Search Results for 'הלב והמעיין'

עוד חוזר הניגון: "נדודים", "מה לאהובי" ו"נג'ארה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 25.10.2013]

בראיון שערכה רחלי ריף מעל דפי מוסף זה עם יאיר הראל, האיש מאחורי אתר "הזמנה לפיוט", התעקש הראל שעולם הפיוטים עדיין לא הפך למיינסטרים. אני לא בטוח אם הוא דיבר בהצטנעות או בהיתממות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שעולם הפיוט הפך בשנים האחרונות לז'אנר לגיטימי וכבד משקל במוזיקה הישראלית, הרבה מאוד בזכות פעילותו המבורכת של הראל ושותפיו.

נדמה שאין כמעט אמן – מערן צור ורונה קינן ועד בני משפחת בנאי – שלא ניסה את כוחו בטקסטים הקדומים. סוג של סמל סטטוס. אחרי קצת יותר מעשור, קל לראות בפרספקטיבה את נקודת השיא ("אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח) ואת הניסיונות שעבדו פחות ("אלמליח־לרוז־שטרית", למשל) ואת מבול המבקשים להצטרף לחגיגה. שלושת אלבומי הפיוטים החדשים שיצאו לאחרונה – "נדודים" של הלובים, "נג'ארה" של אנסמבל היונה ו"מה לאהובי" של נקמת הטרקטור – נמצאים ברשימה המוצלחת של הז'אנר. הם אומנם שונים זה מה, אבל שותפים לנקודת המוצא החפה מגימיקים, ומלאה בכבוד ואהבה לחומרי הגלם העתיקים.

"נקמת הטרקטור" היו שם קודם, הרבה לפני שהמילה "טרנד" הוצמדה למילה "פיוטים". כבר באלבום הבכורה שלהם, לפני כרבע יובל, הופיעה גרסת רוק ל"אדון הסליחות". אחר כך הם המשיכו ל"אחד מי יודע" (בהפקת המחול "קיר" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע), ואת "אל נורא עלילה", השיר שחותם את הדיסק החדש, הם מבצעים כבר שנים בהופעות.

אחרי שמונה אלבומים ואינספור פרויקטים, "מה לאהובי" הוא סוג של שיא במפגש הרוק הלא מתחנף שהטרקטור נותנים לקהל המאזנים הלא גדול אך המאוד אוהד שלהם. אבי בללי, מנהיג הלהקה, הפיק מוזיקלית את האלבום והלחין את כל השירים של אבן עזרא פרט לשניים ("דדי יפת תואר" שהלחין רועי ירקוני, ו"אל נורא עלילה" שהוא לחן מסורתי עממי(, תחילה בשביל “פסטיבל העוד“, ולאחר מכן כחלק מפרויקט זיכרון אישי לאביו שנפטר במהלך העבודה על החומרים. לעיבודים שותפים כל החברים של ההרכב הנוכחי שכוללים מלבד בלילי את אופיר לייבוביץ‘, אביב ברק, גליה חי ורועי ירקוני.

את רבי משה אבן עזרא (1055־1140), משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד נדמה שאין צורך להציג, לפחות כל עוד שר החינוך לא מימש את איומו לבטל את בחינת הבגרות בספרות. הוא נודע כמי שלצד שירת קודש כתב גם שירי חול על חייו בגרנדה, והסליחות שלו מילאו את מחזורי התפילות שנקראו בחודש שעבר בבית הכנסת. השילוב בין חשק, אמונה, אפלה, סליחה, אהבה, געגועים וחשבון נפש הוא ממילא חומרי הגלם שמעסיקים את ההרכב. גם הרוק המתקדם שלהם נפגש כאן בצורה מוצלחת עם הצלילים האנדלוסיים, ושומר עניין מהפתיחה המעט קודרת של “עד אן (בגלות)“ ועד הסיום הקופצני של “אל נורא עלילה“.

שני אורחים מיוחדים ומוצלחים מתארחים בשירה, שניהם בשירים מ“שירי היין“ של אבן עזרא. יורם חזן מכנסיית השכל מצטרף ל“שתה אחי“ ושלמה בר ב“כתונת פסים“. בר נשמע כמו החזן הוותיק בבית הכנסת, שליח ציבור ששר על חשק היין באותה התשוקה ששמורה לשירי שער השמים, בעוד חזן משחזר את הקצב הערבי שבו נכתבו שיריו של אבן עזרא, בשיר שהיה נכנס בקלות גם לאלבום החדש של כנסיית השכל: “שתה אחי והשקני עדי כי / ביד הכוס יגון לבי אמגן / ואם אמות לעיניך מהרה / תחייני כנגן המנגן“.

ומהיין אל הערק. כשאשתי נכנסה למשפחה ומצאה את עצמה בבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו הסברתי לה שבאופן עקרוני מנגינות הפיוטים כאן מאוד פשוטות. קשה מאוד להסתבך איתן גם אחרי כמה כוסות של ערק אחרי הקידוש שנערך בצד בזמן מכירת העליות לתורה. הפשטות היחסית הזאת הופכת את העבודה של יניב רבה וינקלה סגל, המעבדים והמנהלים המוזיקליים של “נדודים – מסע אל הפיוט הלובי“, למרשימה כל כך. הם השאירו את המנגינות עצמן, אבל שינו ועדכנו את המעטפת. לפעמים בצורה מפתיעה מאוד. כבר בפתיחה, בפיוט המפורסם “אבי חנני“, הם לוקחים אותו הרחק מחופי הים התיכון אל חוף הים האדום. סולן האלבום יצחק חיון (אחד הפייטנים המוכשרים של העדה, יחד עם אחיו שאול חיון) משודך לרביד כחלני (“ימן בלוז“) ויחד הם שרים בעברית וערבית, אבל אין ספק שהגרוב התימני גובר על הרוח הטריפוליטאית בסערת כלי הקשה ומקצב.

חוץ מכחלני מתארחים גם ארז לב ארי ושי גבסו בפיוטים מוכרים (“יעלה יעלה“ ו“יגדל“ בהתאמה) וברי סחרוף בפיוט שלא הכרתי בשם “שור לעמל“, טקסט שנכתב כנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת ועוסק בהתחזקות לקראת הגאולה. הדיאלוג הקולי בין סחרוף וחיון לעוד המהפנט של יניב רבה הופך את המנגינה הפיוטית הזאת לקסם אחד גדול.

"נדודים" שהופק ביוזמתו ובתמיכתו של "מרכז אור שלום" ומנהלו פדהצור (פדי) בנעטיה הוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של הוצאת "נענע דיסק" (שגם "אדומי השפתות" יצא במסגרתו) והוא אלבום נהדר בעיניי. אם כי אני חייב להודות שקשה לי לשפוט אותו באוזניים נקיות. אפילו מצאתי את תמונתו הדורת הזקן של סבא רבא שלי, רבי רפאל דאבוש זצ"ל (אב בית הדין היהודי בטריפולי), מעטרת את חוברת האלבום. אבל נדמה לי שבזכות עבודתם המפתיעה של רבה וסגל הוא יכול לעניין גם אנשים מחוץ לעדה (כמו גם אלבום הפיוטים הטריפוליטאיים של האחים גיא ורועי זוארץ). מה גם שלא כל היצירות שנבחרו להיכנס הן ממוצא לובי מובהק, וחלקן לא מוכר גם לבני העדה. העיבודים מנצלים את הנקודה הגיאוגרפית של לוב כמקום שמשופע במוזיקה ערבית, אפריקנית, תורכית ואיטלקית, בשפע גדול שכולל גם קאנון, קאחון, קלרינט תורכי, בוזוקי, גיטרה, קמנצ'ה, טאר, כינור, צ'לו, פסנתר וכלי הקשה.

על עטיפת האלבום של "אנסמבל היונה" מצויר דרוויש סוּפי בריקוד מסתובב, במה שנדמה כהצהרת כוונות על מטרתו, שלא רחוקה מאותם דרווישים המבקשים את הא־לוהים דרך האמנות המיסטית. המוזיקה והפיוט שעושים כאן "אנסמבל היונה" הם גם אמצעים להשגה רוחנית, ובהקשבה דרוכה הם אכן מסוגלים להעביר את המאזין למצב נפשי אחר.

האנסמבל הוקם על ידי המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, והיא גייסה לפרויקט את אחיה, הרב יהודה עובדיה פתיה, שישמש סולן בשירו של המשורר והפייטן רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555 – עזה, 1628) בלחן שנשמר במסורת המשפחתית של משפחת פתיה ומקובלי בגדד. מבין שלושת האלבומים שנסקרים כאן, "נג'ארה" הוא הצנוע ביותר מבחינת התעוזה המוזיקלית. הוא שומר רוב הזמן על הסגנון הערבי המקובל, אבל הוא עושה זאת בדיוק הפקתי ומוזיקלי (בין הנגנים נמצאים גם נאור כרמי ואסף זמיר מההרכב החסידי "הלב והמעיין" ואליהו דגמי מ"הלווים") שכל צליל בו נבחן ושויף על ידי האחים פתיה־פדיה, שמצדיקים את הריכוז שדרוש להאזנה.

 ——-

מה לאהובי – משיריו של משה אבן עזרא

נקמת הטרקטור

אנובה מיוזיק

נדודים

הלובים

נענע דיסק

נגארה

פיוטים מיסטיים

אנסמבל היונה (נענע דיסק)

יומולדת לבלוג ושלושה שירים

האמת היא, שאני לא ממש משתגע על ימי הולדת. לא שונא, אבל גם לא ממש מהחוגגים הגדולים. לא ציינו כאן את המאורע בשנים הקודמות, אבל השנה חיפשתי תירוץ להעלות כמה שירים וחשבתי שיומולדת זה תירוץ לא רע. הם כאן בסוף הפוסט, לפני זה כמה מילים מסכמות (למי שאין כוח  מוזמן לגלול למטה אל השורות הקצרות).

לפני שלוש שנים (07/04/2010) התפרסם כאן הפוסט הראשון. אני עדין למדתי בישיבה, למוסף שבת של מקור ראשון לא היה אתר וחשבתי שיהיה נכון להעלות את הרשימות לטובת מי שאין לו את העיתון המודפס. הבטחתי לעצמי אז לכתוב גם מעבר לזה (ואפילו הקפדתי על כך בחצי השנה הראשונה), אבל בפועל הבלוג הפך לארכיון אינטרנטי לדברים שאני מפרסם מעל במות שונות.

קצת סטטיסטיקה: הרשימה הנקראת ביותר באתר היא "כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית" (פורסמה במקור בכתב העת "דעות") ואחריה צמד רשימות על אדם ברוך: "פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך" ו'"ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת" ; אדם ברוך על גבול שני עולמות". לא רחוק משם נמצאים צמד סקירות של הופעות "עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')" ו"ניצוצות: הרב מנחם פרומן מארח את ברי סחרוף בתקוע" – שקיבל תנועה רצינית מאז שהרב מנחם היקר הלך מאיתנו.

סוגרים את עשיריית הרשימות הנצפות: '"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט" (הפתעה גדולה בשבילי: אני מאוד אוהב את הרשימה הזאת אבל לא חשבתי שיש לה הרבה קהל), הוורט " Fight club יעקב והמלאך (דרוש קצר לפרשת "וישלח")", ראיון עם האחים אריאל – "מאיר אריאל לא מת" ושתי ביקורות אלבומים "מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"' ו"הכוכב של מחוז גוש דן: "רסיסי לילה" לאהוד בנאי".

אגב, הפוסט שנקרא הכי פחות הוא: "המלך מת, יחי המלך" (על מבקרי קולנוע ודירוגים) וממש אחריו נמצא דווקא פוסט שאני אוהב במיוחד: "על מדרונות הר הגעש; יונסי ו'סיגר רוס' (Sigur Rós)"

ועוד אגב: וורדפרס החביבים מאפשרים לראות איך אנשים מגיעים לבלוג, דרך איזה אתרים אחרים ודרך חיפש מילים בגוגל. יש די הרבה שעשועים בעניין הזה, תנועה ערה של אנשים שמחפשים אוכל טריפוליטאי ולא פחות מאחד עשר אנשים שהגיעו לבלוג אחרי שחיפשו "האם משה פרץ גיי"  או בחיפוש "רק שרחוקים מבינים שאוהבים".

