רחובות זועמים – על "לוד: בין יאוש לתקווה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013]

שניים־עשר קילומטר מתל אביב. ליתר דיוק, "רק שניים־עשר קילומטר מתל אביב" ואתה מגיע לעיר לוד. המשפט הזה נאמר כלאחר יד בכל כתבה שעוסקת בעיר, לעתים בצרוף הביטוי "החצר האחורית", בדרך כלל לצד דימוי אילוסטרציה של תלמידי בית ספר המנסים לחצות נהר ביוב שעולה על גדותיו.

גם ב'לוד – בין יאוש לתקווה', הסדרה הדוקומנטרית המצוינת שיצרו אורי רוזנווקס ואייל בלחסן (שודרה בערוץ 8 של 'הוט'), מקומם של המשפט והדימוי הזה לא נפקד. הוא נאמר בפיהם של גיבורי הסדרה כעובדה נפשית הרבה יותר מעובדה גיאוגרפית; בישראל הפריפריה נמדדת במרחק הלב ולא במרחק הקילומטרים מהמרכז.

גם מאיר ניצן, ראש העיר הזמני וכובש הלב של העיר, פותח כך את כהונתו. "לא ייתכן שבמרחק שניים־עשר קילומטר מתל אביב תימצא עיר בנחיתות שכזאת", הוא אומר בישיבת הפתיחה, "אם תל אביב פורחת, אין סיבה שלוד לא תפרח". אלא שסיבות דווקא יש, והן נפרסות בסדרה אחת אחת. המטרה של ניצן היא להפוך את המשפט הזה על פיו: במקום שיתאר את קרבת הכישלון, הוא אמור להיות סלוגן אפקטיבי שימשוך אל העיר את מה שמכונה בסדרה בשם המכובס "אוכלוסייה חזקה". או במילים המפורשות, נטולות פוליטקלי קורקט: משפחות יהודיות, משכילות, חילוניות, 
אשכנזיות ומבוססות.

מאתיים רכבות ביום

בלוד, אחת הערים העתיקות בעולם, גרים היום 74 אלף תושבים. 73 אחוזים מהם יהודים, 27 אחוזים ערבים. לרוב, כל אחד מהמגזרים גר בשכונות נפרדות והמגעים ביניהם מציגים מערכת יחסים לא פשוטה. העירייה עצמה בקריסה: בחמש עשרה השנים האחרונות כיהנו בעיר שמונה ראשי עיר שונים שלא הצליחו להתמודד עם הבעיות המאמירות. העיר שהרומאים קראו לה "עיר הא־לוהים" הפכה ל"עיר הפשע", כשהייצוא מספר אחד שלה משוווק בכספומטים של סמים בין כותלי הבתים.

אורי רוזנווקס ואייל בלחסן לקחו את הנתונים היבשים האלה ופירקו אותם לסיפורים אישיים, לדמויות שחיות אותם, לגיבורים שמתמודדים עם המציאות. הם צילמו בעיר כשנתיים והגיעו לחדר העריכה עם מאות שעות שהפכו לבסוף לסדרה בת שישה פרקים (כ־50 דקות כל אחת). נקודת הפתיחה היא הגעתו של מאיר ניצן לתפקיד יושב ראש הוועדה הקרואה וראש העיר בפועל מטעם משרד הפנים. ניצן, יהודי בן 78 בתחילת הצילומים, הוא ג'נטלמן מרשים ואפרפר כמעט באותה המידה. איש של עשייה שמחזיק ברקורד מרשים של 25 שנים כראש העיר ראשון לציון. הוא לא חייב שום דבר לאף אחד, והוא לא הולך לגזור כאן שום קופון אישי. בתמרונים רבים נדמה שהוא מצליח, לראשונה, להזיז משהו בעיר.

ההשוואות המיידיות ל'לוד – בין ייאוש לתקווה' נמצאות ב'בריק סיטי' (brick city) הדוקומנטרית, שעקבה אחרי מאמצי השיקום של ראש עיריית ניו ג‘רזי, וב‘הסמויה‘ (The Wire) העלילתית, יצירת המופת של דייוויד סיימון, המתרחשת בעיר בולטימור, מרילנד – כך וכך קילומטרים מוושינגטון די.סי. המירוץ של טומי קרקטי לראשות העיר בעונתה השלישית של הסדרה, והשפעתו על מצב התושבים, מזכירים את המערכות ב‘לוד‘. סצנה מקבילה נמצאת דווקא בעונה הראשונה: כמו מאיר ניצן, כך מפקדי המשטרה ב‘הסמויה‘ מגלים שאולי מדובר במאה ה־21 – אבל בלוד/בולטימור לא שמעו עדיין על מחשבים ואלקטרוניקה. “עירייה צריכה להיות הלב של האדמיניסטרציה“, אומר ניצן. זה לא יעבוד בלי הכלים האלמנטריים. הוא  מבקש להשיג קודם כול את השדרוג המובן מאליו.

לצד ניצן, השכילו רוזנווקס ובלחסן לבחור גיבורי משנה מרתקים שנפתחים ונחשפים מול המצלמות: ראשי חמולת אל־מרבוע וחמולת אבו־גריבה המסוכסכות; מור וג‘ולייט כהן שלא מצליחים לחיות בגלל הסכסוך הזה; השייח‘ יוסף אל־באז, אימאם המסגד הגדול שנואם מלוויה ללוויה; אהרן אטיאס שמוביל את הגרעין התורני בעיר; משפחת ליברמן שמנסה להגיע לכל משפחה יהודית בשכונה; תורג‘מן מפקד המשטרה שמנסה לעשות קצת שקט בבלאגן; פאתן אל־זינאתי, מרכזת התרבות במגזר הערבי שמנסה ליצור אינטגרציה בין העמים ו“מאומצת“ על־ידי ראש העיר; בחורה יהודית ממוצא רוסי שיוצאת עם ערבים תמורת ג‘ינס; ולבסוף גם הסטודנטים שהגיעו לעיר בהנהגתו של איציק שמולי.

כמעט כל אחד מהם מספר סיפור שמתנגש עם מישהו אחר. כמעט כולם מתקשים מאוד לראות שיש גם “אחר“ נוסף, ויש לו, מה לעשות, אי אילו זכויות ורצונות. אטיאס זועם לגלות שחנויות מזון ערביות פתוחות בערב צום ט‘ באב בניגוד לחוק, ולא ממהר לזכור שצום הרמדאן מסתיים ויש גם לא־יהודים שצריכים לאכול (ואף ביקשו רשות חוקית מיוחדת מראש העיר); השייח‘ אל־באז מסית את האנשים נגד המשטרה בלוויות, ולא רואה את ניסיונות המשטרה למנוע את שפיכות הדמים; ומהצד השני – יאיר רביבו, מנכ“ל העירייה (ודמות סימפתית מאוד), מגלה אחרי שנים שברחוב של השייח‘ אל־באז יש “חושך מצרים“ ואין תאורת רחוב בלילה.

והרשימה ממשיכה: פאתן אל־זינאתי מנסה לקדם אינטגרציה שיתופית במתנ“ס, אבל מתקשה למצוא פתרון למכות שחוטפים הילדים של עולי אתיופיה שעליהם אחראי אטיאס; ניצן הורס בנייה ערבית לא חוקית, אבל לא מצליח לארגן אישורי בנייה; אנשי מסיבת החצר שנערכת בבית משפחות האסירים ששוחררו בעסקת שליט במימון התנועה האסלאמית לא מבינים מדוע התושבים היהודים מתעצבנים; והמצעדים, מכל הצדדים, צועדים בלי סוף לכל אירוע.

‘לוד‘ הדוקומנטרית נצפית כמו סדרה עלילתית. היא מותחת ומסקרנת ומקאברית כמו שרק תסריטאי המציאות יכולים להיות: מתווך הסולחות בין החמולות הוא אדם חסר מיתרי קול שמשליט את מרותו בלחישות שיוצאות מכפתור בגרון, דלת ברזל מוצבת בקדמת הקומה האחרונה של משפחת כהן כדי למנוע את ניסיונות ההצתה היום־יומיים של הדירה ממול, ואת כולם חותכות יותר ממאתיים רכבות ביום שקורעות את העיר לגזרים; דימוי מציאותי שהסדרה עושה בו שימוש מתבקש וחכם.

מתוך הסדרה

הכול דיבורים

שניים־עשר קילומטר מלוד, במאהל המחאה בשדרות רושטילד בתל אביב, עומד מאיר ניצן עם מגאפון ומנסה לשכנע את יושבי האוהלים שלוד היא אופציה כדאית שעונה על דרישותיהם. מדי פעם הקהל קוטע אותו, אנשים זורקים את המילים המוכרות "סמים" ו"פשע". ניצן מתחמם. הוא הגיע לזהות מוחלטת עם העיר. כשמישהו אומר משהו רע על לוד זה פועל עליו כאילו קיללו את אחותו. "בלוד יש הרבה פחות פשע מתל אביב", הוא אומר, ולא ממש מצליח לשכנע. גם הוא יודע שאחרי הבחירות ייפסקו ביקורי האח"מים המודאגים (בסדרה ראינו את ראש הממשלה, את השר לביטחון פנים ואת הנשיא). הם באים והולכים, מבטיחים לבקר שוב, מצפים לשיפור.

"איזה שיפור יהיה", שואל ניצן את ראש הממשלה, "אם בלמעלה מ־21 חודשים אני לא מצליח להעביר ולו תוכנית בנייה אחת?". נתניהו מהנהן בהסכמה. אהרונוביץ' מבטיח לשוב לבקר, פרס מדבר על התושבים החמים והנפלאים. האח"מים הם כמו המנחמים בלוויות נרצחי מלחמת החמולות בעיר: המצלמה של עודד קירמה נשארת על האבל, ושורה ארוכה של מנחמים עוברים ושבים מול המצלמה, וכל מה שיש בפיהם אלו מילים.

רוזנווקס ובלחסן (אגב, הסדרה הבאה של רוזנווקס תשודר בקרוב גם היא בערוץ 8, ותעסוק בפרופ' ישעיהו ליבוביץ) מסיימים את 'לוד' בתמונת שלום אופטימית: אל־זינאתי מצליחה לקיים את "שבוע הספר הערבי" במתנ"ס שיקגו ואטיאס מגיע לראות את הילדים הערבים המחייכים. אבל החודש האחרון שאחרי שידור הסדרה לא היטיב עם העיר: דו"ח קשה של מבקר המדינה על התנהלות העירייה ודיווחים על הפגנות ערביי לוד נגד פעילות הגרעין התורני הזכירו שלוד היא בקבוק מולוטוב שרק מחכה להיזרק

Advertisements

3 Responses to “רחובות זועמים – על "לוד: בין יאוש לתקווה"”


  1. 1 נעם 17/02/2013 בשעה 8:52

    בראבו
    כתבה מעולה
    נהנתי מאד לקרוא

  2. 2 בלוגי 05/04/2014 בשעה 23:20

    כתבה כואבת ומרתקת, כמו הסדרה עצמה.

    הלוואי שנראה יותר את האחר וניקח אחריות- מכל הצדדים.


  1. 1 ישעיהו ג': על 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' | עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 08/03/2013 בשעה 14:49

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: