(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 20/7/2012)
דודו טסה, 'סחרחורת'
זה הזמן של דודו טסה. מי שנמכר בגיל בר מצווה כנער פלא משכונת התקווה ("אוהב את השירים", 1990) נמצא היום בעשור הרביעי של חייו במרכזו של רוק המיינסטרים הישראלי. שנה אחרי יצירת המופת בערבית משירי סבו ואחיו (דאוד וסאלח אל כוויתי, "דודו טסה והכוויתים", 2011), הוא חובק עכשיו אלבום תשיעי בשם "סחרחורת", ומתייצב במקום החמים שבו כולם מוחאים לך כפיים.
טסה, צריך להזכיר, הרוויח כל מחיאת כף ביושר. מי שעוקב אחרי הקריירה שלו יכול לשמוע את ההתקדמות מאלבום לאלבום. יש לטסה הצליל המיוחד שלו (רוק עם נגיעות מזרחיות), ההגשה שלו (ישירה, פשוטה, נעימה), הנושאים הקבועים שלו (יחסים, ייסורי האהבה, שוטטות של עיר), ומין תחושה כללית של חומרים מלנכוליים מעט מלווים בנגינה שמחה ומתפרצת, סוג של סגנון.
שיר הפתיחה, "לא מרגיש טוב", הוא דוגמה טובה לסגנון הזה: שיר פשוט שנפתח בשקט, תוגה זוגית ("אוהב שאת בוכה, אני חזק את חלשה, מוכר ואת קונה"), אחר כך תופים, גיטרה מסתלסלת, זמרת מלווה במרחק, נחמה פורתא ("יש עוד אור בינינו, רק בקרוב, יש עוד אור") – יחד עם העיבוד הלא מתחכם מדובר בכניסה ישירה לפלייליסט ולאזור המטריד במוח שנתקע על פזמון בלי שום שליטה.
טסה יצר את האלבום הזה (ביחד עם שותפו הכמעט קבוע ניר מימון) בפרץ של שלושה חודשים. זה אלבום קצר במיוחד; תשעה שירים, שלושים ושלוש דקות של סחרחורת מוזיקלית ששומרת בסך הכול על אחידות, למעט השירים "ביום שבגין מת" (עוד מעט נגיע אליו) ו"ערב שבת"; שיר אהבה רך וקצר שסוגר את האלבום.
טסה תמיד היה טוב בבחירה וכתיבה של טקסטים, ובאלבום הזה הוא שידרג את עצמו בשיתופי פעולה עם עמיר לב ("כמעט", "נגן לי"), גלעד כהנא ("צריך") והמשורר המוכשר אלי אליהו – שזאת גם הזדמנות להמליץ על ספר השירים האחרון והנפלא שלו "עיר ובהלות" – ששותף לכתיבת מילות הלהיטים "יש בינינו בית", "עם חלומות כאלה". את המילים לשיר הנושא לקח טסה מאלכסנדר פן, גדול המשוטטים התל אביבים ברחוב העצב החד סטרי. הטקסט נשמע טרי ומדויק בקולו של טסה, בשיר שנע בין דקלום לקינה ומלווה בקאנון מטפטף של אמיר אלייב.
כולם אוהבים עכשיו את דודו טסה; הרדיו משמיע, ההופעות מלאות, הביקורות מפרגנות והקהל קונה. "סחרחורת" הוא באמת אלבום טוב מאוד, ובכל זאת, אני מרגיש שטסה יכול לתת יותר. שיר אחד באלבום, שונה מכולם, חושף את האפשרות הזאת. "ביום שבגין מת" שר שם טסה מתוך מעמקי נפשו, "אבא אמר שהוא עוזב". אמו של טסה עוד ממלמלת במרפסת שהוא "עוד יחזור, תמיד הוא חוזר", אבל ביום ד' באדר ה'תשנ"ב הנער דודו מבין כמה דברים חשובים וכואבים על העולם. כשהוא חוזר לשם בשיר הוא מסלסל את נשמתו ומביא נתח אמיתי ורגיש מחייו. אני, אישית, רוצה לשמוע עוד מהנתח הזה אבל טסה מסתדר גם בלעדיו; שלא כמו התרנגול הסמלי של בני יהודה (קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה) שרץ על עטיפת האלבום בערב עירוני מלא ערפל, דודו טסה נמצא בלב הזרקורים.