אני דיסגרף. מה שאומר שהטקסטים שלי מלאים בשגיאות כתיב, ואלמלא מרים אשתי היקרה שעושה את ההגהות (וגם מגיהה לעצמה עכשיו את התודה הזאת) הדברים היו מלאי שיבושי אותיות. וזה הזמן להודות לה ולמגיבים (הלא רבים יש לציין) על הרשימות. מקווה שימשיך להיות כאן מעניין.

והנה שלושה שירים לחגוג איתם כל אחת מהשנים האחרונות (שירים נוספים אפשר למצוא תחת הקטגוריה "שירה חדשה"):

א.

נִסָּיוֹן במוטוריקה עֲדִינָה

הַנֶּשֶׁק תָּמִיד צָמוּדְלַגּוּף
מִתְפַּתֵּל בָּאוֹטוֹבּוּס לֹא נוֹגֵעַ בְּאַפְאֶחָד
מְפַלֵּס דֶּרֶךְ בֵּין הַמּוֹשָׁבִים לְמָקוֹם מְרֻפָּד
לְכַתֵּת חַרְבוֹתַי לְאִתִּים חֲנִיתוֹתַי לְהַצְלֵב רֹאשִׁי לְשִׁפּוּעַ
לִמְרֹחַ לֶחְיִי עַל זְכוּכִית כְּפוּלָה
מְמֻגֶּנֶת, מְלֻכְלֶכֶת מְאֹד,
מַכְבִּידָה לִרְאוֹת סִימָנֵי גְּאֻלָּה.

(בקעת הירדן, חורף תשס"ח)

* התפרסם בגיליון החמישי של כתב העת "עתר" (בהוצאת מכללת הרצוג, ינואר 2013), שהוא למעשה גרסה חדשה של כתב העת "מבוע",  בעריכת אבישר וסיון הר שפי היקרים.

ב.

זִכְרוֹנוֹת מִכּוּר הַבַּרְזֶל

כְּשֶׁתַּעֲלֶה דֶלְתַת הַנִּילוּס אֶשְׁכַּח שֶׁסִּפַּרְתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם
בַּלֵּילוֹת שֶׁנִּזְרְקָה בִּי שֵׂיבָה לִפְנוֹת בֹּקֶר שֶׁהָיִיתִי פַּעַם עֶבֶד
בְּכוּר הַבַּרְזֶל שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי טַעַם מִטָּה מֻצַּעַת כָּרִים וּכְסָתוֹת

וּבַחִזָּיוֹן שֶׁרָאִיתִי בְּצָהֳרַיִם חַמִּים בִּגְבוּל הַמִּדְבָּר:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְדֶלְתַת הַנִּילוּס מְצִיפָה אֶת זִכְרוֹנִי
בַּמַּיִם שֶׁהָיוּ דָּם וְהָיוּ עֶרֶשׂ חַיַּי מִקְוֵה הֻלַּדְתִּי הַמִּתְחַדֵּשׁ
וּמַלַּח הַיָּם הָאַחֲרוֹן מוֹשֶׁה אוֹתִי עֲטוּף שְׂמִיכוֹת
אֶל הַחוֹף וּצְחוֹק גָּדוֹל מְמַלֵּא פִּי
וּלְשׁוֹנִי גַּרְגִּירֵי חוֹל

* התפרסם בגיליון 5 (כרך פ"ו) של כתב העת "מאזניים" (בהוצאת אגודת הסופרים העבריים בישראל, אוקטובר 2012) בעריכת ציפי שחרור, שעוסק בספרות בראי המקרא.

ג.

הַסּוֹדוֹת

כְּשֶׁלְּעַצְמָם, אין הַסּוֹדוֹת כְּבֶעָבָר,
הֵם פְּשׁוּטִים פָּחוֹת.
הַנָּשִׁים בְּאֶרֶץ קֶדֶם לֹא מַבְעִירוֹת כַּדֵּי מַיִם עַל הַפְּתִילִיּוֹת.
יוֹסֵף אֵינֶנּוּ. חֲלוֹמוֹתָיו הִתְגַּשְּׁמוּ בְּצוּרָה מְשֻׁנָּה:
יְלָדָיו בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת, מַעֲלִימִים אֲלֻמּוֹת לָעֲגָלִים.
הַתּוֹרוֹת עוֹדָן נִכְתָּבוֹת בִּכְתָב צָפוּף בֵּין קִירוֹת נְמוּכִים.
הָאֲדָמָה עֲדַיִן לֹא רָעֲשָׁה. גַּם לֹא הַיָּם.

זָכִיתִי וְנֶעֶשְׂתָה לִי התּוֹרָה סַם שֶׁרַבִּים מִתְאַוִּים לְטָעֳמוֹ.
אֲנִי מוֹלִיךְ אוֹתוֹ בְּשַׁיְרוֹת גְּמַלִּים בְּדֶרֶךְ בֵּית לֶחֶם,
מַחְלִיף תְּמוּרַת אַבְנֵי חֵן טוֹבוֹת.
בָּנַי מְלַוִּים אוֹתִי אֶל הַבֻּסְתָּן כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב.
בֵּיתִי עוֹמֵד בְּאוֹתָהּ הַפִּנָּה הַכְּחֻלָּה בְּדִיּוּק.

פְּשׁוּטִים פָּחוֹת, הַסּוֹדוֹת, אֲבָל יָפִים יוֹתֵר:
גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל סִפְרִיָּה עִם בֹּקֶר
חוֹשֵׂף דַּפִּים רֵיקִים, יְבֵשִׁים.
נְהָרוֹת נִשְׁפָּכִים אָחוֹר אֶל מוֹצָאָם.
סֶכֶר סְמַרְטוּטִים מַחְזִיק מַעֲמָד בְּלַיְלָה רְדוּף זְרָמִים.

וְאָמְנָם,
הָאֲדָמָה עֲדַיִן לֹא רָעֲשָׁה.
גַּם לֹא הַיָּם.
אִישׁ לֹא פָּתַר אֶת הַחִידוֹת.

* התפרסם בכתב העת 'שבו' גיליון 25 (בהוצאת אבן חושן), בעריכת עוזי אגסי

לדייק את המילים למנגינה – על "בין הצלילים" ליונתן רזאל

כמה מחשבות בעקבות (ועל) אלבומו החדש והיפה של יונתן רזאל, וגם על השבת הדיוק אל הניגונים החסידיים בזכות 'הלב והמעיין' (פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 1.2.2013)

מחזיר את הצמרמורת והדרמה למילים המוכרות. יונתן רזאל צילום: אוהד רומנו


יונתן רזאל והפסנתר. צילום: אוהד רומנו.

בימים ההם דיו כהה עדיין נשפך מהעט המבעבע של אביתר בנאי, ופיו שר שירי נקמה מתוקים ואכזריים על עלמה יפה מהתיאטרון הרוסי. אני הייתי תיכוניסט בגיל המעריץ וראש הישיבה שלי דרש בגנותו של הבנאי הצעיר לאחר התפילות. כל דרשה הייתה חומר בערה מוצלח לאובססיה שהתפתחה, ואני אספתי כל פיסת הקלטה של בנאי בעזרת תוכנות שיתוף הקבצים הווירטואליות (נאפסטר וקאזה עליהן השלום) היישר אל תיקיית הבוטלגים וההקלטות הנדירות ששמנה לה מנחת וקבצים.

אחד מפסגות התיקייה הייתה גרסת כיסוי ערומה ומהפנטת ל'עטור מצחך' של יוני רכטר (למילים של אברהם חלפי) שבוצעה בקונצרט מחווה שערכה התזמורת הפילהרמונית הישראלית לכבודו של אחד מאבות המזון של המוזיקה המקומית. אם יש קלאסיקה למוזיקה הישראלית קוראים לה 'עטור מצחך', ועם קלאסיקות מושלמות מהסוג שלה עדיף לא להתעסק. ובכל זאת, עם פסנתר בלבד נוצרה שם פרשנות מרתקת ודרמטית שמתפוצצת בקתרזיס מרהיב.

חשבתי אז שזו הוכחה נוספת לגאונותו של אביתר בנאי. מה שלא ידעתי היה שעל נגינת הפסנתר, העיבוד והקונספט היה אחראי אחד, יונתן רזאל. כל מה שידעתי עליו זה שהוא אח של אהרון רזאל – ועם אהרון רזאל לא הייתה לראש הישיבה התיכונית שלי שום בעיה. להפך. חומר בערה מושלם לבוז (לקח לי הרבה זמן להשתחרר מכך ולהעריך את המוזיקה של אהרון רזאל, שהוציא גם הוא אלבום חדש ומוצלח בשם 'קבעתי את מושבי').

יונתן רזאל יצר פרשנות כל כך רדיקלית ל'עטור מצחך' עד שהתזמורת הפילהרמונית פשוט סירבה לבצעה (וכך נותר רק פסנתר). אחרי המפגש הזה, השניים המשיכו לשתף פעולה בהופעות משותפות שנאגרו גם הן בתיקיית הבולטגים; היו שם הרבה שירים של בנאי, קצת פיוטים. לאט לאט מינון הפיוטים עלה. היום אני מניח שאין לראש הישיבה בעיה.

כמה שנים אחר כך והם התחלפו: אביתר בנאי הפיק ויונתן רזאל שר את שירו באלבום הבכורה 'סך הכל' (התו השמיני, 2007). השילוב של השכלתו המוזיקאית הקלאסית של רזאל ושל העבודה עם שורה ארוכה של אמנים מרכזיים (מארקדי דוכין עד שלמה ארצי) יצר ציפיות גדולות והתוצאה אכן זכתה להצלחה מרשימה. 'ציון', הדואט המשותף עם בנאי שנועד לחשוף את רזאל לקהל הלא דתי, רץ ברדיו, הלחן החדש ל'דרור יקרא' נשגר בשולחנות השבת, והאלבום כולו הגיע למעמד המכובד של "אלבום זהב" (30 אלף עותקים) וזיכה את רזאל במספר פרסים.

אבל הסיפור הגדול קרה שנתיים אחר כך, די רחוק מהטריטוריות העדינות של בנאי. יעקב שוואקי מציג את רזאל במסגרת הופעה בקיסריה ומזמין אותו לעלות לבמה לשיר יחד את הלחן החדש למילות ההגדה 'והיא שעמדה' – והשאר יסופר ויושר בליל הסדר המשפחתי שלכם ובחתונות ובמסיבות בר מצווה סביב מעגל גדול ועמוס זיעה. אני זוכר שלא הייתה דרך להימלט מהשיר בפסח שאחרי הוצאתו. בהליכה ארוכה אחרי סדר משפחתי אצל סבתי – שגם ממנו, כמובן, לא נפקד השיר – בכל הדרך, מחלון פתוח לחלון פתוח, נשמע המון עם ישראל המזייף בגרון ניחר את הניגון.

אודה ולא אבוש: אני לא ממש מסוגל לשמוע ברצינות את יעקב שוואקי. עניין של טעם אישי. ועדיין, הלחן של רזאל ויכולות התזמור שלו מצליחים לנצח ולהפוך אותו לנדיר כל כך. זה אחד השירים החדשים שתפסו חזקה גדולה כל כך ברפרטואר היהודי עד שנדמה שהיה כאן תמיד. עיקר קסמו, נדמה לי, נמצא ביכולת לדייק את המילים למנגינה, בניגוד חזק כל כך ללחן המסורתי־פופולרי שהיה מין ניגון מדושן וקופצני ששרד שנים בכוחו של הרגל. רזאל בא והחזיר את הצמרמורת והדרמה למילים המוכרות.

'בין הצלילים', האלבום החדש והיפה של רזאל, נפתח גם הוא בפיוט מוכר שעובד על עיקרון דומה ל'והיא שעמדה': שילוב מהותי בין מילים ומנגינה, צליל ותחושה. "א־ל חי יפתח אוצרות שמים / ישב רוחו ייזלו מים", שר רזאל את 'תיקון הגשם', הנאמר לפני תפילת מוסף של שמיני עצרת. הלחן, העיבוד וההגשה אכן פותחים אוצרות: הפסנתר מטפטף לו טיפות מים, ארז לב ארי פורט על הסאז' (כלי מיתר ממוצא פרסי) כמי שמבשר על תחילתו של החורף, צח דרורי בא לעזור בתכנותים ובקלידים ורזאל שר בקולו הרך ומבקש ש"בגשמי ברכה תברך אדמה".

'תיקון הגשם' הוא פרולוג מוצלח לאחד עשר השירים שבאים אחריו; עניינם של חלק ניכר משירי האלבום הוא בפתיחה, בהודיה, בבקשה לתיקון שהוא ברכה. לצד ההלחנות מהמקורות מביא רזאל שירים אישיים, חשופים. חלקם עוסקים באופן ישיר ועקיף בטרגדיה משפחתית שעבר לפני כשנתיים. בתו של רזאל, רבקה, נפלה בליל יום העצמאות מגג ביתם בנחלאות וערב שהתחיל בציפייה לזיקוקים המשיך באשפוז בבית החולים במצב קריטי. היום, למרבה השמחה וההודיה, היא נמצאת בעיצומו של תהליך החלמה מוצלח.

"בתי, בתי איך סבלת כאבייך", הוא שר ב'אור חדש' שנכתב לרזאל בידי שולי רנד ומבקש נחמה שבסופה פה מלא בצחוק. ב'קטונתי' (מילים על פי בראשית ל"ב) הוא זועק את מילותיו של יעקב אבינו, רגע לפני המפגש עם עשו: 'הצילני נא' מהדהד. ב'אשירה' הוא כבר שר על ההצלה, על החסדים. האח אהרון והאח הצעיר יהודה משתתפים גם הם ב'אשירה' ומשלימים שיר פשוט של שמחה.

רזאל הוא יוצר מרובה השפעות, מרכטר־כספי־גרוניך ועד השפעה ישירה של מפיק האלבום אביתר בנאי (שימו לב ל'געגוע', מילים ולחן בנאיות לחלוטין), מוזיקה צוענית ב'עוד יישמע' שהגיע בעקבות חתונת גרת צדק מזאגרב שמשפחתה ניגנה באירוע, ומוזיקה חסידית ב'ניגון פוגש תזמורת' (ניגון הקפות מסורתי של חסידות בעלז). כמו עבודות קודמות שלו, 'בין הצלילים' הוא אלבום עם המון עיבודים סימפוניים, כלי מיתר והרמוניות (רזאל אחראי לעיבודים ולנגינת הפסנתר) על אף שהוקלט בראשיתו רק עם פסנתר ושירה (כמו ב'עטור מצחך') ורק אחר כך הולבש בכלים רבים אחרים.

המעגל השנתי שהחל ב'תיקון הגשם' נסגר בשיר החותם מתפילת הימים הנוראים, "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך א־לוהים חיים" על פי הלחן של ר' שלמה קרליבך ועם נגינת הקלרינט של ניצן עין הבר.

את הקול והתזמור של יונתן רזאל אפשר לשמוע גם באחד משני האלבומים החדשים של 'הלב והמעיין', כשהוא שר את 'כאייל תערוג' של האדמו"ר בעל 'צמח צדק' מחב"ד. רזאל הוא רק אחד מהאורחים של 'הלב והמעיין' (יחד עם אריאל זילבר, שלמה כ"ץ ואילן דמרי מ'המדרגות'), שממשיכים להוציא אלבומים בקצב שלא היה מבייש את אייל גולן בתקופות העמוסות. שני האלבומים החדשים – 'יוצאין בשיר' המבוסס על ניגוני חב"ד ו'לך אמר לבי' המוקדש לניגוני הרב יצחק גינזבורג – מצטרפים לאלבומים הקודמים ('הלב והמעיין', 'שירה חדשה' ו'מנגנים ויז'ניץ') בסגנון ובהגשה.

כתבתי כאן לא פעם על החשיבות של 'הלב והמעיין' כפרויקט אותנטי של שימור והנגשה של מוזיקה חסידית אמיתית (ולא הפופ החרדי המסוכר המכונה משום מה "מוזיקה חסידית"). חיליק פרנק (קלרינט) ונאור כרמי (קונטרבס) מובילים את ההרכב ששותפים בו באופן קבוע גם אורן צור (כינור) ואריאל אלייב (אקורדיון), ואליהם מצטרפים ב'לך אמר לבי' נדב בכר ואסף זמיר. יחד הם מביאים ניגונים ממסורות חסידיות שונות תוך כדי שמירה על הניגונים כפי שהם, ללא עיבודי חצוצרות מלאות פאתוס ובמיעוט אפקטים אלקטרוניים. 'הלב והמעיין' לקחו על עצמם את המשימה להציג את המנגינות המסורתיות בטהרתן, ויחד עם החוברות המפורטות שמוסיפות הסברים מדובר בבית ספר לא רע ללמוד ממנו ניגונים ומסורות.

התוועדויות ליליות עם הרב גינזבורג. 'הלב והמעיין' צילום: ערן דרור לבנון

על אף האווירה והכלים הדומים, שני האלבומים שונים זה מזה בנקודה מהותית: בעוד 'יוצאין בשיר' יוצא תחת הנוסחה של האלבומים הקודמים ומציג ניגונים ותיקים שנוגנו במשך דורות בחסידות חב"ד (חלקם הגדול לאו דווקא מהמוכרים), 'לך אמר לבי' הוא אוסף ניגונים חדשים שחיבר הרב גינזבורג במהלך השנים האחרונות.

אחד המניעים להפקת האלבום היה זליגת הניגונים של הרב גינזבורג אל מחוץ לאנשי שלומו בצורה לא מדויקת מבחינת הרב. אפשר למצוא דוגמה בפיוט 'שלום עליכם', שהוקלט בלחנו של הרב גינזבורג לאחרונה באלבומם של האחים ולדמן (הנושא את אותו השם) ומבוצע כאן בידי שלמה כ"ץ בגרסה איטית וארוכה יותר.

הרב גינזבורג עצמו לקח את העניין ברצינות והיה שותף לחלק מההקלטות שהפכו לדברי ההרכב להתוועדויות ליליות. האלבום מצליח לשמר את הספונטניות הזאת, אבל לא תמיד הספונטניות הזאת לטובה (לא היה מזיק למשל להרגיע קצת את אריאל זילבר ב'תתעורר'). ובכלל, עם קשר לפערי הקילומטראז‘ ההיסטורי או בלי – נראה ש'לך אמר לבי' – על אף יופיו – מעט דל ביחס ל'יוצאין בשיר' המושקע.

"איך אני משתנה כל הזמן. אבל בעצם לא" (או: למה אנחנו אוהבים כל כך את אלבום הבכרה של אביתר בנאי?)

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 17/2/2011)

"אביתר בנאי", 1997. מבט מטושטש, ללא שם או כותרת.

"אביתר בנאי" (הד ארצי), מהדורה מחודשת ומשולשת תחת סדרת "סימני דרך" ("NMC יונייטד")

"האלבומים: פרק ראשון – אביתר בנאי" / יוצר ועורך: יואב קוטנר, ערוץ 8

מעטיפת אלבומו הראשון הביט אלינו אביתר בנאי במבט מטושטש, ללא שם או כותרת. למרות הטשטוש אפשר היה להבחין שם בכמה פרטים: בחור צעיר, בלי ספק, חולצת פולו ירוקה, חיוך ממזרי, שער קצר ופנים מגולחות. ככה, פחות או יותר, נראה הכישרון ב-1997.

בפתח הפרק המתחקה אחרי יצירת האלבום הזה (בסדרה "האלבומים") מופיע בנאי גרסת 2012 ומדבר על הבחור הצעיר שהיה. לא רק שבנאי לא מטושטש, אלא נדמה שהפוקוס ממוקד בו יותר מתמיד: כיפה שחורה, זקן, שיער אפרפר וחולצה כחולה שגדולה עליו במידה אחת או שתיים. ככה הוא נראה בשנים האחרונות: אברך נחמד ששר ליד פסנתר. הקול של בנאי הוא אותו קול, והפסנתר הוא אותו פסנתר, אבל איפה הערק, הלחץ באוזניים? הסרטים הכחולים בראש? ובכן, מזל שיש המילה הקבלית הזאת: "רשימו". הבחור הצעיר אולי הלך, אבל שאריות ריח הבושם שלו עוד ממלאות את החדר – אפשר ממש להריח את זה בהופעות.

אנחנו מתכנסים כאן לכבוד ההוצאה המחודשת של אלבומו הראשון, הוצאה שכוללת גם גרסאות מקוריות של השירים (התייחסות נרחבת בהמשך), ופרק נפלא שפתח את הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" שערך יואב קוטנר לערוץ 8 של HOT.

רגע לפני בנאי, כמה מילים על הסדרה: קוטנר ממשיך לאסוף את שלישי גן העדן שלו אל העולם הבא – עולם שנשמע טוב מאוד. "האלבומים" הוא השלב הנוכחי בפרויקט התיעוד המרשים שהוא עושה לרוק הישראלי (שכולל, מלבד עבודתו העיתונאית, גם את הסדרה הדוקומנטרית "סוף עונת התפוזים"). חוץ מבנאי מלווה קוטנר ב"האלבומים" את יצירתם של רמי פורטיס  ("פלונטר", 1978), 'זקני צפת' ("זקני צפת", 1992), ברי סחרוף ("סימנים של חולשה", 1993) ו'איפה הילד?' ("זמן סוכר", 1993). גם אם יש לא מעט הסתייגות מהבחירות של קוטנר (בכלל, ובסדרה) אי-אפשר שלא להעריך את המפעל הזה.

ועכשיו, חזרה לצעיר לבית בנאי ("משפחה כמו מדראנו" קורא לה בנאי בפרק), שעבר לתל-אביב מדרום הארץ ועבד ב'האוזן השלישית' כשעדיין הייתה בשינקין (וכששינקין עוד הייתה שינקין ולא עוד רחוב של חנויות נעליים).

אף על פי שהסיפור הזה נטחן עד דק במוספי העיתונים, אפשר היה לגלות בפרק כמה וכמה דברים מעניינים: קטע מסרט קצר בשם "שש" שביים בנאי בתקופה שעוד חשב על קולנוע, או סדר אחר בדמו מ-1996 עם שירים שלא שרדו בעלי שמות מסקרנים ("לחמניות על המדף", למשל), וגם הופעה ראשונה בטלוויזיה אצל המועמד-לעתיד יאיר לפיד, מנגן את בלון הניסוי של 'תתחנני אלי' בשיער ארוך ונגינה יצרית תחת פנסי התאורה הדרמטית של הטוק-שואו. מיד אחרי קטע הארכיון הזה ממשיך בנאי לנגן את השיר בנונשלנטיות מול קוטנר. רגע נפלא של עריכה טובה.

אבל מה שבאמת מעניין הוא מערכת היחסים המשותפת שהובילה לאלבום: איגי וקסמן מחברת את בנאי לחיים שמש שמביא את ההפקה, בנאי מביא איתו את צח דרורי כחלק מעסקת החבילה. דרורי היה אז נער, אבל כמו היום הוא מוזיקאי מוכשר ומדהים בפני עצמו. שלא כמו הזוגיות הדיאלקטית בין יוסי אלפנט לאהוד בנאי, שהובילה לאלבום הבכורה של אהוד בנאי והפליטים (מערכת יחסים מרתקת שזכתה לזרקור בסרט הדוקומנטרי "חייב לזוז"), הרי שהזוגיות של בנאי ודרורי מבוססת על דמיון של שתיקות, כישרון וטעם מוסיקלי דומה. כדי לאזן את הצד הפופולרי הביא שמש את אסף אמדורסקי שהתפלא כיצד שמש החתים "דבר כל כך מוזר ולא קומוניקטיבי". אחרי שגם קורין אלאל הצטרפה הם התחילו לעבוד וטיפלו בעיקר ב"שירים שמכרו את האלבום", "נתנשק" ו"פודרה". בנאי טוען שלא רצה אותם בדיסק. "אווירה של להיט הייתה נראית לי כמו שקר גמור ומתועב", הוא מספר, ומעיד שגם היום "מוזיקה שמחה זה סוד גדול, אני לא יודע איך עושים את זה בלי שזה יהיה זול".

יחד עם הלהיטים האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה ונמכר ביותר משמונים אלף עותקים. "גם עכשיו, עשור וחצי שנה אחרי, ההתפרצות היצירתית באלבום הזה מסעירה ומרגשת, עוצרת נשימה", כתב קוטנר בפתיח להוצאה המחודשת. "ואם עכשיו זה כך, לא קשה לדמיין עד כמה ב-1997 היא הייתה חסרת תקדים ומהפכנית בנוף המוסיקה הישראלית החדשה של אותם ימים".

בשביל אנשים שאוהבים את האלבום הזה, דיסק הבונוס שכולל את הגרסאות המוקדמות וה"ראשוניות" שהוקלטו ב-1996 נותן את התחושה המתוקה של היסטוריונים שפותחים את הפרוטוקולים החסויים מגנזי הארכיון, שואפים לריאות את הריח ומתחילים לנבור ולחייך.

תשעה שירים מחכים שם, שניים מהם – "תכף נתחבא" ו"בשנייה אחת" – נכתבו לאלבום ולא התפרסמו בסופו של דבר. שניהם נשמעים טבעיים מאוד לאלבום המקורי: "בשנייה אחת" מנוגן  על פסנתר שעולה ויורד בתנופה בסוף הפזמון, עם מלודיה שמתכתבת עם "פודרה" ו"איייאי" מפוספס. "תכף נתחבא" הוא שיר קצר נוגה ועדין, עם קול בנאי שמתפנק בסופי המילים – "הם ימצאו אותי / ויצעקו עלי חזק / ויכעסו מאוד / וישפילו אותי מתחת לשמיכה", הוא שר שם באווירה שליוותה אותו ב-1997. השירים האלה מצטרפים לחומר המפוזר של בנאי, שלא התכנס באלבומים הרשמיים (בחמש עשרה שנות הפעילות שלו הוא שחרר ארבעה. לא הרבה באופן יחסי). החומר הזה מסתתר ביוטיוב, באלבומים של אחרים ובהקלטות לפרויקטים. אפשר להרכיב מהם כמה וכמה אלבומים ורשימות.

בשאר השירים מעניין להקשיב למרחק שעשו הגרסאות הראשוניות עד לאלבום. מלבד העירום ההפקתי שלהם (הם מנוגנים רק על פסנתר, מלבד 'מתי נתנשק?' שמנוגן בגיטרה) הם גם חושפים את חומר הגלם, תוכנית ומוסיקלית. "הדוב והנחש" למשל עוצמתי גם כך, אך הגרסה הזאת מראה כמה מבריק העיבוד של אמדורסקי, שבנה את השיר לאט לאט עד להתפרצות הלב והנפש באמצעו של הביצוע באלבום. גם במילים יש כמה שינויים שיכולים לתת פרשנות חדשה על הרעיון שמאחוריו.

ב"שמח שבאת" עיטורי הפסנתר כבר בפנים, הנגינה מעט יותר מפוזרת, ובנאי מוסיף לשורה "איך אני משונה, משתנה כל הזמן" את המילים "ובעצם לא, אבל בעצם לא" שהושמטו באלבום.

דווקא "כלום לא עצוב" עוצמתי בעיניי הרבה יותר בביצוע הישיר של בנאי. הוא נשמע כאן כמו אלתור במובן הטוב, ללא התחושה המבוקרת שיש בשיר שנכנס בסופו של דבר לאלבום. הגרסאות המקוריות של "נתנשק" ו"פודרה" מציגות את העבודה שעשו עליהם אלאל ואמדורסקי (בהתאמה). "פודרה" נשמע כאן כמו עוד שיר פסנתר תיאטרלי בסגנון שמאפיין את רוב האלבום, ללא קטע הסיום עם אפרת בן צור.

חסרים כאן שישה שירים. המסקרן ביותר מביניהם הוא הגרסה הראשונה של "תיאטרון רוסי". אפשר לנחש שהיא דם ואש ותמרות עשן, ואפשר גם לנחש שבנאי בחר לוותר עליה במודע: הוא משתדל שלא לבצע את השיר בהופעות, ומדבר על מחברו בגוף שלישי ("הוא מאחל לה שתישאר לבד לנצח", אומר בנאי, "אני לא רוצה לאחל דבר כזה יותר") . בפרק גורר אותו קוטנר לבצע חלק מהשיר, ומי שרוצה להסתפק בנגינה עדכנית מלאה יכול לראות  את בנאי בהופעה המשותפת שערך לאחרונה עם אביב גפן (יחד עם עוד ביצועים מפתיעים).

"אביתר בנאי" הוא כנראה אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים. יש בו השיר "יש לי סיכוי" – אולי השיר היפה ביותר שמישהו כתב אי פעם בעברית – ויש בו רצועה אחרי רצועה של כישרון מתפרץ וחי שמטפטף על הפסנתר. חמש עשרה שנה חלפו והוא כבר עבר תהליך קנוניזציה גמור, ונמצא בכל הרשימות השרירותיות שמוספי תרבות מכינים כשנגמרים להם הנושאים לכתוב עליהם ("חמישים אלבומי החובה/בכורה/לאי בודד"). סוד הקסם? צח דרורי מגדיר בפרק את שברון הלב כמקום המרכזי. "אפילו את השירים השמחים", הוא אומר, "לקחנו למקום עצוב". גם בנאי מדבר על האלבום במושגים של "צעקה גדולה של חוסר תכלית, חוסר משמעות", על אף ש"החיים שלי היו נפלאים". שמש מדבר על מות הרוק של שנות התשעים, ואחרים מזכירים את החזרה לסשה ארגוב ואת הזמן הנכון של הקהל.

המארז החגיגי הזה מעלה שוב הרהורים על הקונספט הנכחד שקרא "אלבום". בנאי מרבה לספר על הוויכוחים עם צח דרורי על סדר השירים באלבום. לאוזניים של אחי הקטן דיבור כזה נשמע ארכאי כמו השאלה מה יש בצד ב' של הקסטה. זה חבל, כי יש קסם גדול בתחימה של אלבום, בממשות הפיזית שלו, בחוברת, בסאונד המוקפד. אל נא תמהרו לזרוק את הפלסטיק של הדיסקים שלכם. כמו תקליטים – עוד עשר שנים זה כבר יהיה רטרו.

כל אחד והניגון שלו

מנגנים ויז'ניץ – חילק פרנק ונאור כרמי

דלתי תשובה – נדב בכר ואורן צור

עתיקא קדישא – יצחק מאיר וחברים

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 30/12/2011)

ניגונים מסתובבים בעולם. כמו סיפורים שלפעמים מיוחסים לבעל שם טוב ולפעמים לבודהא, מפתיע לגלות לאן מתגלגלות מנגינות. בפעם הראשונה שבה שמעתי מאות חסידים מתוועדים לצלילי הניגון שהכרתי כפתיחה של הסרט "ספרות זולה", חשבתי שאפילו הבמאי, קוונטין טרנטינו, לא יכול לעשות סצנה טובה יותר. רק אחר כך גיליתי שהניגון הזה מסתובב בחצרות חסידיות כבר עשרות שנים כחלק מניגוני מירון, לשם הוא הגיע (לפי רוב העדויות) מגבול יוון-תורכיה. כך מנגינה שהתחילה במועדוני הלילה של המזרח התיכון נחתה על שולחנות התוועדות החסידים, ולבסוף הגיעה גם לסרט המייצג של שנות התשעים. כל אחד והניגון שלו.

חיליק פרנק ונאור כרמי הוציאו עכשיו את הדיסק "מנגנים ויז'ניץ". אם הוא נשמע לכם כמו פסקול לאחד הסרטים הצועניים של אמיר קוסטוריצה – אתם לא טועים. לרוב אלו אותן המנגינות באותם הכלים. חלקם מופיעים גם באלבומים של להקות ישראליות-בלקניות כמו 'מארש דודנדורמה' או 'בום פאם', מיעוטם נוצרו במיוחד בבית המדרש של החסידות, אבל כולם מנוגנים בויז'ניץ כחלק מעבודת ה'.

מספרים שהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ היה מחפש בדרכים ניגונים צועניים, מאזין לשירי השיכורים בבית המרזח, שומע בקשב רב את מנגינת קבצני הרחוב. אחר כך הוא הביא את הצלילים הללו אל שולחן השבת והמועדים שלו. את הפסוק "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה", פירש הרבי כך: "'זמרת הארץ' – הרי אלו שירי הגויים, עמי הארץ. 'כליכם' – הרי זו שבת קודש, ו'מנחה לאיש' – הרי היא מתנה לבורא עולם".

בתחקיר שערך נאורכרמי לקראת הפרויקט הוא מצא כמאתיים ניגונים שמוצאם צועני, במישרין ובעקיפין. התוצאה של המפגש החדש – כמו המפגש הקודם באירופה – מרתקת. כרמי (קונטרבס) ופרנק (קלרינט) צירפו את משפחת קרוייטר (משפחת נגנים יהודית יוצאת מולדביה) שמוסיפה כינור ואקורדיון, ואת אילן קצ'קה על תופים וכלי הקשה. כולם התכנסו לאלבום שהוקלט בהופעה חיה ב'בית אבי חי' בירושלים, ושהאנרגיות שלו עוברות היטב למאזין הביתי. הם נעים בין מצבי רוח שונים, שמחה ותוגה, ניגונים רומניים וניגונים לחגים. בכולם בולט השילוב המתבקש כל כך בין כליזמרים ומוזיקה בלקנית. הביצוע הטוב ביותר בעיניי הוא דווקא חסידי כמעט לגמרי, 'ניגון הקפות' של ההקפה השישית המכוון כנגד ספירת היסוד וממריא לגבהים.

במובן הרחב צריך להכיר בתרומתם של פרנק וכרמי על ההרכבים השונים (כמו 'הלב והמעיין') לרנסנס שמתחולל במוזיקה החסידית האמיתית. אחרי שנים של חצוצרות פומפוזיות ולחנים מתקתקים שנשמעו כמו הגרסה המגוירת של הארוויזיון, נתנו השניים באלבומיהם מקום לניגונים כמו שהם מנוגנים בחצרות החסידות.  אין מה לחשוש: הארוויזיון לא נגמר, דפדוף מהיר במודעות העיתון שאתם מחזיקים בו כעת יזמין אתכם לחזות בו בקיסרה או בבנייני האומה. פרנק אולי לא יגיע בקרוב לקיסריה, אבל בקצב האלבומים שהוא מוציא הוא מתחיל להקיף ולמפות את עולם הניגונים.

חיליק פרנק הוא גם אחד מהאורחים באלבום המפתיע "דלתי תשובה" של נדב בכר ואורן צור, שמתרכז ברובו סביב ניגונים ממסורת חב"ד. השניים, שהתחברו מוזיקלית עוד בגלגולם הקודם נטול הזקן, פותחים בלחן היפה ביותר לפיוטו של האר"י "בני היכלא". יש שמייחסים את הלחן לאדמו"ר הזקן מחב"ד ויש לר' הלל מפאריטש – אחד מחשובי חסידי חב"ד בדורות הראשונים. כך או כך מדובר בביצוע מדויק ופשוט שמצליח לתפוס את הזמן החמקמק בין השמשות, רגע לפני ששארית השבת מתפוגגת לה בסעודה השלישית. מנחם קפלן מתארח כזמר טבעי ב"בני היכלא", עם ניואנסים והגשה נכונים. דווקא בשיר השני שבו הוא מתארח – "עזרני אל חי"  – הוא נשמע זר ואבוד בלחן המרוקאי למילים של ר' רפאל ענתבי מפייטני חלבּ.

עוד שידוך שעשו בכר וצור, בין ארז לב ארי לשיר "קול ביער", עולה יפה מאוד. השיר, המיוחס לסבא משפולי, מתלמידי הבעש"ט, נכנס בעיקר למחזור הניגונים של חב"ד. מעניין להשוות את הגרסה הזאת לביצוע של מתיסיהו (שלא מפסיק לעשות כותרות בזמן האחרון) לניגון שנקרא אצלו Father in the Forest (מתוך האלבום Shake Off" the Dust… Arise" 2004). בעוד מתיסיהו יצר שיר רגאיי רקיד ביידיש, בכר וצור בוחרים לשיר בשפת הקודש (השיר נכתב בשתי השפות וגם באוקראינית). הם שומרים על אלמנט ההשתפכות הרעיוני, ולב ארי מטעים נכון כל כך את הדיאלוג בין האב שמבקש מבניו לבוא לביתו "כי לא אוכל לשבת יחידי" ובין הבנים הקוראים "אבינו, אבינו, איך נלך? השומר עומד בשער המלך".

בעיניי, האלבום הזה מציב את בכר וצור במקומם הטבעי. האפיזודה המשונה של להקת "א גרויסע מציאה" שבה היו שותפים השניים, מין ניסיון ליצור 'שוטי הנבואה'/'הדג נחש' בעל ארומה יהודית-דתית, היה אומנם דיסק מעניין מבחינה מוסיקלית אבל מביך ברמה הטקסטואלית. ב'דלתי תשובה' צור מזכיר שוב שהוא אחד הכנרים הגדולים בארץ, בכר מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, והטיפול של השניים בניגונים מרשים במיוחד.

גם באלבום השלישי, 'עתיקא קדישא', מתארחים רבים. יצחק מאיר פותח את השולחן המשפחתי לפני אבי בניון, אייל שילוח, יוסי גיל, צביקי רובין ושלמה אברמסון. זהו האלבום השני של מאיר, שממשיך את הקונספט שזכה להצלחה גדולה באלבום "נשמות חדשות". קל להבין את הפופולריות הזאת: 'עתיקא קדישא' הוא כנראה הקומוניקטיבי באלבומים שנסקרים כאן. לרוב נצמדים מאיר והמעבד ערן קליין ללחן המוכר ולעיבוד הפשוט. גם החוברת המלווה והבהירה מסייעת להבנת הנשמע. עשרים ושלוש רצועות יש באלבום הכפול: אחד מוקדש לזמירות בית הכנסת, והשני אל ניגונים משולחן השבת. השולחן של מאיר אוסף לתוכו מגוון רב מאוד. ניגונים ממסורות ברסלב, באבוב, חב"ד ור' שלמה קרליבך, יושבים יחד עם לחנים מישיבות 'מתנגדים' ועם לחנים חדשים.

מעגל הגיר הבוכרי

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏28/10/2011)

The Alaev Family And Tamir Muskat

משפחת אלייב היא סוג של מוסד. מאז 1972 היא קיימת כלהקה משפחתית שמשמרת ומחדשת את המוזיקה הבוכרית המסורתית. על הבמה אפשר לשמוע ולראות שלושה דורות; הסבא אלו אלייב, שני הבנים אריאל ואמין, וארבעה מהנכדים: אמיר, צביקה, אלן ואביבה.

על האלייבים עברה בשנים האחרונות תופעה שמוכרת יותר מהתחום הגסטרונומי: השמועה על המשפחה שמבשלת אוכל בוכרי על פתיליות ומגישה אותו בהרבה אהבה פשטה ברחבי הארץ. אנשים הגיעו, התפריט תורגם ליותר משפה אחת ובתהליך הדרגתי הוחלפו הפתיליות בכיריים חשמליות ומבריקות. זה, בדרך כלל, הרגע שבו מבקר המסעדות נהיה סנטימנטלי. הסוד התגלה להמונים, המשפחה התמסחרה והאוכל איבד את קסמו האותנטי. אבל במקרה המוזיקלי של משפחת אלייב, נדמה שהמצב הפוך: רק טוב יצא מהרמונט, הוא הנגיש את הצלילים האוזבקים ויצר אחת עשרה רצועות שמנסות (ולרוב גם מצליחות) להיות 'גרוב בוכרי'.

אפשר להתחפש לרגע לבלוג המצוין 'סיפור, כיסוי' ולהתבונן על התהליך בפער בין עטיפות האלבומים: על עטיפת 'המשיח בוא יבוא', אלבומם הקודם מ-2007, מצולמים בני המשפחה על הדשא בפארק עם התלבושת הבוכרית המסורתית (שמשמשת אותם גם היום להופעות). גרפיקה חובבנית המאפיינת אלבומים מזרחיים משנות התשעים מציגה את שמם ומציעה שני מספרי טלפון להזמנת אירועים.

לעומת זאת, האלבום החדש כבר מתהדר בכותרת אנגלית: "The Alaev Family And Tamir Muskat. איור מוצלח ומודע לעצמו קורץ למאזין המעודכן. אין זכר לטלפון הזמנה לבר-מצווה. הפער הזה הוא תמצית המהפך שקרה לז'אנר המכונה 'מוזיקת עולם' בכלל – ולמוזיקה העדתית בפרט – לאורך העשור הקודם. מהרכבים ואמנים שמכוונים אל העדות פנימה, הופקו השירים הישנים מחדש וכוונו לא רק לבמות בארץ, אלא אף (ולפעמים בעיקר) אל האורות של העולם הגדול.

אם להאמין לסבא אלו אלייב, הוא כבר הספיק לטעום מהאורות הללו בעבר כאשר ליווה אמנים בבירות אירופה. אבל מאז שעלתה המשפחה לארץ (1991) היא מנגנת בעיקר את החומרים הבוכרים, מלווה אמנים אחרים (לאחרונה הקליטה המשפחה את האלבום הפרסי החדש של ריטה), וגם משחקת לחלופין דמויות שונות בהפקת המחזה של ברטולט ברכט "מעגל הגיר הקווקזי".

בהופעות נדמה שכל המשפחה מתעסקת עם כלי הקשה שונים, אבל החלוקה העקרונית נותנת לסבא אלו את הדויירה והשירה, אריאל (שמוכר גם מההרכב החסידי 'הלב והמעיין') מנגן ב'גרמוני' – אקורדיון בוכרי המאפשר לנגן גם רבעי טונים – אמין באלופון, אלן בדויירה, צביקה בקלרינט ובקרן מיוחדת (מעין שופר ארוך מנחושת), ואת ההצגה גונבים הבת הצעירה אביבה על הכינור ואמיר (שמלווה את דודו טסה כבר שנים) על הקאנון.

אל הסלון המשפחתי שלהם הוכנס המפיק תמיר מוסקט, איש להקת ה'בלקן ביט בוקס'. מוסקט הוא הבחור החיצוני שהוטל עליו להוסיף גרוב מעודכן למסעדה הביתית. אלייב ידעו במי הם בוחרים: די להאזין לצליל שהוא יצר באלבומים של 'הבילויים' ("שכול וכישלון") ושל אפרת גוש, וכמובן בבלקן, כדי להבין שמדובר במפיק שיודע בדיוק איזה צליל הוא רוצה לקבל. מוסקט החליט להשאיר את המשפחה בטריטוריה שלה ולכוון את הסאונד על מקום פחות מפוזר ויותר מדויק. למרות הפוטנציאל, ההפקה לא גולשת אל המרחב האלקטרוני או הסימפול הנגיש, שני מקומות שהז'אנר האתני נהנה לנפוש בהם. זאת בחירה מעניינת שצריך להעריך ואני מניח שהיא קשורה לעובדה שהדור המבוגר נמצא כאן כדי לקבוע את הכללים. את מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי נגלה, אולי, באלבום הסולו של אמרי אלייב. בינתיים מוליך אותם מוסקט בשבילים המסורתיים: השפה נשארת לא ברורה, המקצבים מזמנים ריקוד והמטבח ממשיך להוציא מנות צבעוניות אל השולחנות. לא סתם אני חוזר אל הדימוי של האוכל: בדרך כלל אנחנו נכונים להכניס אושפלאו לפה מאשר מוזיקה בוכרית למערכת של האוטו. זה חבל, בעיקר בגלל שבוויתור הזה אנחנו מפסידים צלילים ומוזיקאים נפלאים.

בכל זאת, צריך לציין שהמיטב יוצא מהמשפחה על הבמה. בחודשים האחרונים יצא לי לראות אותם בהופעה חיה בצוללת הצהובה בירושלים ובחגיגת יום ההולדת של בלוג המוזיקה הנפלא 'קפה גילברטר' ב'בארבי' תל אביב. את ההופעה ב'בארבי' הם פתחו, וכנראה קנו שם עדת מעריצים חדשה. הם משתוללים על הבמה, הדור המבוגר בתיאטרליות והצעירים בכלי הנגינה. הם מזהים את הקהל ויודעים מתי לעוף ומתי להרפות. מהבחינה הזאת האלבום הוא באמת כמו סניף של המסעדה שנפתח ברמת אביב.

שחקן קבוצתי: "אתה נמצא כאן" לברי סחרוף

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 20/05/2011)

אחרי שלוש שעות של העלאת ניצוצות משותפת, שיעור זוהר שהתערבב עם שירי רוק בבית הכנסת של תקוע ב', ברי סחרוף חתם את הערב בשיר אחרון. המארח, הרב מנחם פרומן, ישב לצדו וסחרוף החל לשיר את "צמאה לך נפשי" במנגינתו של האדמו"ר הזקן מחב"ד. ניכר שגם הוא – בחור עם פאסון ידוע – היה נרגש משהו ברגע הזה.

לאוזניים של בחורי ישיבות למודי התוועדויות זה נשמע ביצוע מעט מוזר. לא היה בו הכוח הרגיל של הניגון האיטי מבית ר' שניאור זלמן מלאדי, והיה בו חיתוך המילים הסחרופי האופייני, אותו חיתוך שמשווה לכל שורה סקס-אפיל נסתר במשיכת המילים. ההנחה הייתה שזו מחווה שהוכנה במיוחד לערב הזה, לכבודו של הרב מנחם החולה, שהדביק בנענועי ראשו את פריטות הגיטרה של "נסיך הרוק הישראלי" והצטרף לשירה.

חמישה חודשים עברו מאז הערב בתקוע, ומתברר שסחרוף בחר לחתום גם את אלבומו החדש – "אתה נמצא כאן" – באותו השיר בדיוק. חתיכת חתימה, "צמאה לך נפשי". ובאמת, גם בגרסת האלבום הביצוע עדיין נשמע מוזר. אבל אחרי האזנות רבות בנסיעות אינטנסיביות "בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות" נדמה שאפשר להגיד שני דברים: הראשון – בפעם השלישית הביצוע הזה מתחיל להפנט. אבל השני חשוב מכך: "צמאה לך נפשי" הוא היוצא מהכלל. עשרת השירים האחרים הם אהבה משמיעה ראשונה. אבל רגע, אולי כדאי להתחיל מההתחלה.

את העשור הקודם פתח ברי סחרוף עם האלבום "האחר" (2001); עמנואל לוינס והאינתיפאדה התלכלכו להם בגיטרות שניסרו את המציאות הישראלית לחלקיקים קטנים. "האחר" היה למעשה אלבום הסולו האחרון של סחרוף עד האלבום הנוכחי. כל הפרויקטים ביניהם (מלבד מארז ההופעה) היו שיתופי פעולה: "על המשמרת" עם רמי פורטיס יצא ב-2006 תחת המותג הוותיק "פורטיסחרוף" (לטעמי אלבום מאכזב), "11א'" (2005) ו"אדומי השפתות" (2009, על פי שירי ר' שלמה אבן גבירול) עם רע מוכיח הניבו יצירה אחת שנעלמה מעל לרדאר ויצירת מופת שתתנגן כאן עוד שנים ארוכות. בין לבין נדמה שברי סחרוף שיתף פעולה עם כולם: טראנסים עם "אינפקטד משרום", מוזיקה שחורה עם "הדג נחש" ושירה בערבית בדיסק החדש של דודו טסה – אם למנות רק שלוש דוגמאות מרשימה ארוכה במיוחד.

במובן מסוים, גם "אתה נמצא כאן" הוא אלבום של שיתופי פעולה. סחרוף הקליט אותו בשנתיים האחרונות ונעזר בידיהם המיומנות של חברים טובים: חביבה פדיה, רוני סומק, עמיר לב, דן תורן (שגויס גם כ"יועץ אומנותי") ונעם רותם תרמו מילים, רונן שפירא, בן הנדלר ואורן לוטנברג נתנו לחנים (שני האחרונים גם חתומים על ההפקה המוזיקלית) ואף שם האלבום נשאב מכותרת התערוכה "אתה נמצא כאן" של האמן אבי יאיר (אברום), שעבודות מתוכה מעטרות את חוברת המילים כהשלמה ויזואלית למהלך המוזיקלי-מילולי. כל אחד מהם (ומחבורת הנגנים המוכשרת שמלווה את השירים) נתן את הצבע שלו לאלבום השלם הזה. זה אחד מסודות הקסם של סחרוף: הוא שחקן קבוצתי שנותן לאחרים להשפיע עליו ועל היצירה שלו, והם מחזירים לו בנדיבות מסירות יפות.

אז מה יש "כאן"? סחרוף פותח ב"הלוחש במכוניות", שיר מתוך "מתיבה סתומה" – ספר השירה הראשון של פרופ' חביבה פדיה. מי שמכיר את השירים של פדיה יודע כמה קשה לתפוס אותם בלחן. התרגום המוזיקלי של סחרוף מדויק ויש בו הזעקה, הפיוט ושצף הדימויים המסחרר לאותו "הלוחש במכוניות / המרעיד פנסים בקידה והודיות / ומשפיל את גובהם הקשה בהתנשאם / בשעת חושך מושלם / בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות" – ועד לאותה בקשה לפתיחת השער בעיצומו של היום המכפר.

אחר כך מגיע הלהיט הבטוח ביותר של האלבום: "זמן של מספרים". "מה עשו לשיר שלנו?", שואל סחרוף (ועמיר לב השותף לכתיבה) בפזמון. ובכן, עיבדו אותו היטב, הוסיפו גיטרה מסתלסלת ויצרו שיר שסוחף אותך לתוכו. כשסחרוף שר שם "מה טוב ומה נעים", שב ומזכיר חיתוך הדיבור שלו שגם כשהוא חוזר על צירוף המילים הבנאלי ביותר הוא מצליח לכבוש אותו מחדש. כך גם בשיר הבא אחריו, "כלום זה לא סתם", שפותח אור אחד גדול – פשוטו כמשמעו.

דווקא הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, "העין" – והשיר העוקב "נחמה" – מתאפיינים בפשטות די משעממת שגם כדור הדיסקו שכמו מרחף מעליהם לא מצליח לשדרג. המצב משתפר ב"ימים נוראים" – הטקסט שכתב נועם רותם (שהוציא לאחרונה אלבום לא רע בכלל בשם "ברזל ואבנים") יושב היטב על סחרוף כולל ה"קול המחליד". שיר הנושא המהורהר פותח רצף של ארבעה שירים מעולים; מהטריפ האירופי של "בארץ הפלאות" (כולל ההומא'ז העצמי לNext One is Real" " של "מינימל קומפקט"), דרך הכבשים הלבנות "בדרך לערד" – תרגום מוזיקלי מעניין לשיר קצרצר של רוני סומק, ועד הנוסטלגיה העדינה של "האחד". בסוף, כמעין השלמה לתפילתה של חביבה פדיה, מצטרף כאמור נאור כרמי ("הלב והמעיין") ומקהלה חב"דית קטנה ל"צמאה לך נפשי".

האביב הזה מביא איתו אלבומים חדשים של המרכזיים מבין דור הביניים של הרוקרים הישראלים. האלבום החדש של סחרוף מצטרף ל"רסיסי לילה" של אהוד בנאי ולאלבום החדש של מיכה שטרית. שלושת היוצרים הללו כבר כבשו את דרכם בין מזרח למערב ומנהלים רומן מסוג כזה או אחר עם המקורות היהודיים. כמו החדש של בנאי, גם ה"כאן" של סחרוף הוא קודם כול אישי, פרטי, צולל לתוך עצמו. העובדה שאנחנו חולקים את אותו המרחב הופכת את האישי והפרטי שלו לקצת שלנו. גם אנחנו מתקשים עכשיו עם מילים, רוצים לקנות קצת נחת. "לא אני לא יכול לנדוד יותר" שר סחרוף ב"זמן של מספרים", " בחוץ רק בחוץ – תמיד הכול חוזר".


הדוב והנחש

  • מילים ולחן אביתר בנאי (מתוך האלבום 'אביתר בנאי' , 1997)

הנחש בא להפיל את הדוב.
לכאורה, הקרב חסר סיכוי: הדוב יכתוש את המטרד הקטן ברגע שיתקל בו. אבל הנחש – כאותו אבטיפוס מהחטא הקדמון – ערמומי ומלוכלך. הוא בא להפיל את הדוב בשנתו, בהפתעה, במאזן משתנה.

הנחש פועל בחכמה: לא רץ כמו שאהיד אל המטרה. אלא זוחל לאט, מקפיד לא להעיר את האנשים הלא נכונים. מתקרב. נושך.

מוות של דוב צריך להיות הרואי. במהלך מאבק, בקרב עם אדם או חיה גדולה. דוב צריך ליפול עם נאקות כאב ושאגות פחד בקול הפיצוח הנורא ברגע בו פוגע הקליע בבשר.
אבל הפעם הדוב ייפול בשנתו, כשהוא לא מוכן. הוא ייפול במוות עם משתיק קול: לא יספיק לזעוק את צעקת המוות שלו. הנחש יעשה את זה בשקט, בנשיכה קטנה (הנשיכה כנשיקה: קטנה, אינטימית, מתעתעת. המוות: פשוט, אסתטי, נטול דם, שקט). הדוב לא תכנן ליפול ככה. הנחש הוא לא מסוג הדברים שמטרדים אותו.
מי שיראה את הדוב הגדול הבריא והחזק מוטל מת ביום שאחרי לא יבין על מה ולמה.

הנחש מסתלק בזהירות מזירת הפשע. שומר על קור רוח גם בחזרה, לא מתמהמה, לא מדבר. שותה ושוכח. עכשיו כמו נקבר העניין. הדוב מת. (אם דוב נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו). הנחש ימשיך לחפש דובים חדשים להפיל, עד שיפיל את כולם.

עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

'צליל ביקורתי' של השבוע

מסע באלול  

(ביקורות קצרות על אלבומים, התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏06.09.12)

מסע בשיר השירים / תבור בן דוד ונבות בן ברק

 תבור בן דור ונבות בן ברק אמנם לא מגיעים מהעולם הדתי, אבל אלבום הבכורה שלהם "מסע בשיר השירים" משתמש בקונבנציות שמוכרות מגל האלבומים הפשוטים שצמח במוזיקה הדתית בחמש עשרה השנים האחרונות.

במין מרד התבגרות מאוחר ניסו אמנים צעירים להשתחרר מהמוזיקה הדתית הפופולרית רבת הרהב (שמקובל לקרוא לה, משום מה, "מוזיקה חסידית" על אף שאין הרבה בינה לבין החסידות) על חצוצרותיה, תזמורותיה וחזניה בחליפות שלושת החלקים.

הצעירים יצרו אלבומים אחרים, המושפעים ממוסיקת ניו־אייג', מעבודה עם בעלי תשובה ומר' שלמה קרליבך. לפעמים צורפה גם אידיאולוגיה רחבה יותר, שבקשה לשוב למקורות הפשוטים ותרגמה את עצמה למהלכים מוזיקליים. האלבומים הופקו בפשטות, עם מעט כלים, בעיבודים מינימליים, וכללו לרוב פסוקים מולחנים ופיוטים (האלבומים הראשונים של סיני תור וירמיהו, למשל), בדרך כלל במבטא ישראלי לגמרי.

מהבחינה הזאת, "מסע בשיר השירים" הוא יצירה נוספת שהולכת על הז'אנר של חולצת פשתן לבנה. אומנם ההשפעה המרכזית שלה היא פחות דתית ויותר מגיעה מהמזרח, אבל היא עובדת באותן דרכים. מהבחירה להשתמש ב'שיר השירים' – חומר גלם טבעי למוזיקה שאכן חוזרת כטקסט ברבים מהאלבומים בז'אנר, דרך שימוש  במעט כלים ועד ציור העטיפה של הדר סגל – לוטוס שיש בו כל העולם.

כמו השתוקקותה של הרעיה במגילה לבית משותף באמצע היער, כזה שקורותיו ארזים ורהיטיו ברושים, כך גם המוזיקה במסע; פשוטה, אורגנית, לא מתחכמת או מתאמצת בשום צורה. נבות בן ברק הלחין בכישרון את עשר הרצועות שבאלבום והוא גם שר ומנגן בגיטרה, תבור בן דור מלווה בסיטאר והם מתגברים לעתים בשחר קאופמן (בס) וגבריאל איזנמן (כלי הקשה). הרצועות דומות זו לזו בצליל המדיטטיבי והנקי מאוד ומזמינות אותך לתפוס מקום סביב המדורה או בדרך לחתונה במעיין.

אות לאות / יוני גנוט

 בצד השני, אלבום הסולו הראשון של יוני גנוט, "אות לאות", הוא חולצה צבעונית מלייקרה. פיוטים, חומרים מקוריים, הרבה אורחים ומגוון סגנונות יוצרים אוסף אקלקטי ומרשים אך גם חסר צליל מגובש. גנוט, המוכר כסולן להקת "בין השמשות", והמפיק המוזיקלי אסף (אסי) איילון לא חסכו באמצעים; הרבה כלים בעיבודים מלאים עם לא מעט קריצות של מודעות מוזיקלית. רוב הזמן זה עובד טוב (למשל "לקראתך") אבל לפעמים זה מעט מנופח ("וידע כל פעול").

גנוט כתב בעצמו ארבעה שירים שיש בהם חן ובעיקר צירף הרבה אורחים לפיוטים ושירים מהמקורות: דניאל סולומון מתלבש יפה מאוד ב"על הר גבוה", שי גבסו קצת פחות ב"וידע כל פעול" (אני מאוד אוהב את גבסו, שלא מוערך מספיק לדעתי, אבל הוא קצת נאבד בשיר), אריק סיני מפתיע ב"אל אדון", יואב גנוט שותף ב"בואי בשלום" ואהוד בנאי מצטרף ל"ברון יחד" – ושובר כאן איזה שיא כשהוא מקליט בפעם השלישית את הפיוט "אודה לא־ל" של ר' שמעיה קוסון בשלושה לחנים שונים.

שיתוף הפעולה המעניין ביותר קורה עם ארז לב ארי ב"עוקד הנעקד והמזבח". לב ארי נותן איזון ווקאלי מעניין וגנוט מצדו הצליח לכתוב לחן חדש ומוצלח שיש בעיבוד שלו מן המערבון והמתח. כך אולי קשה יותר לשיר אותו לפני התקיעות אבל מרענן מאוד לפגוש לחן ששובר את המונוטוניות שאליה הולכים רוב רובם של הלחנים המוכרים למילים של ר' יהודה בן שמואל עבאס. עוד בגזרת הפיוטים: "יה ריבון" בהקלטה משוחררת מתוך מלווה מלכה וב"בצאת ישראל" אביבי במיוחד. האלבום נחתם בגרסה חדשה ואקוסטית לשיר "יש שם בלב" מאלבום הבכורה של "בין השמשות" כמין סגירת מעגל של גנוט, שעבר מאז כברת דרך ועדיין מסביב יש סופה גדולה.

 שלום עליכם / משפחת ולדמן

 האלבום הראשון של משפחת ולדמן, "שלום עליכם", נולד כמו אלבומים משפחתיים אחרים סביב שולחן השבת. גילוי נאות: יצא לי לשבת לא פעם סביב שולחן השבת הזה, משתאה ומשתתף בארבע שעות ממוצעות של אוכל, שירה, תורה והרבה הרבה יין טוב.

חידושם העיקרי הוא בהנגשת השירים לקהל שלאו דווקא עשוי להכיר אותם משולחן השבת. יש באלבום תרגום מוזיקלי יפה שהפיק יהודה כ"ץ (מלהקת "רבע לשבע") לדינמיקה ההרמונית שנוצרת בשילוב הקולות של ארבעת האחים לבית ולדמן. הם מבצעים לחנים מוכרים לפיוטים כמו "מעין עולם הבא" בנוסח ברסלב או "שלום עליכם" בלחן של הרב יצחק גינזבורג, אבל רוב השירים הם לחנים מקוריים של בני המשפחה לשירי שבת וגם כמה ניגונים מקוריים.

יש רגעים פרטיים מרגשים כמו הביצוע החזני שמוביל האבא, צבי ולדמן, ל"ריבון כל העולמים", ויש רגעים מעט תמוהים כמו הניסיון האוריינטלי ב"לכה דודי", ויש הרבה מנגינות שרק מחכות שייקחו אותן החוצה  – כמו ב"מים רבים" ו"ניגון יער רמות" – שהתגלגלו להם בעולם משוחרר, ועוד כמה שנים בסעודת ערב שבת משפחתית.

וגם: ארבע ביקורות קצרות על האלבומים החדשים של 'הלב ומעיין' (ואביתר בנאי), 'אה גרויסע מציאה', עמיר בניון ו'גן רוה'

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏26/11/2010)

שירה חדשה / הלב והמעיין

לפני כמה חודשים, אחרי המופע המשותף הראשון של אביתר בנאי ורביעיית 'הלב והמעיין' (חיליק פרנק, נאור כרמי, אורן צור ואריאל אלאייב), נכתבה כאן רשימה ארוכה על השילוב המעניין הזה. ההופעה הייתה מעולה, ודובר שם על שיתוף פעולה עתידי בדיסק שהיה אז בהקלטות. אני חשבתי שהשילוב הזה יכול במיטבו לעלות גבוה מאוד, אך גם עלול להיות מסרס; במיוחד מהצד של בנאי.
לאחרונה יצא האלבום 'שירה חדשה' – האלבום השני של הרביעייה – ובו מתארח, כמובטח, אביתר בנאי לשני שירים. הראשון הוא 'קרב יום' המוכר מסדר פסח והשני הוא 'יונה מצאה בו מנוח' למילים של רבי יהודה הלוי. 'קרב יום' הוא דוגמה לשילוב מוצלח ביותר: הקול וההגשה של בנאי מלווים את הניגון שמיוחס לבעש"ט, ומעניקים נפח לנגינה המקצועית ומלאת הרגש של החבורה. הקלרינט של פרנק כמו ממשיך את המילים בין הבתים, ובנאי לא זר לשיר. בשמיעה נטולת הקשר אפשר לטעות בו שהוא שיר מהחומר הפרטי של בנאי, ואין בעיניי מחמאה גדולה מזו.
בשאר האלבום (כמו גם בקודמו) נמצאים בעיקר ניגונים שקשורים למסורת ברסלב, מוגשים בנעימות ומלווים בחוברת הסברים מפורטת. הנקודות החלשות באלבום הן דווקא הניגונים השמחים יותר. בניגוד להופעות שבהן הקצב והאנרגיה עוברים אל המאזין בקלות, באלבום הם לא מצליחים לפרוץ את המחסום ונשארים מעט מפוספסים. ועדיין מדובר באחד האלבומים הטובים שיצאו בזמן האחרון, העומד בצפיות ומצליח לגעת במקומות הנכונים.

התנועה לשחרור המיתר / אה גרויסע מציאה

על אף שהם חולקים את אותו הכנר (אורן צור), 'אה גרויסע מציאה' נמצאת בקצה השני של סקאלת המוזיקה היהודית. מדובר בהרכב בן שישה נגנים, שעל אף הדתיות הגמורה של השירים שהם יוצרים מגיעים ממצבים רליגיוזיים שונים. החבורה רצה ביחד כבר כמה שנים, ולאחרונה הוציאה ב-NMC את אלבומה השני – 'התנועה לשחרור המיתר'. אלבום שהשאיר אותי בעיקר מבולבל.
מוסיקאלית, מדובר באלבום מצוין; גרוב מהוקצע, מרקיד, נעים מאוד לשמיעה. יותר מהכול מזכיר את האלבומים של 'שוטי הנבואה' וגם קצת 'שבק"ס' וה'דג נחש' (משם הגיע גם דודוש קלמס שעזר בהפקת חלק מהשירים). השאלה הגדולה היא איך אתם עם הטקסטים. רוצה לומר: יש כאלה שזריקת ספירות ועולמות אבי"ע לצד ז'רגון ישראלי-סטלני מביא אותם להתעלות הנפש. יש כאלה שמובכים משהו משורה כמו "השם אדנות זה במלכות/ תמשוך ת'חוט" ('הפסיכולוג מספר 1') או "ל"ב נתיבות חכמה/ זה נשמע מעניין וזה רק פתיח" ('ל"ב נתיבות חכמה'). לפעמים זה עובד (למשל ב'סור מרע עשה טוב'), אבל לעתים זה נשמע – טקסטואלית – כמו 'פיזמונסניף' שיצא משליטה.
השיר 'רבי נחמן' הוא דוגמה טובה: מדובר בהומרסקה משעשעת באופן עקרוני העוסקת בנסיעה לאומן, המנגינה היא מקצב רגאי מוכר שדומה ל'גידמאק' של 'התקווה 6', אך אני חושש שגורלו יהיה זהה לאותו שיר-הלצה על האוליגרך: בדיחה מחויכת שאומנם תישלף אחרי כמה בקבוקי ערק אבל כנראה שלא תתפתח ליותר מזה. ואולי הם באמת לא רוצים יותר מזה, וזה בדיוק מה שמבלבל. האם זה רק 'אלבום חבר'ה' שנהנו להקליט, לעשות שמח ולשחרר ביחד את המיתרים מכבדותם, או שמא מסתתר כאן משהו רציני יותר, כמו שנדמה ברצועה האחרונה והיפה של האלבום 'י"ד כסלו"? גם אחרי כמה האזנות לא מתגבשת תשובה ברורה.

לדעת הכל / עמיר בניון

אמן נוסף שאנחנו חוזרים אליו שוב הוא עמיר בניון. האמת היא שלא יבש הדיו מאז הפעם האחרונה שנכתב כאן על 'האלבום החדש של עמיר בניון', והנה שוב. תריסר שירים מתכנסים להם ב'לדעת הכל', אלבום שנמכר בינתיים בעיקר באתר של 'נבל עשור' (ובמהדורה מוגבלת בחנויות). גם הפעם הקול הבלתי נתפס של בניון ממשיך לעשות שמות במאזין. המנגינות מגיעות ממקומות שונים: טרנס ערבי ('אדם'), אלקטרוני ('חזון יחזקאל'), רצועה כמעט ווקאלית בלבד ('ילד') ובלדות מזרחיות. לטקסטים היפים של 'כמה סתיו' ו'בניתי' שודכו לחנים עדינים ומרגשים, מעובדים נפלא, שהופכים לרצועות נוגעות שאפשר לשמוע שוב ושוב.
הרבה נושאים נידונים באלבום הזה: א-לוהים, האדם, תורה, נפש, אהבה, שקרים ואמת. ובכל זאת בניון מקפיד לקרוץ מדי פעם, כמו בשיר הנושא 'לדעת הכל': 'איזה כיף לדעת הכל/ לרוץ בין הטיפות מבלי ליפול/ מבלי להירטב אפילו/לדעת הכל/ עיוור שהלפיד שבידו/ צועק הצילו אותי' – שר בניון יחד עם לחן סוחף את המילים הספק ציניות ספק רציניות.
בסך הכול אלבום יפה. ובכל זאת, בעולם המוסיקה יש כללים לא כתובים, מין סוד רצוא ושוב: אמן צריך לתת לקהל שלו להתגעגע, לשמור על מינון חשיפה מבוקר, להעלות מים נוקבים מהמאזינים. עמיר בניון כמו עמיר בניון לא משחק לפי הכללים. אבל אני לא בטוח שבמקרה הזה ההחלטה עובדת לטובתו. ב'לדעת הכל' יש פחות מדי שירים טובים, ושירים אחרים שנדמה שיכלו להיות טובים יותר לא בושלו מספיק ('אדם', 'הכי גבוה'). באחד הראיונות סביב השקת האלבום הצהיר בניון שיש לו עוד כמה אלבומים שמוכנים לצאת מיד. אני אישית רוצה קצת להתגעגע, ושבניון ידייק יותר את השירים שהוא מוציא, שיתבשל בהם, ורק אז ייתן לנו לשמוע ולהתענג.

גן רוה / אלול

אלבומו הראשון של זיו רוה, מוזיקאי ור"מ במכון מאיר, הוא אלבום אישי מאוד, נקי מיומרות וממניירות, שבא לספר סיפור שאפשר לקרוא לו בגדול 'סיפור של תשובה'. הסאונד שנבחר ללוות את הסיפור הוא שאנטי רוק עם ארומה מזרחית קלה – הסטנדרט הכמעט קבוע בזאנ'ר – והקול של רוה יושב לא רע על האוזן. אין כאן חידוש גדול, אלבומים כאלה יצאו וימשיכו לצאת, בדרך כלל בהוצאות עצמאיות. לזכותו של רוה עומדת עדינות הצליל וההגשה שמצילות אותו ממלכודת המיסיונריות שמאפיינת לעתים אלבומים מהסוג הזה. מלבדו מנגנים גם המתופף יוסף לוי ('התזמורת העממית') והכנרית (המעולה) רחל צור. על ההפקה המוסיקאלית הופקד המוסיקאי יהודה אשש ('אתניקה').

עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

  • התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏25/06/2010) תחת הכותרת 'מנגנים כשרים מאוד'

אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר ה'מנגן הכשר' (צילום: אתר חב"ד און-ליין)

בסוף זה קרה. בניגון האחד לפני אחרון שביצעו 'הלב והמעיין' קם הקהל מהכיסאות והתחיל לרקוד. בתחילה נוצר מעגל קטן בצידי האולם של 'מוזיאון ארץ ישראל' ברמת אביב, ובתוך כמה דקות עבר המעגל המוגדל אל מרכז הבמה, דוחק את אביתר בנאי אל הנגנים, משתלהב, מתגבר, נסחף. זה לא מראה פשוט באולם שרגיל לארח רסיטלים של ברהמס, אבל היה בזה משהו צפוי: מי שחשב שאפשר לתת לחיליק פרנק לנגן ולאנשים לשבת לא לקח בחשבון שכימית השילוב הזה נועד להתפוצץ. במובן מסוים ההופעה, וגם הדיסק, עושים עוול לחבורת הנגנים המעולה הזאת; במיטבם 'הלב והמעיין' הם כמו כוכבי זמר מזרחיים, מדויק יותר: זמרי חתונות. תנו להם שמחה של מצווה, קצת משקה, רחבת ריקודים גדולה, וזה יפרוץ.

כל דבר יש לו לב
אבל לפני הכול, פרטים. 'הלב והמעיין' הוא הרכב בן ארבעה נגנים בהנהגת חיליק פרנק ונאור כרמי, ששואב את שמו מאותו משל מפורסם של ר' נחמן המופיע בסיפור 'מעשה בשבעה קבצנים'. פרנק הוא חסיד ברסלב ונגן קלרינט נודע המופיע באופן קבוע באירועים חסידיים חשובים (הוא מפורסם במיוחד בנגינתו הרצופה בל"ג בעומר אצל רשב"י במירון). כן הוא חבר ההרכב 'אזמרה', והאלבום המשותף הוא האלבום השמיני שהוא חתום עליו. נאור כרמי הוא חסיד חב"ד חוזר בתשובה ונגן קונטרבס וטנבור, מייסד ההרכב 'התזמורת העממית' ובוגר להקות אתניות רבות ('הברירה הטבעית', 'בוסתן אברהם', 'שחרית', 'אנסמבל היונה'). יחד איתם מנגנים האקורדיוניסט אריאל אלאייב והכנר אורן צור.
האלבום הראשון של ההרכב יצא בתחילת השנה והוקדש לניגונים ממסורת חסידות ברסלב. ברובם נשמר רוחו של הניגון ללא המילים, אך לפעמים צורפה למנגינה שירה, ואפילו מקהלה קטנה המורכבת מילדיו של פרנק. אלבום יפה, אין דרך אחרת לתאר אותו. השילוב בין פרנק וכרמי מאזן את שניהם לכדי יצירה נקייה, עדינה, לעתים ממש שמימית ('חדש ששוני', למשל). הבחירה להקליט ניגונים שאינם מהפופולריים ביותר התבררה כנכונה מאוד, והיא מאפשרת חשיפה למסורת הברסלבית האותנטית, בניגוד לטון המאפיין את בעלי התשובה המתרגמים אותה לעיבודים אלקטרוניים.
פרנק עובר בשנים האחרונות תהליך מבורך, שבו הוא יוצא מהנישה הדתית המצומצמת אל מחוזות רחבים יותר. בניגוד לאלבומיו הראשונים, שהיו מעוצבים בגרפיקה חובבנית אך בעלת חן, המאפיינת את השוק החרדי, פרנק בגרסתו החדשה מגיש אלבומים המעוצבים באסתטיקה מוקפדת, עם חוברות מפורטות המסבירות את מסורות החסידות והניגונים.
במקביל לאלבום החל ההרכב להעלות סדרת מופעים, חלקם בחסות 'בית אבי חי' בירושלים, ברחבי הארץ, המוקדשים למסורת הניגון החסידי בכלל: חב"ד, ברסלב, קרלין, ויז'ניץ ועוד. גם הם מלווים בהסברים – לעתים מעט מיותרים – שמספרים את הסיפור מאחורי כל ניגון. בהופעה ב'מוזיאון ארץ ישראל' אירח ההרכב את אביתר בנאי לערב ניגוני חב"ד. הם היו במיטבם: נאור כרמי הראה לקונטרבס דברים שהוא מעולם לא חשב שאפשר לעשות בו, חיליק פרנק כישף בקלרינט את האולם, וכך גם אריאל אלאייב האקורדיוניסט, אורן צור הכנר והמתופף אילן קצ'קה. הרפרטואר המגוון נע בין ניגונים מוכרים יותר למוכרים פחות, משקטים לשמחים, מארוכים לקצרים. הקושי העיקרי היה לשבת בכיסאות. גם הוא, כאמור, נפרץ לקראת הסוף.

פרדוקס המנגן הכשר
היה מעניין לראות את הקהל שהגיע להופעה. כמה חב"דניקים, מעט חילונים חובבי פולקלור חסידי, דתיים-לאומים ובעיקר אנשים רבים שביקשו 'מנגן כשר' שיספק יותר משעה וחצי של מוזיקה טובה. אולי אפילו התעלות רוחנית. העניין הוא ש'מנגן כשר' הוא לא דבר פשוט בכלל. את המושג 'מנגן כשר' טבע ר' נחמן בתורה ג' בליקוטי מוהר"ן. כדאי לעיין בתורה הזו כולה (וגם בתורה ס"ג בתניינא), אך עיקרו של עניין הוא שדווקא מתוך חשיבותה של המוזיקה ישנה משמעות עצומה לאדם שמשפיע אותה. כאשר אתה שומע את נגינתו של אדם לא מתוקן, אומר ר' נחמן, עלולות להיות לכך השפעות רוחניות מזיקות. לעומתו, המנגן הכשר נהיה משפיע רוחני ראשון במעלה, הבונה בנפש שדות כוח של קדושה והשתוקקות.
אמנם ר' נחמן מראה דרך שבה "התיקון הוא שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם" – ובעצם נותן לגיטימציה גם לאנרגיות שליליות שהיהודי יכול לנתב אותן עד יניקת נבואה – אך המסקנה העקרונית היא זהירות גדולה בכל מה שנכנס לנפש, ובפרט דרך המוזיקה. אפילו המשיח הברסלבי (כפי שמתואר ב'מגילת סתרים', ובדומה ולהבדיל לאותה צוללת צהובה של הביטלס) הוא מין מנגן שכובש את העולם בקסם נגינתו. כמובן, הדברים עמוקים הרבה יותר, אבל מניסיוני אני יודע שהמושג הינו דינאמי, קל לשינוי, ומעל לכול בעל משמעות פרקטית בעייתית. התוצאה ברוב המקרים יוצרת רשימת חיסול משלה. הקריטריונים לעולם לא יסתדרו עם המציאות: גם אם נסכים שג'ים מוריסון הוא 'מנגן רשע', יהיה קשה הרבה יותר להסכים לגבי 'סגור רוס' (Sigur Rós) – חבורת גויים איסלנדים שעושים כרגע את המוזיקה הרוחנית המעניינת ביותר, בעיניי, או לגבי קליפת הנוגה הגדולה שממנה מורכבת רוב המוזיקה בעולם.
והצרה הגדולה מכולם: קל להתחפש ל'מנגן כשר'. רוב המשתייכים לפופ החרדי (המכונה, משם-מה, 'מוזיקה חסידית' אף על פי שאין כל קשר בינו לבין 'חסידות') משחקים את המשחק הזה. כך גם כל מיני מתחזקים למיניהם המתהדרים לפתע בפולקלור יהודי מצועצע כחלק מהטרנד ששוטף את המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
בהסתכלות לאחור משונה להתבונן בטרנד הזה: אני עדיין זוכר את הרעד שעבר ב'היכל התרבות' בתל אביב כשעלה לפני שש שנים המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול". החלום שמישהו ייקח את האוצר היהודי ויעשה איתו עבודה אמנותית אמיתית התגשם שם. אבל לא נראה שמישהו שיער עד לאן הדברים יתגלגלו. נדמה לי שעד אז כל הפיוט שהיה במוזיקה הישראלית הסתפק ב'אסדר לסעודתא' שהתחבא בסוף 'רחוב האגס אחד' של אהוד בנאי.
מאז הטפטוף הפך למבול. כמעט כולם השתתפו בחגיגה הזאת, כולל אמנים לא צפויים כערן צור ורונה קינן, אך האמת היא שרק מעט ממנו יישאר איתנו לטווח הארוך ('אדומי השפתות' של ברי סחרוף ורע מוכיח על פי אבן גבירול). רובו היה לא היה. חלק גדול מהקופצים התגלו כקרבנות אופנה.
מבט אחד חטוף ב'לב והמעיין' יסגיר שלא בטרמפיסטים מדובר כאן. הם לא חלק מהטרנד הזה. אמת, התהליך שהוא יצר אִפשר את ההכרה שלה זוכה 'המוזיקה היהודית' כאפשרות לגיטימית – לפעמים אף מלהיבה – בתוך המוזיקה הישראלית, והוא מאפשר להם לפעול מחוץ לקהל השבוי של חובשי הכיפות. אך חשוב להבין שהם אינם כאן כי 'זה מה שהולך'. הם עושים את המוזיקה הזאת כי זה מה שהם, וזה מה שהם יודעים לעשות.

כל בוקר קצת
אחרי שפרסמתי במוסף זה ביקורת על אלבומו החדש של גבריאל בלחסן, קיבלתי מספר הודעות דוא"ל ששאלו למה, בעצם, לשמוע את מה שהם הגדירו כ"מנגן לא מתוקן, אולי אפילו רשע". השבתי להם שבנוסף לפרשנות המקובלת של דברי ר' נחמן, אני קורא את המושג הזה קריאה נוספת: מנגן כשר הוא מנגן אמיתי, אותנטי. הוא איננו מזייף את מקומו ואת מעשיו ואת אמנותו. הוא בא מהלב. אין הרבה מוזיקאים שיענו על שתי ההגדרות, או אפילו על אחת, אבל אין ספק שחבורת הנגנים של 'הלב והמעיין' הם 'מנגנים כשרים מאוד'. חיליק פרנק ונאור כרמי הם עובדי ה' באמת, חסידים באמת, בעלי תפילה ומוזיקאים מטורפים וטוטאליים.
בחלק מהניגונים התארח אביתר בנאי כסולן ווקאלי, ובסוף המופע דובר על אלבום משותף במתכונת דומה. אם לשפוט על פי הערב הזה יש למה לחכות, אך גם לקוות שבנאי יהיה דומיננטי יותר משהיה בהופעה. נראה שהוא הרגיש נוח בתפקיד האורח, ויש בזה מימד מטריד.
לא פשוט לי לכתוב על אביתר בנאי, למרות שבמובנים מסוימים הוא כל הסיפור. יש הרגע הזה שבו מפקיעים ממך את מה שאתה תופס כ'שלך': כשהסופר הפרטי שלך הופך פתאום לכוכב רבי מכר, כשההורים ואתה שומעים יחד את מה שהיה עד לא מזמן להקת האינדי המחתרתית, כשהאדם שדיבר אל נימי הנפש שלך מתגלה כאחד שמדבר לכולם. בשביל מי שהיה עם אביתר בנאי בתיאטרון הרוסי, על הרצפה בארבעים מעלות, בבראשית, בדיו הכהה השפוך, הייתה מין תחושה מוזרה לראות את החיבוק הדתי שעוטף אותו בשנים האחרונות. פתאום הרבנים מהישיבה התיכונית, שאסרו עלינו ללכת להופעות שלו, עמדו עכשיו כמה מטרים לידנו, מתנענעים במגושמות במהלך השירים. זה היה מוזר ומשמח באותה מידה.
אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר 'המנגן הכשר'. יש שירים שהוא כבר לא שר, יש הופעות שנראות כהתוועדות חסידית לכל דבר. ב'כל בוקר קצת' – השיר היפה ביותר באלבום האחרון – הוא מבקש להגיע "עד השיר הנקי, האמיתי", מין תשובה לשיר 'מנגינה יקרה' מהאלבום הראשון, שם הוא כתב: "אין לי ברירה: או לבוא לבוש או לבוא נקי". אז הוא בא נקי. אבל העניין הוא שבנאי היה מנגן כשר כבר מההתחלה. את 'יש לי סיכוי' (ה'ארבע בבות' הפרטי שלי. כבר כמה שנים, רגע לפני 'כל נדרי', אני מתפלל אותו לעצמי) הוא כתב הרבה לפני שציציות התחילו להשתלשל מחולצתו. אנחת רווחה אמיתית הייתה עבורי הגילוי שהוא לא הפסיק ליצור, שאלבומו האחרון והיפה הורכב מחומר מקורי ולא מפסוקים מולחנים. הפחד הזה, שמי שהופכים ל'מנגנים כשרים' יפסיקו להיות אמנים יוצרים, הוא העקב-אכילס של המהלך אל עבר השיר הנקי.
מעניין יהיה לשמוע את האלבום המשותף שעתיד לצאת בקרוב. השאלות הגדולות הן האם המנגנים יצליחו לכלוא את האנרגיות העצומות של המפגש בתוך דיסק, והאם המנגן הכשר יביא את עצמו ולא רק ילווה את שהיה.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפות ל-335 עוקבים

ארכיון

Follow me on Twitter