עלמא, שער (היי פדלטי; דברי שיר)
(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 16/3/2011)
אחרי שקיבלתי את "שער", האלבום החדש של להקת עלמא, העברתי אותו כדרכי למחשב. כשאני עושה את זה, הנגן שלי מוצא את עטיפת האלבום ומגדיר פרטים אוטומטית, אחד מהם הוא "סגנון". לעלמא הוא נתן את ההגדרה "מוסיקת דת". אני לא יודע מאיפה האינפורמציה הזאת מגיעה, אבל היא מעלה את שאלת ההתייחסות לעלמא. אם היא אכן "להקה דתית" פנימית – אין ספק שהיא אחת מהטובות בז'אנר, אבל נדמה לי שעלמא מכונת למקום רחב יותר מדוכן 'דברי שיר' בתחנה המרכזית בירושלים – וביחס למקום הרחב הזה האלבום החדש לא תמיד מצליח לפרוץ את המחסום.
"שער" הוא האלבום השני של עלמא, טריו המורכב מבני הזוג אברהם ורעיה מוסקל ואליאב אובל-נאמן. האלבום הקודם שלהם, "מעל מה שאנחנו" (2007), הפך לתופעה חוצת מגזרים שצברה קהל רב (מעל 10,000 עותקים) בלי יותר מדי יחצ"נות או רעש מוזמן. רובו של הדיסק הלך בגזרת שירת הקודש והניגונים ("אילו פינו", "ניגון בניה", אם לציין את המוצלחים שבהם) ומיזג יפה בין תמימות מוזיקלית וביצועית ליופי הרמוני ונוגע. ההצלחה של עלמא צמחה אומנם על הרקע הדתי-אמוני (עם הרבה השפעה מבניה השונים של משפחת בנאי), אבל היו אלו דווקא שתי הרצועות החורגות ב"מעל מה שאנחנו" שכבשו את הלב והאוזניים: שיר העם הבוכרי "מאן יור" שבוצע בדואט נשי יפהפה, והלחן והביצוע ל"שיר" של יונה וולך (שמוכר גם כ"שיר האיילה"), שהפך למין ניגון סוחף של סעודה שלישית וכיסוי כלה.
הרצועות החורגות הללו חסרות מאוד ב"שער" שנדמה שמשדר פחות או יותר על אותו גל שהנגן שלי הגדיר כ"מוסיקת דת". מחצית מהאלבום מוקדשת להלחנות טקסטים יהודיים. מלבד שלושה שירים מהמקורות – "יברכך", "ציפור נפשי" (על פי שיר השירים) ו"ותאמר רות" הנחמדים, בשיר הנושא "שער" הלחן מולבש על טקסט מספר "אורחות צדיקים" (שיר מעט מפוספס שיכול היה להמריא רחוק יותר בתוך המבנה הפיוטי של הטקסט), ויש גם שתי הלחנות מוצלחות לזוג שירים של הראי"ה קוק, כל אחד מהם בכיוון נפשי ומוסיקלי מנוגד: "תשוקתי" המתפרץ והצוהל מול "המיית נשמתי" הנוגה והאקוסטי. שני הביצועים תופסים יפה את רוח המילים. "המיית נשמתי" הוא בעיניי הטוב שבשירי האלבום, ו"תשוקתי" כולל הברקות אקורדיון ושירה בוכרית מאת אריאל אלייב (ממשפחת אלייב).
גם במחצית השנייה של השירים ממלא עולם האמונה את הנושא המרכזי, אבל מה שעובד מצוין ב"שלושתנו" – פולק אמוני טוב ומגובש שדהירת הדרכים יוצאת ממנו – לא מתפקד היטב בשיר הפתיחה "אבא יקר", שבו מילות תפילה פשוטות נמסות בתוך ההפקה הדרמטית ועמוסת המיתרים שלא עושה חסד עם הפנייה האישית כל כך.
עוד נושא שעלמא עוסקת בו הוא הזוגיות ותמונות מהחיים; "אם היינו" – הסינגל הראשון ששוחרר מתוך האלבום, הצליח להיכנס לפלייליסט הגלגל"צי בזכות נעימתו הפשוטה. שירים אחרים עם פוטנציאל (כמו "בדרך למצפה רמון" ו"העיניים מספרות") מאבדים מעט גובה בגלל טקסטים חלשים. כשהם מבצעים את שירו של אלחנן ניר "מי לימד" (מתוך ספר שיריו "תחינה על האינטימיות") עלמא מזכירים מה הם יודעים לעשות עם טקסט טוב. הלחן של רעיה מוסקל, רביעיית המיתרים ברקע (ובה הצ'לנית המעולה מאיה בלזיצמן) וההגשה הופכים אותו לשיר נפלא.
צריך לזכור שאלבום שני (כמו גם סרט וספר שני) הוא תמיד אתגר קשה. כמו כל פרי ביכורים, יצירה ראשונה היא למעשה דגירה אנרגטית של שנים שמתפרצת בטבעיות לתוך המסגרת של אלבום בקופסה. לפעם השנייה צריך למלא את המאגרים בזמן קצר ובדרך כלל משהו מהאותנטיות של המגע הראשוני הולך לאיבוד. אמנים רבים מנסים לשבור את הדוגמה ביצירה שנייה שונה לחלוטין (דווקא מקורות ההשפעה הבנאיים הם דוגמה טובה), עלמא בחרו להישאר בטריטוריה המוכרת ולמקצע אותה בעזרת ההפקה של פטריק סבג וארז רוסו (שגם מנגן באלבום בגיטרה אקוסטית), שעשו עבודה טובה באופן כללי.
האם עלמא עושה "מוסיקת דת"? ומה זה, בעצם, משנה בכלל? התשובה לשאלה הראשונה היא שרוב הזמן כן. המשמעות נמצאת בעיקר באוזני המאזין, בנכונותו להתייחס לשירים מחוץ לקונטקסט הדתי או רק בקונטקסט הדתי – בסופו של דבר מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה. "שער" הוא מבחן מעניין.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
באמת דיסק בינוני – אני לא הצלחתי להתייחס לשירים מחוץ "לקונטקסט הדתי" וזה פגם בהנאה… אין לי שום דבר נגד מוזיקה דתית אבל זה לא מספיק בדיסק הזה. חבל שהם לא הלחינו שוב את יונה וולך
חיפשתי הרבה זמן לתאר את מה שהדיסק הנפלא הזה מרגיש עבורי. עמיחי, היכולת שלך לתאר במילים את הרגש פשוט מיוחדת בעיניי.
תודה לך
(יהודה)