Archive for the 'מוזיקה' Category

טריפ של כנות – ראיון עם רון דהן

בספרו האחרון, "נעורים", עובר המשורר רון דהן מסע מטלטל בין חוויות מלחמת לבנון השנייה וטיול במזרח. כעת הוא מוציא אותו כאלבום והתוצאה חזקה עוד יותר [פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 15.8.2014]

שבוע הספר היה אולי חלש בדוכנים, אבל חזק אצל רון דהן. אנחנו מתכנסים לראיון לכבוד "נעורים" – אלבום מוזיקלי שהוציא עכשיו בעקבות ספר שיריו בעל השם הזהה – אבל בכובעו השני, דהן הוא גם המייסד והמנהל של אתר "אינדיבוק"; חנות ספרים עצמאית ברשת. השנה, עם חוק הספרים שהפך את הרשתות והירידים לאטרקטיביים פחות, אתרים בסגנון "אינדיבוק" הופכים לשחקנים משמעותיים בחודש המכונה – עדיין, משום מה – "שבוע הספר", וטלפונים מלקוחות, מהוצאות ומשותפים מעכבים אותנו מלהתחיל.

מסתבר ש"אינדיבוק" נולד די במקרה. דהן היה צריך למכור את "נעורים", שיצא לראשונה כספר ב־2012 בהוצאה עצמית, ולכן, למעשה לא הופץ בשום־מקום. דהן: "חיפשתי פלטפורמה אחרת לשווק אותו וככה נולד האתר, שאותו הקמתי יחד עם חברי, יזם האינטרנט ניר גרינהויז. היום אפשר להוריד את הספר בחינם ולהתנסות ברעיון של ספר דיגיטלי".

למרות שאתם מוכרים גם ספרים מודפסים.

"כמובן שמטבע הדברים הספרים הדיגיטליים וספרי הקינדל – עולים פחות. הרעיון הוא לייצר עולם ספרות שיש בו מחירים הגונים לצרכן ותמלוגים נאים – הן ליוצר והן להוצאה. אני חושב שאנחנו רק בתחילת המהפכה בתחום, ואי אפשר לדעת מה יהיה. הטכנולוגיה משנה את התרבות ומרחיבה את אפשריות השיח."

יש ז'אנרים ספרותיים שמקבלים יותר מקום בחנויות רשת או כספרים דיגיטליים?

"אפשר להגיד שספרות עצמאית, וספרות יותר נועזת מקבלות מקום בולט. נוצרת למעשה 'כלכלה של קהילות', כלומר; אם עד עכשיו הייתה פירמידה אחת של רבי מכר שהייתה נכונה לכולם, בעתיד אנחנו נראה מודל חדש של קהילות ז'אנרים ותת-ז'אנרים. השירה היא דוגמא טובה, כי יש קהל טוב וגדול ונאמן של ספרי שירה שחוזר לקנות אם יש לו איפה. ומצד שני – גם ספרות רומנטית וארוטית נמכרות טוב בדיגיטלי, וגם סיפורים קצרים, שספר דיגיטאלי הוא כנראה הפורמט הכי נכון בשביליהם, לפחות מבחינת אופן הקראה. אני, למשל, קורא סיפורים קצרים בסמארטפון כשיש לי זמן –הפורמט הזה מאוד נכון לקצב החיים של סיפור קצר שמעניק חוויה ספרותית פתאום באמצע היום יום. במסגרת ההוצאה הקטנה שלנו, אותה עורך ארז שוייצר, אנחנו מוציאים כרגע אוספות סיפורים קצרים דיגיטליים."

ובכל זאת, לפני כשנה, אחרי שכתבת את הרומן "בוא כמו שאתה", בחרת להוציא אותו כספר קשיח בהוצאה ממוסדת כמו 'הקיבוץ המאוחד'.

"אני חושב שהיה לי יותר ביטחון להוציא בצורה עצמאית ודיגיטאלית את ספרי השירה שלי, כי הבנתי שבעולם השירה זאת הדרך הנכונה. לרומן היה נכון דווקא למוצא בית שייתן לו הפצה שאני לא יכולתי לעשות אז. אבל אני לא מתחרט על הקשר עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, למרות שהספר הבא כבר יצא בצורה עצמאית – כי זה מה שנכון לו. צריך להיות בדיאלוג עם שאלת הפורמט כל הזמן."

ההוצאות הגדלות משתפות פעולה עם הרעיון הדיגיטאלי?

"רובם לא – ובדרך כלל הטענה שלהם היא בעיות אבטחה. ההוצאות הגדולות מפחדות על הנכסים שלהם, למרות שאנחנו מנסים לשכנע אותם שזה כבר לא ככה. הקוראים יעדיפו לשלם מחיר הגון תמורת ספר מאשר 'לגנוב' אותו דיגיטאלית."

דהן (35 ), נולד וגדל בהרצליה, מתגורר היום בפרדסיה עם אשתו ובתו. הוא בוגר לימודי מזרח אסיה והתוכנית הרב תחומית באמנות באוניברסיטת תל אביב. "נעורים" (2012) הוא ספר שיריו השני, קדם לו ספר השירים "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011) ולאחרונה הצטרף אליו ספר שירים חדש בשם "עקרונות הגן (אינדיבוק, 2014 ). באמצע היה כאמור גם רומן, "בוא כמו שאתה" (הקיבוץ המאוחד, 2013 ), שכותרתו נלקחה מהשיר המפורסם של להקת נירוונה והוא מגלגל את סיפורם של שלושה מתבגרים בתחילת שנות התשעים כשברקע ההתאבדות של קורט קוביין ורצח רבין.

כבר כספר, "נעורים" היה טלטלה גדולה לקריאה. דהן נע שם בין חוויותיו כמילואימניק במלחמת לבנון השנייה ובין מסע סמים פסיכדליים שבא לאחר מכן, במזרח הרחוק, באוסטרליה ובאירופה (יחד עם החבר ניר, שיהיה בעתיד שותף להקמת האתר). "חווית המלחמה היא כמובן חוויה מסוכנת", אומר דהן, "והנדודים והסמים הם חוויות של חופש מוחלט ומפורק שיכול להיות גם מסוכן בהרבה מקומות. אלו שתי נקודת קצה שכל הזמן רצות והן לא פשוטות לעיכול. המלחמה התרחשה ב־ 2006 , אבל הספר נכתב רק ב־ 2011 . לקח לי זמן לעבד את זה".

עכשיו הספר יוצא גם בגרסת אלבום. דהן מקריא־שר בקולו הכמעט נערי, ולהקת Farthest South עושה את המוזיקה. התוצאה, לפחות לטעמי, חזקה אף יותר מהספר. תוכן וצורה שמתאחדים לטריפ של כנות, אמנות שמזכירה חומרים של גבריאל בלחסן פוגשת את “וואלס עם באשיר“ של ארי פולמן ואת הקראת שיריו של אלן גינסברג.

מה הניע אותך לעבד את הספר למדיום נוסף?

"האלבום מתחיל מהרצון להביא יצירה טוטלית באמת. מהרגע שהספר יצא רציתי לעשות אתו עוד משהו – תערוכה, קומיקס, תסריט – יעדתי לו תפקיד שמעבר לשירה. בערב ההשקה של הספר הקראתי את כל הספר מתחילה עד הסוף. ברי ברקו, הגיטריסט של Farthest South, היה שם ואחרי שהכול נגמר הציג לי את הלהקה. משם התחיל דיבור שיצר חיבור מדהים, ואחר כך גם חזרות ומפגשים על הספר ועל המוזיקה. זאת להקת אימפרוביזציה – הנגינה מאולתרת, וכך גם הוקלט האלבום – לייב בטייק אחד. למעשה זה ככה גם בהופעות; הרעיון הוא שכל פעם שאנחנו מופיעים ברור מאיפה אנחנו יוצאים אבל אנחנו לא יודעים איפה זה יגמר."

קצת דומה למלחמה במובן הזה; ההתחלה ברורה, אבל הסוף בסימן שאלה תמידי. ובכל זאת, יש מעגל מלחמתי. אתה כותב בספר:

"אָבִי שָׁחַט אֶת נְעוּרָיו בְּמִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר הָרִאשׁוֹנָה

אֲנִי, בְּנוֹ, עָשִׂיתִי זֹאת בִּלְבָנוֹן הַשְּׁנִיָּה.

נֶכְדּוֹ, בְּנִי, וַדַּאי יַעֲשֶׂה זֹאת בִּלְבָנוֹן מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה.

אֲבָל בְּנוֹ, נֶכְדִּי, לֹא יַעֲשֶׂה זֹאת.

הוּא יַמְשִׁיךְ אֶת נְעוּרָיו לָנֶצַח, כְּמוֹ טֵרוּף לְלֹא הַצְדָּקָה,

עוֹד וָעוֹד."

"כל העולם הוא מזבח ועקדה. עקדה היא מצב קיים. אבות עדין עוקדים את הבנים. זה מתקשר גם למאבק הטבעוני שלי – העקדה היא פשע שחוזר על עצמו כל הזמן – וזה עדיין ממשיך לקרות. אבות ובנים, בנים ואבות. הנכד שלי אולי לא יעשה את זה, אבל לא מתוך 'שלום' – אלא מטעם בחירה – לבחור להיות משוגע – וככה אולי ישבר הגורל".

נדמה לי שאתה כבר מתחיל את התהליך הזה של השיגעון בעצמך, ובאיזשהו מקום אתה פועל שם בתוך מהלך חווית האל.אס.די שכתבו בו בעברית משוררים כמו יונה וולך ודוד אבידן ואפילו ק. צטניק.

"באופן כללי אני מרגיש שאני לא עובד אצל הספרות העברית, ובספר הזה ספציפית לא כתבתי באיזושהי מסורת קודמת. היה לי רצון דווקא להסתגר ולקלף את התרבות ממני – וממילא גם את הספרות – כדי להגיע למקור אחר. לתת את הבעיטה ואת האגרוף בצורה ישרה וטובה. אבל ברור שיש השפעות – בסוף תיקח את כל השירה שהיא רוקנרול  ותמצא את אותם שלושה אקורדים".

גם היום, עם בית ואשה וילדה אתה ממשיך לצאת למסעות כאלה?

"אני סחי כבר כמה שנים. אבל הנושא הזה מעסיק אותי, ויש לי חלום לעשות אוספת סיפורים של סמים. זה נושא שלא מטופל מספיק.  כשיצאתי מהצבא כל מה שרצתי זה לעשות סמים. ולא בגלל הצבא. אחר כך טיילתי כמעט עשור בנדודים, במצבים מגוחכים עד אימה, וגם מצבים נפלאים. חוויית חיים עצומה – שזאת הייתה המטרה. אבל מבחינתי זה מיצה את עצמו די מהר: הסמים נותנים לך את החוויה הזאת שאתה מחפש – אבל הם לא מאפשרים את התהליך, אתה קופץ למדרגה תודעתית בלי עמל. אצלי, עכשיו, התהליך המחשבתי תופס מקום."

ולאן הוא לוקח אותך?

"אני בן אדם דתי. אני כן מאמין שיש דרך, והדרך הזאת ברורה והיא כוללת גם משמעת, והיא כוללת גם חוק, והיא כוללת גם פרקטיקה. 'נעורים' הוא ספר לגמרי כאוטי – וזה היה נכון לאותה התקופה. אני אוהב את הכעס הזה שיש בו, כעס שצריך לעבור בו ושממנו נולדת חוויה מסיומת. אבל עכשיו אני במקום אחר. הכתיבה אצלי היא ניקוי שולחן – ברגע שאני מוציא את הספר אני מרגיש הקלה: 'הנה הוא' – תעשו אתו מה שאתם רוצים.

המסע שלי עכשיו הוא מסע שונה. בספר החדש אני כותב: 'בוא אל הגן, אל תכבה את האש'. הגן הזה הוא לכאורה הרבה פחות ממה שהיה פעם – אבל האש שם שורפת, מכלה, והמסע שאני נמצא בו כרגע לא פחות אלים. הוא שונה – כי המנגנון השתנה. המסע שלי עכשיו הוא מסע אל 'האנחנו' – לא רק אל האהבה ששוררת בבית, אלא גם אנחנו החברתי, התרבותי. הניסיון להפוך את המקום הזה למקום הוא יותר טוב. זה מסע הרבה יותר ממוקד ומנוסח יותר, וכנראה גם בוגר יותר. מסע של הורות בתוך העולם זה לא מסע פשוט. יש ב'עקרונות הגן', את 'בייבי רוקנרול' – מכתב שאני כותב לבת שלי, ומסביר לה לאיזה עולם אני מכניס אותה. וזה לא פשוט."

אחד השינויים שדהן מנסה לדחוף בכל כוחו הוא השינוי הטבעוני. הדרך שבא הוא מבקש לחולל את השינוי נראית לא פעם מיליטנטית, ויעידו על כך הסטטוסים שלו ברשת החברתית. "הגישה שלי לטבעונות היא קיצונית במהותה", הוא מצהיר. "היא אומרת שאין בכלל דיון".

אנחנו יושבים ב"אנסטסיה", בית קפה ברחוב פרישמן בתל אביב שמכריז על עצמו כ"בית הקפה הטבעוני הראשון בעיר". תוך כדי אכילת חביתה לא רעה מקמח חומוס, דהן מספר שהוא "כבר שמונה שנים צמחוני ושנתיים טבעוני. ההתקדמות לטבעונות הגיעה מתוך רגע שבו התריס נופל עד הסוף – אצלי זה קרה כשראיתי את אשתי מיניקה את הבת שלי. ראיתי את החיבור הזה בינה ובין הילדה וגם את הקושי הגדול שלה עם מכונת השאיבה לחלב. דמיינתי לעצמי שפרה ברפת עוברת את זה כל יום – ופשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר".

המאבק שלו כולל גם עשייה אמנותית, כמו כתיבת שירים בנושא (שצוטטו לאחרונה על ידי טל גלבוע – המתמודדת הטבעונית בתוכנית "האח הגדול") או עריכת גיליון של כתב העת "הליקון" סביב הטבעונות (יחד עם דרור בורשטיין וחן ישראל קלינמן), תחת הכותרת "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון".

דרור בורשטיין, שאיתו ערכת את הגיליון, אמר פעם שהוא לא מעוניין לקרוא חרוזים של משוררים אוכלי בשר. אתה רואה קשר בין שירה לטבעונות?

"אני חושב שבאופן בסיסי אין הבדל מיוחד בין משורר לכל אדם אחר. מנסים לנחס מעמד סוציו-אקונומי לטבעונות, אבל זה לא נכון. הטבעונות נוגעת לכל מי שנחשף לסבל. אני כן חושב שהשירה והספרות עוזרת לקבע אתה הרעיון ואת החמלה. אין שינוי מהותי ללא ארון ספרים, ללא שירה וספרות ותרבות. הגיליון של הליקון בא להראות שטבעונות היא לא טרנד, היא נטועה עמוק. להגיד שטבעונות זה טרנד זה כמו להגיד שאהבה היא טרנד."

לפעמים נראה שאתה בוחר בדרך מאוד אגרסיבית כדי לקדם את זה, דרך שיש לה גם מחיר.

"אני לא מחשיב את המחיר כ'מחיר'  נוכח הסבל עצמו. צריך להבין פה מי הקרבנות האמתיים, הסובלים. אם צריך לשלם איזשהו מחיר – אני מקבל אותו באהבה. אבל אני כן מתמודד עם הצד הזועם שלי, מתמודד עם הזעם שיש משהו פוסט-טראומאטי כשמישהו עובר לטבעונות, המראה שמתגלה מעבר לווילון, התמונות והפרקטיות שנתקלים בהם יום יום אמורות לגרום לכל אדם להשתגע. ובגלל זה יש משהו כל כך מכעיס באופן בו אנשים מסוימים מתמודדים עם הנושא, אנשים שיוצרים היררכיה במקום שאין. התנועה הטבעונית אולי עוברת רדיקליזציה אבל המציאות הרבה יותר רדיקאלית, והיא חייבת להפסיק אתמול."

מודעות פרסומת

הנה הילד: חמי רודנר ונמרוד לב


[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 1.10.2014]

"אין רוקנ'רול בעברית", שר פעם חמי רודנר באחד השירים הציניים והפחות מוצלחים שלו, "אף פעם לא היה ולא יהיה". רודנר עצמו דווקא היה חלק מהתקווה (שהתממשה לה חלקית) בשנות השמונים־תשעים לנסות וליצור רוקנ'רול שיעבוד גם בשפת הקודש. היום נדמה שהוא בחר לפרוש מהמרוץ לגמרי. "זמן אסיף", האלבום החדש והיפה שלו, מורכב מפופ הרמוני ולרוב אינטימי. שירים נוסטלגיים. הילד הפסיק לעשות רעש. אבל משהו מהרצון הזה עדיין נשאר אצלו, ואפשר גם לשמוע אותו באלבום "זורק לה עוגייה" שיצא לאחרונה לנמרוד לב, אמן מעניין שרודנר מלווה לאורך השנים.

כדי להתייחס לאלבומים החדשים של רודנר ולב צריך ללכת אל מסיבת סוף המאה הקודמת. רודנר הגיע למסיבה הזאת כפנים והקול של להקת "איפה הילד?", שהודיע באותו הזמן על פירוקה אחרי יותר מעשור של פעילות מוצלחת, והוציא את "גאולה", אלבום סולו מוצלח בשיתוף להקת "שליחי הבלוז".

תוך כדי הוא התחיל להפיק לאמנים אחרים, ביניהם זמר צעיר בשם נמרוד לב. אלבום הבכורה של לב, "אין מקום אחר", מוכר בעיקר מהסינגל "זה כל הקסם", דואט עם השחקנית אורלי פרל שנטחן עד דק בכל מדיום אפשרי. הזמזום שלכם עכשיו הוא בלתי נשלט: "כמו שאת כשאת פורשת כנפיים / אני צייר ואת זמרת בארים אדומה", קליפ של לב ופרל בגופיות קרועות ותאורה. שיר החופות הפופולרי של המילניום.

"זה כל הקסם" היה כלוב הזהב של לב. למרות שהוציא מאז כמה אלבומים (לבד ועם ההרכב שלו (Rhythm Beating Silence – RBS, ולמרות כמה חצאי־להיטים (“ימים טובים“ ו“כדורים פורחים“) וניסיונות מענייניים עם מוזיקה אלקטרונית – הוא נשאר בתודעה הציבורית כ“זמר של להיט אחד“ (One־hit wonder).

“זורק לה עוגייה“, אלבומו החדש שיוצא תריסר שנים אחרי אלבום הסולו הקודם, אמור להיות אלבום הקאמבק. לב אחראי ללחנים, לעיבוד ולהפקה של כל השירים. הטקסטים נכתבו על ידו ועל ידי בת זוגו נועה בנוש, ויש גם הלחנה אחת לשיר של רוני סומק (“הטמפרטורה היא אבק שרפה“) שלב כבר הלחין משיריו בעבר, וסומק אף מקריא את השיר בקולו. כאמור, גם מקומו של חמי רודנר לא נפקד הפעם, והוא שימש כאן כיועץ אמנותי (לצדה של בנוש). גם דניאל סולומון ומאיה בלזיצמן שותפים בחלק מהשירים.

זה אלבום לא רע, עם כמה רגעים מוצלחים, אבל לא כזה שיחזיר את לב למרכז הבמה. משהו בצבע ובאנרגיה שלו נשמע מוכר מדי, לא מלהיב מספיק. עיקר הבעיה נמצא בשירים שמנסים להיות גדולים, כמו השיר “נצא לרחוב“ – דואט של לב עם בתאל לוי (בתו של הזמר ישי לוי) בעלת הקול הנעים, שהיה יכול להמריא הרבה יותר גבוה בעיבוד מעניין או מפתיע. דווקא בשירים האינטימיים והפשוטים יותר, כמו בשיר “אחי הגדול“ (שנכתב לזכר אחיו שנהרג כטייס בזמן השירות הצבאי), לב מצליח לגעת במאזין, בעיקר בזכות הוויתור המודע על תחכום. זה כל הקסם.

לכאורה, חמי רודנר לא נעלם מהתודעה. הוא הספיק להוציא שלושה אלבומים מאז ההצלחה של "גאולה": "מלנכוליה אהובתי" (2002), "חמלה" (2003) ו"מכונת השירים הגדולה" (2007), והיה גם האיחוד המחודש של "איפה הילד" והאלבום החדש שהוציאו ביחד בשנה שעברה ("בני המאה ה־20") – אבל נדמה שכולם חלפו מתחת לרדאר. "זמן אסיף" הוא לא האלבום הגדול שאפשר היה לצפות ממנו להוציא, אבל הוא אלבום שכיף לשמוע ונראה שגם לרודנר ושותפיו (ביניהם: המפיק ערן וייץ והחברים ירמי קפלן, מתן אפרת ומאיה בלזיצמן) היה כיף להקליט.

סביב גיל חמישים הוא חוזר אחורה אל קיבוץ גבעת ברנר שבו נולד, "חוזר לכפר ההוא של ילדותי / אותו מקום אותה שעה / הריח המוכר עצי הפרי" ("זמן אסיף"), ב"בדרך לעין גב" הוא נוסע לקיבוץ לעשות שירה בציבור, לחורשת האקליפטוס, ובין לבין יש קיום של יום יום, שלושה ילדים ואישה ב"אהבה חפוזה", וזיכרון של העבר: "הלילה התפרקה עוד להקה בתל אביב / מסביב כוסות של בירה וחלום קטן ומנופץ" ("שיר שבור").

בהמשך הוא נוסע רחוק עוד יותר; בשיר "סבא חיים" רודנר שר (נפלא) ביידיש לסבא שהוא נושא את שמו: "אַן אַשכּנזער ייד / א קליינער, איידעלער ייד / מיט סבתא סוניה / האָט געקומען צו ארץ־ישׂראל – 'דער זון ברענט דָא – אוי, חיים, אוי, פאַרוואָס האָסט מיר ניט געזאָגט?'" (אגב, הוא גם מופיע מדי פעם עם הוריו במסגרת מופע שירים מתורגמים מיידיש). הטון היהודי ממשיך גם לשיר הסיום, גרסת כיסוי ל"אובלדי אובלדה" של הביטלס – אבות המזון המוצהרים של רודנר – שנשמע כמו שיר חתונה יהודי־צועני, סצנת סיום נהדרת לסרט של אמיר קוסטריצה.

מעז להפתיע – על "חולות" של מארק אליהו

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 8.11.2013]

מארק אליהו / חולות

"חולות", האלבום החדש והאינסטרומנטלי כמעט לגמרי של מארק אליהו והקמנצ'ה שלו (כלי קשת, מעין כינור מזרחי ממוצא פרסי), הוא מעין בקבוקון חול צבעוני מהמדבר. כמו זה שהיינו מכינים בטיולים השנתיים במכתש רמון. פסים פסים של אדמה מרהיבה, צבעונית, אטומה עם נר שעווה, שאפשר גם להניח על המדף בחדר ולהיזכר. הזמנה תמידית למסע.

"מסע" הוא קלישאה שחביבה על יחצ"נים בבואם לתאר את המוזיקה בקומוניקט שמצורף לאלבום, בפרט בז'אנר המכונה (אני שונא את ההגדרה הזאת) "מוזיקת עולם". בדרך כלל מדובר במילה ריקה. כדי שיתקיים מסע צריך להתחיל מנקודה אחת ולהגיע לנקודה אחרת; פיזית או רוחנית. ובדרך – גם כדאי שהמסע הזה יהיה מעניין למאזין – צריך לחוות משהו או להבין דבר חדש. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שיצאתם למסע מאלבום מוזיקלי?

"חולות" הוא היוצא מהכלל בתוך ערמה של זיופים: מארק אליהו באמת מנווט באטלס רחב ועתיק, שיוצא מאזור מרכז אסיה, עובר לקווקז, לפרס, למזרח התיכון, לאוטונומיות יהודיות, ערביות, מיסטיות, וגם חולף על פני הרמוניות מערביות ומעודכנות. כמו שאפשר להבין מרצף הקטעים הראשונים – "קרוואן", "נסיעה" ו"געגועים" – אנחנו מתניעים למסע משחוזר של חולות נודדים.

אליהו נולד בשנת 1982 בדאגסטן שבהרי הקווקז למשפחת מוזיקאים. משפחתו עלתה לישראל בסוף שנות השמונים. אמו פסנתרנית ואביו הוא המלחין, המוסיקולוג ונגן הטאר (כלי פריטה פרסי) פרץ אליהו, ששותף כמעט מלא להלחנה ולביצוע באלבום החדש.

אליהו הבן התחיל ללמוד לנגן בכינור בגיל ארבע. אל נגינת הקמנצ'ה הגיע אחרי שנסע לבדו כנער בן 16 לאזרבייג'ן, במסע שהתחיל דווקא ביוון, שם למד לנגן בסאז (כלי פריטה תורכי־אזרי) אצל המוסיקאי רוס דאלי. חצי שנה אחר כך הוא שמע ביוון לראשונה תקליטור של גדול נגני הקמנצ'ה, אביל אלייב. כמו בסרטי סמוראים, אחרי ששמע את המאסטר התחנה הבאה הייתה לחפש אחד כזה לעצמו, ו"כזה" נמצא רק בבאקו בירת אזרבייג'אן. אליהו התגורר שם כשנתיים, ולמד את נגינת הקמנצ'ה אצל אדאלאט ואזירוב, מאסטר קפדן ותובעני שלא עשה הנחות לנער לישראלי הצעיר עד שהסכים לחייך סוף סוף בהנאה למשמע הנגינה שלו.

השליטה של אליהו בקמנצ'ה הפכה אותו למעין מאסטר בעצמו, בוודאי בארץ. הוא חרש את הבמות לבד ועם אביו, הספיק לעבוד עם אמנים רבים (ברי סחרוף, אילנה אליה, ריטה, עמרי מור ועידן רייכל), ועומד בעשר השנים האחרונות מאחורי ״אנסמבל מארק אליהו״ המורכב מנגנים המנגנים על כלי נגינה שורשיים מתרבויות שנות. אלבום הבכורה שלו "קולות יהודה", שיצא בשנת 2005 , היה יצירה מורכבת ושלמה, שגם השתמשה במדבר כמוזה (המשפחה התגוררה באותה התקופה בערד) וחשפה את אליהו כאמן רציני מאוד ביחס לגילו הצעיר.

האלבום החדש ממשיך את אותו הצליל אבל גם מנגיש אותו מעט; הרצועות קצרות יותר ומעִזות יותר להפתיע ולהתפרע. הוא מתבסס בחלקו על הפסקול שכתב אליהו לסרטו של הבמאי בני תורתי, "בלדה לאביב הבוכה" שיצא בשנה שעברה. יש לי הרבה הערכה לניסיון של תורתי לייצר מין מערבון מזרחי־מוזיקלי, אבל אני לא בטוח שהניסיון הזה צלח. לפחות לא במובן הקולנועי. אנשים שיצאו מהסרט התפעמו בעיקר מהפסקול המהפנט של אליהו (שזכה בהמשך גם בפרס הפסקול הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר ובפסטיבל ירושלים לקולנוע של 2012 ) והוא מצליח להפעים גם בהאזנה מחודשת בבית. "קרב שתייה" ו"תשעת המופלאים" הים תיכוניים ו"נסיעה"(שמופיע כאן בשתי וריאציות) הם מהקטעים שמוצלחים גם באלבום.

דווקא שיר הנושא של הסרט (שנקרא גם הוא "בלדה לאביב הבוכה") בולט כאן בחריגותו. אולי זו השירה בדואט של הזמרות אישתר ורינת בר, אולי זה עצם ההכנסה של המילים המקבעות לעולם של צלילים פתוחים שיוצרים שלושה עשר נגנים. כך או כך, למרות יופיו של השיר הוא מפתיע אותי מחדש בכל האזנה.

עוד רצועה שיש בה תפקיד שירה קטנטן (בביצוע ניסים לוגסי) הוא "שחר אבקשך" שנכתב על ידי אליהו האב בהשראת שירו של אבן גבירול. אבל שם, בניגודלבלדה, הבל חת השירה הקצרה משתלבת באופן מושלם בניגון העדין והמדויק שצומח כמו פריחה מפתיעה בחולות. מצד שני, הרצועות "ניגון נאווה" ו"ציפור האש" מציעות מקצב פראי ומנוגד, ובעיקר הזמנה לריקוד.

בחורף הזה, שמתחיל לטפטף בשעות אור מתקצרות וקור שקורא להתכסות בשכבות עבות של בדים, קשה לצאת למסע אמיתי עם תיק על הגב. "חולות" של מארק אליהו מציע את הדבר הקרוב ביותר למסע של אמת מתוך הבית; רק לעצום עיינים ולהקשיב לצלילים. חורף טוב.

 

צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)

צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)

עוד חוזר הניגון: "נדודים", "מה לאהובי" ו"נג'ארה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 25.10.2013]

בראיון שערכה רחלי ריף מעל דפי מוסף זה עם יאיר הראל, האיש מאחורי אתר "הזמנה לפיוט", התעקש הראל שעולם הפיוטים עדיין לא הפך למיינסטרים. אני לא בטוח אם הוא דיבר בהצטנעות או בהיתממות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שעולם הפיוט הפך בשנים האחרונות לז'אנר לגיטימי וכבד משקל במוזיקה הישראלית, הרבה מאוד בזכות פעילותו המבורכת של הראל ושותפיו.

נדמה שאין כמעט אמן – מערן צור ורונה קינן ועד בני משפחת בנאי – שלא ניסה את כוחו בטקסטים הקדומים. סוג של סמל סטטוס. אחרי קצת יותר מעשור, קל לראות בפרספקטיבה את נקודת השיא ("אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח) ואת הניסיונות שעבדו פחות ("אלמליח־לרוז־שטרית", למשל) ואת מבול המבקשים להצטרף לחגיגה. שלושת אלבומי הפיוטים החדשים שיצאו לאחרונה – "נדודים" של הלובים, "נג'ארה" של אנסמבל היונה ו"מה לאהובי" של נקמת הטרקטור – נמצאים ברשימה המוצלחת של הז'אנר. הם אומנם שונים זה מה, אבל שותפים לנקודת המוצא החפה מגימיקים, ומלאה בכבוד ואהבה לחומרי הגלם העתיקים.

"נקמת הטרקטור" היו שם קודם, הרבה לפני שהמילה "טרנד" הוצמדה למילה "פיוטים". כבר באלבום הבכורה שלהם, לפני כרבע יובל, הופיעה גרסת רוק ל"אדון הסליחות". אחר כך הם המשיכו ל"אחד מי יודע" (בהפקת המחול "קיר" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע), ואת "אל נורא עלילה", השיר שחותם את הדיסק החדש, הם מבצעים כבר שנים בהופעות.

אחרי שמונה אלבומים ואינספור פרויקטים, "מה לאהובי" הוא סוג של שיא במפגש הרוק הלא מתחנף שהטרקטור נותנים לקהל המאזנים הלא גדול אך המאוד אוהד שלהם. אבי בללי, מנהיג הלהקה, הפיק מוזיקלית את האלבום והלחין את כל השירים של אבן עזרא פרט לשניים ("דדי יפת תואר" שהלחין רועי ירקוני, ו"אל נורא עלילה" שהוא לחן מסורתי עממי(, תחילה בשביל “פסטיבל העוד“, ולאחר מכן כחלק מפרויקט זיכרון אישי לאביו שנפטר במהלך העבודה על החומרים. לעיבודים שותפים כל החברים של ההרכב הנוכחי שכוללים מלבד בלילי את אופיר לייבוביץ‘, אביב ברק, גליה חי ורועי ירקוני.

את רבי משה אבן עזרא (1055־1140), משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד נדמה שאין צורך להציג, לפחות כל עוד שר החינוך לא מימש את איומו לבטל את בחינת הבגרות בספרות. הוא נודע כמי שלצד שירת קודש כתב גם שירי חול על חייו בגרנדה, והסליחות שלו מילאו את מחזורי התפילות שנקראו בחודש שעבר בבית הכנסת. השילוב בין חשק, אמונה, אפלה, סליחה, אהבה, געגועים וחשבון נפש הוא ממילא חומרי הגלם שמעסיקים את ההרכב. גם הרוק המתקדם שלהם נפגש כאן בצורה מוצלחת עם הצלילים האנדלוסיים, ושומר עניין מהפתיחה המעט קודרת של “עד אן (בגלות)“ ועד הסיום הקופצני של “אל נורא עלילה“.

שני אורחים מיוחדים ומוצלחים מתארחים בשירה, שניהם בשירים מ“שירי היין“ של אבן עזרא. יורם חזן מכנסיית השכל מצטרף ל“שתה אחי“ ושלמה בר ב“כתונת פסים“. בר נשמע כמו החזן הוותיק בבית הכנסת, שליח ציבור ששר על חשק היין באותה התשוקה ששמורה לשירי שער השמים, בעוד חזן משחזר את הקצב הערבי שבו נכתבו שיריו של אבן עזרא, בשיר שהיה נכנס בקלות גם לאלבום החדש של כנסיית השכל: “שתה אחי והשקני עדי כי / ביד הכוס יגון לבי אמגן / ואם אמות לעיניך מהרה / תחייני כנגן המנגן“.

