Archive for the 'אומנות' Category

מרינה אברמוביץ' מסביב לעולם

מרינה אברמוביץ׳: "Rhythm 0 , 1974“. אוצרת: רז סמירה. מוזיאון תל אביב לאמנות, שד‘ שאול המלך 27. עד 14 בפברואר [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 9.1.2015]

The Artist is Present … Marina Abramovic

ניו יורק, 2010. מכל הפוסטרים במידטאון מנהטן נשקפים פניה של אישה הנמצאת סביב שנות השישים לחייה. היא אינה זמרת או דוגמנית, והיא ודאי לא מתמודדת בפריימריס למשרה פוליטית בארצות הברית. למרבה ההפתעה מדובר באמנית הסרבית מרינה אברמוביץ'. הפוסטרים מפתיעים מכמה סיבות, אבל בעיקר בשל התחושה שרובו של הציבור הרחב אינו מכיר את קלסתרון פניהם של האמנים העכשוויים המובילים בעולם – והנה היא מתבלטת כסוג של כוכבת רוק שדמותה נמרחת על שערי העיתונים ומסכי הפרסומות.

אצל אברמוביץ', כאמנית מיצג (המכונה גם "הסבתא של אמנות המיצג"), הגוף הוא המדיום. אותו גוף ואותם פנים המופיעים בפוסטרים של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) ומזמינים את הציבור לרטרוספקטיבה לעבודותיה תחת השם “The Artist is Present“. רטרוספקטיבה באמנות מיצג היא מילה קצת מסובכת; אנשים ומוזיאון לא ממש מחזיקים באוספים שלהם עבודות של אברמוביץ‘, שהרי מיצג מתרחש, כמעט תמיד, בזמן מוגבל. האספנים מחזיקים ב“רשימו“, בתיעוד, באביזרים. במקרה של התערוכה במומה שִחזר דור חדש של אמני פרפורמנס צעירים עבודות מרכזיות של אברמוביץ‘ – חלק גדול מהן בעירום מלא – מאז תחילת שנות השבעים.

גולת הכותרת של התערוכה, כפי שאפשר להבין מהשם המבריק שנבחר ככותרת, הייתה האמנית עצמה בעבודה חדשה ויוצאת דופן: אברמוביץ‘ ישבה דוממת על כיסא במוזיאון, שמונה שעות ביום במשך שלושה חודשים, מתבוננת בכל אדם שהתיישב בכיסא שמולה, שאליו הוזמנו אחר כבוד המבקרים בתערוכה. אני התבוננתי בתור הנחשי, הארוך וההומה שנשרך לו אל הכיסא הריק ובחרתי לוותר. טעות, אין שום ספק. אנשים מתמידים ממני ישנו בשקי שינה ברחוב 53 כדי להספיק להיות הראשונים שמתיישבים מול האמנית בעת פתיחת המוזיאון. האנשים האלה בהו, מצמצו, צחקו, בכו, העבירו אנרגיה. חלקם הביטו בפני “האחר“ של אברמוביץ‘, וכמו בפילוסופיה של עמנואל לוינס ראו וגילו את עצמם כבני אדם. המבט הפך להזמנה לבכי. חלק מהדומעים מול האמנית מצאו את עצמם מופיעים בטאמבלר ששמו “מרינה אברמוביץ‘ גרמה לי לבכות“, שהוא לגמרי תערוכת פורטרטים בפני עצמו.

את גודל הפספוס שלי הבנתי רק כעבור שנה, בארץ, בשיעור קולנוע דוקומנטרי עם הבמאי רענן אלכסנדרוביץ‘. הוא הציג לפנינו את סרטו של הבמאי מתיו אייקרס, שתורגם לעברית תחת השם “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“, המתעד את התערוכה המדוברת מהשנה שעברה – ואני התפרקתי מול דמותה של אברמוביץ‘ כפי שהובאה אל המסך.

 

 

בלגרד, 1946. מרינה אברמוביץ' נולדת לזוג פרטיזנים אנטי־פשיסטים, קציני צבא בזמן מלחמת העולם השנייה שהפכו לגיבורים לאומיים ביוגוסלביה הדיקטטורית של ימי המרשל טיטו. סבה היה פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בסרביה, ואחרי מותו הוא הוכרז כקדוש (גופתו החנוטה נשמרת בכנסיית "הסבא הקדוש" בבלגרד). לאחר שאביה עזב את משפחתה ניהלה האם, ששימשה דירקטורית של "מוזיאון המהפכה והאמנות" בבלגרד, את הבית תחת משטר כמו צבאי.

אברמוביץ' למדה באקדמיות לאמנויות בבלגרד, בנובי סאד ובזאגרב. בתחילת שנות השבעים היא בחרה לעסוק באמנות מיצג שעובדת עם הגוף, אמנות אלטרנטיבית שנאבקת עד היום על מקומה כצורה מקובלת של אמנות. המטרה המוצהרת שלה הייתה לבחון את הגבולות הפיזיים והמנטליים של הגוף. האמצעים היו רדיקליים: היא חתכה את עצמה במשחק סכינים רוסי, למשל, או שפכה נפט על הבמה בצורת כוכב־מחומש־קומוניסטי, הבעירה אותו וזרקה את עצמה לתוך האש כטקס היטהרות. "ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הפרפורמנס", היא טענה, "אתה יכול לעשות עם הגוף שלך דברים שלא היית עושה במצב נורמלי".‏ למרות כל העבודות הרדיקליות, אברמוביץ' הצעירה הייתה חייבת לחזור הביתה לא יאוחר מהשעה עשר בלילה – ולא, אמא המפקדת הייתה מענישה אותה בחומרה.

לקראת אמצע שנות השבעים היגרה אברמוביץ' לאמסטרדם. היא המשיכה להעמיד את גופה ונפשה במבחנים קיצוניים, ולטלטל את הצופים שנדרשו לחשב מחדש את מערכת הערכים והחשיבה שלהם. רבים מהמיצגים נעשו יחד עם בן זוגה לחיים באותו הזמן – אמן המיצג הגרמני אוליי (פרנק אווה לייזיפן). השניים נסעו ברחבי אירופה והעלו מיצבים כאשר הם יוצרים ישות משותפת בשם "האחר" ומכריזים על עצמם כגוף משותף ודו־ראשי.

שתים עשרה שנים של אהבה ושותפות אמנותית באו לשיאן ולסיומן ביצירת פרֵדה יוצאת דופן בשם "האוהבים": במשך כמה חודשים הלכו אברמוביץ' ואוליי אלפי קילומטרים על החומה הסינית הגדולה – כל אחד מצד אחר – ונפגשו באמצע לאקט הפרדה עצמו. שנים אחר כך הגיע אוליי למומה והתיישב גם הוא על הכיסא מול אברמוביץ'. הכללים שאסרו על מגע עם האמנית נשברו בפעם היחידה, והם אחזו ידיים מעבר לשולחן.

 

נאפולי, 1974. אברמוביץ' מציגה ב־Galleria Studio Morra עבודה חדשה בשם “Rhythm 0“. על שולחן המכוסה במפה לבנה הונחו 72 חפצים, מסודרים בשני אזורים – אזור “העונג“ ואזור “העינוי“. בצד אחד חפצים כמו מסמרים, סכינים, עצם גדולה, מלכודת עכברים וגרזן; ובצד השני חפצים כמו שוקולד, ליפסטיק, עוגה, עיתון, צעיף נוצות ותפוח. באמצע: כוס מים ואקדח שלצדו כדור בודד לטעינה. אברמוביץ‘ הודיע שתהיה פסיבית, חפץ ללא תנועה, במשך שש שעות. ההנחיה שנתנה לקהל הייתה: אני אובייקט, אתם מוזמנים לעשות לי ככל העולה על רוחכם, האחריות עליי.

הקהל אכן עשה כרצונו. זה התחיל בהיסוס זהיר, אנשים נתנו לאברמוביץ‘ פרח ונשיקה, אבל לאט לאט גלשו לאלימות. המבקרים, גברים ברובם, התחילו לענות אותה. תלשו את החוחים מהוורד ונעצו אותם בבטנה, קשרו אותה, גררו אותה, חתכו את פניה בסכיני גילוח. לבסוף גם נמצא הצופה שטען את האקדח וכיוון לגרונה עם האצבע על ההדק, לחיים או למוות, עד שבעל הגלריה תפס את האקדח וזרק אותו מהחלון. עם סיום המיצג אברמוביץ‘ התחילה להראות סימני חיים ועצמאות – ובתגובה הקהל ברח.

אברמוביץ‘, בדומה לאמני מיצג אחרים בני אותו הזמן, ביקשה לבחון את גבולות הגוף והמוסר האנושיים דרך מערכת היחסים של האמן והצופה. המסקנה הברורה מאליה הייתה שיצר לב האדם רע, וכל אחד עלול להפוך לחיה באישור ובמקום מסוים. הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל פרסם זמן לא רב לפני כן את הניסוי המפורסם בפסיכולוגיה חברתית שנקרא על שמו, וחזר עם מסקנות דומות פחות או יותר. כמו אצל מילגרם, גם אצל אברמוביץ‘ עולות שאלות קשות על אתיקה, אחריות וכנות שהיו מתפוצצות לגמרי אם יד המבקר הייתה לוחצת על ההדק.

 

תל אביב, 2014. אברמוביץ' היא מותג אמנות בינלאומי שמריץ דאחקות עם ליידי גאגא. היא מסיימת להציג עכשיו תערוכה בלונדון בשם "512 שעות", כשם הזמן שבו היא שהתה בגלריה, כאשר המבקרים הוזמנו להיכנס ולהתבונן בה. חלק מהמעריצים שלה מתחילת הדרך רואים בה "אמנית ממסחרת", כזאת שמטיפה לאנטי־חומרנות בניו אייג'יות בזמן שהיא מצטלמת עם מותגי־על. מצד שני, דווקא בגלל זה נדמה שהיא מצליחה, סוף כל סוף, להציב את אמנות המיצג בקדמת הבמה.

גם בארץ בוחר מוזיאון תל אביב לאמנות להעלות תערוכה בעלת שם זהה לתערוכה המוקדמת והאייקונית בנאפולי: "Rhythm 0“. הפעם אף אחד לא חושש להיפגע מהאקדח. המיצב במוזיאון משחזר את שולחן האובייקטים (שנרכשו מחדש בישראל), כאשר תמונות מוקרנות מעליו עם קטעים מתוך המיצג המקורי, ומראות את שהתרחש בין אברמוביץ‘ לקהל לפני ארבעים שנה.

האמת צריכה להיאמר: זה לא ממש עובד. לא הרבה עובר אל הצופה מאוסף האובייקטים, והתמונות (שזמינות גם באינטרנט) לא מקבלות לידם משמעות חדשה או מרתקת במיוחד. “Rhythm 0“ התרחש לבסוף רק פעם אחת. החיות הגדולה של אמנית המיצג מרוסקת לחלוטין בשחזור הזה, שנדמה כאנדרטה מתוחכמת. מי שמבקש להכיר דרכו משהו מאברמוביץ‘ יצא מאוכזב.

במובן הזה, הסרט הדוקומנטרי של מתיו אייקרס “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“ מצליח לשחזר את החוויה שמוציאה האמנית (לא להתבלבל עם הסרט Bob Wilson's Life & Death of Marina Abramovic מאת הבמאי רוברט ווילסון). על אף שמדובר בסרט פרסומת במהותו, שהופק אמנם עבור רשת HBO אבל נמנע ככל הניתן מלבקר את האמנית, מדובר בתיעוד מפואר של התערוכה במומה, תוך שהוא סוקר בדרך את תולדותיה ומיצגיה של אברמוביץ‘ במהלך השנים. באמצע, יש לא מעט דמעות מכל הכיוונים.

שוטי הנבואה – ראיון עם אוצרי התערוכה הירושלמית “נביא נביא“

[פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014]

יומיים אחרי שנגמר מבצע "צוק איתן" התקיים בירושלים כנס נביאים. "קול קורא" ששלחו המארגנים משך עשרות ציירים, פסלים, משוררים, אמני פרפורמנס, מחול, קולנוע וספוקן־וורד ואלה נפגשו בבית נטוש במושבה הגרמנית והתנבאו על העתיד הקרוב. לא על הכול הסכימו שם פרחי הנבואה, גם לא על המושגים הבסיסיים ביותר שנגזרים ממשמעות המילה, ובכל זאת, דבר אחד חזר בחזיונות של כולם: תערוכה בת שלושה שבועות שתתקיים באותו מבנה עם סוף עונת החגים תחת השם "נביא נביא". קאמבק קטן מאז התנבא בעיר מלאכי – הנביא התנ"כי האחרון של ימי הבית השני.

מי שיבוא למבנה במתחם "האחים חסיד" (רחוב עמק רפאים 45) ייווכח שנבואות הכנס לא היו נבואת שקר. את הקירות ממלאות עכשיו עבודות של אמנים כמו שי אזולאי, שולמית עציון, שמעון פינטו ורעיה ברוקנטל, ולו"ז הפרויקט כולל אירועים בהשתתפות אישים כמו צבי יחזקאלי ופרופ' גדעון לבינסון, כאשר עיריית ירושלים, הקרן לירושלים ופרויקט "מנופים" שותפים לעשייה.

"זו לא תערוכה רגילה", מצהירה אוריין גלסטר שאוצרת את "נביא נביא" יחד עם פורת סלומון ורונן יצחקי. "זה פרויקט של כל מי שנדבק בחיידק הנבואה". סלומון אומר ש"השאיפה היא ליצור אירוע שהוא מעבר לעוד אירוע תרבות ירושלמי. החזון הוא שינוי תרבותי ולכן המעגלים רחבים, לא רק אמנים מסוגים שונים משתתפים בפרויקט אלא גם אנשי אקדמיה למשל, שמקבלים אפשרות לתת משהו משוחרר מאוד בערב שנקרא 'אמרנו לכם' – ערב שבו הם יעמדו נוכח הקהל ויטענו ש'כבר בשנת 2014 אמרנו לכם' וכו'. הרעיון הוא לזרוע את האפשרות הנבואית בכמה שיותר תחומים, ולראות איך התחומים האלה מגיבים".

זאת לא הפעם הראשונה שבה השלושה אוצרים יחד תערוכה: בשנה שעברה הם הציגו באותו מקום תערוכה קבוצתית במסגרת "הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית" בירושלים. שילוב התחומים שמאפיין את הפרויקט החדש נמצא גם בעיסוקים שלהם עצמם: בעוד גלסטר היא אמנית רב תחומית בוגרת שנקר המרכזת את מגמת האמנות באולפנא לאמנויות בירושלים, וסלומון הוא אמן בוגר בצלאל שמנהל היום את בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס" בגבעת וושינגטון, יצחקי שמגיע מעולם המחול הוא כוריאוגרף שמנהל את מרכז "בין שמים לארץ" (בית לתרבות יהודית עכשווית). "יכול היה להיות לנו גם שותף לאוצרות שהוא רואה חשבון או נהג מונית", אומר יצחקי, "אנחנו אנשים שונים שעוסקים באותן שאלות, רק שאתה נגר והמקצוע שלו זה ללכת עם אף אדום. מה שמאחד אותנו זה החיבור סביב הנושאים ולא סביב המדיום האמנותי".

רעיה ברוקנטל, "הוא חזר!"

רעיה ברוקנטל, "הוא חזר!"

 

כמה שבועות לפני ההקמה של "נביא נביא" אני נפגש במבנה עם שלושתם, ועם האמנית החזותית צפיה דגני שמציגה בפרויקט את ״המופע הגדול של יחזקאל״ יחד עם האמנית חיה רוקין. "אנחנו מתחקות במופע אחרי יחזקאל הנביא", היא מסבירה, "בסוג של סדנת פרפורמנס שמבקשת לשהות בפער בין המילה הכתובה לבין המעשים, כשאנחנו ממקמות את עצמנו בפעולת התרגום, שהיא גם פעולה פרשנית".

הבית הארמני הריק נראה עכשיו כמו לוקיישן מושלם לסרט ירושלמי תקופתי: עיטורים על הקירות וחלונות מסוגננים, חלל מהסוג שמזמין עבודות עבור עצמו. "חברת 'האחים חסיד' מתכננת כאן פרויקט מגורים", מסביר יצחקי, "ובינתיים אנחנו נהנים מהאפשרות שהם נותנים לנו להציג כאן. יש משהו חזק מאוד במבנה הזה, שרידים של תקופות שונות ודיירים שונים. אם מדברם על הנביא כאישיות שרוטה כזאת, אז הקירות פה שרוטים, והתקרה פה שרוטה. ההיסטוריה של הבית כאילו זועקת מתוכו כמו נביא".

מה פתאום פרויקט על נבואה עכשיו? שנים שכבר לא מסתובבים כאן אנשים עם ברדסים ומקריאים נבואות.

פורת: "התחושה שלי היא שהמציאות תקועה, כי אנשים לא יודעים לדבר. יש אמנם שיח ציבורי של פרשנים ומומחים ופוליטיקאים – אבל השיח הזה לא מצליח לדבר כמעט על כלום, הוא תקוע בלופ. הפתרון הוא להביא שיח אחר מחוץ למעגל המקובל, שיח שיש בו דיבור שמוכן להתיימר, ולכפור, ולהסתכן, ולעמוד מאחורי המשמעות של הדברים. אנחנו רוצים לתת בפרויקט הזה מקום לדיבור נבואי עכשיו ומקומי, בעזרת הזמנה של אמנים להראות את האופציה שלהם למציאות אלטרנטיבית שיש בה נביאים ונבואה".

רונן: "אני חושב שדווקא בתוך העולם המאוד וירטואלי וסטרילי שבו אנחנו חיים היום נוצרה בשלות גדולה לאפשרות נבואית. ברור שקשה לאתר נביאים בימינו, וגם לנו אין יומרה לייצר כאן נבואה. אנחנו כן מנסים להתקרב, עד כמה שאפשר, לארכיטיפים שהנביאים הלכו בהם. אני אתן דוגמה: אני בא מעולם המחול, ומזדהה עם הצד המזיע של הנביאים. כרקדנים גם אנחנו מזיעים, זיעה היא הדבר האהוב עלינו. במובן הזה אנחנו עובדים עם הגוף בדומה לנביאים. כשהשם אומר להושע: לך תתפוס לך זונה ותתחתן איתה – הושע באמת עושה את זה והופך את גופו למעין מיצג. חז"ל, כחלק מהפער בין עולם הנביאים לעולם החכמים, כבר מבקרים אותו על המעשה. הם אומרים לו: חביבי, לא הבנת נכון – הזונה והגוף היו סמל, מטפורה, לא היה צורך שתעשה את זה בגופך ממש! אבל אני רוצה לחזור ולהתחבר לגוף המזיע".

אוריין: "בזמן המלחמה בקיץ, וההתמודדות הקשה שבאה איתה, פרסמנו את ה'קול קורא' שהזמין אמנים להשתתף בתערוכה. במקום לשבת בבית ולהשתגע מול החדשות, הרגשנו שדווקא הזירה האמנותית, זירת התרבות שלנו, היא המקום שבו אפשר לפעול, לייצר שיח, להניע את גלגלי המחשבה: מה אנחנו עושים כאן? מה אנחנו עושים לא נכון? 'נביא נביא' מייצר מפגש ממשי שמביא אמנות למרחב הציבורי ולא רק אל מגדלי השן המוכרים. עלינו לקחת אחריות על סביבתנו התרבותית".

צפיה: "בעולם שלי אין אלוהים וממילא אין נבואה. רוח הקודש לא נכנסת בבני אדם. לכן, כאמנית שמשתתפת בתערוכה ולא כאוצרת, אני מבינה את ההזמנה הזאת כהזדמנות לעסוק ביצירה, בדמיון, באוטופיה ובקשר בינה לבין המציאות. אני לא חושבת שיש 'שיח אחר' שהנבואה מייצרת. לדעתי החברה הישראלית רוויה בסוג כזה של דיבור. הבעיה היא לא השיח אלא הפוליטיקה הקטנה של הכיסאות. אין צורך בשיח חדש כמו שיש צורך בניקוי של המערכת. צריך לדבר בהקשר הזה על ביורוקרטיה.

"האמנית חיה רוקין, שאיתה אני עושה את הסדנה בתערוכה, השתתפה לפני שנתיים בתערוכה בשם 'לאן?'. היא לקחה את הסכום שהיא קיבלה עבור ההשתתפות וקנתה בכל הכסף הזה מטע של עצי קיקיון בברזיל, הכול באופן מאוד ביורוקרטי. בסופו של דבר היא הציגה בתערוכה את הקבלה על הרכישה. מה שהיא הציעה בפעולה הזאת, מלבד התהליך, הוא קצת צל שמור אחרי שהכול נגמר".

רונן: "הבירוקרטיה משגעת אותי, אבל המהלך כאן הוא ההפך. יש לנו תהליך עבודה שבו הרקדנים רוקדים ואני כותב. יצא שיום אחד כתבתי רשימה של שבע קטגוריות על 'מה הנביא לא': אחת מהן הייתה – 'הנביא לא עוסק בביורוקרטיה'. לדעתי הנביא לא אחראי לתוצאות. אנחנו מחויבים לתוצאות – הפרויקט הזה מחויב ב'דו"ח ביצוע' לעיריית ירושלים. אבל הנביא לא מחויב לשום דבר. מבחינתו אפשר לשבור את הכללים, יש לו מחויבות רק לאמת. אני רוצה לצאת מקטנות המוחין שלנו, לצאת מהביורוקרטיה שאני שרוי בה עד צוואר, ולעוף לרגע משגרת היום־יום".

אתה מתאר כאן מהלך פנימי, אבל נביאים, כמו אמנים, פועלים בסופו של דבר מול קהל ומנהלים איתומערכת יחסים.

פורת: "נבואה ואמנות הן צורות תקשורת. הנביא לא באמת עומד ועושה פעולות לבדו במדבר. אני רוצה לקחת את זה מהמקום הרוחניקי שאולי נוצר פה. נביא הוא אדם שעומד בכיכר העיר ועושה מיצג – הוא רוצה שדרך המיצג שלו אנשים יראו, יזדעזעו, יחשבו, יתעוררו, יבכו. יונה רוצה ללכת לבד למדבר ואלוהים אומר לו: לך תעשה מיצג בנינוה. בסוף הוא התבאס גם על אלוהים וגם על הקהל".

רונן: "יש משהו טריקי בנביא – מצד אחד הוא מאוד מחויב לעולם ולכן הוא מוכיח אותו, ומהצד השני הוא לא סופר את העולם. אולי ליתר דיוק: הוא לא סופר את ה'עוילם'. הוא לא חושש מהתגובה ולכן לא פועל בהתאם לפידבק שהוא יקבל. הוא מחויב רק לאמת".

אתם מדברים על הנבואה במושגים של אמת, אבל יש לא פחות מקום לנביאי שקר, או לשיטיון שהוא פחותרציני מהדיבור על "האמת".

רונן: "נבואות שקר זו ההתמחות האמיתית שלנו. האופציה להיות בסופו של דבר נביא שקר מצילה אותנו מהמקום המגלומני שיוצר העיסוק בנבואה. אם נהיה יותר מדי רציניים בעניין הזה אנחנו יכולים ליפול אל הגרוטסקי והמגוחך".

אורין: "כששחררנו את ה'קול קורא' לפרויקט כתבנו שהכול הולך – הדברים הגבוהים ביותר והשטותיים ביותר. לכול יש מקום. היה מעניין לגלות שלא הרבה העזו להעמיד את עצמם בנעלי הנביא, בצחוק או ברצינות, ולו לרגע. יש קושי לאמנים עכשוויים לומר אמירה קונקרטית בנוגע למה זה, הדבר הזה שהם עושים. להתחייב אליו. זה מפחיד".

פורת: "הסיבה לדעתי היא שאנחנו כאמנים יושבים על תהום מחרידה, שאולי כל מה שאני עושה זה ערמה של בולשיט. כדי להיות מסוגלים ללכת מעל התהום הזאת אנחנו חייבים להאמין לעצמנו".

רונן: "אמנים הם אנשים חסרי הומור בתחום הזה. אנחנו נורא רציניים כולנו. השאלה היא האם אנחנו באמת מאמינים לעצמנו. האם האמנות העכשווית מאמינה לעצמה?"

צפיה: "בוודאי, מי שעוסק בדבר הזה לא יכול לעסוק בו אלא מתוך אמונה".

רונן: "את רואה, זאת בדיוק הבעיה – האמונה החד משמעית שסגורה על המקום שלה".

צפיה: "ברור שאפשר למצוא גם בולשיט באמנות עכשווית, כמו גם במחול, אבל הנטייה של אנשים להתריס כלפיה זאת אותה הנטייה שגורמת להם להתעלם מהחידלון וחוסר הפשר שמלווים אותנו בחיים על פני האדמה. מי שמנסה לעסוק בחלקים הלא מובנים של הקיום מתקבל על ידם בסוג של זלזול. אפשר ללכת ולראות הרבה אמנות לא טובה ואז פתאום לפגוש יצירה שנוגעת במקום מאוד עמוק, שלא חשבת שניתן לתקשר אותו".

מרים וילנר, פרט מתוך קומיקס

מרים וילנר, פרט מתוך קומיקס

יש חיכוך בין התנועה הנבואית לתנועה האמנותית?

פורת: "התנועה האמנותית הקלאסית היא תנועה פנימה לתוך האמת הפנימית של האמן. כשבאים לראות אמנות באים עם אמון ורצון להקשיב לאמן, אבל הנביא מדבר למי שלא ביקשו לשמוע, למי שמראש לא מאמינים לו. אני חושב שיש משהו בפרויקט הזה שמזמין אמנים לדבר דווקא מבחוץ, ממקום קצת אחר שלא מחויב למשפטים כמו 'האמן ביטא את האני הפנימי שלו בצורה הכי אותנטית' – ואני אומר את זה בכוונה בצורת הקלישאה המזלזלת – אלא דווקא מזמין לדבר בשם איזושהי 'אמת' מופרכת, מגלומנית או אבסולוטית. האמת הזו קשורה כמובן לאמן, כמו שגם בתוך הסצנה של הנביאים כל אחד מהם נותן קול אחר, והם יכולים להתווכח ביניהם אם נינוה תתהפך או לא תתהפך, אם יבוא סנחריב או לא יבוא. המשותף הוא שהנביאים דיברו משהו שנכפה עליהם, שנפל עליהם מלמעלה – יש בתנועה הזאת משהו שהפוך מהתנועה האמנותית הרגילה".

אוריין: "ועדיין, נביא לא יפתח את הפה אם הוא לא רואה את הזולת לנגד עיניו. הוא לא יתלה את דיבורו באופן שבו דבריו יתקבלו, אבל הוא כן מחויב לקשר עמוק לזולת ולמציאות. זה משהו שאני מחפשת הרבה באמנות עכשווית ומוצאת רק לעתים נדירות".

צפיה: "יש דימוי של הנביא, למשל יחזקאל של מיכאלאנג׳לו בקפלה הסיסטינית עם האידיאליזיציה של הדמות, או דימוי של הנשגב ברומנטיקה: אור נגוהות עוטף את האדם, הוא עומד על קצה הר ושיערו מתבדר ברוח. אבל כשפותחים את ספר יחזקאל פוגשים משהו הרבה יותר קשוח. אמנות ונבואה הן שני מושגים שקשורים לעולמות תוכן שונים עם אוצר מילים שונה. יש אמנים שעסקו בדמות הנביא, החל כמובן בדמות השמאן של ג׳וזף בויס, ובארץ מוטי מזרחי ומיכאל סגן כהן. אולי הקשר בין התחומים נמצא בפעולות שנועדות לעין, שנועדות לתצוגה ולקהל".

אוריין: "אני לא בטוחה שאני מסכימה. גם על אמנות מדברים כמשהו שנכפה עליך, משהו שאזור הבחירה שלו מוגבל. וזה לא רומנטי בכלל. שמתי לב שהמשותף למשתתפים במפגש האמנים שעשינו היה שרבים הם אנשים שמשייטים בין עולמות שונים, ואולי לכן לא מרגישים מחויבים למקום שממנו הם מגיעים, דבר שמייצר מרחק אסתטי וחופש להתבונן מבחוץ ולשאול שאלות. לפעמים האמנות יושבת במקום ששואל שאלות כמו חיידק – והיצירה היא רק הביטוי של החיידק הזה. אתה לא בוחר להיות אדם ששואל שאלות קשות על המציאות, כמו שאתה לא בוחר להיות אדם שלא מרגיש בנוח כמעט בכל מקום. זאת לא בחירה".

רונן: "משתמשים במושג 'נביא' בשיח האמנותי כשמדברים על אמנים שמקדימים את זמנם, האוונגרד שצועד לפני המחנה וחוזה את העתיד. אבל בעיניי נבואה בכלל לא מדברת על נביאי העתיד. נביא יכול אמנם להיות גם חזאי, אבל כשהתחלנו ללמוד על נבואה בבית המדרש שלנו הגענו למסקנה שהנביא הוא אחד 'שמדבר עם השם יתברך'. אחר כך, מתוך הדיבור שלו עם השם, הוא יכול להגיד גם משהו על העתיד, כי הרי יש לו קשרים עם ה'ביורוקרטיה־עילאה' שעליה דיברנו מקודם, אבל העיקר הוא הדיבור הישר".

סרגיי אנגל, הקרב על ירושלים (מימין)

סרגיי אנגל, הקרב על ירושלים

 

רחוקים מאוד מחבורות הנביאים המתווכחות ללא הרף בקומדיית הנביאים הקלאסית של "מונטי פייתון" – "בריאן כוכב עליון", אוצרי התערוכה דווקא מסתדרים היטב אחד עם השני. יצחקי מקשר את השיתוף לחלק האמת. "כל אחד מאיתנו הוא 'חוקר אמת' בתחומו", הוא מסביר. "אחד חוקר את האמת של החומר, האחר את החלל, הצבע או התחושה. פורת עושה בעבודות שלו מחקר שהופך את נקודת המבט, הוא לוקח איזה אלמנט והופך אותו כמה פעמים – מצלם מלמטה ומקרין על התקרה. אוריין חוקרת שעווה, חומר וצורה – יש לה אינטימיות עם השעווה כמו שלרקדן יש אינטימיות עם הפלייֶה שלו – עם השרירים שחופנים את העצם במהלך הכיפוף של הברך. כל אחד הוא נביא של החקירה שלו: 'נביא של פלייה', 'נביא של שעווה'. הרי מה זה נביא? זה אני ואתה נביא משהו לעולם. אנחנו נביא את נקודות ההפך – זאת תהיה הנבואה שלנו, זה הפסל שאנחנו מציגים כאן".

ההסכמה הכללית נשברת רק כשאני שואל את השאלה המעצבנת והמתבקשת על אודות ריח המגזריות הדתית שיכול לעלות מפרויקט ירושלמי בנושא שכזה, כשחלק גדול ממשתתפיו באים מהעולם הדתי. גלסטר מבקשת לחמוק מהקטגוריות: "השאלה מציקה לי בגלל השיח הסגור של המגזר. 'מגזר' זו כותרת שבהכרח מעגל התופס עצמו כמרכז מעניק לי. ידעתם שדג זהב גדל בהלימה למכל שבו הוא נמצא? גם באקווריום וגם בטבע, הוא יהיה אותו דג זהב. אני לא מבינה את הצורך האובססיבי לתחם הכול בגבולות המגזר. ואם אני מוכרחה להיענות לכותרת, הייתי מעדיפה 'אמנית יהודייה' על 'אמנית דתייה'".

יצחקי, חילוני שמנהל מוסד שיש בו בכותרת גם 'יהדות', גם 'תרבות' וגם 'עכשיו', אומר שהשאלות על מגזריות מעצבנות בעיקר את מי שבא מתוך המגזר. "אני, מהמקום החילוני שלי, רואה בנושאים היהודיים רלוונטיות גדולה שלא שייכת דווקא לסוגיה הדתית, וזה נכון כמובן גם לגבי נבואה".

סלומון, שמנהל בית ספר דתי גבוה לאמנות, דווקא נוטה להשלים עם התיוג: "נבואה היא נושא יהודי־דתי. זה טבעי שברגע שנכנסים אנשים מעולם תרבותי וחברתי מסוים הם מכניסים את המושגים שמעניינים ומעסיקים אותם, ולכן אין לי שום פחד להגיד שזה נושא שמעסיק אותי וקשור לחיים שלי. אני לא מרגיש צורך להתנצל על נושאים מגזריים, להפך: אני אשמח לעשות תערוכה על כיפה סרוגה ועל מניין. יש מספיק תערוכות בנושא 'מעמדו של האובייקט בעולם הגלובלי'. אותי מעניין לדבר על העולם הרוחני שלי".

ובכל זאת, בואו נבהיר: זאת לא תערוכה דתית או מגזרית, היא מתנהלת מחוץ לקטגוריות האלה.

"כמובן. אני אסייג את הדברים שאמרתי מקודם ואגיד שהיה חשוב לנו לתת את הנושא הזה לאנשים שהם לא מהעולם שלנו. לשמוע איך נשמעת נבואה חילונית, להבין האם המושג הזה רלוונטי לאנשים שלא מאמינים באלוהים, האם יש להם אמת אבסולוטית שהם מוכנים לדבר בשמה? האם מושגים של התגלות והארה מדברים אליהם? מבחינתי זה לקחת נושא שהוא טיפה אזוטרי במרחב האמנותי הכללי ולהציב אותו במרכז הבמה כדי לשאול עליו שאלות. אבל אני רוצה לדבר מתוך המקום הייחודי שלי ולחשוב מהן השאלות שמעניינות דווקא אותי".

כותנות אור – על התערוכה של ג'יימס טורל

ג'יימס טורל רכש הר געש כדי להקים בו מצפה כוכבים ענק, והוא ממגנט את הצופה לעבודות האור שלו. על התערוכה המוצגת במוזיאון ישראל במלאת 70 שנים לאמן 

ג'יימס טורל: מקום לאור /  אוצרת: ריטה קרסטינג /  מוזיאון ישראל, ירושלים (הבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית) מ-7 ביוני עד ה-18 באוקטובר, 2014

 [פורסם במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון", 2210812014]

החלל הרואה (1992)

אחד המקומות המיסטיים ביותר בירושלים נמצא דווקא רחוק מהאגן הקדוש של העיר העתיקה. מדובר בהיכל קטן, חדש ומינימליסטי, שלא מקודש לאף דת. ובכל זאת, "החלל הרואה" – עבודתו של האמן האמריקני ג'יימס טורל המוצגת בגן האמנות של מוזיאון ישראל משנת 1992 – הוא חלל רוחני־אמנותי עבור מי שמכיר אותו. "החלל הרואה" הוא אחד מראשוני "חללי השמים" שהקים טורל ברחבי העולם, שמספרם מגיע היום ליותר משמונים. מדובר במבנה ריבועי, חבוי במעמקי גן הפסלים, עשוי אבן ירושלמית. בתקרתו נמצא חלון גדול אל השמים. זה הכול. לכאורה, משהו שאדם יכול לראות בכל רגע בהרמת הראש באוויר הפתוח. אני כותב "לכאורה", כי קשה להסביר איך העבודה הזאת עובדת על המבקרים.

בקיץ שעבר ביימתי (יחד עם אלעד שוורץ) פרגמנט דוקומנטרי קצר המתרחש בגן הפסלים של המוזיאון, כחלק מסרט המחווה לדוד פרלוב "עקבות בירושלים". צילמנו גם ב"החלל הרואה" לאורך תקופה ארוכה, וקלטנו במצלמה, שלעתים הייתה נסתרת, את תגובות האנשים לשמים המשתנים החתומים במסגרת ולאור הנופל אחרת בחלל בשעות היממה. ראינו מבקרים שבאים אל "החלל הרואה" לעשות יוגה, מדיטציה, לשבת בשקט, להתבודד, אפילו להשתזף. צילמנו גם אנשים שיצאו ברוגז כשאינם מבינים על מה המהומה. "לפעמים צריך להיכנס פנימה כדי להסתכל החוצה", אמר פעם טורל על חללי השמים שיצר, והמשפט הזה נכון גם לאופן החוויה האישית הנדרשת מהמבקר בעבודה.

בסופו של דבר, ולמרות חומר הגלם הרב, "החלל הרואה" לא נכנס לסרט המוגמר. גילינו שבניגוד למיצבים אחרים במוזיאון היה בלתי אפשרי להעביר את המרחב הנפשי שהוא מציע אל מסך הקולנוע. נזכרתי בניסיון התיעוד שלנו כשראיתי בסוף התערוכה החדשה "ג'יימס טורל: מקום לאור" סרט קצר שמנסה גם הוא לתפוס את "החלל הרואה". כמונו, הוא נכשל. אבל זו העבודה המיותרת היחידה בתערוכה המרהיבה של טורל שמוצגת עכשיו במוזיאון ישראל. את "החלל הרואה" צריך פשוט לראות ולחוות בגוף ובעיניים. לצאת ממבנה המוזיאון אל הגן עצמו ולפגוש את האמן. כמו שאומרת אוצרת התערוכה ריטה קרסטינג – "השמים הם הסטודיו של טורל".

ורוד לבן ריימאר (1969)

 

התערוכה "ג'יימס טורל: מקום לאור" מציעה מבחר מייצג מיצירותיו של האמן ב־50 השנים האחרונות. היא כוללת מיצבי אור גדולים, דימויים מוקרנים, מודלים פיסוליים, רישומים והדפסים שדרכם אפשר לראות כיצד חוקר טורל את האור כתופעה, כאיכות וכחומר. התערוכה הישראלית מבוססת על התערוכה שהוצגה בשנה שעברה במוזיאון לוס אנג'לס לאמנות לרגל יום הולדתו ה־70 של טורל, תערוכה שהייתה חלק מרטרוספקטיבה משולבת לעבודותיו שכללה גם את המוזיאון לאמנות ביוסטון ואת מוזיאון גוגנהיים בניו יורק. מחווה מרשימה של שלושה מוזיאונים גדולים, כיאה למעמדו של טורל בעולם האמנות האמריקני, והפעם השנייה שבה הוא מציג במוזיאון ישראל (התערוכה הקודמת התקיימה בשנת 1982).

טורל נולד בשנת 1943 למשפחה נוצרית־קוויקרית (Quakers) בפסדינה שבקליפורניה. האמונה הקוויקרית, שמשתמשת באור כמטפורה רוחנית בולטת (חברי הקבוצה מכונים גם “ידידי האור“), השפיעה על היצירה האמנותית של טורל, שעדיין ממשיך להיות פעיל בקהילה. הוא למד מתמטיקה, פסיכולוגיה ואמנות, וישב תקופה מסוימת בכלא בשל פעילותו נגד מלחמת וייטנאם.

אל האור כחומר הוא הגיע דרך לימוד תולדות האמנות והתבוננות בציוריהם של אמנים כמו ורמיר, רמברנדט, טרנר ומונה, שתיארו, כל אחד בדרכו, את האור בצורה מיוחדת. מאז שנות השישים עורך טורל ניסויים שבוחנים את האור הטבעי והמלאכותי באופן אמנותי, כמו גם פיסיקלי וטכנולוגי. בתערוכה מוצגים שרטוטים מתחילת דרכו, שבהם הוא בודק את השפעת האור הקורן אל תוך חדר בית המלון שלו בסנטה מוניקה, קליפורניה, חדר ששימש למעשה סטודיו שלו באותן השנים.

קשה להכניס את עבודתו של טורל לקטגוריה אמנותית מסודרת. כאשר קיבל בשנת 1998 את “פרס וולף“, זכה בו תחת הקטגוריה של “פיסול“. פיסול באור, אם תרצו. טורל מוציא את האור מתפקידו המסורתי כ“אמצעי“ שדרכו אנחנו מתבוננים בדברים אחרים, והופך אותו לאלמנט שנמצא במרכז ההתבוננות – מה שמאפשר לו לבחון ולאתגר את התפיסות השונות של התודעה והראייה. ככלל, העבודות שלו זקוקות לזמן התבוננות כדי לתפוס ולחוות אותן. כמו בתרגילי זן, הדרך אל העבודה לא פחות חשובה מהדבר עצמו. כך, למשל, אל המיצבים הגדולים שלו צריך להיכנס דרך מסדרונות חשוכים שהופכים לחלק בלתי נפרד מחלל היצירה.

“מקום לאור“ עוקבת אחרי ההתפתחות ביצירתו של טורל. מה שמתחיל בעבודות קטנות ומינימליסטיות יחסית מתפתח לאורך השנים אל עבודת ענק בחללים גדולים. בחדר הכניסה מוצג “אפרום (לבן)“, אחת מעבודות ההקרנה הראשונות שיצר טורל משנת 1966, כאשר הסטודיו שלו עדיין היה בבית המלון והוא התנסה במשחקי אור מבעד לסוגרים. “אפרום (לבן)“ היא למעשה הקרנת אור ממקרן שיוצר צורת קובייה מוארת ותלת־ממדית על מפגש קירות בחלל כהה. פסל גיאומטרי נטול חומר. אחריו מוצגת עבודה מינימליסטית נוספת: “בולווינקל“ (1969), שני כיסאות המזמינים את המבקר לשבת ולשקוע בהם מול מסך קטן שנראה כמכשיר טלוויזיה מיושן (המסך הוא למעשה אור שמוקרן מאחורי הקיר) הפולט אור בצבעים משתנים.

טורל על רקע "מכתש רודן"

שלוש עבודות גדולות – "ורוד לבן ריימאר" (1969), "נשימת אלמו הקדוש" (1992) ו"קי ליים" (1994) – מדגישות את האופן החווייתי במיצבים של טורל. "ורוד לבן ריימאר" נראה כמו ציור צבע של מארק רותקו שמוקרן בתלת־ממד: מלבן ענק שמאחוריו עולה אור ורוד (צבע יוצא דופן אצל אמנים גברים בני התקופה), "ממסטל" ועוצמתי. מניפולציה אופטית שמעניקה לאור נפח וצורה.

ב"נשימות אלמו הקדוש" המניפולציה גורמת למבקר להבין באיחור שהוא איננו צופה בדימוי דו־ממדי, אלא בפתח בקיר שאפשר להושיט את היד דרכו; חוויה מתעתעת שדומה למראות המרחשים בראש כאשר סוגרים את העיניים בכוח. "ראשית, אין אובייקט", אומר טורל על העבודה, "האובייקט הוא התפיסה. שנית, אין דימוי, כי אני רוצה למנוע את התעוררותה של אסוציאציה או מחשבה סימבולית. שלישית, אין מוקד או מקום מסוים שהמבט אמור להתמקד בו. כאשר אין אובייקט, אין דימוי ואין מיקוד, אתה שואל את עצמך על מה אני בעצם מסתכל? – אתה מסתכל על עצמך מסתכל".

"מכתש רודן", העבודה המונומנטלית ביותר של טורל, שלא לומר עבודה מגלומנית בסדר גודל הרודיאני (מדובר בהר פרטי כמו ההרודיון במדבר יהודה), מיוצגת בתערוכה בעזרת סרט, צילומים, תרשימים ומודלים פיסוליים. כולם רשימו קטן מהדבר האמיתי. אל מכתש רודן הגיע טורל באמצע שנות השבעים. בעקבות זכייתו במלגת קרן גוגנהיים הוא קנה מטוס קטן ובעזרת רישיון הטייס שבו הוא מחזיק מגיל 16 הטיס אותו ברחבי ארה"ב במטרה למצוא הר מתאים לעבודה בקנה מידה עצום. ב־1977 הוא רכש הר געש כבוי ליד המדבר הצבוע במדינת אריזונה והפך לבעליו, כשהוא הופך אותו למעין מקדש פגאני־מודרני.

את העבודה במכתש הוא בנה בשלבים: ראשית סילק את שפת הר הגעש וסלל במכתש שנותר מערכת שבילים ותעלות. אחר כך חצב "חללי שמים" (דוגמת "החלל הרואה") בסלע ההר, כאשר כל אחד מהם מתאים לצפייה נקודתית בתופעה שמימית שונה. לבסוף הוא פתח מעגל עצום הפונה אל השמים ויוצר מצפה כוכבים שדרכו ניתן לצפות בגרמי השמים ללא טלסקופ ולהבחין גם בחילופי האקלים, העונות והאור. על פי טורל העבודה על "מכתש רודן" רחוקה מלהסתיים ולהיפתח לציבור. ובכל זאת, לאחרונה נבנה בקרבת מקום הוסטל שאמור לארח את המבקרים, אם וכאשר.

התפסן והשדה – על "המקוללים" של חגי לוי

יונה וולך, פנחס שדה, משה קרוי ואביבה אורי הם ארבעת היוצרים "המקוללים" של הבמאי חגי לוי, והוא יצא איתם למסע אישי ומטושטש גבולות

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב, תחת הכותרת "אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט"  24.1.2014]

והמקום קטן. ולחוץ. ומשעמם. והשאלות שלך קיומיות. אחרות. כולם מסביבך נראים אותו הדבר. אתה נער סקרן שקורא שרחוק – אבל לא רחוק מדי – יש עולם אחר. אנשים אחרים שחושבים מחשבות אחרות. אתה קורא אותם ועליהם בשקיקה, עוקב אחריהם דרך ערמות העיתונים של סוף השבוע. כותב משפטים חזקים שלהם על הקירות, במחברת, וחוזר אליהם שוב ושוב כמו מנטרה. אתה אומר לעצמך: מישהו "שם" יכול להבין אותי, אני לא לבד.

אחרי זמן אתה אוזר אומץ. נוסע ל"שם". לפגוש אותם, לעמוד מול דלת ולהסס אם לדפוק. הם פותחים והאור מסנוור: החיים שלהם מתנהלים בדיוק כפי שהם כותבים. אין פער. משלמים מחיר על האמנות. הם היו רחוקים ועכשיו אתה מתאבק באבק רגליהם. והם בני אדם. כמוני – כמוך. אבל טוטאליים. בלי הנחות. טוטאליים זה מושך.

עם השנים אתה מתרחק. הקשר נשמר, חלקית, אבל יחסי הכוחות משתנים. אתה בלימודים, משפחה, פרנסה, חיים. אתה רוצה שיהיה נוח, שיהיה נעים, מסודר. הם עדיין יוצרים. עדיין טוטאליים. אבל הזמן עשה להם רע. אתה מתבונן בהם בכעס. בעצב. בתימהון. לבסוף בחמלה ובהשלמה. הם גומרים לא טוב. לבד. אובדניים. נשכחים. מקוללים. אחר כך אתה עושה על זה סרט, או סדרה.

יהודה אלמגור משחק את פנחס שדה בסדרה.

חגי לוי, היוצר של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול" (שגרסתה הישראלית נמכרה לרשת האמריקנית HBO) בחר את ארבעת המקוללים שלו, ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער עם מצלמת הסופר־ 8 (שלא הייתה לו) ולצלם: הסופר והמשורר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והציירת אביבה אורי. כולם מתים. לאף אחד מהם אין יורש רשמי. הם נראים לא שייכים לישראל 2014. לוי חוזר אליהם בסדרה בת ארבעה פרקים (ואפילוג), כשהוא מצויד בביוגרפיה חדשה שמבוססת בקווים כללים על הביוגרפיה האמיתית שלו – נער דתי מקיבוץ שעלבים שהפך לאיש קולנוע. מהחומרים האלה הוא יוצר סיפור שיכול היה להתרחש לו ולהם לאורך השנים.

נדרש מאמץ מסוים לקבל את זה. עוד נחזור לכל שאלת הז’אנר של ”המקוללים”. בינתיים רק נבהיר שמדובר בשחזורים, לא בחומרי ארכיון. שחקנים משחקים את כל התפקידים (נטע שפיגלמן היא יונה וולך, איתי ברנע הוא משה קרוי). לוי משחק את עצמו, מהסס בקולו, לובש פאה על פדחתו כדי לשוות לעצמו מראה של אדם צעיר, אדם שפנחס שדה הופך אותו מבפנים כמו שהופכים גרביים.

שדה ( 1929-1994)  היה גיבורם של צעירים רבים, מאז פרסם את ספרו האוטוביוגרפי ”החיים כמשל” בסוף שנות העשרים לחייו. הפרק עליו שודר בסמיכות ליום השנה העשרים למותו ולפרסום היומנים האישיים שכתב (שטעימה מהם הודפסה גם במוסף זהלצד מאמר של אלחנן ניר). לוי מתמקד במוות ובעיסוק במוות שהקיף את שדה מכל צדדיו. הוא עצמו מגיע אליו כשבאמתחתו מחשבות נעורים אובדניות, ולאורך הפרק אנחנו רואים את בנות הזוג שלו שמות קץ לחייהם. ”עשרה אנשים קרובים אליך התאבדו”, מטיח לוי המבוגר והמפוכח, ”אולי אתה משפיע עליהם?”. התשובה של שדה מתאמצת לא להיות שיפוטית: ”הם אנשים רגישים. מגיעים אליי אנשים נפלאים, טובים… הצעירים הם החזקים”, הוא מזכיר, ”גם אתה היית פעם צעיר”.

שדה לקח את עצמו ברצינות תהומית. הטוטאליות שהוא מבקש רואה כל פרט בחייו כבעל משמעות מיתית. הארוחות פשוטות, הבית סגפני. הרוח גדולה. בניגוד למציאות העובדתית הוא מתכחש פומבית לכך ש”אכפת לו” מה אומרים אליו. שדה קורא ללוי המבוגר לחזור אל בקשת הטוטאליות שהייתה לו כנער. בשמה של הטוטאליות המחייבת הוא מוכן להעריך את היטלר מחד ואת הפנאטיות הדתית מאידך על פני ה”תל אביביות” שלוי המראיין הוא המייצג שלה כעת. ”מי שאומר שהמתים מתו”, אומר שדה, ”אינו יודע מה הוא שח. אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט”.
הפרק כמעט לא מתעכב על שיבתו של שדה אל העולם היהודי בערוב ימיו, אבל התיאור שאיתו בוחר לוי לסכם את מצבו של הגיבור הוא כותרת הספר שכתב שדה על הרבי מקוצק – אולי הדמות הטוטאלית ביותר בעולם החסידי – ”איש בחדר סגור, לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה”.

נטע שפיגלמן משחקת את יונה וולך

הפרק השני מוקדש ליונה וולך (1985 – 1944), שזוכה לאחרונה לאינפלציה קולנועית: בשנה שעברה יצא סרטו הדוקומנטרי הנהדר של יאיר קידר " 7 הסלילים של יונה וולך", בקרוב יצא "יונה", סרטם העלילתי של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי על שנות העשרים בחייה של וולך, ויש לפחות עוד שני פרויקטים נוספים בדרך.

לוי לא מחדש הרבה בהתבוננות בדמותה. הוא מנסה להבין את וולך, להבין את תת ההכרה שנפתחת כמו מניפה שלה, אבל הוא לא מצליח לפענח את המיסטיקה שלה. מי שלא שמע את קולו המתוק של אלוהים, לא יבין על מה היא מדברת. דווקא כשהיא משתמשת בתפילין באותו שיר מפורסם, ארוטי ופרובוקטיבי, משהו מהגירסא דינקותא של לוי הקיבוצניק הדתל"ש מתעורר. גם חבצלת חבשוש, אחת מנשותיו המתאבדות של פנחס שדה, חוזרת בפרק כשוולך (לכאורה) מכתיבה ללוי שיר שממוען לדמותה.

הפרק השלישי מוקדש לד"ר משה קרוי (1948 – 1989 ), פילוסוף שהחל את דרכו בתיאוריות על ה"אגואיסט הרציונלי" ורעיונות פילוסופיים נוספים נוסח איין ראנד, וסיים את חייו, אחרי שסבב בכתות משונות, כדמות שוליים סהרורית ופרנואידית, אדם המבקש להעביר בראיון טלוויזיוני מסר מ"בני האור" ל"בני החושך". קרוי הוא דמות משונה, שקל להבין מדוע – בניגוד לשאר הדמויות בסדרה שנהנות מ"סוכני זיכרון" (כהגדרתו של אדם ברוך) ששומרים על שמם בתודעה הציבורית – נשכח לגמרי. הדבר המרשים בדמותו הוא העובדה שבחר לִחיות, ולא רק לכתוב, את כל אחת מהפילוסופיות שבחר. עם כל הטירוף המחולט שמתלווה לזה.

הפרק הטוב בסדרה מוקדש לציירת אביבה (1922 – 1989) הוא מתחיל בתיאור חייה המשונים עם בעלה, הצייר דוד הנדלר, ועובר להתמקד במערכת היחסים הסבוכה שניהלה עם בתה רחל, שאותה מסרה לאימוץ בגיל צעיר. אם שדה ו־וולך נפטרו עריריים וקרוי הטריף את בתו במהלך חייו – אורי לא יכלה לשאת את בתה כחלק מעסקת החבילה של "האמנית הטוטאלית". היא קיוותה שתצא "נורמלית", לא חלק מקללת האומנים. "הנך מקללת את האישה שבך", כתבה אורי ביומנה בגיל צעיר, "אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואח"כ אישה". בתה מציעה לה אפשרות ל"כפרה", תלמדי אותי לצייר היא מבקשת ממנה, תדברי איתי על אמנות. אבל אורי לא מסוגלת. היא לא רוצה שתלך לעולם הזה ונתלית בתירוצים שונים: את לא מספיק מוכשרת, הם רוצים את העבודות שלך רק כי את בתי.

חגי לוי. בחר את ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער ולצלם

"המקוללים" נמצאת בקו תפר משונה מאוד מבחינת ז'אנריסטית. למעשה מדובר בסוג של "מוקומנטרי" (סגנון שמנסה לחקות קולנוע דוקומנטרי, אלא שבדרך כלל הוא נעשה כפרודיה). צופה לא מודע שייפול על פרק אקראי עלול לחשוב בקלות שהוא אכן רואה צילומים "אמיתיים".

לוי הקפיד אמנם להשאיר בפיהם של הגיבורים טקסטים שכתבו או אמרו מבלי לשנות אותם (מלבד מילות קישור וכדומה), אבל מדובר בשחזור: שחקנים, איפור, סט צילומים עלילתי לכל דבר. הוא מעולם לא פגש אותם באופן אישי. חומרי הגלם האישיים שהוא לכאורה צילם צולמו כך שידמו את הקונבנציות המוכרות של הקולנוע התיעודי וקלטות הווידיאו: המצלמה תזזיתית, פסי מחיקה של הקלטות, הצבע מגורען, החומרים "מלוכלכים", מחוספסים, נוטים לחובבנות. במבחן האמינות מדובר בתוצאה מרשימה.

ההחלטה הזאת עלולה לקומם לא מעט צופים שעלולים לחוש מרומים. הספורט האהוב על צופים מן השורה בסרטים דוקומנטריים הוא לנסות ולזהות את המניפולציה על "האמת". לוי עשה להם עבודה קלה. כמעט הכול חוץ מהגרעין הרעיוני והטקסט הוא מניפולציה. אבל התוצאה היא סדרה מעניינת מאוד שמצליחה – בזכות הבחירה המשונה הזאת – להגיע למקומות שסרט תיעודי רגיל עם ראשים מדברים וחומרי ארכיון לא היה מצליח להגיע אליהם. אם יש סיבה להתרעם – היא על מה שנדמה כניסיון הדחקה של העובדות, כגון דחיקת הקרדיטים של השחקנים בסוף הפרקים והגדרתם כ"משתתפים" והבחירה לשדר את הסדרה תחת הפלטפורמה של ערוץ 8 של hot.

לוי הצהיר שהרעיון לסדרה דווקא התחיל כדבר דוקומנטרי לכל דבר, אלא שהיעדר חומרי ארכיון מספיקים הוריד אותו מהקונבנציה המוכרת אל הפתרון המשוחזר. פרק ה”אפילוג” שחותם את הסדרה (הפרק הדוקומנטרי ”הרגיל” היחיד) מראה את עמנואל, בנם של לוי ושל העיתונאית נילי לדסמן, מראיין את אביו על אודות הסדרה והמניעים האישיים שלו ליצור אותה. למרות העניין שיש בפרק, התחושה היא שזהו מעין ניסיון לתרץ ולהצדיק את הבחירה בשחזורים. ובכלל, פרק האפילוג לוקה ברצינות יתר של לוי ביחס לעצמו, מסוג רצינות היתר והחשיבות העצמית שמלוות את פנחס שדה – ממש כמו פרסום יומן הכתיבה של ”החיים כמשל”.

לוי לא היה צריך לתרץ את ההחלטה להפיק סדרה מוקומנטרית. ההגדרות הנזילות מטרידות את הקולנוע התיעודי מאז יום קיומו, וטשטוש הגבולות הופך עבודה רווחת בעשייה הדוקומנטרית בארץ ובעולם. די להזכיר שני סרטים ישראליים מוצלחים – ”שתיקת הארכיון” של יעל חרסונסקי (שלקחה חלק גם בפרויקט הזה) ו”ואלס עם באשיר” של ארי פולמן – שהצליחו, בדיוק כמו לוי, ליצור יצירה משמעותית על ידי הרחבת האפשרויות המקובלות.

"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010, תחת הכותרת: 'אדם ללא מסכות')

Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg

National Gallery of Art Washington, D.C

אלן גינסברג על הגג על בניו יורק (מתוך התערוכה)

הייתי צריך לנסוע עד וושינגטון די. סי. כדאי למצוא את ניו יורק. רק שם, הרחק מההמולה האורבאנית ומהסצנה האמנותית, בלב השלווה הירוקה והמנומנמת שבין המונומנטים האמריקניים הגדולים, בעיר שסניפי ה'סטארבקס' שבה נסגרים בשמונה בערב – שם מצאתי משהו שחיפשתי זמן רב בכרך הגדול.

בבניין המערבי של ה'גלריה הלאומית לאמנות' מוצגת כעת התערוכה Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg – כשמונים צילומים שצילם המשורר היהודי-אמריקני אלן גינסברג (1926-1997), ממנהיגי 'דור הביט', מיסטיקן, פעיל חברתי, בחור מסובך ומוכשר כמו שד.

התבוננות בצילומים של גינסברג היא כמו דפדוף באלבום משפחתי פרטי. הוא צילם הכול: חברים, מצבים, משפחה, טיולים בעולם. שנים לאחר הצילומים, בניסיון לשמור על מה שכינה 'קדושת הרגע', הוסיף מתחת לכל תמונה מחשבות שעלו בו (יחד עם הפרטים היבשים: שמות, מקומות, תאריכים). בכתב יד צפוף אך מסודר הוא הופך את האינטימיות של התמונות לקרובה מתמיד, אישית, ממוענת.

גינסברג החל לצלם בשנת 1953, הפסיק לזמן מה וחזר לתחביבו בתחילת שנות השמונים בעידודם של הצלמים ברניקי אבוט ורוברט פרנק. באחת התמונות הראשונות – שלוש שנים לפני פרסום הפואמה השערורייתית "יללה" (שלהוצאתה לאור קדם משפט ארוך וסוער על גבולות חופש הביטוי בארה"ב) – הוא נראה כאדם מן היישוב: מגולח, ממושקף, עצור. החולצה בורחת רק מעט מחגורת המכנסיים. ניו יורק שנשקפת מגג ביתו היא עיר אחרת מזו שגרתי בה בחודשים האחרונים. לא מזהים הרבה במרחב מלבד השפיץ המחודד של האמפייר סטייט בילדינג. 'המון אנטנות חדשות', כותב גינסברג מתחת לתמונה. מאיר אריאל כתב פעם שיר עם אותם הדימויים.

רחובות ניו יורק מציצים בתמונות מכל מקום; מחלונות החדרים, מהגגות, מתגלים למלוא גודלם בבתי הקפה של האיסט וילג', במדרכות האפר ווסט סייד, בסנטרל פארק, בטיימס סקוור (טרם הפך מלכודת דבש של תיירים ומזכרות) כשהוא מלא ספסרים ונרקומנים וביטניקים תמוהים המהלכים ביניהם. זאת לא העיר שהסתובבתי בה בחודשים האחרונים, ובכל זאת יש תחושת רשימו עמוקה מאוד. רשימו אישי: אני מכיר את הרחובות האלה מתמונות סבי וסבתי, רות והסקל זליגמן, טרם עלייתם לארץ, עומדים מוקפדים במידטאון מנהטן בשחור לבן. אני מכיר אותם מכורח ילדותה של אמי בעיר הזאת. אני מכיר אותם מחייו של יורם קניוק כפי שנכתבו ביצירת המופת 'חיים על נייר זכוכית'. אני מכיר אותם מסרטים, שירים, הצגות, סיפורים, גא'ז. יש כאן רשימו כללי, עמוק, קולקטיבי, של התרבות המערבית כולה. מכאן נסעה אותה הרוח אל העולם.

אני מחפש בין התמונות את דיוקן נעמי, אִמו חולת הרוח של גינסברג, אשר לה הקדיש את פואמת ההספד המפעימה "קדיש". אבל דיוקן המהגרת היהודייה-רוסייה המבוגרת, שבו אני חושד בהתחלה, מתגלה כתמונת סבתו רבקה. היא יושבת אל השולחן ולצידה פרוסת עוגה. פניה קשות, מבטה מהורהר. היא לבושה סוודר כהה ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת חפתים עבים. הנה גינסברג, מבוגר יותר, במקדש בודהיסטי. קוף מטפס על אדן המרפסת, זקנו הפרוע מכוסה במעט בשאל. והנה בוב דילן המבוגר, מיתוס מהלך מביט משועשע למצלמתו בפארק.

במובן מסוים זהו ספר המחזור של דור הביט: ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, פרנצ'סקו קלמנטה, טימותי לירי ואחרים נראים כאן לאורך הזמן. דור פורץ דרך, שטוף סמים והזיות, פשע, פילוסופיה, מין, אמנות ואמונות. אנחנו רואים אותם עומדים ביחד מחוץ לחנויות ספרים אחרי הקראות פומביות, יושבים בבתים וכותבים, מסתובבים בטבע נפעמים, הולכים בעולם אבודי דרך ומוצאי מציאות.

הם גדלים מול עדשת המצלמה: ויליאם בורוז הצעיר (שעתיד לכתוב בקרוב את 'ארוחה ערומה') עומד זקוף ובטוח, משקיף על ניו יורק מגג הדירה. ופתאום בורוז בגיל העמידה, מצולם מהמושב האחורי במכונית, כובע של מאפיונר איטלקי מסתיר את פניו. ולבסוף בורוז הקשיש, קירח ורפוס בחצר ביתו בקנזס. רק ז'קט ג'ינס מרופט מזכיר שהאדם הזה היה פעם טירוף הנעורים בעצמו. טירוף מהלך.

על שער קטלוג התערוכה מופיע צילום פורטרט של ג'ק קרואק הפוער את פיו ברחוב שבע. גינסברג אהב לצלם את קרואק, הסופר שטבע את הביטוי 'דור הביט' וכותבו של 'בדרכים'. הוא מצלם אותו נשען על קיר לבנים ומעשן סיגריה, בתמונה שתהפוך לאחד האימאג'ים המזוהים ביותר עם קרואק. הוא מצלם אותו בערפולי חייו האלכוהוליים ורושם מתחת לתמונה: "הוא נראה אז כמו אביו המנוח, אדום פנים ושמן". קרואק היה ונשאר, כנראה, הסמל המזוהה ביותר עם דור הביט. במכתב ב-1957 כתב לו גינסברג להיזהר מזה: "יש בך כל כך הרבה דברים אחרים, למה שתכבול את עצמך לתנועה הזאת ותיאלץ לדבר עליה כל פעם שמישהו ישאל מה דעתך על מזג האוויר".

ג'ק קרואק בתצלום של אלן גינזברג (מתוך התערוכה)

אלן גינצבורג עומד ערום מול המצלמה, פעמיים. בתמונה הראשונה הוא צעיר, רזה מאוד, ביטניק מגודל שיער, זקנו מבולגן כשל רב שאינו מקפיד על סידורו. הוא עומד על החוף ומאחוריו אי, בידו קנה נחל שגבוה מדמותו, הוא מביט במצלמה בחדות אדישה. התמונה נידמת כאותם צילומים אנתרופולוגים של ילידים משבטים לא מוכרים; הנה יליד שבט הביט בטקס הנודיזם.

התמונה השנייה מעניינת לא פחות: גינסברג כבר אדם מבוגר. כרס מפוארת מקדמת את גופו. במקום שהיה שיער נפער חור קרחת גדול. גינצבורג מכניס את עצמו בין שני ארונות המראה של חדר השינה ומצלם. המצלמה משתקפת, וגופו שלו נראה כהשתקפות שבתוך ההשתקפות. כמו אותם תיכוניסטים ברשתות החברתיות המצלמים את עצמם במצלמת הטלפון הסלולארי דרך מראת האמבטיה או המעלית.

הוא חשוף לחלוטין. אולי נכון יותר לכתוב: חשוף מדי. הנכונות להתפשט לגמרי היא אחד מסודות הקסם של שירתו של גינסברג, וכנראה גם של אלן האיש. אך באותה נשימה היא קללתו הגדולה. המקום שבי שמתקשה עם גינסברג – מקום שכמעט ולא יכול להכיל אותו – והמקום שבו אני עומד נדהם מול הכישרון והכנות, יוצאים מהרגע הזה שבו אדם כותב את חייו ללא שקר, ללא מחיצות. אבל לעתים זה כמו להתבונן בשמש, קשה מדי, מסמא, לא נעים.

אולי בגלל זה התערוכה הזאת מכה חזק כל כך בבטן. הנה אדם ללא מסכות, הנה חברים, הנה ניו יורק, סן פרנסיסקו, הודו, העולם. הנה חיים שלמים בשחור לבן: נעורים עד זקנה, רגעים פשוטים. גם מי שאינו מכיר את שירתו וחייו של גינסברג יכול למצוא עניין בסיפור הזה (ובכלל, אם מזדמן לכם, ה'גלריה הלאומית לאמנות' היא חלק מקומפלקס המוזיאונים החינמיים של עיר הבירה האמריקנית, ובערכת הקבע שלה היא מציעה קלאסיקות טובות של פיקאסו, מודיליאני, גוגן, ואן גוך, רותקו ועוד).

בסוף, אמריקנים כמו אמריקנים: בחנות המזכרות אין כמעט מרצ'נדיז שקשור לדור הביט ולא נמכר. כל דבר יכול להפוך לספל, גלויה, מברשת לניקוי האסלה, מגנט למקרר. המהירות שבו אייקון מקבל כאן את תוקפו היא בלתי נתפסת: במוזיאון השכן להיסטוריה אמריקנית מוצגים כבר פריטי לבוש של ברק אובמה לצד הדגל הענקי שהתנוסס על מצודת מקהנרי במלחמת 1812.

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter