טסלה הופיע מיד – 'החבר אני' לרמי פורטיס

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏25/11/2011)

כמו ג'וקר רב פנים צצה דמותו של הממציא האמריקני-סרבי ניקולה טסלה (Tesla) בתרבות הפופולרית ודורשת מאיתנו לנסות ולהגיע רחוק יותר, אל המעבר. טסלה, שכונה גם "הקוסם מהמערב", נחשב לחדשן מרחיק לכת בתעוזתו המדעית (הוא חתום בין השאר על שיטת זרם החליפין ועל המצאת הרדיו). סביב דמותו האקסנטצנטרית נקשרו אגדות שהיו חומר גלם משובח ליצירות אמנות רבות. הבמאי ג'ים ג'ארמוש השתמש בו לא פעם, פול אוסטר אירח אותו ברומן "ארמון הירח", ולפני חמש שנים כבשה דמותו הבדויה את המסך הגדול בסרט "יוקרה" (Prestige) של כריסטופר נולאן. טסלה, ששוחק על ידי דיוויד בואי, משמש בסרט ככלי במלחמתם של שני קוסמים המבקשים ליצור את האשליה האולטימטיבית. טסלה ממציא למענם מכונה היוצרת עותק מדויק של חפץ או אדם; המצאה שטורפת את הקלפים במלחמת הקוסמים האכזרית של תחילת המאה העשרים.

שלוש שנים אחרי האלבום האחרון והמשולש שלו, מבקש רמי פורטיס להצטרף אל מועדון מבקשי הקסמים: את אלבומו החדש "החבר אני" הוא יצר בהשפעתו של טסלה. "כשחשבתי על 'החבר אני', טסלה הופיע מיד", כותב פורטיס באחרית הדבר של האלבום, "תחילה לא הבנתי מה בין מדע, טכנולוגיה וענייני הנפש של 'החבר אני'", הוא שואל ומשיב: "הכול ברוח ובתודעה שטמונה בה".

ניר פלד, עטיפת 'החבר אני'

"החבר אני" הוא מסע בין אחת עשרה רצועות וזהויות אל עבר המציאות, הילדות, התודעה ובעיקר תת המודע של פורטיס. האלבום נפתח בשיר "הרעות היא עם" ("יש משהו יפה, שלם ומתפנה באחר שמשתחרר ממך") וממשיך אל עבר הדימויים הפורטיסים המקובלים ב"החבר אני" ("לבוש בחליפת ירח ופטיש זהב בראש/ לעתים הוא לא רוצה לדעת ועונה כדי לשאול/ אוהב אוהב אך לא נוגע/ והלב מלא סדקים/ המראה ריקה או משקרת/ וממילא לא רואים אותי"). ומשם הדרך עמוסה ציטוטים (למשל 'אנושי, אנושי מדי' כשם ספרו של ניטשה) ועם "פינגווין ממלכתי" אחד ("זה אני והגיטרה אפילו אין שריון/ לא מסתיר מידע או סוגר חשבון/ שר בגלל היצר שר בלי רישיון/ פינגווין ממלכתי שמוציא לשון") הוא מגיע ל"שדה כלניות" המקסים. מבחינה מוסיקלית המסע הזה רוב הזמן חדגוני. פורטיס לא חורג כאן מעצמו ורוב האלבום הוא יום חורפי שהשמש מבצבצת בו מעט מדי.

את החוברת לאלבום חותם פורטיס במענה לשאלת מיליון הדולר, מי הוא החבר? "החבר הוא טסלה, החבר הוא אתה, את, אני וכולנו החוקרים והטסלות של עצמנו, בוראים את כל העולם ואת מציאות חיינו כאן", כותב פורטיס, "לכן קיימת בנו המחשבה התמימה והמתוקה שאפשר לעוף יותר גבוה ויותר רחוק ממה שנדמה שחלמנו אי פעם". אלא שבניגוד לרוח שמשדר הטקסט הזה, פורטיס נשמע בשירים עייף מתמיד. שיר כמו "בחלון של סרג'יו" (שיר מגניב למדי באופן עקרוני) חסר את האנרגיות שיעיפו אותו גבוה ורחוק. הגיטרות לא ינסרו את הלילה הזה.

גם הלהקה הטובה שכוללת את עידו אגמון (גיטרות, קלידים), גיל סמטנה (בס), יובל שפריר (תופים) ואייל יונתי (קלידים) – מוסיקאים מעולים אחד אחד – מיישרת את הקו המוסיקלי המונוטוני שמאפיין את "החבר אני". מהצד השני, יש כאן גם מהחומר הישן והטוב: "לשחרר את הזבוב", "מקום בראש" ו"שדה כלניות" יכלו להופיע באלבומים הטובים של 'פורטיסחרוף', אולי לא כמנה המרכזית, אבל בהחלט כמתאבנים טעימים.

"החבר אני" הוא מה שנקרא "אלבום מהודר". גודלו הבלתי סטנדרטי הוא כשל ספר בינוני, הוא מלווה בציורי שחור-לבן מרהיבים של האמן פילפלד (ניר פלד) ובאפילוג ופרולוג מעשה ידי פורטיס. התחושה היא שנוצר כאן דבר מיוחד. ובאמת, הקונסנזוס הביקורתי שמלווה את האלבום נחתם לרוב בצמד המילים "יצירת מופת". אין ספק ש"החבר אני" הוא "יצירה" במלוא מובן המילה. אין כאן אוסף אקלקטי של שירים, אלא מהלך שנקשר בחוטים מוסיקליים, טקסטואליים ואסתטיים, המבקש להגיד דבר מה על המציאות, האנושות והאמנות ("האמנות מדע רוחני" הוא שם הטקסט הפותח). לטעמי, חסר בו אותו ברק של שיגעון שיהפוך אותו מ"יצירה" טובה ל"יצירת מופת".

ניקולה טסלה מונצח בשטר של מאה דינרים סרבים

היו ימים שבהם רמי פורטיס החזיק בתואר "המשוגע" של הרוק הישראלי. בימים האלו לפורטיס היו שערות על הראש וברי סחרוף היה הבחור הביישן עם הגיטרה שעומד מאחוריו. "החבר אני" הוא אלבום מעניין ורציני של אמן ששוחה בחומר המוכר שלו. את השיגעון המסתורי הוא מבקש להוציא דרך דמותו האנרגטית של טסלה, שמתפקד כאן כמנטור יצירתי. אבל המדען הסרבי הוא לא בחור שמגלה מהיכן מגיעות האנרגיות שלו: ב-1931 הוא ביצע ניסוי שבו הפעיל מכונית באמצעות זרם חשמלי שאת מקורו סירב לגלות. המכונית החשמלית שלו תפקדה טוב יותר מכל מכונית אחרת באותה תקופה, אבל המהלך לא הלך. טסלה לא הסכים לחשוף את המקור.