ומהיין אל הערק. כשאשתי נכנסה למשפחה ומצאה את עצמה בבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו הסברתי לה שבאופן עקרוני מנגינות הפיוטים כאן מאוד פשוטות. קשה מאוד להסתבך איתן גם אחרי כמה כוסות של ערק אחרי הקידוש שנערך בצד בזמן מכירת העליות לתורה. הפשטות היחסית הזאת הופכת את העבודה של יניב רבה וינקלה סגל, המעבדים והמנהלים המוזיקליים של “נדודים – מסע אל הפיוט הלובי“, למרשימה כל כך. הם השאירו את המנגינות עצמן, אבל שינו ועדכנו את המעטפת. לפעמים בצורה מפתיעה מאוד. כבר בפתיחה, בפיוט המפורסם “אבי חנני“, הם לוקחים אותו הרחק מחופי הים התיכון אל חוף הים האדום. סולן האלבום יצחק חיון (אחד הפייטנים המוכשרים של העדה, יחד עם אחיו שאול חיון) משודך לרביד כחלני (“ימן בלוז“) ויחד הם שרים בעברית וערבית, אבל אין ספק שהגרוב התימני גובר על הרוח הטריפוליטאית בסערת כלי הקשה ומקצב.

חוץ מכחלני מתארחים גם ארז לב ארי ושי גבסו בפיוטים מוכרים (“יעלה יעלה“ ו“יגדל“ בהתאמה) וברי סחרוף בפיוט שלא הכרתי בשם “שור לעמל“, טקסט שנכתב כנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת ועוסק בהתחזקות לקראת הגאולה. הדיאלוג הקולי בין סחרוף וחיון לעוד המהפנט של יניב רבה הופך את המנגינה הפיוטית הזאת לקסם אחד גדול.

"נדודים" שהופק ביוזמתו ובתמיכתו של "מרכז אור שלום" ומנהלו פדהצור (פדי) בנעטיה הוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של הוצאת "נענע דיסק" (שגם "אדומי השפתות" יצא במסגרתו) והוא אלבום נהדר בעיניי. אם כי אני חייב להודות שקשה לי לשפוט אותו באוזניים נקיות. אפילו מצאתי את תמונתו הדורת הזקן של סבא רבא שלי, רבי רפאל דאבוש זצ"ל (אב בית הדין היהודי בטריפולי), מעטרת את חוברת האלבום. אבל נדמה לי שבזכות עבודתם המפתיעה של רבה וסגל הוא יכול לעניין גם אנשים מחוץ לעדה (כמו גם אלבום הפיוטים הטריפוליטאיים של האחים גיא ורועי זוארץ). מה גם שלא כל היצירות שנבחרו להיכנס הן ממוצא לובי מובהק, וחלקן לא מוכר גם לבני העדה. העיבודים מנצלים את הנקודה הגיאוגרפית של לוב כמקום שמשופע במוזיקה ערבית, אפריקנית, תורכית ואיטלקית, בשפע גדול שכולל גם קאנון, קאחון, קלרינט תורכי, בוזוקי, גיטרה, קמנצ'ה, טאר, כינור, צ'לו, פסנתר וכלי הקשה.

על עטיפת האלבום של "אנסמבל היונה" מצויר דרוויש סוּפי בריקוד מסתובב, במה שנדמה כהצהרת כוונות על מטרתו, שלא רחוקה מאותם דרווישים המבקשים את הא־לוהים דרך האמנות המיסטית. המוזיקה והפיוט שעושים כאן "אנסמבל היונה" הם גם אמצעים להשגה רוחנית, ובהקשבה דרוכה הם אכן מסוגלים להעביר את המאזין למצב נפשי אחר.

האנסמבל הוקם על ידי המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, והיא גייסה לפרויקט את אחיה, הרב יהודה עובדיה פתיה, שישמש סולן בשירו של המשורר והפייטן רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555 – עזה, 1628) בלחן שנשמר במסורת המשפחתית של משפחת פתיה ומקובלי בגדד. מבין שלושת האלבומים שנסקרים כאן, "נג'ארה" הוא הצנוע ביותר מבחינת התעוזה המוזיקלית. הוא שומר רוב הזמן על הסגנון הערבי המקובל, אבל הוא עושה זאת בדיוק הפקתי ומוזיקלי (בין הנגנים נמצאים גם נאור כרמי ואסף זמיר מההרכב החסידי "הלב והמעיין" ואליהו דגמי מ"הלווים") שכל צליל בו נבחן ושויף על ידי האחים פתיה־פדיה, שמצדיקים את הריכוז שדרוש להאזנה.

 ——-

מה לאהובי – משיריו של משה אבן עזרא

נקמת הטרקטור

אנובה מיוזיק

נדודים

הלובים

נענע דיסק

נגארה

פיוטים מיסטיים

אנסמבל היונה (נענע דיסק)

כמו שהיית פעם – "יפה כלבנה" לאביתר בנאי

אביתר בנאי / יפה כלבנה (הד ארצי)

עונת החתונות של הקיץ האחרון הייתה תזכורות מעניינת לשינויים הגדולים שאנחנו עוברים. בהתחלה, בחתונות הראשונות, כשעוד היינו תלמידי ישיבות ומכינות, ניסינו להחצין את ההתקרבות הדרמטית (ועל פי רוב; הפתאומית) אל עולם התורה. המחיצות היו מחיצות, ראשי הישיבות היו הרבנים המחתנים, ותזמורות חסידיות ניגנו ניגון יפיפה שלא נגמר.

כמה שנים בתוך העולם הדתי החדש, העצמאי, שהפך אצל רבים מאתנו לבית קבע, ההתקרבות כבר פחות דרמטית ויותר מאוזנת. והנה, בעונת החתונות הנוכחית המחיצות כבר סמליות, ואחר כך יורדות בדרך כלל, יחד עם התזמורות החסידיות שמפנות את הבמה לדי ג'יי שינגן את המוזיקה שאנחנו באמת שומעים בחיים. גם אביתר בנאי נמצא שם, בפלייליסט של הדי ג'יי (במעט השירים הרקידים שהוא שחרר בחייו). כולנו אוהבים את אביתר בנאי. בשביל רבים מאתנו, אלא שעברו את תהליך ההתקרבות הרוחני סמוך להתרבות שלו, הוא הפסקול שמלווה את תהליכי הנפש.

"יפה כלבנה", האלבום החדש והיפה שהוציא בנאי, מראה שאנחנו די מסונכרנים. גם הוא לקח אחורה פנה, קטן אבל חשוב, בתהליך התשובה התמידי. לספק חזר להיות מקום, המקורות שבו להיות השראה יצירתית ולא כלוב זהב קדוש, כמה מההרגלים הישנים שבו, ההחמרה פחתה (ואפילו, באיחור של עשור לפחות, בנאי הופיע השנה בפסטיבל אינדינגב). עכשיו רק נשאר שהוא יחליט לברור קצת יותר את חיבוקי הדובים הרבנים שנהנים להתהדר בו.

אפשר לראות את השינוי אפילו בהחלטה למקם את ניגון "שלוש תנועות" החבד"י באמצעו של האלבום, כחלק מהחיים, ולא באחד הקטבים התחומים של הפתיחה או הסיום כפי שהיה צפוי. בכלל, "שלוש תנועות" (שהמסורת מיחסת את הלחנתו לבעל שם טוב, המגיד ממזריטש והאדמו"ר הזקן) הוא בעיניי פסגת האלבום. ביצוע מרגש, מלא כוונה ומרטיט לב ממש. דווקא "תל אביב", השיר שמסמל את המהלך השינוי יותר מכל (והסינגל הראשון ששוחרר לרדיו), הוא שיר חלש יחסית. בנאי שב שם בספק סיוט ספק חלום אל העיר הגדולה והסימבולית, דירת רווקתו הריקה, והכל איננו, "אין כלום" ("כלום" הוא גם החיים השלמים – אישה, בית, ילדים, תכלית – שמופיעים בכל שאר האלבום). בסיום הסיוט הזה, הוא אומר את המילים המפורשות: "כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתניתי, השינוי היה מהיר מדי וחיצוני". משפט פשטני קצת, חסר סאבטקסט, שכמו השורה "כל הענווה הזאת היא רק כדי להוסיף כבוד" ("גנב"), אומנם אמירות מלאת כנות, אבל נשמעות יותר כמו תמלול ראיון שבנאי נתן לעיתונאי.

השורות הללו מחווירות מול הטקסטים האחרים באלבום, שממשיכים לגעת בעדינות הפשוטה והאופיינית של בנאי. קחו למשל את התמונה היפהפייה שהוא יוצר בשיר "גל" (שהלחן והעיבוד שלו מזכירים מידי את "איפה את היום" של השותף אסף אמדורסקי): "אני כאן, אני נשאר כאן, אני איתך, אין מצב למחוק אותי / עומד באמצע הסלון, נשען על הקיר (….) לפעמים כשהילדים מתקרבים אליי, באצבעות קטנות מנגנים בי / פתאום אני נזכר בך כמו שהיית פעם / בונה ארמון בחול, הנה מגיע גל ושוטף את הכול / ממה אתה כל כך מפחד? על מה אתה שומר שם? (…) מותר לך לנגן, לצעוק אל השמיים / לשבור את הלב, לבכות ולברך". או כמה יפה הברכה שבנאי שר בקולו הנעים לבנו (במעין קריצה ל"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג) ושאימצתי גם אני לשיר לבני לפני השינה: "ולבי מבקש תהיה נשמר / שתהיה אהוב וקרוב / ותמיד תלך בשדות של אמת / בשדות של שמחה ויופי / ולבי כורע ומשתחווה / חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד".

את "יפה כלבנה" הפיק אמיר צורף, שגם עיבד את השירים יחד עם צח דרורי, איתמר דוארי ושניר בלומנקרנץ. על העטיפה מופיעה תמונת ראשה המכוסה בשביס של אשתו של בנאי, רות, סילואטה נשית שחורה מול לובן השמש. סיפור אהבתם של הגיורת הדנית שפגשה את האומן הישראלי בהופעה בניו יורק ונישאה לו בחתונה בירושלים, מסופר בשיר המתוק והמפתיע "I love you", ובצורה מעודנת יותר בשיר הנושא "יפה כלבנה" (כולל השורה הנהדרת: "עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת"). חווית הגרות הכללית, עם או בלי התייחסות ישירה לדמותה של רות המואבייה (כמו בציטוט המילים המוכרות ממגילת רות בשיר "תל אביב") חוזרת באלבום. יש בחוויה הזאת את מה שהופך אותו לאלבום טוב יותר מקודמו "לילה כיום יאיר", שהיה אלבום "בטוח" יותר, וגם קצת משעמם. "יפה כלבנה" לעומתו, שומר על זרות בריאה של תהיות ושאלות, בלי לפחד מהפחד.

———–

אגב, בזמן האחרון יוצא לי לכתוב לא מעט ל"מוסף" של אתר בית אבי חי, הנה לינקים לשתי הרשימות האחרונות:

השגריר – על מערכת היחסים בין הרב עובדיה יוסף לאדם ברוך (וגם תמונות מהלוויה באינסטגרם)
סכין נזרקת באוויר – על פרשת ההופעה של אהוד בנאי בסוסיא
[אפשר לעקוב אחרי הפרסומים השונים במנוי twitter]

לא נשנה את העולם – יהורם גאון ועמיר בניון

[פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 13.9.2013]

כביום היוולדי / יהורם גאון (אן.אם.סי) | שירי ארץ אהבה / עמיר בניון (נבל עשור)

נסענו לצפון, וכדרכנו בנסיעות ארוכות עשינו טרייד־אין עם אבא שלי :אנחנו נקבל לחופש את המכונית שלו עם הדלקן והמזגן , והוא יתמודד עם הגרוטאה שלנו לכמה ימים חמימים במרכז. בחור נדיב אבא שלי, עם טעם מעט משונה במוזיקה. הרים של דיסקים פזורים במכונית שלו והם נחלקים לשלושה ז'אנרים מובילים: אלבומי פיוטים ומוזיקה דתית ,אלבומים מזרחיים מתקופת דקלון וג'ו עמר ועד ימי משה פרץ ודודו אהרון, ואלבומי ארץ־ישראל־הישנה־ והטובה בכיכובו הבלתי מעורער של יהורם גאון.

בעוד שאת מנגינות הפיוטים והמוזיקה המזרחית ספג אבי בבית שבו גדל, לשירי ארץ ישראל הוא הגיע דרך החברה שסביבו. בלי להיגרר לדיון בסגנון אמנון לוי והשד העדתי, אפשר להגיד שכמו מזרחים רבים בני דורו, גם הוא ביקש להצטרף למעגל השירים של מדורת השבט הפטריוטית בימים ההם. למען הסר ספק: מדובר בשירים יפים מאוד, וכמו שמעידים האלבומים הפזורים במכונית הוא שומע אותם עד היום באהבה גדולה. בזמן שאנחנו מתחילים לנסוע ומהמערכת בוקע האלבום החדש של יהורם גאון שאותו כתב והלחין עמיר בניון, אני מבין שבשביל אנשים כמו אבא שלי, "כביום היוולדי "הוא באמת האלבום המושלם.

בדומה לאבי, גם עמיר בניון (לא מיותר לחזור על כך: כנראה היוצר המעניין ביותר כיום במוזיקה הישראלית) הגיע אל הזמר הישראלי מבית שורשי של המוזיקה הערבית־מזרחית. ועל פי עדותו, גם במשפחת בניון יהורם גאון היה דמות נערצת ואהובה.

בניון תרגם את האהבה לזמר העברי במוטיבים שחזרו שוב ושוב בשירים שכתב (בעיקר בלחנים ובעיבודים), והגיע לשיא באלבום הנפלא ולפני אחרון שלו  "עץ על מים". קשה היה לפספס את רוחה של נעמי שמר שהתערבבה לה עם ההגשה האקספרסיבית של בניון, והוא אף חידש באלבום שיר של שמר, "כמו חצב", שאותו ביצע במקור יהורם גאון.

ובכלל, בניון הוא מחדש עקבי של שירים ישראלים נושנים. "שירי ארץ אהבה" (2013) האלבום האחרון שלו, שיצא לפני כמה חודשים, כולל 12 גרסאות כיסוי של שירים עבריים קלאסיים .לא כתבתי עד עכשיו על "שירי ארץ אהבה" בעיקר כי הרגשתי שאין הרבה מה להגיד עליו. מצד אחד, הדברים הבאמת מעניינים של בניון קורים כשהוא יוצר אותם בעצמו. מהצד השני, כמעט כל שיר שבניון מבצע יהיה מעניין. ואכן, "שירי ארץ אהבה" נע בין כמה חידושים נהדרים ומוצדקים כמו"נוף ילדות" (שלמה ארצי), "אל בורות המים" (נעמי שמר) ו"פגישה לאין קץ" לבין שירים שהיו נחמדים אבל רחוקים מהעוצמה הצפויה ("יש בי אהבה "ו"שדות גולדברג") וגם אחד מעט מביך ("מת אב ומת אלול"). בשמיעה חוזרת הוא נראה כמו הכנה ראויה לאלבום שכתב בניון לגאון.

יהורם גאון, חתן פרס ישראל, ואמן שאין צורך להציגו מגיע לאלבום הזה בגיל שבעים וארבע ובוחר לקרוא לו "כביום היוולדי". במובן מסוים, אחרי שבע־עשרה שנות בצורת של חומר מקורי, יש באלבום הזה לידה חדשה, לפחות מבחינה מוזיקלית. גאון העדיף להתמקד בשנים האחרונות בעניינים אחרים (ובהם כמה תפקידי משחק נהדרים) ואל ההכרה המוזיקלית הוא חזר דווקא בעקבות השתתפותו בתוכנית "בית ספר למוסיקה", ובזכות ראיון מלפני שנתיים שבו כינה את שותפיו המזרחיים לערמת הדיסקים באוטו של אבא שלי כ"זבל איום שהשטן לא ברא". הראיון הוא חולל סערה זוטא, וגם בניון ספק הגיב לו בשיר הפארודי ששחרר "סיפורו של'אני אוהב אותך"'. אחר כך טען גאון שכיוון אל ה"חצץ "של המוזיקה המזרחית (הווה אומר, לתפיסתו , אותו צד חדש בערמת הדיסקים המזרחיים) ויש מי שרואה את החיבור לבניון, שנוצר פחות או יותר בזמן הסערה, גם מתוך ההקשר הזה.

עם או בלי קשר, גאון ידע מה הוא בוחר. בניון יודע להתאים את החומרים שהוא כותב לאמנים המבצעים. כך היה עם גידי גוב באלבום "בקצה ההר"  (2005), ועם ישי לוי באלבום "את" (2012). הוא גם הביא איתו כנדוניה את ליאור שושן ואודי תורג'מן שעובדים לצדו זמן רב כמפיקים המוזיקליים. מלבדם משתתפים באלבום גם המוזיקאים אלון נדל, יאיר מיכאל, סניה קרויטור, ירון חסון, מורן רון בראון, נעה איילי, גלי חי וקרן טננבאום.

עשרה שירים מכיל האלבום הקצר (31 דקות בסך הכול). למרות השנים, הקול של גאון לא השתנה הרבה: הוא נשאר צלול ומלא פאתוס, לפעמים על גבול האופרה. אומנם הקול הוא קול גאון, אבל הידיים ידי בניון. הטקסטים שהוא כתב הופכים את גאון למין קהלת שכזה. מהפתיחה שבה הוא מבקש "תן לי כוח, עייפתי לחשוב כל כך הרבה" ("תן לי כוח") דרך "בסוף היום כולם מגיעים בדיוק לאותו מקום" ("בסוף היום"), ועד "חבשתי כבר את הכתר המכור / שרביט היה וגם בגד מפואר / ניסיתי כבר את כל החיזיון המלכותי /תראו אותי" ("כביום היוולדי"). עוד נושא שחוזר אצל בניון בכלל ובאלבום הזה בפרט הוא המלחמה הקבועה נגד האגו האנושי ויחסיותו של האדם בעולם. "מה השתנה בי מאמש , בן לילה הפכתי מישהו שלא יודע הכול" ("אני שראיתי את הכול"). בהקשר הזה יש לראות גם את "לא אני ולא אתה", דואט של השניים שהוא תגובה עדכנית לאייקון אחר של המוזיקה הישראלית ("אני ואתה" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב): "אני ואתה לא נשנה את העולם ,"הם מכריזים" ,אם רק נשתנה בעצמנו קצת ,זה יספיק."

יהוא ירון והגעגוע – ראיון לרגל צאת האלבום החדש

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 26.7.2013]

לא באמת כותב שירי אהבה. יהוא ירון (צילום: עומר מסינגר)

שני עננים מרחפים מעל "אמן השכנוע העצמי", האלבום החדש והיפה שהוציא יהוא ירון לאחרונה, וכל אחד מהם צובע את השמים שלו בצבעים חדשים, כאלו שלא הופיעו באלבום הבכורה המצליח שהוציא לפני שנתיים, "דברים יומיומיים כאלה".
ענן אחד, לבן ושקט, בא בדמותה של בתו הבכורה אילה, שהריונה ליווה את הריון האלבום. בין שני ההריונות הוא מוצא לא מעט קווים מקבלים; "למרות שבאלבום יש לך יותר שליטה על האופי, אתה מחנך את האלבום לפני שהוא נולד".
לענן השני, הגשום והזועף, אחראית מחלת הטרשת הנפוצה שממנה הוא סובל. "המחלה אמנם אובחנה אצלי כבר בזמן הקלטת האלבום הקודם", מספר ירון, "אבל היא לא הייתה שם כשכתבתי את השירים לאלבום ההוא, ולכן גם היא לא הייתה נוכחת". ב"אמן השכנוע העצמי" המחלה מופיעה כחלק מהעיסוק המורבידי הכללי שהאלבום עמוס בו, עומס שמתנגש בציפייה הגדולה ללידה ולחיים. הצמד הידוע בשם ארוס ותנטוס. "אפשר להגיד שיש באלבום יומן של תקופת ההיריון", אומר ירון, "תיעוד קצת אמורפי. הרבה מהשרים הם כאילו שירי אהבה".

דגש על הכאילו.

"כן. כנראה שאני לא באמת כותב שירי אהבה".

"המחלה שלי דורשת בשלומך / והיא נוברת במדף התקליטים / בכל פינה בבית היא תלויה על הקירות", שר ירון בשיר "היא". המדפים בבית הנעים של ירון, אשתו מירב שחם והבת אילה (כבר בת 7 חודשים) מעל כיכר מסריק בתל אביב מחביאים אותה היטב. הבית עמוס תקליטים וספרים. הרבה עמוס קינן, הרבה יורם קניוק ("היהודי האחרון הוא כנראה הספר שאני הכי הרבה אוהב בעולם, זה הגוד סאן של הספרים"). מותו הטרי של קניוק, אף על פי שירון לא הכיר אותו אישית, עדין מעסיק אותו. קניוק, הוא מצהיר, "השפיע לא מעט על האלבום הזה"

אני שומע אותו חזק בשיר "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה".

"גם, לא רק. אני חושב שאצל קניוק יש לך במשפט אחד את הכול ביחד; האישי שלך וההיסטורי שלך, וההיסטורי של המשפחה שלך והעם שלך וגם ההיסטורי של העולם. הוא כל הזמן עסוק בלכתוב את האמת תוך כדי שהוא ממציא אותה. כל התחום הזה של אמת ושקר אצלו הוא מורכב ומרתק. הוא יכול לכתוב במשפט אחד את כל הדברים שאני מנסה לכתוב עליהם אלבום, אתה יכול להתנדנד על הענפים האלה לנצח".

יש תחושה שהפעם אתה רוצה לספר באלבום הזה סיפור.

"ניסיתי ליצור נרטיב מאוד כללי, יותר במובן של אחידות נושאית ומוזיקלית. בניגוד לאלבום הקודם, באלבום הזה ביקשתי צלילות. האלבום הקודם היה, באופן כללי, דחוס ואינטנסיבי. זה לא שאין את זה כאן, יש את זה כי זה אני, אבל הפעם החולצה שרציתי ללבוש היא יותר אוורירית – דווקא בגלל שהרגשתי שמה שאני אומר כאן הוא יותר טעון, יותר אישי".

אתה מרגיש בתהליך את "מבחן האלבום השני"?

"לאו דווקא בהקשר של קהל, אלא יותר להוכיח לעצמי שהאמנות שלי סוחבת מים בכלל. באתי לאלבום הראשון עם כל החיים שהיו לי עד אז. מצבור גדול של שלושים שנות חיים שמספקות המון חומרים. בנוסף זה גם שלושים שנות חיים שאתה מפנטז על "איך יישמע האלבום הראשון שלך?". נראה לי שלאלבום ראשון אתה תמיד מגיע בפנטזיה וברעיונות של "מה זה בשבילך לעשות מוזיקה ולכתוב שירים". באלבום הזה התהליך היה אחר: כתבתי, עשיתי סקיצות, חזרות וישר להקלטות. זה היה כמו להסתובב עם מצלמה, כאילו עשיתי סרט תיעודי. מכאן אולי הנרטיב הגדול של האלבום, התעסקות באמת".

"אומן השכנוע העצמי".

"אתה יכול להסתובב שבועות שלמים עם הרגשה רעה שאתה לא יודע מאיפה היא באה, או דיכאונות שונים. יש תכונות שקיבלת בירושה מההורים או מהחברה – "אני לא באמת כזה" כמו שאומרים. אני חושב שאם זה משהו נרכש, אתה יכול גם לאבד את זה – וזה דורש הרבה שכנוע עצמי. גם המחשבה שאתה יכול להיפטר מזה זה שכנוע עצמי. כל העניין הזה הוא פילטרים שאתה שם על האמת, גם כשאתה מדבר לעצמך וגם כשאתה מדבר אל העולם. הרבה מהבעיות שלנו קשורות בזה, ויכול להיות שגם כל הפתרונות קשורים לזה בסופו של דבר".

אתה מצליח בכתיבה להשתחרר מעצמך?

"אני לא מצליח לכתוב על דברים שהם לא אני. זה משהו שאני מגלה אותו. כל פעם שניסיתי לכתוב על דברים אחרים זה לא היה ממש מוצלח. מה שמוזר ומשמח מבחינתי זה
שדווקא השירים שאני אומר עליהם 'זה משהו שבנאדם אחר לא יכול להתחבר אליו, זה רק שלי' אלו השירים שבאים האנשים אחרי הופעה או כותבים ברשת שהם עברו איתם חוויה. מצטטים משפטים שמבחינתי הם ממש תיעוד אישי לגמרי ומסבירים איפה זה פגע בהם".

יש באלבום שני טקסטים לא שלך, אחד של הסופר האיטלקי קורציו מלפרטה וגרסת כיסוי ל"עפר באדמה ("Dirt in the ground”) של טום וייטס, שכבר הופיע בפרויקט ”שירים משומשים”  של אתר ”עונג שבת”, אבל בגרסה קצת שונה.

"במהלך הכתיבה של האלבום היה ברור שהשיר של ווייטס יהיה שם בגלל האופי שלו, אבל גם היה ברור שהוא יוקלט מחדש, שהוא צריך להיכנס לשפה של האלבום, לאווירה שלו, שהיא מאוד חיה. מין אפקט של לייב. הרבה מזה קשור לדרך ההקלטה. האלבום הוקלט לייב, כל כלי הנגינה פחות או יותר. רצינו להשיג את החום של הלכלוך, והרבה מהמניפולציות נעשו כבר בהקלטה עצמה. סאונד תופים הוא בעיניי דבר עיקרי באלבום. היה חשוב לנו שהסאונד שלהם ישקף את החדר הגדול שבו הקלטנו. אני מרגיש שכמו שאני מדבר איתך על הלידה והמחלה כשני קטבים באלבום, ככה גם בסאונד: יש התופים והפסנתר שהם תופסים את הכול".

יהוא ירון נולד בירושלים בשנת 1981, וגדל במקומות רבים במרכז הארץ. הוא למד במגמת ג'אז בתיכון אלון ברמת השרון, והתחיל לנגן בגיטרה בס. בעקבות הצעה לקבל חינם קונטרבס תמורת נגינה בהרכבים, הוא התמקצע על הכלי שהפך למזוהה איתו יותר מכול, אם כי הוא טוען ש"לנגן קונטרבס זה הדבר שיוצא לי לעשות הכי פחות בזמן האחרון. אני יותר כותב, מפיק ומנגן בס".
במהלך השנים הוא היה חבר במספר הרכבים (River Styx, פאניק אנסמבל, קטב מרירי, חלוק חד פעמי) הפיק את האלבומים של ”כלבי רוח”, רן שחר ורות דולורס וייס (”בהפקה אני והאמן מתחתנים לרגע – לטוב ולרע”), וליווה את זאב טנא, רונה קינן, גלעד כהנא ואביב גדג’. בגדג’ ווייס, חבריו לסצנת מוזיקת האינדי הישראלית, הוא רואה ”חברים הכי טובים. הדבר הכי קרוב שיש לי לחברי ילדות. אנחנו רצים ביחד כבר הרבה זמן – ואין לי חברים הרבה זמן, יש לי חבר אחד מהתיכון וזהו. ובגלל שאת שניהם
ליוויתי הרבה זמן לפני שבכלל פתחתי את הפה, הם הפכו להיות ההשפעות הכי גדולות שלי”.

השפעות שחדרו גם לאלבומים?

"באלבום הראשון זה חדר בצורה ממש מודעת, הרגשתי את זה קורה וזרמתי עם זה. יש שם ממש ציטוטים מאביב. פתאום שמתי לב, למשל, שאני אומר באחד השירים 'כל מיני רעות חולות' – שזה שורה מ'יוון' של אביב. גם באלבום החדש זה נמצא, אבל ברמה פחות מודעת. יצא שהאלבומים שלנו יוצאים אחד אחרי השני".

נדמה לי שחלק מהקסם ב"ילדים של מהגרים" (האלבום האחרון של גדג') הוא ההרכב שנבנה סביבו והיכולת של הלהקה לגבות את החומרים האישיים.

"מה שמדהים זה כמה אנחנו, כלהקה, היינו מאוד מעורבים באלבום של אביב, הכול מאוד אישי. ומצד שני, מהרגע של המיקסים לא באמת ידענו מה קורה, לאן האלבום התגבש, לאיזה כיון הוא תופס, מה האופי שלו. גם הקלטנו הרבה יותר שירים ממה שבסוף נכנסו. לכן השמיעה הראשונה של האלבום כאלבום הייתה הפתעה
כל כך גדולה וחזקה בשבילי, ממש לגלות את האופי המשותף, את האחידות, אפילו להבין פתאום שירים בגלל המיקום שלהם באלבום. היה לי כיף להיות בתוך האלבום בזמן ההקלטות, ומצד שני זכיתי בפריבילגיה של לשמוע אלבום בפעם הראשונה".

חוץ מההשפעה של אביב ורות יש באלבום גם השפעה חזקה של שירת פולק שחורה.

"יוצא לי לשמוע המון 'הקלטות שטח' של מוזיקולוגים אמריקנים מהחצי הראשון של המאה העשרים. חומרים שהוקלטו בבתי כלא ובשדות, לרוב של אמנים לא מוכרים או אנשים שהם בכלל לא 'אמנים' בהגדרה. זה לא הקלטות מקצועיות כל כך, מסתובבים עם מיקרופון ומקליטים, ויש בחספוס האמיתי הזה המון בשביל אדם שמפיק מוזיקה ומתעסק בליטוש מוזיקלי, ומשהו מזה חדר גם לסאונד.

"יש תמיד גם ג'אז ברקע. ג'אז היה חלק מההתחנכות המוזיקלית שלי, אבל יש לי גם סלידה מכל מיני דברים שם. השכלתנות למשל. זה שכדי להגיד משהו משמעותי אתה צריך לדעת המון, וכשאתה יודע המון אתה עסוק בלהראות כמה אתה יודע… ולא להביע את עצמך. אני אוהב את הדברים היותר פרומים: ג'ון זורן, אורנט קולמן. אנשים עושים את הדברים הכי חדשנים בעולם ואז אתה שם את אורנט קולמן – והוא הרבה יותר חדש מהם".

אתה חוזר שוב לקברט, גם באלבום וכמובן גם על הבמה. מעניין אותך לעשות משהו שהוא קברט גמור?

"קברט בא מהדי־אן־איי שלי, תמיד נמשכתי לזה. ובגלל איך שאני מופיע באמת מציעים. אבל כישורי המשחק שלי, מסתבר, לא מדהימים. כשעשיתי אודישנים זה תמיד היה מביך ברמה בלתי נתפסת, אני כנראה השחקן הכי גרוע בעולם. כשמדובר בחומרים שלי, כשאני מתעסק בעצמי, אני מצליח לעשות את זה. לא בחומרים של אחרים".

43,686 שקלים הצליח ירון לגייס מ־353 תומכים ומעריצים באתר מימון ההמונים headstart. כסף שאפשר לו להוציא את האלבום עצמאית, ללא תלות בחברות הגדולות. בניגוד לפרשת עוזי וייל, שפרויקט הגיוס שלו עבור ספרו האחרון ”חמישה חלומות” הסתיים (על אף הסכום המרשים) בכאב גדול לכל הצדדים ובהעלאת שאלות קשות על עצם הקונספט, התומכים של ירון מרוצים. ”אני יודע שיש הרבה דעות על הפלטפורמה הזאת”, אומר ירון, ”אבל דבר אחד בטוח, לפחות במקרה שלי, זה לא השפיע על היצירה”.

בעצם, בניגוד לוייל שהלך לבסוף עם הוצאת ספרים גדולה, אתה הוצאת את האלבום לבד.

"עצם הרעיון של מימון המונים נראה לי מבריק ונכון. עשיתי את גיוס הכסף כדי לעשות לבד את מה שבאלבום הקודם השגתי עם חברת תקליטים. בשני המקרים, אגב, היה לי כבר
מאסטר ביד. יש הרבה טענות על התערבות ולכלוך בשיטה של מימון המונים – ואולי זה גם נכון בחלק מהמקרים – אבל אני חושב שלפחות מבחינתי זה תהליך נקי נקי.
"ההצצה שנתתי מהאלבום במסגרת ההד־סטארט הייתה רק חצי שיר מחזרה, היה חשוב לי לא להרוס למאזינים את ההנאה של לשמוע אלבום שלם בפעם הראשונה – כמו שאני אוהב
כמאזין. כמו שאני רואה את זה, אתה לא מבקש במימון הזה טובה מאף אחד. כל מי ששם כסף מקבל תמורה – אלבום זה בטוח, אבל לפעמים גם הופעה פרטית בבית. שני אנשים (ששמו 2,500 שקל, ע"ח) יקבלו את זה"

אז עושים חזרות להתמקמות בסלון?

"בטח, זה נהדר בעיניי".


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter