יאיר אגמון לקח עגלת שוק ויצא איתה למסע טרמפים, התוצאה הספרותית יוצאת עכשיו בספרו "עם הארץ". פה ושם בארץ ישראל, 2012
(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 2/3/2011)
"עם הארץ (סיפור מסע)" / יאיר אגמון
זמורה-ביתן 2011 / 265 עמ'
"עם הארץ (סיפור מסע)"
את טיול השחרור שלו עשה יאיר אגמון בארץ. לא בשביל ישראל, גם לא בדילוג בין הסוויטות של רשת מלונות דן. בלי תיק גדול על הגב ועם עגלת שוק בשם "לאה", הוא תפס טרמפים לאורכם ולרוחבם של המקומות שבהם הסתובב עד לא מזמן כחייל. "אני רוצה לפגוש אנשים", מצהיר הגיבור בפני אלו שפותחים לפניו את דלתות מכוניותיהם ובתיהם ותוהים על מעשיו. לפעמים נדמה שמוסד טיול השחרור הישראלי יוצא מנקודת ההנחה ההפוכה; שאחרי שלוש שנים עם עַם הארץ באוהלי סיירים ואחרי שעות של שמירות המשקיפות לגולן – אתה רוצה משהו אחר. כך משתרך לו זרם המשתחררים מעמדת החתמת הדרכונים בנתב"ג אל עבר מקומות אקזוטיים יותר וממלא את דפי הפייסבוק בתמונות עִם שער ארוך על רקע הר. "כולם נוסעים לשם", כותב אגמון בספר, "וזה לא משנה מה השם הזה בשבילם. כי מה שיש להם שם בסוף זה אותנו. ישראלים נוסעים להודו כדי להיות עם ישראלים, יוצאים באמסטרדם לעשן עם ישראלים, חוצים את דרום אמריקה עם ישראלים שפגשו, טסים עם ישראלים, וכל כך למה". אגמון, אם כן, רק שינה את הגיאוגרפיה והחזיר אותה למקום ההתרחשות הטבעי.
הטיול של אגמון קצר – קצת פחות משבועיים – אבל עמוס באירועים. טרמפ מוביל לטרמפ. גיבור הסיפור יוצא מירושלים עיר מגוריו ומוצא את עצמו משתכן אצל עובדים זרים, רודף אחרי נערה חרדית לשעבר בסניפי 'ארומה' תל אביב, ניצל על ידי קיבוצניקים מבוגרים ונזירים ומשתתף בערב פוסט-הריסת בית בגוש עציון עם הרב פרומן ואריאל זילבר. אבל כל האירועים הללו הם רק תירוצים; הכוח האמיתי של הספר נמצא בדקויות הקטנות, ואגמון, בחור שמנסה לדייק בכתיבתו, מפזר אותן בשפע. מתיאור ריקוד חיבור חגורות הבטיחות באוטו דחוס טרמפיסטיות דתיות ועד רשימת מילים נייטרליות שיכולות להיקרא גם כגסות שבגסות.
"עם הארץ" הוא ספר רהוט, מהנה, מפתיע בכנותו, אך לא חף מבוסר. זהו ספרו השני של אגמון בן ה-25, סטודנט לקולנוע בבית הספר 'סם שפיגל' ובוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. עוד כחייל הוציא אגמון את הספר 'חפ"ש' (הוצאת ראובן מס, 2008) – אוסף דרשות צבאיות לפרשת השבוע, וסיפור שכתב – "ונפש יהונתן נקשרה" – זכה בהמלצת השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' בשנה שעברה. המשותף לכל היצירות הללו הוא הנוכחות הצה"לית שנספגת בשפה ובחוויות כמו שמן רובים על מדי ב' מטונפים. כך שרוב הזיכרונות של אגמון, קצין קרבי בנח"ל בשירותו הסדיר, באים ב"עם הארץ" בירוק צבאי. לפעמים הם בעלי חן, כמו ההתעקשות שלו לאסור על חייליו לקרוא את עיתון הגברים 'בלייזר' – "עיתון שמתייחס לבנות ולמכוניות אותו הדבר", אבל כשמספר המור"קים עולה אתה פשוט רוצה לבקש גימלים מהחופ"ל הסיפורי.
במובן אחד גיבור הספר עדיין לא השתחרר: הוא יצרי כמו חייל שרואה באמצע הבסיס מדריכת כושר ואינו יכול שלא לשרוק. היצריות הזאת היא אחד הכוחות המרכזיים שמובילים את העלילה, ודרך ההתעסקות בה דן אגמון בנושא הבגידה, כבוגד בעצמו, כנבגד בידי חברתו וכפרי בגידה של הוריו (אחד הקטעים המרשימים ומלאי התנופה בספר הוא תיאור מדומיין וסוחף של פרשת האוהבים שהובילה להיוולדו).
היצריות האובססיבית הזאת מצטרפת לתחבולה הספרותית ומייצגת, בסופו של דבר, אלמנט נוסף של חוסר המפגש. אגמון בורא כאן דמות שבניגוד להצהרתה – לא פוגשת אף אחד באמת. כשהוא מרוכז ועסוק כל כך בעצמו לא נותר לגיבור הספר זמן להקשיב לקולות שאותם הוא מבקש לשמוע. יש כאן סימפטום רחב יותר המייצג חברה שלכאורה מוצפת באפשרויות מפגש – מהרשתות החברתיות ועד הרשתות הסלולריות – אבל המפגש שהיא מציעה הוא צר, שטחי ומתענג למשמע עצמו כהד בחלל הריק.
הספר כולו מהלך על הקו הדק שבין הבדיוני לביוגרפי: אגמון העניק לגיבור הסיפור את שמו הפרטי ופרטים אישיים נוספים, וכך הוא כותב על מכתב שפרסם ב'ynet יהדות' כיעל, בחורה צעירה ומתוסכלת בעקבות נישואיה לחייל קרבי. אגמון מספר על הפולמוס שעורר זעמו המניפולטיבי כנגד נישואים במהלך השירות הצבאי. הסיפור הזה משובץ בספר לא במקרה: אגמון מבקש שתקראו אותו קריאה כפולה, היה או לא היה, פאזל שלא משלים את כל החלקים.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
נשמע מסקרן. תודה על הסקירה וההמלצה.
ספר מצוין!