הסנדק; ראווי שנקר

אם יש מישהו שחינך דורות של מאזינים מערביים ליהנות ממוזיקה הודית זהו מאסטר הסיטאר, ראווי שנקר, שנפטר לאחרונה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013

הוכנס צליל הסיטאר אל הדי־אן־איי של התרבות המערבית
ראווי שנקר בדלהי, 2009.

זה נשמע כמו קטע מסרט פרודי, אבל זה קרה לראווי שנקר כמה פעמים במהלך שנות השישים־שבעים: אולם קונצרטים אמריקני גדול מארח מופע רב משתתפים, שנקר עולה עם הסיטאר שלו ומתיישב לצד חבורת נגנים הודים עם כליהם המיוחדים. הם מכוונים את הכלים לפני הנגינה. עניין של דקה, דקה וחצי. הקהל שותק בקשב רב. כשהכיוון נגמר נשמעות מחיאות כפיים סוערות מצד הקהל שהיה בטוח שזה קטע הנגינה, ונגמר כל הסיפור של האנשים המשונים מתת היבשת ההודית ועכשיו אפשר לחזור לרולינג סטון. באחת ההקלטות מודה שנקר לקהל ואומר: "אם נהניתם כל כך מהקטע שבו אנחנו מכוונים את הכלים, אני מקווה שתיהנו מהנגינה אפילו יותר".

הם נהנו עוד יותר, זה בטוח. היום, הרבה בזכות מפעל חייו של שנקר שנפטר לאחרונה והוא בן 92, דבר כזה כבר לא יקרה. אם יש מישהו שחינך דורות של מאזינים מערביים להנאה ממוזיקה הודית בפרט וממוזיקת עולם – ביטוי מקומם, מתנשא וטיפשי, אבל הוא הביטוי המקובל – בכלל, זהו מאסטר הסיטאר. לא סתם צוטט שוב ושוב הכינוי שהעניק לו תלמידו וידידו המפורסם ביותר, ג'ורג' האריסון: "הסנדק של מוזיקת העולם".

פנדיט ראווי שנקר נולד בשנת 1920 בוורנאסי למשפחה מיוחסת ממוצא בנגלי. הקריירה שלו יכלה להתפתח לכיוון המחול (בדומה לכמה מאחיו), הפוליטיקה (בדומה לאביו) או הדת (שנקר חי תקופה קצרה כנזיר ברהמיני) – אך הוא מצא את מקומו לבסוף בעולם המוזיקה. הוא ספג את המוזיקה ההודית בבית, ואל המוזיקה המערבית נחשף כשלמד כמה שנים בפריס. כשחזר להודו החל ללמוד לנגן בסיטאר אצל המאסטר ההודי אוסטד אלדין קהאן.

שנקר נחשב לחלק מהקבוצה שחשפה את המערב למוזיקה ההודית הקלאסית יחד עם נגן הסארוד עלי אכבר חאן ונגן הטאבלה אללה ראקא ששמם מוכר קצת פחות. החל משנות החמישים הוא החל להופיע ברחבי העולם עם המוזיקה שלו, אבל את הפריצה הגדולה אל הבמות הפופולריות הוא חייב לג'ורג' האריסון, חבר להקת הביטלס. האריסון נסע לבומביי ללמוד אצלו נגינה בסיטאר (וגם נטש בסופו של דבר את הכלי אחרי שהבין שלעולם לא יצליח לנגן כמו שנקר) והפך לאורך השנים למין תלמיד־חבר.

אפשר ללמוד מעט על הקשר האישי שלהם ב'ג'ורג' האריסון: חי בעולם חומרני', הסרט התיעודי היפה, הארוך (208 דקות) והמשעמם לפרקים שביים מרטין סקורסזה על חייו של הגיטריסט האגדי, ששודר לא מזמן בטלוויזיה. הצמד האריסון ושנקר שיתף פעולה רוחנית ומוזיקלית בשלל פרויקטים. משני אלבומים משותפים (Shankar Family&Friends מ־1974 ו־Music Festival of India מ־1976) ועד ארגון משותף של 'המופע למען בנגלדש' (1971) שערך במדיסון סקוור גארדן בניו־יורק, מופע שקיבץ אליו את היכל התהילה של הרוקנ‘רול.

בהשפעתו של שנקר הכניס האריסון את צליל הסיטאר אל תוך הדי־אן־איי של התרבות המערבית בכמה שירים של הביטלס כמו 'Norwegian Wood' ,'Love You To', וכמובן 'Within You, Without You', שיר הודי לגמרי שנעימתו נדגמה באין ספור תוכניות על הודו.

שנות השישים הסקרניות של המאה הקודמת היו כר פורה להצלחה עבור רעיונות ותרבות מהמזרח ופתחו בפני שנקר את העולם. הוא עבר לחיות במקביל גם בקליפורניה, פתח בית ספר למוסיקה הודית בלוס־אנג'לס והפך למעין גורו הודי שמתמחה בנגינה, על אפם וחמתם של מבקרים הודים מסורתיים שטענו כי הוא ממסחר את האומנות העתיקה. מאז הוא הספיק להופיע בפסטיבלים החשובים של התקופה (במונטריי ווודסטוק), לנגן עם אריק קלפטון, בוב דילן וג'ון קולטריין, לכתוב פסקולים לסרטים הוליוודים ('גנדי' למשל), להוציא אלבומי מפגש משותפים עם הכנר הקלאסי הגדול יהודי מנוחין ועם המלחין המינימליסטי האמריקני פיליפ גלאס, לזכות בשלושה פרסי גראמי ובפרס או תאנט לשלום.

שנקר היו נשוי מספר פעמים ושתיים מבנותיו המשיכו גם הן בנגינה: אנושקה שנקר היא נגנית סיטאר שהופיעה איתו בשנים האחרונות, ונורה ג'ונס מנגנת ג'אז רך, מקסים ומצליח. בעשורים האחרונים הוא ניסה לשלב מעט מוסיקה אלקטרונית עם המוזיקה ההודית המסורתית וההצלחה שלו לא פחתה. הוא הופיע עד החודשים האחרונים ובלילה שלפני הניתוח שהוביל למותו הוכרז אלבומו האחרון 'The Living Room Sessions, Part 1' כמועמד לפרס גראמי.