טריפ של כנות – ראיון עם רון דהן

בספרו האחרון, "נעורים", עובר המשורר רון דהן מסע מטלטל בין חוויות מלחמת לבנון השנייה וטיול במזרח. כעת הוא מוציא אותו כאלבום והתוצאה חזקה עוד יותר [פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 15.8.2014]

שבוע הספר היה אולי חלש בדוכנים, אבל חזק אצל רון דהן. אנחנו מתכנסים לראיון לכבוד "נעורים" – אלבום מוזיקלי שהוציא עכשיו בעקבות ספר שיריו בעל השם הזהה – אבל בכובעו השני, דהן הוא גם המייסד והמנהל של אתר "אינדיבוק"; חנות ספרים עצמאית ברשת. השנה, עם חוק הספרים שהפך את הרשתות והירידים לאטרקטיביים פחות, אתרים בסגנון "אינדיבוק" הופכים לשחקנים משמעותיים בחודש המכונה – עדיין, משום מה – "שבוע הספר", וטלפונים מלקוחות, מהוצאות ומשותפים מעכבים אותנו מלהתחיל.

מסתבר ש"אינדיבוק" נולד די במקרה. דהן היה צריך למכור את "נעורים", שיצא לראשונה כספר ב־2012 בהוצאה עצמית, ולכן, למעשה לא הופץ בשום־מקום. דהן: "חיפשתי פלטפורמה אחרת לשווק אותו וככה נולד האתר, שאותו הקמתי יחד עם חברי, יזם האינטרנט ניר גרינהויז. היום אפשר להוריד את הספר בחינם ולהתנסות ברעיון של ספר דיגיטלי".

למרות שאתם מוכרים גם ספרים מודפסים.

"כמובן שמטבע הדברים הספרים הדיגיטליים וספרי הקינדל – עולים פחות. הרעיון הוא לייצר עולם ספרות שיש בו מחירים הגונים לצרכן ותמלוגים נאים – הן ליוצר והן להוצאה. אני חושב שאנחנו רק בתחילת המהפכה בתחום, ואי אפשר לדעת מה יהיה. הטכנולוגיה משנה את התרבות ומרחיבה את אפשריות השיח."

יש ז'אנרים ספרותיים שמקבלים יותר מקום בחנויות רשת או כספרים דיגיטליים?

"אפשר להגיד שספרות עצמאית, וספרות יותר נועזת מקבלות מקום בולט. נוצרת למעשה 'כלכלה של קהילות', כלומר; אם עד עכשיו הייתה פירמידה אחת של רבי מכר שהייתה נכונה לכולם, בעתיד אנחנו נראה מודל חדש של קהילות ז'אנרים ותת-ז'אנרים. השירה היא דוגמא טובה, כי יש קהל טוב וגדול ונאמן של ספרי שירה שחוזר לקנות אם יש לו איפה. ומצד שני – גם ספרות רומנטית וארוטית נמכרות טוב בדיגיטלי, וגם סיפורים קצרים, שספר דיגיטאלי הוא כנראה הפורמט הכי נכון בשביליהם, לפחות מבחינת אופן הקראה. אני, למשל, קורא סיפורים קצרים בסמארטפון כשיש לי זמן –הפורמט הזה מאוד נכון לקצב החיים של סיפור קצר שמעניק חוויה ספרותית פתאום באמצע היום יום. במסגרת ההוצאה הקטנה שלנו, אותה עורך ארז שוייצר, אנחנו מוציאים כרגע אוספות סיפורים קצרים דיגיטליים."

ובכל זאת, לפני כשנה, אחרי שכתבת את הרומן "בוא כמו שאתה", בחרת להוציא אותו כספר קשיח בהוצאה ממוסדת כמו 'הקיבוץ המאוחד'.

"אני חושב שהיה לי יותר ביטחון להוציא בצורה עצמאית ודיגיטאלית את ספרי השירה שלי, כי הבנתי שבעולם השירה זאת הדרך הנכונה. לרומן היה נכון דווקא למוצא בית שייתן לו הפצה שאני לא יכולתי לעשות אז. אבל אני לא מתחרט על הקשר עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, למרות שהספר הבא כבר יצא בצורה עצמאית – כי זה מה שנכון לו. צריך להיות בדיאלוג עם שאלת הפורמט כל הזמן."

ההוצאות הגדלות משתפות פעולה עם הרעיון הדיגיטאלי?

"רובם לא – ובדרך כלל הטענה שלהם היא בעיות אבטחה. ההוצאות הגדולות מפחדות על הנכסים שלהם, למרות שאנחנו מנסים לשכנע אותם שזה כבר לא ככה. הקוראים יעדיפו לשלם מחיר הגון תמורת ספר מאשר 'לגנוב' אותו דיגיטאלית."

דהן (35 ), נולד וגדל בהרצליה, מתגורר היום בפרדסיה עם אשתו ובתו. הוא בוגר לימודי מזרח אסיה והתוכנית הרב תחומית באמנות באוניברסיטת תל אביב. "נעורים" (2012) הוא ספר שיריו השני, קדם לו ספר השירים "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011) ולאחרונה הצטרף אליו ספר שירים חדש בשם "עקרונות הגן (אינדיבוק, 2014 ). באמצע היה כאמור גם רומן, "בוא כמו שאתה" (הקיבוץ המאוחד, 2013 ), שכותרתו נלקחה מהשיר המפורסם של להקת נירוונה והוא מגלגל את סיפורם של שלושה מתבגרים בתחילת שנות התשעים כשברקע ההתאבדות של קורט קוביין ורצח רבין.

כבר כספר, "נעורים" היה טלטלה גדולה לקריאה. דהן נע שם בין חוויותיו כמילואימניק במלחמת לבנון השנייה ובין מסע סמים פסיכדליים שבא לאחר מכן, במזרח הרחוק, באוסטרליה ובאירופה (יחד עם החבר ניר, שיהיה בעתיד שותף להקמת האתר). "חווית המלחמה היא כמובן חוויה מסוכנת", אומר דהן, "והנדודים והסמים הם חוויות של חופש מוחלט ומפורק שיכול להיות גם מסוכן בהרבה מקומות. אלו שתי נקודת קצה שכל הזמן רצות והן לא פשוטות לעיכול. המלחמה התרחשה ב־ 2006 , אבל הספר נכתב רק ב־ 2011 . לקח לי זמן לעבד את זה".

עכשיו הספר יוצא גם בגרסת אלבום. דהן מקריא־שר בקולו הכמעט נערי, ולהקת Farthest South עושה את המוזיקה. התוצאה, לפחות לטעמי, חזקה אף יותר מהספר. תוכן וצורה שמתאחדים לטריפ של כנות, אמנות שמזכירה חומרים של גבריאל בלחסן פוגשת את “וואלס עם באשיר“ של ארי פולמן ואת הקראת שיריו של אלן גינסברג.

מה הניע אותך לעבד את הספר למדיום נוסף?

"האלבום מתחיל מהרצון להביא יצירה טוטלית באמת. מהרגע שהספר יצא רציתי לעשות אתו עוד משהו – תערוכה, קומיקס, תסריט – יעדתי לו תפקיד שמעבר לשירה. בערב ההשקה של הספר הקראתי את כל הספר מתחילה עד הסוף. ברי ברקו, הגיטריסט של Farthest South, היה שם ואחרי שהכול נגמר הציג לי את הלהקה. משם התחיל דיבור שיצר חיבור מדהים, ואחר כך גם חזרות ומפגשים על הספר ועל המוזיקה. זאת להקת אימפרוביזציה – הנגינה מאולתרת, וכך גם הוקלט האלבום – לייב בטייק אחד. למעשה זה ככה גם בהופעות; הרעיון הוא שכל פעם שאנחנו מופיעים ברור מאיפה אנחנו יוצאים אבל אנחנו לא יודעים איפה זה יגמר."

קצת דומה למלחמה במובן הזה; ההתחלה ברורה, אבל הסוף בסימן שאלה תמידי. ובכל זאת, יש מעגל מלחמתי. אתה כותב בספר:

"אָבִי שָׁחַט אֶת נְעוּרָיו בְּמִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר הָרִאשׁוֹנָה

אֲנִי, בְּנוֹ, עָשִׂיתִי זֹאת בִּלְבָנוֹן הַשְּׁנִיָּה.

נֶכְדּוֹ, בְּנִי, וַדַּאי יַעֲשֶׂה זֹאת בִּלְבָנוֹן מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה.

אֲבָל בְּנוֹ, נֶכְדִּי, לֹא יַעֲשֶׂה זֹאת.

הוּא יַמְשִׁיךְ אֶת נְעוּרָיו לָנֶצַח, כְּמוֹ טֵרוּף לְלֹא הַצְדָּקָה,

עוֹד וָעוֹד."

"כל העולם הוא מזבח ועקדה. עקדה היא מצב קיים. אבות עדין עוקדים את הבנים. זה מתקשר גם למאבק הטבעוני שלי – העקדה היא פשע שחוזר על עצמו כל הזמן – וזה עדיין ממשיך לקרות. אבות ובנים, בנים ואבות. הנכד שלי אולי לא יעשה את זה, אבל לא מתוך 'שלום' – אלא מטעם בחירה – לבחור להיות משוגע – וככה אולי ישבר הגורל".

נדמה לי שאתה כבר מתחיל את התהליך הזה של השיגעון בעצמך, ובאיזשהו מקום אתה פועל שם בתוך מהלך חווית האל.אס.די שכתבו בו בעברית משוררים כמו יונה וולך ודוד אבידן ואפילו ק. צטניק.

"באופן כללי אני מרגיש שאני לא עובד אצל הספרות העברית, ובספר הזה ספציפית לא כתבתי באיזושהי מסורת קודמת. היה לי רצון דווקא להסתגר ולקלף את התרבות ממני – וממילא גם את הספרות – כדי להגיע למקור אחר. לתת את הבעיטה ואת האגרוף בצורה ישרה וטובה. אבל ברור שיש השפעות – בסוף תיקח את כל השירה שהיא רוקנרול  ותמצא את אותם שלושה אקורדים".

גם היום, עם בית ואשה וילדה אתה ממשיך לצאת למסעות כאלה?

"אני סחי כבר כמה שנים. אבל הנושא הזה מעסיק אותי, ויש לי חלום לעשות אוספת סיפורים של סמים. זה נושא שלא מטופל מספיק.  כשיצאתי מהצבא כל מה שרצתי זה לעשות סמים. ולא בגלל הצבא. אחר כך טיילתי כמעט עשור בנדודים, במצבים מגוחכים עד אימה, וגם מצבים נפלאים. חוויית חיים עצומה – שזאת הייתה המטרה. אבל מבחינתי זה מיצה את עצמו די מהר: הסמים נותנים לך את החוויה הזאת שאתה מחפש – אבל הם לא מאפשרים את התהליך, אתה קופץ למדרגה תודעתית בלי עמל. אצלי, עכשיו, התהליך המחשבתי תופס מקום."

ולאן הוא לוקח אותך?

"אני בן אדם דתי. אני כן מאמין שיש דרך, והדרך הזאת ברורה והיא כוללת גם משמעת, והיא כוללת גם חוק, והיא כוללת גם פרקטיקה. 'נעורים' הוא ספר לגמרי כאוטי – וזה היה נכון לאותה התקופה. אני אוהב את הכעס הזה שיש בו, כעס שצריך לעבור בו ושממנו נולדת חוויה מסיומת. אבל עכשיו אני במקום אחר. הכתיבה אצלי היא ניקוי שולחן – ברגע שאני מוציא את הספר אני מרגיש הקלה: 'הנה הוא' – תעשו אתו מה שאתם רוצים.

המסע שלי עכשיו הוא מסע שונה. בספר החדש אני כותב: 'בוא אל הגן, אל תכבה את האש'. הגן הזה הוא לכאורה הרבה פחות ממה שהיה פעם – אבל האש שם שורפת, מכלה, והמסע שאני נמצא בו כרגע לא פחות אלים. הוא שונה – כי המנגנון השתנה. המסע שלי עכשיו הוא מסע אל 'האנחנו' – לא רק אל האהבה ששוררת בבית, אלא גם אנחנו החברתי, התרבותי. הניסיון להפוך את המקום הזה למקום הוא יותר טוב. זה מסע הרבה יותר ממוקד ומנוסח יותר, וכנראה גם בוגר יותר. מסע של הורות בתוך העולם זה לא מסע פשוט. יש ב'עקרונות הגן', את 'בייבי רוקנרול' – מכתב שאני כותב לבת שלי, ומסביר לה לאיזה עולם אני מכניס אותה. וזה לא פשוט."

אחד השינויים שדהן מנסה לדחוף בכל כוחו הוא השינוי הטבעוני. הדרך שבא הוא מבקש לחולל את השינוי נראית לא פעם מיליטנטית, ויעידו על כך הסטטוסים שלו ברשת החברתית. "הגישה שלי לטבעונות היא קיצונית במהותה", הוא מצהיר. "היא אומרת שאין בכלל דיון".

אנחנו יושבים ב"אנסטסיה", בית קפה ברחוב פרישמן בתל אביב שמכריז על עצמו כ"בית הקפה הטבעוני הראשון בעיר". תוך כדי אכילת חביתה לא רעה מקמח חומוס, דהן מספר שהוא "כבר שמונה שנים צמחוני ושנתיים טבעוני. ההתקדמות לטבעונות הגיעה מתוך רגע שבו התריס נופל עד הסוף – אצלי זה קרה כשראיתי את אשתי מיניקה את הבת שלי. ראיתי את החיבור הזה בינה ובין הילדה וגם את הקושי הגדול שלה עם מכונת השאיבה לחלב. דמיינתי לעצמי שפרה ברפת עוברת את זה כל יום – ופשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר".

המאבק שלו כולל גם עשייה אמנותית, כמו כתיבת שירים בנושא (שצוטטו לאחרונה על ידי טל גלבוע – המתמודדת הטבעונית בתוכנית "האח הגדול") או עריכת גיליון של כתב העת "הליקון" סביב הטבעונות (יחד עם דרור בורשטיין וחן ישראל קלינמן), תחת הכותרת "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון".

דרור בורשטיין, שאיתו ערכת את הגיליון, אמר פעם שהוא לא מעוניין לקרוא חרוזים של משוררים אוכלי בשר. אתה רואה קשר בין שירה לטבעונות?

"אני חושב שבאופן בסיסי אין הבדל מיוחד בין משורר לכל אדם אחר. מנסים לנחס מעמד סוציו-אקונומי לטבעונות, אבל זה לא נכון. הטבעונות נוגעת לכל מי שנחשף לסבל. אני כן חושב שהשירה והספרות עוזרת לקבע אתה הרעיון ואת החמלה. אין שינוי מהותי ללא ארון ספרים, ללא שירה וספרות ותרבות. הגיליון של הליקון בא להראות שטבעונות היא לא טרנד, היא נטועה עמוק. להגיד שטבעונות זה טרנד זה כמו להגיד שאהבה היא טרנד."

לפעמים נראה שאתה בוחר בדרך מאוד אגרסיבית כדי לקדם את זה, דרך שיש לה גם מחיר.

"אני לא מחשיב את המחיר כ'מחיר'  נוכח הסבל עצמו. צריך להבין פה מי הקרבנות האמתיים, הסובלים. אם צריך לשלם איזשהו מחיר – אני מקבל אותו באהבה. אבל אני כן מתמודד עם הצד הזועם שלי, מתמודד עם הזעם שיש משהו פוסט-טראומאטי כשמישהו עובר לטבעונות, המראה שמתגלה מעבר לווילון, התמונות והפרקטיות שנתקלים בהם יום יום אמורות לגרום לכל אדם להשתגע. ובגלל זה יש משהו כל כך מכעיס באופן בו אנשים מסוימים מתמודדים עם הנושא, אנשים שיוצרים היררכיה במקום שאין. התנועה הטבעונית אולי עוברת רדיקליזציה אבל המציאות הרבה יותר רדיקאלית, והיא חייבת להפסיק אתמול."

מודעות פרסומת

0 Responses to “טריפ של כנות – ראיון עם רון דהן”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 212 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: