המדריך למהפכה שלא קרתה

קולות המחאה החברתית שככו אבל על המסך הצעקה בשיאה, כפי שניכר מהסדרה "שביתה" של רני בלייר. מחשבות בעקבות חלקה הראשון

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 05/10/2012)

כשחזרתי השבוע מקניות ונורת הדלק הבהבה באור הצהוב והמטריד שלה יומיים אחרי התדלוק הקודם, נזכרתי שבקיץ שעבר הייתה כאן מחאה, ואוהלים, והפגנות, ומנהיגים, וסיסמאות, וועדות, ודיור, וציפיות, וקוטג', ו"העם־רוצה־צדק־חברתי־וכל־מיני־דברים". היה קצת קשה להיזכר כשהמספרים רצו להם לצד הליטרים של הדלק כלפי מעלה וברדיו הפתוח עברו מדיון על הרציונליות של אחמדינג'אד אל זהות המנצח ב"הישרדות וי.איי. פי".

לא הייתי פעיל כל כך בקיץ הקודם – שילוב מבלבל של הזדהות עם המחאה וחשדנות כלפי דרכה ובעיקר עומס של הכנות לחתונה – אבל הדבר שהכי זכור לי מהביקורים במאהלים השונים היה התחושה שכולם מתעדים כל הזמן את מה שקורה (או כותבים משהו שהלוקיישן שלו הוא 'שדרת אוהלים תל אביבית'). גם אם שובה של המחאה הקיץ היה מוטל בספק, היה נדמה שהנוכחות שלה ביצירה התרבותית תישאר ואף תגבר אחרי עיכול של האירועים, מה גם שעוד לפני שהתפרק המאהל האחרון פורסמו כבר ספרים בנושא.

המחאה, כידוע, לא ממש שבה לרחובות השנה, אבל תוצרים ישירים של הקיץ שעבר אכן משתחררים לעולם ומנשימים את הדיון. למרות שאחרי צפייה ב"חברים", סרטו התיעודי נוטף האהבה העצמית של רגב קונטס (אחד ממנהיגי המחאה), המחאה נראית כמו הזיה של קיץ שכל מה שנותר ממנה כעת הוא רושם הזיעה על הכרית.
התוצרים התרבותיים המעניינים ביותר הם כנראה התוצרים העקיפים, כמו סדרות טלוויזיה שהופקו בקיץ שעבר (ותוכננו קודם לכן) ועסקו בנושאי המחאה שדבקה בהן בזמן הצילומים. הבולטות שבהן היו "30 ש"ח לשעה" שיצרו דוד אופק, יוסי מדמוני וחיים שריר – סדרה שנקברה בבית העלמין של ערוץ 1, וחבל – ו"שביתה", מיני־סדרה של רני בלייר וענת אסולין ששודרה בקיץ האחרון ב"יס" וזכתה לחשיפה רבה.

לחסל בעזרת דם

"שביתה" מבוססת על סרט תיעודי בעל שם זהה שיצרו אסף סודרי ואמיר טאוזינר ב־2005. הסרט (שעוד נרחיב עליו בהמשך) תיאר את השביתה שפרצה בשנת 2003 במפעל ליד דימונה, המשמש שלוחה דרומית של "חיפה כימיקלים". מחאתם של חלק מהפועלים כנגד תנאי העסקתם ורצונם להתאגד תחת ההסתדרות התפרצו לשביתה ששיבשה לזמן מה את פעילות המפעל, אך הוכתרה, בסופו של דבר, ככישלון מחולט. זהותו של בעל המפעל (איש העסקים היהודי־אמריקני אריה גנגר) וקשריו עם פוליטיקאים ישראלים (בעיקר עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון) נתנו את ההכשר למערכת הדורסנית והאלימה של הממסד לחסל את ההתנגדות בעזרת דם, מכות וכמות בלתי נתפסת של מניפולציות.


רני בלייר לקח את הסיפור של המפעל ותרגם אותו לדרמה בת חמישה פרקים, שאליה לוהקו שחקנים מובילים: עמוס תמם, זהר ליבה, שלום מיכאלשווילי, חיים זנאתי, אלון אבוטבול, נטע גרטי, מלאני פרס, רותם זיסמן ועוד רבים. בלייר עצמו – שכתב וביים את כל הפרקים – הוא אחד היוצרים המעניינים שפועלים בטלוויזיה הישראלית. תחת ידו עברו הסדרות "שבתות וחגים", "תיבת נוח", "אדמה" ו"פרשת השבוע" (בעיניי, הטובה שבסדרות הישראלית בעשור הקודם).
בלייר אמנם עובד על הסדרה כבר כמה שנים, אבל האווירה של רוטשילד נכנסה היטב לתוך הצילומים והטעינה אותם ברוח קרב.

"חודשיים לפני צילומי הסדרה", כתב בלייר ברשימה שפורסמה באתר 'הארץ', "עוד היינו כולנו מעורבים ומרוגשים מהתעוררות המחאה והמאבק החברתי בשדרות רוטשילד, וחלק מהסצנות בסדרה נכתבו בצל אוהלי השדרה ובבתי קפה שבקרבתה (…) כשחיפשנו את חבורת השובתים המתרכזים סביב אלברט עמר, יעקב בוסקילה ודוד פורטל, טבעי היה בעיניי ש'כנופיית רוטשילד' תיכנס לנעליים אלו. ואכן, בהתלהבות אין קץ הצטרפו כולם למסע הצילומים. בימים שבהם צילמנו את התעוררות המחאה במפעל, את סגירת השערים ואת העימותים עם אלה המנסים לשבור את השובתים הפכה 'כנופיית רוטשילד' לגוף אחד אמין, מרגש ומשכנע, שזעם, נחישות ואומץ לב פרצו ממנו אל המסך בעוצמה אדירה, כזאת שגרמה לי לא פעם לצעוק כילד מרוגש, עם סיום צילום הסצנה 'רוטשילד שולטת!!!' לקול צחוקם של חברי הכנופיה, הצוות והשחקנים".

עוצמה אדירה

העוצמה הזאת אכן ניכרת בסדרה ומזרימה אליה תשוקה של עשייה שעוברת גם אל המסך הקטן בבית, אבל נדמה לי שאותה עוצמה מרוטשילד היא שמונעת מ"שביתה" להיות סדרה מעניינת הרבה יותר. שהרי בסופו של דבר, לצד הישגיה הרבים (וביניהם המשחק של רותם זיסמן וזהר ליבה והצילום הנושם של בועז יהונתן יעקב) היא נופלת למלכודות ש"עוצמה אדירה" נוטה להסתבך בהן.

רק לשם הבהרה: אני לא מדבר על בעיות שנובעות מהקושי האמיתי של תעשיית הטלוויזיה הישראלית על תקציביה המוגבלים (ועל המשוואה האכזרית שדורשת לצלם כמה שיותר סצנות ביום צילומים ולייצר מהן כמה שיותר דקות מסך בתוצר הסופי), אלא על מלכודת ה"חשיבות": הרבה פאתוס יש ב"שביתה" ומעט מאוד איפוק. בלייר, שהתחיל את דרכו בסיפורים התל אביבים הקטנים של "שבתות וחגים", הפך כאן למין אהרון סורקין ("הבית הלבן", "חדר החדשות") שנואם לא פעם את מסריו על חשבון מורכבותו של הסיפור.


כמנהיג השביתה, אלברט עמר (שלום מיכאלשווילי) הוא כמובן הנואם הראשי (משפט לדוגמה: "אנחנו לא בריונים, אנחנו לא פרחחים, אנחנו אנשים שעובדים קשה. אם נתאחד אף אחד לא יוכל עלינו"), אבל הוא לא היחיד. כמעט כולם אומרים את המסרים "החשובים" בצורה כזאת או אחרת, ובניגוד ליצירתיות שמאפיינת את הדיאלוגים ה"סתמיים" – המסרים הם אותן סיסמאות שנשמעות בהפגנות וקולו של היוצר הצועק "רוטשילד שולטת!!!" מהדהד בהם.

וככה, בין תיאור יפה של הסתדרות חסרת שיניים לתיאור שפלות המפעל המאיים על בנות הזוג ובני המשפחה, "שביתה" הופך לעתים למגאפון. ברגעים האלה הסאב־טקסט המפורסם של בלייר מפנה את מקומו לאמירות ישירות. כמו ב"בית הלבן" של אהרון סורקין נדמה לנו שהדמויות הטובות טובות מדי, ומלבד המורכבות בדמותו של יעקב בוסקילה (עמוס תמם), שמבקש נאמנות וצדק בשעה שהוא מועל באמונה של אשתו דניאלה (מלאני פרס), שאר גיבורי המאבק מוצגים בתאורה המחמיאה ביותר של אידיאליסטים בעיצומה של מהפכה.
הדקות היפות של "שביתה" נמצאות כשדמויות מפסיקות לייצג ומתפרטות לסיפורים אישיים; הניסיון של דוד פורטל (זהר ליבה), על ציציותיו המתבדרות ברוח, לסנכרן את חזרתו בתשובה עם העולם שסביבו, או מערכת היחסים שנרקמת בין הנשים כאשר הגברים עסוקים בשביתה.

לצד הביקורות המחבקות והצפויות שמקבלת סדרה חשובה שרוכבת על הגל הנכון (אריאנה מלמד: "שביתה בועטת מהמסך ומעירה את הצופים"), היו גם קולות אחרים. מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של עיתון 'הארץ', סיכם את זה יפה: "זו סדרה שמדברת על מצוקה ונראית כמו מיליון דולר".  שריר הביא את הקולנוע המחוספס שיוצר הבמאי הבריטי קן לואץ' כאנטי־תיזה לבוהק שעולה מ"שביתה". בסרטי הפועלים של לואץ' יש בדרך כלל שחקנים חובבים ודיאלוגים כאילו מאולתרים, והם מביאים את הצופה לתחושה ריאליסטית מרשימה. אני לא בטוח שסרטיו של לואץ' הם המודל הנכון לסדרה הזאת, אבל אין ספק שמשהו בתחושת "מיליון הדולר" של "שביתה" מפריע למטרותיה.

ועוד הערה קטנה: כדי לקבל כסף מהמיזם (החשוב והמיוחד) לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, הועבר המפעל לפאתי העיר והפועלים הפכו להיות תושביה. אבל ירושלים נשארת רק תפאורה דהויה בסדרה. היא נזכרת לפעמים כהד של מאבק שכונות (קטמונים־קטמון וכו') אבל חסרת קשר אמיתי לסיפור. וחבל, כי המיקום הזה יכול היה להוסיף הקשר גיאוגרפי משמעותי שהיה חסר בסדרה.

עקבו אחרי המסגר

"שביתה" – סרטם הדוקומנטרי של אסף סודרי ואמיר טאוזינר (זמין במלואו לצפייה ביוטיוב) – שלמעשה מהווה מקור למיני־סדרה המאוחרת מורכב ברובו מ"ראשים מדברים": מנהיגי השביתה מספרים על האירועים שקרו, ומפעם לפעם משולבים גם קטעי ארכיון וצילומים ממצלמות ביתיות שתיעדו את ההתרחשות בזמן אמת.


יש סכנה מובנית בסרט נטול התרחשויות שמושתת ברובו על מונולוגים רטרוספקטיביים, אבל "שביתה", על 128 דקותיו, הוא מסמך מרתק. שכן גיבוריה האמיתיים של השביתה עוברים מסך היטב והמונולוגים שבפיהם זועמים אך נטולי פאתוס ומדברים בשפה חד פעמית שהתסריט של בלייר מתקשה לשחזר (משפט אקראי: "כל הזמן אמרו זה מפעל הכי מצליח בארץ. הביאו ממפעל תפן, הגיעו אנשים שמנים כאלה, דובונים כאלה, הנדסאים. חכמים יענו. לקחו דף ונייר ועקבו אחרי המסגר, מה הוא עושה ביום, איך הוא עולה על הדלי, כמה זה וכמה זה – לבדוק אם הוא יעיל. ראו שפה יש יותר מדי יעילות").

הסיפורים הם אותם סיפורים – אנשים שבאו לעבוד במפעל ישר אחרי הצבא ועבדו כמו חמורים, להוא נולד ילד ואחר כך הוא נרדם במשמרת, ההוא נפצע בעבודה וקיבל לבית החולים מכתב פיטורים ובונבוניירה, אחד מתחזק, אחד מנהל עבודה שהחליף צד ובעל מפעל שמגיע מדי פעם על מסוק לכמה שעות ונעלם חזרה אל הציביליזציה האחרת. הסרט מצליח לספר את זה במעט מאוד אמצעים ומדגים טוב יותר את הקשר הבעייתי של הון־שלטון־משטרה. הוא מראה כמה מכות (פשוטו כמשמעו) מוכן הממסד הישראלי לתת למי שמעז לפנות אליו בבקשות או דרישות. יהיו אשר יהיו המבקשים – מתנחלים, ערבים, שמאלנים, חרדים או פועלים – נחת זרועם של מושכי החוטים בשלטון תדאג לחסל כל התנגדות. אפילו אחר כך, כשהכול נכשל ונותר רק תיעוד הכישלון – ינסה הממסד למנוע את הקרנתו. הסרט עבר תלאות רבות בידי שומרי החומות של אריאל שרון ברשות השידור, והוקרן לבסוף בערוץ הראשון רק שנה אחרי המועד המתוכנן.

ללכת רחוק

השם שנבחר לסדרה נבחר – מלבד הסיבה המובנת מאליה – גם כמחווה לסרט הקדום שנשא את השם הזה: "שביתה", סרט הבכורה של סרגיי אייזנשטיין משנת 1924. גם בסרט של אייזנשטיין, מגאוני הקולנוע הסובייטי, יש מפעל ופועלים שמוחים כנגד תנאי העסקתם וגם הוא נגמר בכישלון נורא (פי כמה וכמה) כאשר כוחות הצבא והמשטרה טובחים בפועלים ונותנים הזדמנות לאייזנשטיין להפעיל את עריכת המונטאז' שלו בתיאור מקביל של שחיטת פר.


אצל אייזנשטיין אין גיבורים. אין דמויות שמובילות את המאבק ואין לצופה עם מי להזדהות (זה גם המצב ב"אוניית קרב פוטיומקין", סרטו המכונן של אייזנשטיין שיצא שנה אחר כך). קשה להעלות על הדעת סרט שכזה היום ו"שביתה" של בלייר הוא מראה הפוכה. הוא מתמקד בדיוקנם של הגיבורים ובפרט בזה של הגיבור הראשי – אלברט עמר. אלא שאלברט עמר של "שביתה" הוא מנהיג הפועלים שהמחאה החברתית האחרונה אפילו לא טרחה לחפש. הוא מתקבל כרגע רק כדמות תסריטאית, כפנטזיה של רני בלייר. במציאות עמדו בהנהגת המחאה דפני ליף וסתיו שפיר ולא האנשים של "שביתה".

ואולי זה כל הסיפור: המהפכה לא קרתה, וכמו השביתה במפעל היא הסתיימה בסופה ללא תוצאות – כי האנשים מ"שביתה" לא היו ברוטשילד והאנשים מרוטשילד לא היו בדימונה. בחמש הדקות הבודדות שמוקדשות למחאה בדוקו־ריאליטי "מחוברים" (שהחל להצטלם בשיאה של המחאה) היא נראית בזמן אמת דרך מצלמתו של ג'ייסון דנינו־הולט כהפנינג אחד גדול. לא שזה כל מה שהיה שם, אבל זה כנראה מה שזכור מהקיץ הזה בסופו של דבר. "זה יגיע גם למרכז הארץ", אומר בסוף הסרט התיעודי עמרם בן סימון, אבל לא בטוח של"זה" הוא התכוון.

אני באמת מאמין לבלייר שהוא מחפש את אלברט עמר האמיתי ונדמה לי שהדברים באמת בדמו – הדמויות נואמות כי בלייר הוא גם מין מנהיג נואם שכזה. בחמש השנים שבהן שימש יו"ר איגוד הבמאים הוא הוביל שורה של מאבקים חשובים מאוד ובזמן האחרון הוא פועל כחלק מ"ארץ חדשה" (התנועה הפוליטית שהקים אלדד יניב). כלומר, לא רק דיבורים אלא נכונות אמיתית לחולל מעשים, ואולי זאת הזירה הנכונה לדברים שכאלו.

איך שהוא, נדמה לי שאם המחאה תשוב בקיץ הבא לא יעמוד שם בן דמותו של אלברט עמר אלא דווקא אחד מהמהפכנים הרדיקלים שמציג נדב לפיד בסרט הביכורים שלו "השוטר". הסרט, שנוצר הרבה לפני המחאה וחגג את הקרנת הבכורה יומיים לפני שדפני ליף הציבה את האוהל שלה, נתפס כסרט כמעט נבואי. אלא שהמחאה בקיץ שעבר הייתה מנומסת ומלבד הנזקים לדשא של שדרות רוטשילד היא לא הותירה עקבות משמעותיות, ואילו החבורה בסרטו של לפיד מוכנה ללכת רחוק הרבה יותר, גם מדימונה, גם מדפני ליף.

 וגם הזמנה:

עמיחי חסון כנס הקלוז אפ סם שפיגל

אחרי כמה חודשים של הכנות יתקיים ביום חמישי 1 נובמבר 2012 כנס הקלוזאפ של 'סם שפיגל' בסינמטק ירושלים, כנס שהשנה אני אחד המפיקים ועורך התוכן שלו. סתם כדי לגרות אתכם: מודי בר-און ידבר על 'היו זמנים במערב', גילה אלמגור על 'שדרות סאנסט', הרב מנחם פרומן ופרופ' חביבה פדיה על סרטים של קורוסאווה, רונית מטלון על 'נהג מונית' של סקורסזה ועוד שלושים אנשי רוח ואמנות שיציגו וידברו על הקלוזאפים שנחרטו בתודעתם. זה מ-10:00 עד 20:30. אחרי שזה יגמר יחזרו לי החיים.

תבואו, יהיה כיף.

והנה לו"ז מלא

 

Advertisements

3 Responses to “המדריך למהפכה שלא קרתה”


  1. 1 Ariel Barel 05/10/2012 בשעה 12:27

    אני קצת מבולבל: אתה רוצה שהמחאה תהיה אלימה כמו בסרט של נדב אבל שיהיו שם אנשים מדימונה?

    ובעניין רני בלייר: מאז פרשת השבוע (המחמאות שלך מוצדקות, סדרה מצוינת) הוא מתדרדר – אדמה ותיבת נח היו כל כך סתמיות.. וגם כאן יותר מדי מייקאפ

  2. 2 ענת 17/10/2012 בשעה 17:40

    הנה הנה השיטה של רני ואלדד יניב ממפלגת ארץ חדשה
    [פרק 1: דולר סמיך מדם]

    אני אוהבת את רני ואני אשמח לראות את המפלגה בכנסת אבל הסרטון הזה איום ונורא

  3. 3 אדיר 09/07/2013 בשעה 21:40

    עמיחי חסון תודה על מאמר נהדר ומעורר מחשבה!


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: