המלך מת, יחי המלך

'האזרח קיין' נפרד מהתואר "הסרט הטוב ביותר בתולדות הקולנוע" לטובת 'ורטיגו' של היצ'קוק. דיון על דירוגים, קולנוע, מבקרים והפרדה בין 'טוב' ל'חשוב'

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 16/11/2012)

במובן מסוים, ההצהרה ש'האזרח קיין' הוא "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים" הפכה למין מס שפתיים שכזה. כמו נואם באירוע שחייב להזכיר את השמות בשורות המכובדים לפני שהוא אומר את דבריו, מוזכר סרטו של אורסון וולס מ־1941 בפתח הרשימות שעורכים מבקרי קולנוע יותר מחצי מאה.

השנה, לראשונה בחמישים השנים האחרונות, המניירה הזאת נשברה. 'ורטיגו', סרטו של אלפרד היצ'קוק מ־1958, עקף את 'האזרח קיין' ברשימת "הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים" שעורך מגזין 'סייט אנד סאונד' ועשה סוג של היסטוריה קטנה בתוך הרשימה השמרנית למדי שהתפרסמה במגזין.

ג'יימס סטיוארט קים נובאק ב'ורטיגו'

הדרך וקבלת הפנים

הדרך שעשה היצ'קוק בכלל ו'ורטיגו' בפרט אל פסגת הרשימה יכולה ללמד משהו על נזילתו של הטעם הביקורתי. היצ'קוק הפך למאסטרו רק אחרי קריירה בת למעלה מארבעה עשורים, שבהם זכו סרטיו לרוב להצלחה מסחרית אך לזלזול ביקורתי. אלמלא הקמפיין המנומק שהובילו במאים ומבקרים חשובים (כמו פרנסואה טריפו) בתחילת שנות השישים, ספק אם לגאון הבריטי היה סיכוי להשתלב בכלל במדרג.

בצאתו זכה 'ורטיגו', מותחן פסיכולוגי איטי בכיכובם של ג'יימס סטיוארט וקים נובאק על רקע סן פרנסיסקו, לקבלת פנים קרה. מבחינה מסחרית היה זה אחד הסרטים החלשים של היצ'קוק, והביקורות, כדרכן, ראו בו לא יותר מסרט מתח סטנדרטי. פנלופי האוסטון, מי שערכה אז את המגזין 'סייט אנד סאונד', הקדישה לסרט בזמן אמת ביקורת קצרצרה בסוף המגזין. מי שמחפש אנקדוטות בסגנון "המנהל שלא החתים את הביטלס / המו"ל שדחה את כתבי היד של ג'יימס ג'ויס" ימצא אותן בשפע בביקורות הפושרות שקיבל 'ורטיגו' בצאתו.

אבל זמן לא רב אחר כך המניות של היצ'קוק התחילו לעלות. 'מזימות בינלאומיות', 'פסיכו', 'חלון אחורי', 'פרנזי' (היצ'קוק המועדף עליי) וכמובן 'ורטיגו' הפכו לסרטי חובה עבור דור חדש של מבקרים, חוקרים, צופים וסטודנטים לקולנוע. הללו נצפו שוב ושוב, נותחו מכל כיון אפשרי והפכו את הסר הבריטי המשונה לשם נרדף לאמנות השביעית.

ב־1972 היה 'ורטיגו' על סף הכניסה לעשירייה, ושנתיים לאחר מותו של היצ'קוק – בסקר שנערך ב־1982 – הוא כבר דורג במקום השביעי. ב־2002 התקדם למקום השני והשנה אפשר להכריז שתליון האבנים האדום של מדלין/גו'די ניצח את מזחלת השלג 'רוזבאד'.

אורסון ולס כאזרח קיין

קהל ומבקרים

בכלל, רשימות דירוגים שכאלה הן דבר די משונה. החשיבות שלהן – מלבד הכיף, הילדותי, מה לעשות, לדרג ולהתווכח – נובעת מיכולתם של הדירוגים להראות היכן עומד הקאנון הקולנועי היום, ובעיקר להציג תמורות בטעם ובהערכה הביקורתית.

המשאל של 'סייט אנד סאונד', מגזין היוצא לאור מטעם המכון הבריטי לקולנוע, החל ב־1952 ומתקיים מאז מדי עשור. הוא נהנה ממוניטין רב בין השאר בגלל היקפו: השנה השתתפו בסקר 846 מבקרי קולנוע ואנשי אקדמיה מרחבי העולם שציינו לא פחות מ־2,045 סרטים שונים.

אבל מלבד החידוש בראש, מדובר ברשימה מעט אנכרוניסטית. אמנם מרשימה ומלאה בסרטים פורצי דרך ובקלאסיקות של פליני, גודאר, אנטוניוני, פריץ לאנג, רנואר, ברטולוצ'י, צ'אפלין וברגמן – אבל העשירייה הראשונה מתנהלת כאילו לא קרה דבר מאז 1968, אז יצאה יצירת המופת של סטנלי קובריק '2001: אודיסיאה בחלל' (מקום שישי). העשירייה הראשונה כוללת גם שלושה סרטים מתקופת הראינוע, ולמעשה הסרט הראשון משנת 1980 והלאה נמצא במקום ה־24: 'מצב רוח לאהבה' של וונג קאר־ווי (שנת 2000). ארבעה מקומות אחריו מופיע 'מלהולנד דרייב' של דיוויד לינץ' (2001).

הבדלי הטעם בין המבקרים לקהל הם קלישאה ידועה, ודי להביט בדירוג המשתמשים הפופולרי של אתר IMDb כדי להבין אותו. החפיפות בין השניים לא רבות ועומדות לרוב ביחס הפוך למיקומים (למשל, 'המחפשים' של ג‘ון פורד – שביעי אצל המבקרים, 241 אצל הקהל). בראש הרשימה של IMDb נמצאים 'חומות של תקווה', שני הסנדקים הראשונים ו'ספרות זולה' של טרנטינו. אם השנה המובילה בעשירייה הראשונה של המבקרים היא 1927, אצל הקהל זה 1994.

שתי הרשימות הללו לא מאוזנות. רוב האנשים לא חשופים לסרטים שקדמו לתקופת הולדתם (או לסרטים דוברי שפות זרות), ובניגוד למבקרי קולנוע הם חסרים פעמים רבות את יכולת ההערכה בפרספקטיבה היסטורית, ניסיונית ואמנותית. המבקרים מצדם נראים כמי שאינם ממהרים לפרגן לקולנוע שנוצר בעשורים האחרונים או לשבור קונבנציות שהתקבעו במהלך השנים.

למרות זאת, גם אלו וגם אלו נגועים לעתים בסנטימנטליות נוסטלגית כלפי הסרטים שעליהם גדלו והתחנכו. המיוזיקל המקסים 'שיר אשיר בגשם' (סטנלי דונן, 1952) למשל הוא סרט יפה ומהנה מאוד לצפייה גם היום, אבל נדמה לי שמיקומו במקום ה־20 חסר פרופורציה אמיתית ל'טיבו', ונובע יותר מהעונג שבשיר שאנו יודעים את מילותיו בעל פה, המעורר אותנו לריח מתוקים של מאפינס.

'מלהולנד דרייב' של דיוויד לינץ' (מקום 28)

בין 'טוב' ל'חשוב'

בעיניי, הבעיה המרכזית בדירוגים כאלה היא חוסר ההפרדה בין 'טוב' ל'חשוב'. לא כל סרט חשוב עומד במבחן כסרט טוב. האדרת ההישג ההיסטורי היא דבר ראוי, אך ראוי שלא לעבור את המידה. האם 'זריחה', סרטו של הבמאי הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו שצולם בהוליווד ב־1927, הוא באמת הסרט החמישי בטיבו בכל הזמנים? האם קסמו (וקסם יש שם בשפע, האמינו לי) וחדשנותו עומדים במבחן הזמן של הצופה הסביר כסרט 'טוב' ולא רק 'חשוב'? אני חושש שלא.

בשנים האחרונות למדתי להעריך – ולעתים גם לאהוב ממש – רבים מהסרטים הללו, הרבה בזכות שיעוריהם של מורים כמו נחמן אינגבר ויאיר לב, אבל אני לא מצליח להימלט מהתחושה שיש משהו שמחמיץ את הרעיון מאחרי 'הבחירות החשובות'. משהו מנותק, מעט מתנשא, לא כן דיו.

דווקא במשאל המקביל שערך כתב העת בין 358 במאי קולנוע נוצרה רשימה מאוזנת יותר בין ה'טוב' ל'חשוב'. בראש הרשימה עומד 'סיפורי טוקיו' (יאסוז'ירו אוזו, 1953), את המקום השני חולקים בתיקו 'האזרח קיין' ו'2001 אודיסאה בחלל', ואחר כך: 'שמונה וחצי' של פליני, 'נהג מונית' של סקורסזי (1976), 'אפוקליפסה עכשיו' (1979) ו'הסנדק' (1972) של קופולה (שחולק את המקום השישי עם 'ורטיגו'), 'המראה' של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי מ־1974 ו'גונבי האופניים' של הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סיקה מ־1948. אגב, במשאל הראשון של המבקרים ב־1952 זכה סרט המופת הניאו־ריאליסטי הזה במקום הראשון. במשאל הנוכחי הוא ממוקם רק במקום ה־33. יבורכו הבמאים.

התבוננות בבחירות הספציפיות מראה שלצד רשימות שגרתיות יחסית של במאים כמו בלה תאר ומרטין סקורסזה יש גם כאלה שהעזו יותר: יוסף סידר, למשל, הרכיב רשימה מעניינת שכוללת את 'הרשת החברתית' של דיוויד פינצ'ר ו'לילות בוגי' של פול תומס אנדרסון. פרננדו מיירלס בחר את 'החבר'ה הטובים', 'ראן' של קורוסאווה ושני סרטים של טרנס מאליק. סטיב מקווין נתן מקום ל'עשה את הדבר הנכון' של מייק לי ו'ספה' (Couch) של אנדי וורהול.

אלפרד היצ'קוק בקדימון הסרט "הציפורים"

לעתיד לבוא

ומה יהיה במשאל הבא? מותר להניח שעם הצערת שורות המבקרים יפרצו גם יצירות מופת שנוצרו אחרי שנות השישים לקדמת הרשימה. כבר עכשיו מדשדשים להם קופלה, סקורסזה וטרקובסקי בחמישים הראשונים. אישית, אני רוצה לקוות ש'קלוז אפ' של עבאס קיארוסטאמי (היום במקום ה־43), 'זה ייגמר בדם' של פול תומס אנדרסון (היום במקום ה־202) וגם 'סרט לבן' של מיכאל האנקה (235) יקפצו קדימה ויאזנו קצת את המצב.

בכל מקרה, אם אפשר ללמוד משהו מהמקרה של היצ'קוק, נאמר שטעם ביקורתי הוא דבר חמקמק. מי שנתקל היום בביקורות מזלזלות בעיתון, יזכה עוד כמה שנים להכרה גדולה. לתשומת לבך, כריסטופר נולאן.

מודעות פרסומת

3 Responses to “המלך מת, יחי המלך”


  1. 1 שקד 24/11/2012 בשעה 17:56

    אני לא מכיר בנאדם אחד שהאזרח קין נמצא באמת ברשימת עשר הסרטים שלו חוץ נחמן אינגבר

  2. 2 offshore corporation 09/12/2012 בשעה 12:21

    במקום רשימות של סרטים עדיף לבחור במאים שהפיקו יצירות גאוניות: 1. קנג'י מיצוגושי. כנראה הגדול מכולם. במיוחד סרטו "סאנשו דאיו" 2. לואיס בוניואל. 3. אוזו. 4. קוראסווה. 5. ברגמן. 6. טרקובסקי. 7. קישלובסקי 8. בילי ווילדר. 9. היצ'קוק 10 דובז'נקו "אדמה".


  1. 1 יומולדת לבלוג ושלושה שירים | עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 07/04/2013 בשעה 11:45

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: