הנה הילד: חמי רודנר ונמרוד לב

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 1.10.2014]

"אין רוקנ'רול בעברית", שר פעם חמי רודנר באחד השירים הציניים והפחות מוצלחים שלו, "אף פעם לא היה ולא יהיה". רודנר עצמו דווקא היה חלק מהתקווה (שהתממשה לה חלקית) בשנות השמונים־תשעים לנסות וליצור רוקנ'רול שיעבוד גם בשפת הקודש. היום נדמה שהוא בחר לפרוש מהמרוץ לגמרי. "זמן אסיף", האלבום החדש והיפה שלו, מורכב מפופ הרמוני ולרוב אינטימי. שירים נוסטלגיים. הילד הפסיק לעשות רעש. אבל משהו מהרצון הזה עדיין נשאר אצלו, ואפשר גם לשמוע אותו באלבום "זורק לה עוגייה" שיצא לאחרונה לנמרוד לב, אמן מעניין שרודנר מלווה לאורך השנים.

כדי להתייחס לאלבומים החדשים של רודנר ולב צריך ללכת אל מסיבת סוף המאה הקודמת. רודנר הגיע למסיבה הזאת כפנים והקול של להקת "איפה הילד?", שהודיע באותו הזמן על פירוקה אחרי יותר מעשור של פעילות מוצלחת, והוציא את "גאולה", אלבום סולו מוצלח בשיתוף להקת "שליחי הבלוז".

תוך כדי הוא התחיל להפיק לאמנים אחרים, ביניהם זמר צעיר בשם נמרוד לב. אלבום הבכורה של לב, "אין מקום אחר", מוכר בעיקר מהסינגל "זה כל הקסם", דואט עם השחקנית אורלי פרל שנטחן עד דק בכל מדיום אפשרי. הזמזום שלכם עכשיו הוא בלתי נשלט: "כמו שאת כשאת פורשת כנפיים / אני צייר ואת זמרת בארים אדומה", קליפ של לב ופרל בגופיות קרועות ותאורה. שיר החופות הפופולרי של המילניום.

"זה כל הקסם" היה כלוב הזהב של לב. למרות שהוציא מאז כמה אלבומים (לבד ועם ההרכב שלו (Rhythm Beating Silence – RBS, ולמרות כמה חצאי־להיטים (“ימים טובים“ ו“כדורים פורחים“) וניסיונות מענייניים עם מוזיקה אלקטרונית – הוא נשאר בתודעה הציבורית כ“זמר של להיט אחד“ (One־hit wonder).

“זורק לה עוגייה“, אלבומו החדש שיוצא תריסר שנים אחרי אלבום הסולו הקודם, אמור להיות אלבום הקאמבק. לב אחראי ללחנים, לעיבוד ולהפקה של כל השירים. הטקסטים נכתבו על ידו ועל ידי בת זוגו נועה בנוש, ויש גם הלחנה אחת לשיר של רוני סומק (“הטמפרטורה היא אבק שרפה“) שלב כבר הלחין משיריו בעבר, וסומק אף מקריא את השיר בקולו. כאמור, גם מקומו של חמי רודנר לא נפקד הפעם, והוא שימש כאן כיועץ אמנותי (לצדה של בנוש). גם דניאל סולומון ומאיה בלזיצמן שותפים בחלק מהשירים.

זה אלבום לא רע, עם כמה רגעים מוצלחים, אבל לא כזה שיחזיר את לב למרכז הבמה. משהו בצבע ובאנרגיה שלו נשמע מוכר מדי, לא מלהיב מספיק. עיקר הבעיה נמצא בשירים שמנסים להיות גדולים, כמו השיר “נצא לרחוב“ – דואט של לב עם בתאל לוי (בתו של הזמר ישי לוי) בעלת הקול הנעים, שהיה יכול להמריא הרבה יותר גבוה בעיבוד מעניין או מפתיע. דווקא בשירים האינטימיים והפשוטים יותר, כמו בשיר “אחי הגדול“ (שנכתב לזכר אחיו שנהרג כטייס בזמן השירות הצבאי), לב מצליח לגעת במאזין, בעיקר בזכות הוויתור המודע על תחכום. זה כל הקסם.

לכאורה, חמי רודנר לא נעלם מהתודעה. הוא הספיק להוציא שלושה אלבומים מאז ההצלחה של "גאולה": "מלנכוליה אהובתי" (2002), "חמלה" (2003) ו"מכונת השירים הגדולה" (2007), והיה גם האיחוד המחודש של "איפה הילד" והאלבום החדש שהוציאו ביחד בשנה שעברה ("בני המאה ה־20") – אבל נדמה שכולם חלפו מתחת לרדאר. "זמן אסיף" הוא לא האלבום הגדול שאפשר היה לצפות ממנו להוציא, אבל הוא אלבום שכיף לשמוע ונראה שגם לרודנר ושותפיו (ביניהם: המפיק ערן וייץ והחברים ירמי קפלן, מתן אפרת ומאיה בלזיצמן) היה כיף להקליט.

סביב גיל חמישים הוא חוזר אחורה אל קיבוץ גבעת ברנר שבו נולד, "חוזר לכפר ההוא של ילדותי / אותו מקום אותה שעה / הריח המוכר עצי הפרי" ("זמן אסיף"), ב"בדרך לעין גב" הוא נוסע לקיבוץ לעשות שירה בציבור, לחורשת האקליפטוס, ובין לבין יש קיום של יום יום, שלושה ילדים ואישה ב"אהבה חפוזה", וזיכרון של העבר: "הלילה התפרקה עוד להקה בתל אביב / מסביב כוסות של בירה וחלום קטן ומנופץ" ("שיר שבור").

בהמשך הוא נוסע רחוק עוד יותר; בשיר "סבא חיים" רודנר שר (נפלא) ביידיש לסבא שהוא נושא את שמו: "אַן אַשכּנזער ייד / א קליינער, איידעלער ייד / מיט סבתא סוניה / האָט געקומען צו ארץ־ישׂראל – 'דער זון ברענט דָא – אוי, חיים, אוי, פאַרוואָס האָסט מיר ניט געזאָגט?'" (אגב, הוא גם מופיע מדי פעם עם הוריו במסגרת מופע שירים מתורגמים מיידיש). הטון היהודי ממשיך גם לשיר הסיום, גרסת כיסוי ל"אובלדי אובלדה" של הביטלס – אבות המזון המוצהרים של רודנר – שנשמע כמו שיר חתונה יהודי־צועני, סצנת סיום נהדרת לסרט של אמיר קוסטריצה.