שלום גד, 'ירושלים'
שלום גד, לעומתו, ממשיך להישאר רחוק מכל פנס. כבר כמה שנים שהוא לא מנסה אפילו לשחרר גרסאות דיסק של האלבומים שלו לחנויות. יש לו קהל קטן ונאמן שיוריד אותו בתשלום וההנחה היא שאם מישהו ייחשף למוזיקה שלו זה כנראה יהיה דרך הרשת.
משפחתו של גד, יליד צרפת, התיישבה בתלמי אליהו (שם הקים אחיו הצעיר אביב גדג' את להקת אלג'יר). הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת פונץ'. "ירושלים" הוא האלבום השביעי שלו עם הרכב הליווי "היהלומים" והחלק השני בטרילוגיית "המצב" (קדם לו "תל אביב תל אביב" מהשנה שעברה). אפשר להאזין לו חינם או לקנות אותו בעשרים שקלים באתר bandcamp.
כסף גדול לא יוצא מזה, וגד משלים הכנסות (אלבום הסולו השני שלו נקרא "תנועות מטאטא מהירות" על שם עבודות הניקיון שמהן השתכר באותו הזמן), אבל זה נותן לגד חופש אמנותי מוחלט לעשות מה שהוא רוצה. הוא יכול, למשל, לפתוח את השיר "הפצע נסגר על הקליע" בטקסט היפנוזי: "אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי", אומר קולו של גיל פדידה, "הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר אל תוך ירושלים". כשפדידה יגיד "עשר" גד יהיה בירושלים, ומה הוא יראה שם? "עצים כפופים שאף אחד לא ראה / מצבות גדולות שאף אחד לא ניקה / שולחן ערוך שאף אחד לא הפך / אני רואה הרים שקועים שאף אחד לא דחף".
הוא יכול גם לתת לגבריאל בלחסן (גם הוא מתלמי אליהו ואלג'יר) לנאום כילד שדורש "מנהיג שיודע לרקוד, מנהיג שיודע לאהוב", הוא יכול גם לשיר בקולו הנשי והגבוה על "הפועל השחור הראשון" ועל "פשקווילים של אהבה". הוא יכול להצחיק ולעצבן להרהר ולהיות כל הזמן עצוב ובודד וגם בינוני בכוונה גדולה. הוא יכול לתת לטלי אלבז לשיר כמו בקברט: "יש לי שאלה לרבי / מה אני אגיד לאיש / שאחרי שהוא ירה בי / והשליך אותי לכביש / הוא חרת בכל העיר / את השם שלך. תיזהר עם הדברים שאתה מטיף". הוא יכול. לא הרבה אנשים שומעים את זה – ובכלל, יש משהו מאוד לא מזמין בגד בשמיעות ראשונות – אבל מי שאוהב, אוהב בפנאטיות.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
שלום גד הוא הדבר האמיתי.
דודו טסה – איך רואים שזה מזויף
אלמוג, דודו טסה הוא בעצמו אטרקציה כשלעצמה.
כולנו זוכרים את השיר "הלילה לא" בביצועו, שיר שעד היום מושמע בתחנות הרדיו ולא שיר מיינסטירימי שכולם שוכחים לאחר חודש.
בכל אופן אטרקציות לאירועים בשילובו של דודו טסה שיוצא מהזיקוקים ושר הלילה לא אשכב לישון, יכול להיות פשוט נהדר.