח מאוד לשמוע לייב .הבעיה הייתה בביצוע עצמו וממש לא מהעיבודים שהיו מעניינים. דילן גם בשיאו לא היה וואקלי בלשון המעטה ובגילו המופלג הוא נשמע כמו תרנגולת מרוטה, העיקר בשיריו הם המילים שלא היו מובנות בכלל, הוא לא שמר על הטונים כמו שצריך וחוץ מ-ballad of a thin man לא הייתי מרוצה כל כך מהביצועים שלו אפילו שמאוד חיכיתי לשמוע את all along the watchtower ממש ביקשתי משאלת לב שיעשה את השיר הספציפי הזה ובדיעבד חבל שהוא ביצע אותו.

    לסיכום בוב אתה לא בסדר, אהבתי אותך הרבה שנים מחיי אבל ממש לא בערב ה20 ביוני. חבל שמערכת היחסים שלנו היא חד צדדית ,ציפיתי לפחות להדרן ולא שיבצע את כל השירים ברצועה אחת בלי הטקסיות של הדרן, אז שלא יספרו לכם מעשיות על זה .אם הייתי רואה את הנברא לא הייתי טורח לקנות כרטיס.
    ראינו בוב דילן כבוי שלא רוצה להיות על הבמה, בא לדפוק כרטיס וללכת הביתה, אז בוא אני אעשה לך שיעור בהליכות ודרך ארץ ,לא משהו מסובך אל תדאג זה למתחילים

    גוד ביי ישראל איטס ווז אה פלז'ר טו בי היר.

  2. 2 דינה אמר 26/06/2011 ב- 22:18

    "הילד שמפוחית הפה שלו נדמית כמו גשר לשיניים" – טוב מאוד בחור!

  3. 3 jonbrown 27/06/2011 ב- 1:49

    מעניין וכתוב מצוין

  4. 4 שחקנים ישראלים 15/08/2011 ב- 10:42

    בוב דילן אחד היצרנים הגדולים האמריקאים- יהודים! “BLOWIN IN THE WIND” המנון של תנועת הזכויות האזרח- שיר של בוב דדילן! כל האנשים הגדולים בהיסטוריה- יהודים!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: