לזעוק דרך טקסט של מישהו אחר – ראיון עם אפרת בן צור

אפרת בן צור נפגשה עם שירי אמילי דיקינסון והמפגש הוליד אלבום נפלא. והיא אפילו לא יודעת לנגן כמו שצריך על גיטרה

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 11/5/2011)

"robin" אפרת בן צור

קצת מוזר, אבל אפרת בן צור לא ממש יודעת לנגן בגיטרה. "את כל השירים של האלבומים הקודמים הלחנתי על שני מיתרים של גיטרה קלאסית", היא  מספרת. לכבוד "Robin", האלבום החדש שלה, ובו לחנים לשירי אמילי דיקינסון, היא השתדרגה לכלי נגינה חדש; אוטו-הארפ. "המוזיקאי אסף תלמודי אמר לי להזמין אותו מהאינטרנט בגלל שאני לא יודעת לנגן. הוא הסביר לי מה זה וזה נורא מצא חן בעיניי: מין נבל אוטומטי כזה: יש 21 אקורדים, אתה לוחץ על כפתורים ופורט – זה ממש לילדים. אבל יכול להיות גם מאוד מורכב לנגן על זה. אתה רואה אצל פי ג'יי הארווי למשל, או כשזמרות הליווי של נילי יאנג מנגנות על האוטו-הארפ – אני מחזיקה את זה כמו סיטאר, בסגנון הים-תיכוני, אבל הן מחזיקות אותו ליד הכתף ופורטות. אני פשוט לוחצת ופורטת, קצת כמו שאני מנגנת על שני מיתרים בגיטרה". את כל השירים באלבום הלחינה בעזרת הכלי המיוחד, והוא גם חלק מהופעותיה. "לאט לאט אני אשתכלל בזה", היא מבטיחה.

פשטות שנוגעת בנשמה

אנחנו נפגשים בקפה שליד תיאטרון 'גשר' ביפו, נמל הבית של בן צור בשבע עשרה השנים האחרונות וה'תיאטרון הרוסי' שעליו כתב אביתר בנאי, בן זוגה לשעבר, את שיר הפרידה האכזרי שלו. משחק בתיאטרון הוא רק אחד מהזרועות האמנותיות של בן צור שמתפרשות גם לקולנוע ("Made in Israel", 'אודות המוניטין'), טלוויזיה ('הבורגנים', 'פרשת השבוע', 'תמרות עשן') ומוזיקה. שני אלבומיה הקודמים – 'צוללת' (2001) ו'אפרת בן צור' (2006) – היו אלבומים אישיים שהביאו כמה שירים מקסימים ("גם הים נסוג", למשל, לחן של בנאי לשיר של יונה וולך) וצברו קהל מעריצים וסקרנים קטן אך נאמן.

ב"Robin", האלבום החדש שיוצא כעת בחברת Anova Music, ממשיכה בן צור לשיר באותו קול ילדותי משהו, אבל נדמה שרוחה של אמילי דיקינסון השרתה מעט מהחידתיות שלה על שירי האלבום. דיקינסון (1830-1886) נחשבת  לאחת המשוררות  הגדולות של אמריקה; כמעט ולא יצאה מביתה באמהרסט, מסצ'וסטס, לא התחתנה מעולם ונחשבה לאדם מתבודד. היא פרסמה בחייה שמונה שירים ורק אחרי מותה נתגלו כ-1,800 שירים שכתבה, שנידונו על ידיה לשריפה.

"קראתי עליה המון", מספרת בן צור, "ואני מוצאת שם, לצד הצד המוכר שלה, גם צד מאוד תשוקתי: במכתבים שלה היא מנהלת מערכת יחסים מסעירה עם אהובים או עם אשתו של אח שלה, סואן. מכתבים מסעירים. יש בה משהו שקצת מפחיד אותי. נראה לי שאם הייתי מכירה אותה באמת – לא היינו ממש חברות".

מתי היתה ההיכרות הראשונית שלך עם דיקינסון?

"יש לי ספר שירים שלה בבית הרבה שנים, ובתקופת הלימודים בסטודיו למשחק של ניסן נתיב הייתי מעלעלת בו לפעמים. בהתחלה ניסיתי להלחין אותה בתרגום לעברית וזה לא הלך כל כך טוב. הטקסט במקור האנגלי הוא הרבה יותר נינוח ופשוט. יש לי רצון – גם בהלחנות של טקסטים שהם שלי – שהלחן יהיה פשוט, שלא יהיה אילוץ בצורה שבה אני שרה, בחיבור של הטקסט עם המלודיה. עם אמילי פשוט נהיה חיבור, אז קניתי ספר מקיף שלה באנגלית והלחנתי שיר ועוד שיר".

האנגלית הייתה טבעית לך?

"אנגלית היא לא שפת האם שלי. כמי שלמדה אותה בבית הספר הישראלי יש לי עוד מקום לשיפור, אבל בבסיס הכתיבה של דיקינסון יש משהו מאוד פשוט, כמו למשל בשיר: "A Thought went up my mind today – That I have had before" – זה שיר שהרס אותי. מאוד פשוט, מאוד חזק, מין זיכרון כזה. ניואנס של פירוט המחשבה, מה שהמחשבה עוררה בה: עולם שלם של רסיסים. אני אגיד את זה במילה מאוד קלישאתית – זה ריגש אותי. בעברית תרגמו את זה למשפט 'הרהור עלה בי היום וכבר פקדני בעבר' – באנגלית זה פחות מליצי. הפשטות במקור פוגעת לי בגוף, בנשמה. הרגשתי שזה נוגע בי בנימים. ממש ברמה הזאת".

זו לא פעם ראשונה שאת מלחינה משוררים, אבל התחושה מהשירים שלך – גם כאלה שלא את כתבת – היא אישית מאוד.

"נכון, יצא לי כבר לא פעם להלחין אחרים, אבל בשני האלבומים הקודמים שלי כתבתי את החומרים בעצמי. הרגשתי שזה יותר נכון. פתאום קרה הדבר הזה עם אמילי ולא התנגדתי לו. התעוררה תשוקה, רצון, חיבור – אלו תחושות שאתה לא נותן להן ללכת. כשאתה מתרגש ממשהו, כשמשהו באמת מסעיר אותך ולא תלוי באחרים – הוא לא צריך את החוץ. החוץ מעורר בי המון אנטי וכעס, ואני לא תמיד מוצאת את עצמי מתאימה. ופה יש משהו שהוא מתאים, והוא שלי – למרות שהוא לא שלי באמת, וזה  נורא כיף שיש עצמאות – אתה מלחין, ואחר כך אתה רוצה לחשוב מה אתה רוצה לעשות בתוך הלחן הזה".

באלבום הזה הפקת את עצמך מוזיקלית – יחד עם עומר הרשמן – לראשונה.

"בעיניי זה חלק מההתבגרות וההבשלה. שנים עבדתי עם אנשים מוכשרים וטובים, אבל בעיקר קשובים. בנאדם יכול להיות מאוד מוכשר אבל לא תמיד קשוב ואינטליגנטי למה שהחומר של האדם שמולו מבקש. נתקלתי באנשים מאוד מוכשרים שהאינטרפרטציה שלהם לשירים לא התאימה. למזלי בשני האלבומים הקודמים עבדתי עם ברי סחרוף ואביתר ואסף תלמודי – אנשים שאהבתי את מה שהם מביאים, והם אהבו את מה שחומר הביא להם.

"עכשיו, שש שנים מאז האלבום האחרון, הרגשתי שאני במקום שיש לי יותר מדי מה להגיד. ברור לי שיש בו דברים שיכול להיות שהם לא הבחירות הכי נכונות – אבל הם שלי. הם הצלילים שאני אוהבת והם מאוד לא מתוחכמים. זה הדיוק של מה שאני רוצה לשמוע. עומר זרם איתי לגמרי והתחלנו לעבוד ביחד בבית, עדיין לא הייתה חברת תקליטים – אף אחד כמובן לא רצה את זה. הקלטנו על 'אי–טרק' ובכלל חשבנו שהאלבום יצא ככה, שלא יהיה מספיק כסף. במקביל התחלתי להעלות מופע על בסיס שירי האלבום בפסטיבל הפסנתר, וככה הדברים התחברו. בסוף, אחרי שהצטרפה חברת התקליטים, היה אפילו כסף לשלם לנגנים…".

אוהבת לשחק, מפחדת מחשיפת יתר

בראיונות עם שחקנים תמיד קיים החשש שהם משחקים גם בעת הראיון את הדמות שהם רוצים להציג בעיתון. זה נכון כמעט לגבי כל מרואיין, אבל אצל שחקנים מפלס החשדנות עולה. עם אפרת בן צור יש תחושה שונה, כאילו החיים הם הזדמנות לנוח קצת מהמשחק ולהרפות מהעבודה: חוקרת המשטרה לאה קפקא מ'תמרות עשן' מתחבאת היטב בפרסונה שלה.

"אני מאוד אוהבת לשחק, אבל אוהבת בעיקר את תהליך העבודה לפני מחזה. אני אוהבת חזרות, אוהבת להמציא, אוהבת את הדיאלוג עם הבמאי – אני ב'גשר' כבר הרבה שנים עם יבגני אריה, ויש לנו דיאלוג שמשתבח עם השנים. אני מאוד אוהבת להופיע אבל גם מאוד מתרגשת, וההתרגשות לא קלה לי. לא בכל הצגה יש התרגשות – כשאתה משחק כל ערב אתה כבר לא מתרגש. אבל לפני הצגה ראשונה יש איזה פחד. בטבעי, אני באה תמיד עם בהלה, ושואלת את עצמי מה זאת הבהלה הזאת אחרי כל כך הרבה שנים. ככל שעובר הזמן אני מבינה – ואני לא מדברת רק על הבנה שבראש, אלא על הבנה רגשית – שזה בסדר, שלא משנה מה אני אעשה זה תמיד יהיה בסדר.

"לפעמים אני עושה ערבי הקראה ואני רואה שהקהל רואה אותי מחזיקה את הדף, והדף רועד. לא נעים, מה יש לרעוד כל כך הרבה? כמה זמן אפשר לפחד ככה? אתה כל כך חשוף ברגע הזה, הפחד שלך חשוף".

אז מה התשובה, מה קורה לבהלה הזאת אחרי כל כך הרבה שנים?

"היא קצת נרגעת. במיוחד מאז שילדתי את אנה, הבת שלי, משהו קצת נרגע. כאילו יש משהו יותר בטוח. אבל אני מוכרחה להגיד לך שאני נורא לא אוהבת את זה שמשחקים את אותה ההצגה כל כך הרבה פעמים, זה חלק שממש קשה לי איתו – אבל זאת הפרנסה".

אם המשחק הוא הפרנסה אז המוזיקה היא המקום האמיתי?

"קשה לי להגיד באופן מוחלט מה אני יותר אוהבת, אבל נדמה לי שזו באמת המוזיקה. זו העצמאות שלי, החלק שלי, ואף אחד לא מנהל אותי יותר מדי. ברובד עמוק יותר, יש משהו במוזיקה ובשירה שהוא – באיזשהו אופן – פחות מורכב. במשחק אתה צריך להבין למה ואיך הגיבורה מגיעה או לא מגיעה למקום הקשה והנורא, אבל לשיר – זה פשוט לשיר. השירה עצמה מובילה אותך. אני לא מרגישה שזו עבודה בשום צורה. העבודה היא רק באיך למצוא חברת תקליטים…".

אני דווקא מרגיש שיש בפרויקט הזה מימד של משחק, שדיקינסון מוציאה ממך צורת שירה אחרת.

"גם אני מרגישה את זה, וזו פעם ראשונה שאני מרגישה כך. במשך שנים לא אהבתי לערבב בין שני העולמות של המשחק והמוזיקה, כאילו אמרתי 'עזבו, יש המוזיקה ויש המשחק והם לא קשורים'. אבל אני חושבת שאמילי דיקינסון דווקא אפשרה לי לחשוף עוד איזה חלק בתוכי.

"יש שירים באלבום שבהם אני מרשה לעצמי לעלות לגבהים מבחינת שירה, ואני לא חושבת שהייתי מרשה לעצמי לעלות כך עם שירים שלי. אולי היום כן, אבל באלבומים קודמים בטוח שלא.

"יש משהו ברשות לזעוק דרך טקסט של מישהו אחר, לצקת לתוכו את האמוציות שלך. קשה לי לנסח את זה במילים, אבל זה מה שקורה כשאת נכנסת לדמות. אני מחליטה איך לפרש, לא במובן הטרחני, אלא בשאלה מה אני מביאה פנימה. יש באלבום שיר שבו אני חוזרת על אותו בית באותו לחן, אך בקצב שונה. אני עולה לגובה שאני שמחה שסוף סוף אני יכולה לתת לו מקום, כי הוא קיים שם הרבה זמן".

זה תהליך מודע?

"רוב הזמן לא. אני יושבת בבית עם האוטו-הארפ ומלחינה, ופתאום יש רצון לפתוח את הלחן. זה מוזר ומקסים ונהיה פתאום שלם ונכון, לפחות בתחושה שלי. יש אצל אמילי המון כיסופים ורצון לאהבה שכל הזמן נמצאת שם אבל לא קורה. היא אומרת על דבורה: 'אני מחכה לך' – זאת דרך כל כך אחרת לתפוס חרק כמו דבורה או זבוב, אבל אני מרגישה את זה גם אצלי. הנה, אישה אחרת מעולם אחר מכניסה לחיים שלי משהו שקיים אצלי איפשהו בתת מודע".

את רוצה שהאלבום יצא מפה לחו"ל?

"בטח. אני חושבת שיש לו הנתונים, למרות שזה פחות מקובל להלחין משוררים בחו"ל. אגב, לקרלה ברוני, אשתו של ניקולא סרקוזי, יש אלבום הלחנות משוררים, וגם היא הלחינה שיר של דיקינסון. זה אלבום יפה, היא שרה כמו שצרפתיות שרות: נורא שקט ומהמם. הלוואי עליי".

למה הלוואי? "Robin" לא פחות יפה.

"חשבתי יותר על צרפת, סרקוזי. יש לי חלום כזה. עכשיו ששמעון פרס פנוי אולי אהיה אשת הנשיא. זאת התחלה בכיוון של קרלה ברוני, לא?".

מודעות פרסומת

2 Responses to “לזעוק דרך טקסט של מישהו אחר – ראיון עם אפרת בן צור”


  1. 1 kisuy 16/05/2012 בשעה 10:04

    תענוג כרגיל, תודה.
    האלבום (הנהדר) כולו כאן, אגב –
    http://efratbenzur.bandcamp.com/

  2. 2 יונתן 17/05/2012 בשעה 10:39

    מהמם, ועכשיו עוד יותר מסקרן לבוא ולראות אותה מופיעה


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: