מעגל הגיר הבוכרי

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏28/10/2011)

The Alaev Family And Tamir Muskat

משפחת אלייב היא סוג של מוסד. מאז 1972 היא קיימת כלהקה משפחתית שמשמרת ומחדשת את המוזיקה הבוכרית המסורתית. על הבמה אפשר לשמוע ולראות שלושה דורות; הסבא אלו אלייב, שני הבנים אריאל ואמין, וארבעה מהנכדים: אמיר, צביקה, אלן ואביבה.

על האלייבים עברה בשנים האחרונות תופעה שמוכרת יותר מהתחום הגסטרונומי: השמועה על המשפחה שמבשלת אוכל בוכרי על פתיליות ומגישה אותו בהרבה אהבה פשטה ברחבי הארץ. אנשים הגיעו, התפריט תורגם ליותר משפה אחת ובתהליך הדרגתי הוחלפו הפתיליות בכיריים חשמליות ומבריקות. זה, בדרך כלל, הרגע שבו מבקר המסעדות נהיה סנטימנטלי. הסוד התגלה להמונים, המשפחה התמסחרה והאוכל איבד את קסמו האותנטי. אבל במקרה המוזיקלי של משפחת אלייב, נדמה שהמצב הפוך: רק טוב יצא מהרמונט, הוא הנגיש את הצלילים האוזבקים ויצר אחת עשרה רצועות שמנסות (ולרוב גם מצליחות) להיות 'גרוב בוכרי'.

אפשר להתחפש לרגע לבלוג המצוין 'סיפור, כיסוי' ולהתבונן על התהליך בפער בין עטיפות האלבומים: על עטיפת 'המשיח בוא יבוא', אלבומם הקודם מ-2007, מצולמים בני המשפחה על הדשא בפארק עם התלבושת הבוכרית המסורתית (שמשמשת אותם גם היום להופעות). גרפיקה חובבנית המאפיינת אלבומים מזרחיים משנות התשעים מציגה את שמם ומציעה שני מספרי טלפון להזמנת אירועים.

לעומת זאת, האלבום החדש כבר מתהדר בכותרת אנגלית: "The Alaev Family And Tamir Muskat. איור מוצלח ומודע לעצמו קורץ למאזין המעודכן. אין זכר לטלפון הזמנה לבר-מצווה. הפער הזה הוא תמצית המהפך שקרה לז'אנר המכונה 'מוזיקת עולם' בכלל – ולמוזיקה העדתית בפרט – לאורך העשור הקודם. מהרכבים ואמנים שמכוונים אל העדות פנימה, הופקו השירים הישנים מחדש וכוונו לא רק לבמות בארץ, אלא אף (ולפעמים בעיקר) אל האורות של העולם הגדול.

אם להאמין לסבא אלו אלייב, הוא כבר הספיק לטעום מהאורות הללו בעבר כאשר ליווה אמנים בבירות אירופה. אבל מאז שעלתה המשפחה לארץ (1991) היא מנגנת בעיקר את החומרים הבוכרים, מלווה אמנים אחרים (לאחרונה הקליטה המשפחה את האלבום הפרסי החדש של ריטה), וגם משחקת לחלופין דמויות שונות בהפקת המחזה של ברטולט ברכט "מעגל הגיר הקווקזי".

בהופעות נדמה שכל המשפחה מתעסקת עם כלי הקשה שונים, אבל החלוקה העקרונית נותנת לסבא אלו את הדויירה והשירה, אריאל (שמוכר גם מההרכב החסידי 'הלב והמעיין') מנגן ב'גרמוני' – אקורדיון בוכרי המאפשר לנגן גם רבעי טונים – אמין באלופון, אלן בדויירה, צביקה בקלרינט ובקרן מיוחדת (מעין שופר ארוך מנחושת), ואת ההצגה גונבים הבת הצעירה אביבה על הכינור ואמיר (שמלווה את דודו טסה כבר שנים) על הקאנון.

אל הסלון המשפחתי שלהם הוכנס המפיק תמיר מוסקט, איש להקת ה'בלקן ביט בוקס'. מוסקט הוא הבחור החיצוני שהוטל עליו להוסיף גרוב מעודכן למסעדה הביתית. אלייב ידעו במי הם בוחרים: די להאזין לצליל שהוא יצר באלבומים של 'הבילויים' ("שכול וכישלון") ושל אפרת גוש, וכמובן בבלקן, כדי להבין שמדובר במפיק שיודע בדיוק איזה צליל הוא רוצה לקבל. מוסקט החליט להשאיר את המשפחה בטריטוריה שלה ולכוון את הסאונד על מקום פחות מפוזר ויותר מדויק. למרות הפוטנציאל, ההפקה לא גולשת אל המרחב האלקטרוני או הסימפול הנגיש, שני מקומות שהז'אנר האתני נהנה לנפוש בהם. זאת בחירה מעניינת שצריך להעריך ואני מניח שהיא קשורה לעובדה שהדור המבוגר נמצא כאן כדי לקבוע את הכללים. את מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי נגלה, אולי, באלבום הסולו של אמרי אלייב. בינתיים מוליך אותם מוסקט בשבילים המסורתיים: השפה נשארת לא ברורה, המקצבים מזמנים ריקוד והמטבח ממשיך להוציא מנות צבעוניות אל השולחנות. לא סתם אני חוזר אל הדימוי של האוכל: בדרך כלל אנחנו נכונים להכניס אושפלאו לפה מאשר מוזיקה בוכרית למערכת של האוטו. זה חבל, בעיקר בגלל שבוויתור הזה אנחנו מפסידים צלילים ומוזיקאים נפלאים.

בכל זאת, צריך לציין שהמיטב יוצא מהמשפחה על הבמה. בחודשים האחרונים יצא לי לראות אותם בהופעה חיה בצוללת הצהובה בירושלים ובחגיגת יום ההולדת של בלוג המוזיקה הנפלא 'קפה גילברטר' ב'בארבי' תל אביב. את ההופעה ב'בארבי' הם פתחו, וכנראה קנו שם עדת מעריצים חדשה. הם משתוללים על הבמה, הדור המבוגר בתיאטרליות והצעירים בכלי הנגינה. הם מזהים את הקהל ויודעים מתי לעוף ומתי להרפות. מהבחינה הזאת האלבום הוא באמת כמו סניף של המסעדה שנפתח ברמת אביב.

Advertisements

5 Responses to “מעגל הגיר הבוכרי”


  1. 1 ניצה 28/10/2011 בשעה 19:32

    ושוב תודה. תענוג. נדמה שפרשת נח צוברת רבדים מופלאים בכל זאת. הנה-ישנם כל כך הרבה אורות בקצה המחילות…. סבלנות . זה הכל. כל טוב עמיחי.

  2. 2 kisuy 30/10/2011 בשעה 9:34

    תודה על הקישור והפירגון!
    מסקרן לדעת איך נוצרה דווקא כזו עטיפה "מודרנית" (בהיבטי גרפיקה וביצוע, כמובן) לאלבום מהז'אנר הזה. אולי אברר, מה יכול להיות…
    באשר למוזיקה – תענוג גדול לראות אנשים שכל כך נהנים ממה שהם עושים. ובעיקר משמח לראות שיש היום מקום גם למוסיקה בוכרית מחוץ לקהילה שזו המסורת שלה.

    תודה על פוסט מצוין, כרגיל.

    • 3 איבון 31/10/2011 בשעה 21:23

      המשפחה תמיד עשתה את המוסיקה הנפלא שלהם
      האמנות כאן היתה למצוא את העטיפה הנכונה – גם מוסיקאלית וגם עיצובית שידבר לקהל רחב ו צעיר חוצה כל גבול
      שמחתי לאכול את הכתבה

      נג'מה


  1. 1 אם היינו – על האלבום “שער” של להקת עלמא « עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 17/03/2012 בשעה 22:19
  2. 2 אם היינו – על האלבום החדש של להקת עלמא / עמיחי חסון « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות טראקבאק על 19/03/2012 בשעה 14:45

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: