Archive for the 'מעריב' Category

התפסן והשדה – על "המקוללים" של חגי לוי

יונה וולך, פנחס שדה, משה קרוי ואביבה אורי הם ארבעת היוצרים "המקוללים" של הבמאי חגי לוי, והוא יצא איתם למסע אישי ומטושטש גבולות

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב, תחת הכותרת "אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט"  24.1.2014]

והמקום קטן. ולחוץ. ומשעמם. והשאלות שלך קיומיות. אחרות. כולם מסביבך נראים אותו הדבר. אתה נער סקרן שקורא שרחוק – אבל לא רחוק מדי – יש עולם אחר. אנשים אחרים שחושבים מחשבות אחרות. אתה קורא אותם ועליהם בשקיקה, עוקב אחריהם דרך ערמות העיתונים של סוף השבוע. כותב משפטים חזקים שלהם על הקירות, במחברת, וחוזר אליהם שוב ושוב כמו מנטרה. אתה אומר לעצמך: מישהו "שם" יכול להבין אותי, אני לא לבד.

אחרי זמן אתה אוזר אומץ. נוסע ל"שם". לפגוש אותם, לעמוד מול דלת ולהסס אם לדפוק. הם פותחים והאור מסנוור: החיים שלהם מתנהלים בדיוק כפי שהם כותבים. אין פער. משלמים מחיר על האמנות. הם היו רחוקים ועכשיו אתה מתאבק באבק רגליהם. והם בני אדם. כמוני – כמוך. אבל טוטאליים. בלי הנחות. טוטאליים זה מושך.

עם השנים אתה מתרחק. הקשר נשמר, חלקית, אבל יחסי הכוחות משתנים. אתה בלימודים, משפחה, פרנסה, חיים. אתה רוצה שיהיה נוח, שיהיה נעים, מסודר. הם עדיין יוצרים. עדיין טוטאליים. אבל הזמן עשה להם רע. אתה מתבונן בהם בכעס. בעצב. בתימהון. לבסוף בחמלה ובהשלמה. הם גומרים לא טוב. לבד. אובדניים. נשכחים. מקוללים. אחר כך אתה עושה על זה סרט, או סדרה.

יהודה אלמגור משחק את פנחס שדה בסדרה.

חגי לוי, היוצר של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול" (שגרסתה הישראלית נמכרה לרשת האמריקנית HBO) בחר את ארבעת המקוללים שלו, ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער עם מצלמת הסופר־ 8 (שלא הייתה לו) ולצלם: הסופר והמשורר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והציירת אביבה אורי. כולם מתים. לאף אחד מהם אין יורש רשמי. הם נראים לא שייכים לישראל 2014. לוי חוזר אליהם בסדרה בת ארבעה פרקים (ואפילוג), כשהוא מצויד בביוגרפיה חדשה שמבוססת בקווים כללים על הביוגרפיה האמיתית שלו – נער דתי מקיבוץ שעלבים שהפך לאיש קולנוע. מהחומרים האלה הוא יוצר סיפור שיכול היה להתרחש לו ולהם לאורך השנים.

נדרש מאמץ מסוים לקבל את זה. עוד נחזור לכל שאלת הז’אנר של ”המקוללים”. בינתיים רק נבהיר שמדובר בשחזורים, לא בחומרי ארכיון. שחקנים משחקים את כל התפקידים (נטע שפיגלמן היא יונה וולך, איתי ברנע הוא משה קרוי). לוי משחק את עצמו, מהסס בקולו, לובש פאה על פדחתו כדי לשוות לעצמו מראה של אדם צעיר, אדם שפנחס שדה הופך אותו מבפנים כמו שהופכים גרביים.

שדה ( 1929-1994)  היה גיבורם של צעירים רבים, מאז פרסם את ספרו האוטוביוגרפי ”החיים כמשל” בסוף שנות העשרים לחייו. הפרק עליו שודר בסמיכות ליום השנה העשרים למותו ולפרסום היומנים האישיים שכתב (שטעימה מהם הודפסה גם במוסף זהלצד מאמר של אלחנן ניר). לוי מתמקד במוות ובעיסוק במוות שהקיף את שדה מכל צדדיו. הוא עצמו מגיע אליו כשבאמתחתו מחשבות נעורים אובדניות, ולאורך הפרק אנחנו רואים את בנות הזוג שלו שמות קץ לחייהם. ”עשרה אנשים קרובים אליך התאבדו”, מטיח לוי המבוגר והמפוכח, ”אולי אתה משפיע עליהם?”. התשובה של שדה מתאמצת לא להיות שיפוטית: ”הם אנשים רגישים. מגיעים אליי אנשים נפלאים, טובים… הצעירים הם החזקים”, הוא מזכיר, ”גם אתה היית פעם צעיר”.

שדה לקח את עצמו ברצינות תהומית. הטוטאליות שהוא מבקש רואה כל פרט בחייו כבעל משמעות מיתית. הארוחות פשוטות, הבית סגפני. הרוח גדולה. בניגוד למציאות העובדתית הוא מתכחש פומבית לכך ש”אכפת לו” מה אומרים אליו. שדה קורא ללוי המבוגר לחזור אל בקשת הטוטאליות שהייתה לו כנער. בשמה של הטוטאליות המחייבת הוא מוכן להעריך את היטלר מחד ואת הפנאטיות הדתית מאידך על פני ה”תל אביביות” שלוי המראיין הוא המייצג שלה כעת. ”מי שאומר שהמתים מתו”, אומר שדה, ”אינו יודע מה הוא שח. אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט”.
הפרק כמעט לא מתעכב על שיבתו של שדה אל העולם היהודי בערוב ימיו, אבל התיאור שאיתו בוחר לוי לסכם את מצבו של הגיבור הוא כותרת הספר שכתב שדה על הרבי מקוצק – אולי הדמות הטוטאלית ביותר בעולם החסידי – ”איש בחדר סגור, לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה”.

נטע שפיגלמן משחקת את יונה וולך

הפרק השני מוקדש ליונה וולך (1985 – 1944), שזוכה לאחרונה לאינפלציה קולנועית: בשנה שעברה יצא סרטו הדוקומנטרי הנהדר של יאיר קידר " 7 הסלילים של יונה וולך", בקרוב יצא "יונה", סרטם העלילתי של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי על שנות העשרים בחייה של וולך, ויש לפחות עוד שני פרויקטים נוספים בדרך.

לוי לא מחדש הרבה בהתבוננות בדמותה. הוא מנסה להבין את וולך, להבין את תת ההכרה שנפתחת כמו מניפה שלה, אבל הוא לא מצליח לפענח את המיסטיקה שלה. מי שלא שמע את קולו המתוק של אלוהים, לא יבין על מה היא מדברת. דווקא כשהיא משתמשת בתפילין באותו שיר מפורסם, ארוטי ופרובוקטיבי, משהו מהגירסא דינקותא של לוי הקיבוצניק הדתל"ש מתעורר. גם חבצלת חבשוש, אחת מנשותיו המתאבדות של פנחס שדה, חוזרת בפרק כשוולך (לכאורה) מכתיבה ללוי שיר שממוען לדמותה.

הפרק השלישי מוקדש לד"ר משה קרוי (1948 – 1989 ), פילוסוף שהחל את דרכו בתיאוריות על ה"אגואיסט הרציונלי" ורעיונות פילוסופיים נוספים נוסח איין ראנד, וסיים את חייו, אחרי שסבב בכתות משונות, כדמות שוליים סהרורית ופרנואידית, אדם המבקש להעביר בראיון טלוויזיוני מסר מ"בני האור" ל"בני החושך". קרוי הוא דמות משונה, שקל להבין מדוע – בניגוד לשאר הדמויות בסדרה שנהנות מ"סוכני זיכרון" (כהגדרתו של אדם ברוך) ששומרים על שמם בתודעה הציבורית – נשכח לגמרי. הדבר המרשים בדמותו הוא העובדה שבחר לִחיות, ולא רק לכתוב, את כל אחת מהפילוסופיות שבחר. עם כל הטירוף המחולט שמתלווה לזה.

הפרק הטוב בסדרה מוקדש לציירת אביבה (1922 – 1989) הוא מתחיל בתיאור חייה המשונים עם בעלה, הצייר דוד הנדלר, ועובר להתמקד במערכת היחסים הסבוכה שניהלה עם בתה רחל, שאותה מסרה לאימוץ בגיל צעיר. אם שדה ו־וולך נפטרו עריריים וקרוי הטריף את בתו במהלך חייו – אורי לא יכלה לשאת את בתה כחלק מעסקת החבילה של "האמנית הטוטאלית". היא קיוותה שתצא "נורמלית", לא חלק מקללת האומנים. "הנך מקללת את האישה שבך", כתבה אורי ביומנה בגיל צעיר, "אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואח"כ אישה". בתה מציעה לה אפשרות ל"כפרה", תלמדי אותי לצייר היא מבקשת ממנה, תדברי איתי על אמנות. אבל אורי לא מסוגלת. היא לא רוצה שתלך לעולם הזה ונתלית בתירוצים שונים: את לא מספיק מוכשרת, הם רוצים את העבודות שלך רק כי את בתי.

חגי לוי. בחר את ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער ולצלם

"המקוללים" נמצאת בקו תפר משונה מאוד מבחינת ז'אנריסטית. למעשה מדובר בסוג של "מוקומנטרי" (סגנון שמנסה לחקות קולנוע דוקומנטרי, אלא שבדרך כלל הוא נעשה כפרודיה). צופה לא מודע שייפול על פרק אקראי עלול לחשוב בקלות שהוא אכן רואה צילומים "אמיתיים".

לוי הקפיד אמנם להשאיר בפיהם של הגיבורים טקסטים שכתבו או אמרו מבלי לשנות אותם (מלבד מילות קישור וכדומה), אבל מדובר בשחזור: שחקנים, איפור, סט צילומים עלילתי לכל דבר. הוא מעולם לא פגש אותם באופן אישי. חומרי הגלם האישיים שהוא לכאורה צילם צולמו כך שידמו את הקונבנציות המוכרות של הקולנוע התיעודי וקלטות הווידיאו: המצלמה תזזיתית, פסי מחיקה של הקלטות, הצבע מגורען, החומרים "מלוכלכים", מחוספסים, נוטים לחובבנות. במבחן האמינות מדובר בתוצאה מרשימה.

ההחלטה הזאת עלולה לקומם לא מעט צופים שעלולים לחוש מרומים. הספורט האהוב על צופים מן השורה בסרטים דוקומנטריים הוא לנסות ולזהות את המניפולציה על "האמת". לוי עשה להם עבודה קלה. כמעט הכול חוץ מהגרעין הרעיוני והטקסט הוא מניפולציה. אבל התוצאה היא סדרה מעניינת מאוד שמצליחה – בזכות הבחירה המשונה הזאת – להגיע למקומות שסרט תיעודי רגיל עם ראשים מדברים וחומרי ארכיון לא היה מצליח להגיע אליהם. אם יש סיבה להתרעם – היא על מה שנדמה כניסיון הדחקה של העובדות, כגון דחיקת הקרדיטים של השחקנים בסוף הפרקים והגדרתם כ"משתתפים" והבחירה לשדר את הסדרה תחת הפלטפורמה של ערוץ 8 של hot.

לוי הצהיר שהרעיון לסדרה דווקא התחיל כדבר דוקומנטרי לכל דבר, אלא שהיעדר חומרי ארכיון מספיקים הוריד אותו מהקונבנציה המוכרת אל הפתרון המשוחזר. פרק ה”אפילוג” שחותם את הסדרה (הפרק הדוקומנטרי ”הרגיל” היחיד) מראה את עמנואל, בנם של לוי ושל העיתונאית נילי לדסמן, מראיין את אביו על אודות הסדרה והמניעים האישיים שלו ליצור אותה. למרות העניין שיש בפרק, התחושה היא שזהו מעין ניסיון לתרץ ולהצדיק את הבחירה בשחזורים. ובכלל, פרק האפילוג לוקה ברצינות יתר של לוי ביחס לעצמו, מסוג רצינות היתר והחשיבות העצמית שמלוות את פנחס שדה – ממש כמו פרסום יומן הכתיבה של ”החיים כמשל”.

לוי לא היה צריך לתרץ את ההחלטה להפיק סדרה מוקומנטרית. ההגדרות הנזילות מטרידות את הקולנוע התיעודי מאז יום קיומו, וטשטוש הגבולות הופך עבודה רווחת בעשייה הדוקומנטרית בארץ ובעולם. די להזכיר שני סרטים ישראליים מוצלחים – ”שתיקת הארכיון” של יעל חרסונסקי (שלקחה חלק גם בפרויקט הזה) ו”ואלס עם באשיר” של ארי פולמן – שהצליחו, בדיוק כמו לוי, ליצור יצירה משמעותית על ידי הרחבת האפשרויות המקובלות.

הנה הילד: חמי רודנר ונמרוד לב


[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 1.10.2014]

"אין רוקנ'רול בעברית", שר פעם חמי רודנר באחד השירים הציניים והפחות מוצלחים שלו, "אף פעם לא היה ולא יהיה". רודנר עצמו דווקא היה חלק מהתקווה (שהתממשה לה חלקית) בשנות השמונים־תשעים לנסות וליצור רוקנ'רול שיעבוד גם בשפת הקודש. היום נדמה שהוא בחר לפרוש מהמרוץ לגמרי. "זמן אסיף", האלבום החדש והיפה שלו, מורכב מפופ הרמוני ולרוב אינטימי. שירים נוסטלגיים. הילד הפסיק לעשות רעש. אבל משהו מהרצון הזה עדיין נשאר אצלו, ואפשר גם לשמוע אותו באלבום "זורק לה עוגייה" שיצא לאחרונה לנמרוד לב, אמן מעניין שרודנר מלווה לאורך השנים.

כדי להתייחס לאלבומים החדשים של רודנר ולב צריך ללכת אל מסיבת סוף המאה הקודמת. רודנר הגיע למסיבה הזאת כפנים והקול של להקת "איפה הילד?", שהודיע באותו הזמן על פירוקה אחרי יותר מעשור של פעילות מוצלחת, והוציא את "גאולה", אלבום סולו מוצלח בשיתוף להקת "שליחי הבלוז".

תוך כדי הוא התחיל להפיק לאמנים אחרים, ביניהם זמר צעיר בשם נמרוד לב. אלבום הבכורה של לב, "אין מקום אחר", מוכר בעיקר מהסינגל "זה כל הקסם", דואט עם השחקנית אורלי פרל שנטחן עד דק בכל מדיום אפשרי. הזמזום שלכם עכשיו הוא בלתי נשלט: "כמו שאת כשאת פורשת כנפיים / אני צייר ואת זמרת בארים אדומה", קליפ של לב ופרל בגופיות קרועות ותאורה. שיר החופות הפופולרי של המילניום.

"זה כל הקסם" היה כלוב הזהב של לב. למרות שהוציא מאז כמה אלבומים (לבד ועם ההרכב שלו (Rhythm Beating Silence – RBS, ולמרות כמה חצאי־להיטים (“ימים טובים“ ו“כדורים פורחים“) וניסיונות מענייניים עם מוזיקה אלקטרונית – הוא נשאר בתודעה הציבורית כ“זמר של להיט אחד“ (One־hit wonder).

“זורק לה עוגייה“, אלבומו החדש שיוצא תריסר שנים אחרי אלבום הסולו הקודם, אמור להיות אלבום הקאמבק. לב אחראי ללחנים, לעיבוד ולהפקה של כל השירים. הטקסטים נכתבו על ידו ועל ידי בת זוגו נועה בנוש, ויש גם הלחנה אחת לשיר של רוני סומק (“הטמפרטורה היא אבק שרפה“) שלב כבר הלחין משיריו בעבר, וסומק אף מקריא את השיר בקולו. כאמור, גם מקומו של חמי רודנר לא נפקד הפעם, והוא שימש כאן כיועץ אמנותי (לצדה של בנוש). גם דניאל סולומון ומאיה בלזיצמן שותפים בחלק מהשירים.

זה אלבום לא רע, עם כמה רגעים מוצלחים, אבל לא כזה שיחזיר את לב למרכז הבמה. משהו בצבע ובאנרגיה שלו נשמע מוכר מדי, לא מלהיב מספיק. עיקר הבעיה נמצא בשירים שמנסים להיות גדולים, כמו השיר “נצא לרחוב“ – דואט של לב עם בתאל לוי (בתו של הזמר ישי לוי) בעלת הקול הנעים, שהיה יכול להמריא הרבה יותר גבוה בעיבוד מעניין או מפתיע. דווקא בשירים האינטימיים והפשוטים יותר, כמו בשיר “אחי הגדול“ (שנכתב לזכר אחיו שנהרג כטייס בזמן השירות הצבאי), לב מצליח לגעת במאזין, בעיקר בזכות הוויתור המודע על תחכום. זה כל הקסם.

לכאורה, חמי רודנר לא נעלם מהתודעה. הוא הספיק להוציא שלושה אלבומים מאז ההצלחה של "גאולה": "מלנכוליה אהובתי" (2002), "חמלה" (2003) ו"מכונת השירים הגדולה" (2007), והיה גם האיחוד המחודש של "איפה הילד" והאלבום החדש שהוציאו ביחד בשנה שעברה ("בני המאה ה־20") – אבל נדמה שכולם חלפו מתחת לרדאר. "זמן אסיף" הוא לא האלבום הגדול שאפשר היה לצפות ממנו להוציא, אבל הוא אלבום שכיף לשמוע ונראה שגם לרודנר ושותפיו (ביניהם: המפיק ערן וייץ והחברים ירמי קפלן, מתן אפרת ומאיה בלזיצמן) היה כיף להקליט.

סביב גיל חמישים הוא חוזר אחורה אל קיבוץ גבעת ברנר שבו נולד, "חוזר לכפר ההוא של ילדותי / אותו מקום אותה שעה / הריח המוכר עצי הפרי" ("זמן אסיף"), ב"בדרך לעין גב" הוא נוסע לקיבוץ לעשות שירה בציבור, לחורשת האקליפטוס, ובין לבין יש קיום של יום יום, שלושה ילדים ואישה ב"אהבה חפוזה", וזיכרון של העבר: "הלילה התפרקה עוד להקה בתל אביב / מסביב כוסות של בירה וחלום קטן ומנופץ" ("שיר שבור").

בהמשך הוא נוסע רחוק עוד יותר; בשיר "סבא חיים" רודנר שר (נפלא) ביידיש לסבא שהוא נושא את שמו: "אַן אַשכּנזער ייד / א קליינער, איידעלער ייד / מיט סבתא סוניה / האָט געקומען צו ארץ־ישׂראל – 'דער זון ברענט דָא – אוי, חיים, אוי, פאַרוואָס האָסט מיר ניט געזאָגט?'" (אגב, הוא גם מופיע מדי פעם עם הוריו במסגרת מופע שירים מתורגמים מיידיש). הטון היהודי ממשיך גם לשיר הסיום, גרסת כיסוי ל"אובלדי אובלדה" של הביטלס – אבות המזון המוצהרים של רודנר – שנשמע כמו שיר חתונה יהודי־צועני, סצנת סיום נהדרת לסרט של אמיר קוסטריצה.

פרובוקציית הקבצנים של זלדה (על דוד פרלוב ו"בירושלים")

חמישים שנה אחרי צילום "בירושלים", סרטו פורץ הדרך של דוד פרלוב יוצא כעת מחדש בפרויקט המחווה "עקבות בירושלים". וגם קצת על הסרט שלי.

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 6.12.2013]

"עקבות בירושלים", 2013.

"עקבות בירושלים", 2013.

את הפרובוקציה ב"בירושלים", סרטו התיעודי המכונן של הבמאי דוד פרלוב משנת 1963, סיפקה דווקא המשוררת זלדה שניאורסון־מישקובסקי. האישה הקדושה הזו, שכנראה לא פגעה בחייה בחרק, הייתה טריגר לתגובות חריפות והפגנות שהגיעו עד כדי התערבות אישית של ראש הממשלה דאז לאישור ההקרנה.

"כל קבצן זה אולי המשיח", אמרה זלדה כשהיא יושבת בביתה בשערי חסד, בבניין ברחוב הקליר הצמוד לביתי היום, וכיסוי הראש כמעט בורח לה אל מול המצלמה. היא מתקנת את המטפחת, ומצטטת מדרשים על קבצני ירושלים. מתוך העניים שממלאים את העיר, היא אומרת, יבוא הגואל. פרלוב ערך את הראיון כך שבמקביל מופיעים גם צילומי דיוקנם של קבצני העיר המעוררים סלידה, סקרנות וחמלה גם יחד. לא שונים בהרבה מקבצני העיר דהיום.

בשנת 1963 זלדה הייתה דמות אנונימית כמעט לגמרי. ספר שיריה הראשון ("פנאי") פורסם רק ארבע שנים אחר כך, ביוזמתה של יונה וולך. פרלוב הכיר אותה דרך ידידתה, המתרגמת עזה צבי שנפטרה לא מכבר (דמות מרתקת בעצמה, המופיעה גם היא על המסך), ובחר להקדיש לה פרק שלם בסרט שמתאר את ירושלים דרך פרקים קצרים. וכך, בין "מאה שערים" ל"גבול" עומד פרק הנושא את שמה, "זלדה", משל הייתה שכונה לעצמה בעיר.

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

לאחרונה יצא מחדש גיליון מיוחד של כתב העת "קשת" בעריכת אהרון אמיר, שבסתיו 1968 הוקדש באופן חד פעמי לקולנוע. הגיליון כולל ראיון בן 81 עמודים (!) של פרלוב, העונה לשאלותיו של מבקר הקולנוע הצעיר דאז משה נתן. פרלוב מתאר שם בפירוט את התגלגלותו הכמעט מקרית של הסרט בכלל, ושל הפרק הזה בפרט. אחרי שסיים את הריאיון עם זלדה הוא יצא לחפש ברחובות ירושלים את הדברים שעליהם דיברה. "חיפשתי גם את המשיח", אומר פרלוב לנתן בראיון, "את הקבצנים כמו בעולם התחתון".

אלא שהמשיחים הפוטנציאלים שנמצאו לא היו לרוחם של אנשי "שירות הסרטים הישראלי", אגף שהיה כפוף למשרד ראש הממשלה ושימש זרוע להפקת סרטים תיעודיים עבור המדינה, והפיק גם את "בירושלים". זלדה הרסה את האג'נדה בסרט שמממניו הממסדיים ביקשו להציג בו את בני דמותה כעולם הולך ונעלם, בתוך ירושלים חדשה העטופה בבנייה מודרניסטית נקייה.

הממסד ביקש להסיר את הפרק, אולי אפילו לצלם סרט חדש. בניגוד לפרק המתאר את המתרחש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, משוררת חב"דניקית המדברת על קבצנים לא תיראה טוב בחו"ל. אותו טיעון ידוע של "מה יגידו". המתנגדים נשאו כרזות: "אין קבצנים בירושלים". אבל פרלוב, אדם שידע עוני בילדותו, אהב את האתוס במדרש שהביאה זלדה. בסופו של דבר הגיעה השאלה להכרעתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול, וזה פסק: "למרות שיש מספיק קבצנים בסרט לשני סרטים, הוא ראוי להקרנה".

בשלושים ושלוש הדקות של "בירושלים" מציג פרלוב את דיוקנה של העיר שבלבה חומה המחלקת אותה בין מדינת ישראל הצעירה לממלכת ירדן, ארבע שנים לפני שאוחדה גיאוגרפית והשתנתה שוב. פרלוב מתעד את שכונת הספר דאז ימין משה, את ילדי נחלאות המבקשים שיצלם אותם, את הבניינים המוקמים בגבעה של קריית הממשלה.

הוא גם חוזר אחורה בזמן ומראיין את משה מורי רוזנברג, במאי "הסרט הראשון של פלשתינה" שצולם בשנת 1911 (על אף שזהו לא באמת "הסרט הראשון של פלשתינה". האחים לומייר הקרינו כבר ב־1895 סרט קצר שצולם בארץ הקודש). פרלוב אף מקרין קטעים ממנו בתוך "בירושלים", המתעדים את פרופ' בוריס שץ בבניין הישן של בית הספר לאמנות "בצלאל" – מה שהפך לבלגן גדול בהמשך, כשהתברר שרוזנברג לא נתן אישור לשימוש בחומרים.

את הקריינות לסרט כתב פרלוב יחד עם פרופ' יעקב מַלכּין, וזה אף הקריא אותה בקולו הסמכותי. לצילום הסרט גויס הצלם אדם גרינברג שיפתח בהמשך קריירה הוליוודית פורייה (ואף יהיה מועמד לפרס אוסקר לצלם הטוב ביותר), ולראשונה בסרט תיעודי בישראל נתבקש המלחין הקלאסי הישראלי־הונגרי עדן פרטוש לכתוב יצירה מוסיקלית מקורית לסרט. על הביצוע ניצח מאסטרו גארי ברתיני.

ההשקעה השתלמה; "בירושלים" נחשב מאז צאתו לנקודת ציון משמעותית בקולנוע הישראלי, זכה במדליית ארד בפסטיבל הקולנוע של ונציה באותה השנה, ונחשב ליצירה החשובה של פרלוב לצד ששת פרקי ה"יומן" שצילם מאוחר יותר. "דיוקן אישי ופיוטי שלא דמה לשום סרט תיעודי ואף עלילתי שנוצר בישראל קודם לכן", כתב בשנת 2011 אורי קליין, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ". "כשצפיתי בסרט לראשונה בשנת 1963 לא הייתי מודע עדיין לחשיבותו של פרלוב בתולדות הקולנוע הישראלי, אך כן ידעתי שבסרטו זה הקולנוע נולד נגד עיניי".

"לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב מצלם את "יומן" בדירתו בת"א

דוד פרלוב נולד בשנת 1930 בבירת ברזיל דאז ריו דה ז'נרו. כבנו של קוסם שהרבה להיעדר מהבית הוא גודל על ידו סבו. כפי שמסגיר שם משפחתו המשותף לרבים מאדמו"רי חסידות סטולין־קרלין, הוא צאצא למשפחה מיוחסת מהחסידות שהתיישבה בצפת בשנת 1857 (והיגרה בחלקה לברזיל לאחר מכן). בשנת 1952 עבר לפריז, עבד עם הדוקומנטריסט ההולנדי הגדול יוריס איוונס ועשה את סרטו הראשון כבמאי, "דודה צ'יינה הזקנה" (1957). שנה אחר כך עלה לישראל עם אשתו מירה, התגורר בתחילה בקיבוץ ברור חיל ואחר כך עבר לתל אביב.

כמו "בירושלים", גם סרטיו האחרים באותם שנים היו ברובם "סרטים מוזמנים" מגופים ממסדיים שונים, גופים שפרלוב לא תמיד הסתדר איתם. מלבדו הוא צילם סרטים רבים, ובהם סרט ביוגרפי (בתפר התיעודי־עלילתי) על דוד בן גוריון, הסרט העלילתי "הגלולה" על פי תסריט של ניסים אלוני (ובהשתתפות יוסי בנאי ואבנר חזקיהו), וגם סרט על משפט אייכמן.

בשנת 1973, לאחר שנתקל בקשיים במימון יצירותיו באמצעות הממסד הקולנועי בארץ, החליט לפנות לכיוון אחר. פרלוב החל לצלם את חייו ואת חיי משפחתו בצורה אינטימית, על רקע אירועים משמעותיים במדינת ישראל, במשך עשור שלם. התוצאה, ששת פרקי "יומן", נחשבת עד היום לאחת היצירות החשובות בקולנוע הישראלי ואף מהדהדת בתולדות העשייה הדוקומנטרית העולמית.

היבול התיעודי הנוכחי סובל מהצפה, כמעט בלתי נסבלת, של "סרטים אישיים" (על התופעה בישראל כתב ד"ר שמוליק דובדבני את ספרו המחקרי והמומלץ "גוף ראשון, מצלמה"), אבל בתחילת שנות השבעים פרלוב מנסח במשפט אחד את החידוש בעניין. "המרק החם מפתה", אומר קולו בעל המבטא הפורטוגזי מול מרק מהביל, "אני יודע שמהיום אעמוד בפני ההחלטה: לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב המשיך ליצור סרטים, בין השאר ארבעה פרקים חדשים ל"יומן" (בין השנים 1990־1999), וטרם מותו בשנת 2003 הספיק לזכות בפרס ישראל לקולנוע.

תצלום מתוך "בירושלים", 1963

בשנת 2005 ערך "מרכז פומפידו" בפאריס רטרוספקטיבה גדולה לסרטיו של פרלוב‏, ובמסגרתה הודפס בווינה עותק חדש ומשופץ של "בירושלים". קשה שלא להתרשם מהסרט גם היום, לא רק כעדות היסטורית אלא בעיקר כקולנוע תיעודי פיוטי רב קסם, שמצליח ליצור וללכוד דימויים קולנועיים וסצנות בלתי נשכחות.

השבוע, חמישים שנה אחרי הקרנת הבכורה שלו ועשור אחרי מותו של פרלוב, יוקרן הסרט מחדש יחד עם תשעה סרטים קצרים שנעשו בהשראתו כסרט באורך מלא (87 דקות) בשם "עקבות בירושלים" (הפיק ואצר: רנן שור, מנהל בית הספר "סם שפיגל" לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים).

בדומה לסרט המקורי, "עקבות בירושלים" מורכב מתשעה פרקים שהם תשעה סרטים קצרים שמציגים מבט עדכני על העיר שהשתנתה. אחד מהתשעה הוא סרט קצר שביימתי יחד עם אלעד שוורץ בשם "מקדש מעט", סרט שחוזר אל מוזיאון ישראל שאותו מצלם פרלוב בבנייתו. "הבניין עוד לבוש פיגומים", הוא אומר שם, "וכבר הוא ממהר להיכנס להיסטוריה". ביום שלישי הקרוב יתקיים באותו בניין עצמו כנס על הסרט (בין המשתתפים: ארי פולמן, בלהה בן אליהו ושניים מיוצרי "בירושלים" – אדם גרינברג ופרופ' יעקב מלכין ) ואחריו תוקרן הקרנת הבכורה.

מלבד סרטים שיצרו סטודנטים כמוני כונסו בסרט גם סרטיהם של בוגרים מוכרים של בית הספר, כמו דוד אופק ("בת ים־ניו יורק", "ההרוג ה־17"), נדב לפיד ("השוטר") ודן גבע ("צד רביעי למטבע"), שהסרט הקצר בבימויו "אורשלים" נוצר במסגרת סדנה שפרלוב העביר ב"סם שפיגל" ב־1993.

ב־12 בדצמבר יוקרן הסרט כאירוע בינלאומי ב־50 סינמטקים, מוזיאונים, פסטיבלים, בתי קולנוע ובתי ספר לקולנוע ברחבי העולם ובישראל בו זמנית, בין היתר במוזיאון לודוויג לאומנות מודרנית שבעיר קלן שבגרמניה, במוזיאון הקולנוע במינכן, במוזיאון הקולנוע בשנחאי ובמוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק.

כנס המחווה לפרלוב במוזיאון ישראל

מעז להפתיע – על "חולות" של מארק אליהו

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 8.11.2013]

מארק אליהו / חולות

"חולות", האלבום החדש והאינסטרומנטלי כמעט לגמרי של מארק אליהו והקמנצ'ה שלו (כלי קשת, מעין כינור מזרחי ממוצא פרסי), הוא מעין בקבוקון חול צבעוני מהמדבר. כמו זה שהיינו מכינים בטיולים השנתיים במכתש רמון. פסים פסים של אדמה מרהיבה, צבעונית, אטומה עם נר שעווה, שאפשר גם להניח על המדף בחדר ולהיזכר. הזמנה תמידית למסע.

"מסע" הוא קלישאה שחביבה על יחצ"נים בבואם לתאר את המוזיקה בקומוניקט שמצורף לאלבום, בפרט בז'אנר המכונה (אני שונא את ההגדרה הזאת) "מוזיקת עולם". בדרך כלל מדובר במילה ריקה. כדי שיתקיים מסע צריך להתחיל מנקודה אחת ולהגיע לנקודה אחרת; פיזית או רוחנית. ובדרך – גם כדאי שהמסע הזה יהיה מעניין למאזין – צריך לחוות משהו או להבין דבר חדש. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שיצאתם למסע מאלבום מוזיקלי?

"חולות" הוא היוצא מהכלל בתוך ערמה של זיופים: מארק אליהו באמת מנווט באטלס רחב ועתיק, שיוצא מאזור מרכז אסיה, עובר לקווקז, לפרס, למזרח התיכון, לאוטונומיות יהודיות, ערביות, מיסטיות, וגם חולף על פני הרמוניות מערביות ומעודכנות. כמו שאפשר להבין מרצף הקטעים הראשונים – "קרוואן", "נסיעה" ו"געגועים" – אנחנו מתניעים למסע משחוזר של חולות נודדים.

אליהו נולד בשנת 1982 בדאגסטן שבהרי הקווקז למשפחת מוזיקאים. משפחתו עלתה לישראל בסוף שנות השמונים. אמו פסנתרנית ואביו הוא המלחין, המוסיקולוג ונגן הטאר (כלי פריטה פרסי) פרץ אליהו, ששותף כמעט מלא להלחנה ולביצוע באלבום החדש.

אליהו הבן התחיל ללמוד לנגן בכינור בגיל ארבע. אל נגינת הקמנצ'ה הגיע אחרי שנסע לבדו כנער בן 16 לאזרבייג'ן, במסע שהתחיל דווקא ביוון, שם למד לנגן בסאז (כלי פריטה תורכי־אזרי) אצל המוסיקאי רוס דאלי. חצי שנה אחר כך הוא שמע ביוון לראשונה תקליטור של גדול נגני הקמנצ'ה, אביל אלייב. כמו בסרטי סמוראים, אחרי ששמע את המאסטר התחנה הבאה הייתה לחפש אחד כזה לעצמו, ו"כזה" נמצא רק בבאקו בירת אזרבייג'אן. אליהו התגורר שם כשנתיים, ולמד את נגינת הקמנצ'ה אצל אדאלאט ואזירוב, מאסטר קפדן ותובעני שלא עשה הנחות לנער לישראלי הצעיר עד שהסכים לחייך סוף סוף בהנאה למשמע הנגינה שלו.

השליטה של אליהו בקמנצ'ה הפכה אותו למעין מאסטר בעצמו, בוודאי בארץ. הוא חרש את הבמות לבד ועם אביו, הספיק לעבוד עם אמנים רבים (ברי סחרוף, אילנה אליה, ריטה, עמרי מור ועידן רייכל), ועומד בעשר השנים האחרונות מאחורי ״אנסמבל מארק אליהו״ המורכב מנגנים המנגנים על כלי נגינה שורשיים מתרבויות שנות. אלבום הבכורה שלו "קולות יהודה", שיצא בשנת 2005 , היה יצירה מורכבת ושלמה, שגם השתמשה במדבר כמוזה (המשפחה התגוררה באותה התקופה בערד) וחשפה את אליהו כאמן רציני מאוד ביחס לגילו הצעיר.

האלבום החדש ממשיך את אותו הצליל אבל גם מנגיש אותו מעט; הרצועות קצרות יותר ומעִזות יותר להפתיע ולהתפרע. הוא מתבסס בחלקו על הפסקול שכתב אליהו לסרטו של הבמאי בני תורתי, "בלדה לאביב הבוכה" שיצא בשנה שעברה. יש לי הרבה הערכה לניסיון של תורתי לייצר מין מערבון מזרחי־מוזיקלי, אבל אני לא בטוח שהניסיון הזה צלח. לפחות לא במובן הקולנועי. אנשים שיצאו מהסרט התפעמו בעיקר מהפסקול המהפנט של אליהו (שזכה בהמשך גם בפרס הפסקול הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר ובפסטיבל ירושלים לקולנוע של 2012 ) והוא מצליח להפעים גם בהאזנה מחודשת בבית. "קרב שתייה" ו"תשעת המופלאים" הים תיכוניים ו"נסיעה"(שמופיע כאן בשתי וריאציות) הם מהקטעים שמוצלחים גם באלבום.

דווקא שיר הנושא של הסרט (שנקרא גם הוא "בלדה לאביב הבוכה") בולט כאן בחריגותו. אולי זו השירה בדואט של הזמרות אישתר ורינת בר, אולי זה עצם ההכנסה של המילים המקבעות לעולם של צלילים פתוחים שיוצרים שלושה עשר נגנים. כך או כך, למרות יופיו של השיר הוא מפתיע אותי מחדש בכל האזנה.

עוד רצועה שיש בה תפקיד שירה קטנטן (בביצוע ניסים לוגסי) הוא "שחר אבקשך" שנכתב על ידי אליהו האב בהשראת שירו של אבן גבירול. אבל שם, בניגודלבלדה, הבל חת השירה הקצרה משתלבת באופן מושלם בניגון העדין והמדויק שצומח כמו פריחה מפתיעה בחולות. מצד שני, הרצועות "ניגון נאווה" ו"ציפור האש" מציעות מקצב פראי ומנוגד, ובעיקר הזמנה לריקוד.

בחורף הזה, שמתחיל לטפטף בשעות אור מתקצרות וקור שקורא להתכסות בשכבות עבות של בדים, קשה לצאת למסע אמיתי עם תיק על הגב. "חולות" של מארק אליהו מציע את הדבר הקרוב ביותר למסע של אמת מתוך הבית; רק לעצום עיינים ולהקשיב לצלילים. חורף טוב.

 

צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)

צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)

עוד חוזר הניגון: "נדודים", "מה לאהובי" ו"נג'ארה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 25.10.2013]

בראיון שערכה רחלי ריף מעל דפי מוסף זה עם יאיר הראל, האיש מאחורי אתר "הזמנה לפיוט", התעקש הראל שעולם הפיוטים עדיין לא הפך למיינסטרים. אני לא בטוח אם הוא דיבר בהצטנעות או בהיתממות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שעולם הפיוט הפך בשנים האחרונות לז'אנר לגיטימי וכבד משקל במוזיקה הישראלית, הרבה מאוד בזכות פעילותו המבורכת של הראל ושותפיו.

נדמה שאין כמעט אמן – מערן צור ורונה קינן ועד בני משפחת בנאי – שלא ניסה את כוחו בטקסטים הקדומים. סוג של סמל סטטוס. אחרי קצת יותר מעשור, קל לראות בפרספקטיבה את נקודת השיא ("אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח) ואת הניסיונות שעבדו פחות ("אלמליח־לרוז־שטרית", למשל) ואת מבול המבקשים להצטרף לחגיגה. שלושת אלבומי הפיוטים החדשים שיצאו לאחרונה – "נדודים" של הלובים, "נג'ארה" של אנסמבל היונה ו"מה לאהובי" של נקמת הטרקטור – נמצאים ברשימה המוצלחת של הז'אנר. הם אומנם שונים זה מה, אבל שותפים לנקודת המוצא החפה מגימיקים, ומלאה בכבוד ואהבה לחומרי הגלם העתיקים.

"נקמת הטרקטור" היו שם קודם, הרבה לפני שהמילה "טרנד" הוצמדה למילה "פיוטים". כבר באלבום הבכורה שלהם, לפני כרבע יובל, הופיעה גרסת רוק ל"אדון הסליחות". אחר כך הם המשיכו ל"אחד מי יודע" (בהפקת המחול "קיר" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע), ואת "אל נורא עלילה", השיר שחותם את הדיסק החדש, הם מבצעים כבר שנים בהופעות.

אחרי שמונה אלבומים ואינספור פרויקטים, "מה לאהובי" הוא סוג של שיא במפגש הרוק הלא מתחנף שהטרקטור נותנים לקהל המאזנים הלא גדול אך המאוד אוהד שלהם. אבי בללי, מנהיג הלהקה, הפיק מוזיקלית את האלבום והלחין את כל השירים של אבן עזרא פרט לשניים ("דדי יפת תואר" שהלחין רועי ירקוני, ו"אל נורא עלילה" שהוא לחן מסורתי עממי(, תחילה בשביל “פסטיבל העוד“, ולאחר מכן כחלק מפרויקט זיכרון אישי לאביו שנפטר במהלך העבודה על החומרים. לעיבודים שותפים כל החברים של ההרכב הנוכחי שכוללים מלבד בלילי את אופיר לייבוביץ‘, אביב ברק, גליה חי ורועי ירקוני.

את רבי משה אבן עזרא (1055־1140), משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד נדמה שאין צורך להציג, לפחות כל עוד שר החינוך לא מימש את איומו לבטל את בחינת הבגרות בספרות. הוא נודע כמי שלצד שירת קודש כתב גם שירי חול על חייו בגרנדה, והסליחות שלו מילאו את מחזורי התפילות שנקראו בחודש שעבר בבית הכנסת. השילוב בין חשק, אמונה, אפלה, סליחה, אהבה, געגועים וחשבון נפש הוא ממילא חומרי הגלם שמעסיקים את ההרכב. גם הרוק המתקדם שלהם נפגש כאן בצורה מוצלחת עם הצלילים האנדלוסיים, ושומר עניין מהפתיחה המעט קודרת של “עד אן (בגלות)“ ועד הסיום הקופצני של “אל נורא עלילה“.

שני אורחים מיוחדים ומוצלחים מתארחים בשירה, שניהם בשירים מ“שירי היין“ של אבן עזרא. יורם חזן מכנסיית השכל מצטרף ל“שתה אחי“ ושלמה בר ב“כתונת פסים“. בר נשמע כמו החזן הוותיק בבית הכנסת, שליח ציבור ששר על חשק היין באותה התשוקה ששמורה לשירי שער השמים, בעוד חזן משחזר את הקצב הערבי שבו נכתבו שיריו של אבן עזרא, בשיר שהיה נכנס בקלות גם לאלבום החדש של כנסיית השכל: “שתה אחי והשקני עדי כי / ביד הכוס יגון לבי אמגן / ואם אמות לעיניך מהרה / תחייני כנגן המנגן“.

ומהיין אל הערק. כשאשתי נכנסה למשפחה ומצאה את עצמה בבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו הסברתי לה שבאופן עקרוני מנגינות הפיוטים כאן מאוד פשוטות. קשה מאוד להסתבך איתן גם אחרי כמה כוסות של ערק אחרי הקידוש שנערך בצד בזמן מכירת העליות לתורה. הפשטות היחסית הזאת הופכת את העבודה של יניב רבה וינקלה סגל, המעבדים והמנהלים המוזיקליים של “נדודים – מסע אל הפיוט הלובי“, למרשימה כל כך. הם השאירו את המנגינות עצמן, אבל שינו ועדכנו את המעטפת. לפעמים בצורה מפתיעה מאוד. כבר בפתיחה, בפיוט המפורסם “אבי חנני“, הם לוקחים אותו הרחק מחופי הים התיכון אל חוף הים האדום. סולן האלבום יצחק חיון (אחד הפייטנים המוכשרים של העדה, יחד עם אחיו שאול חיון) משודך לרביד כחלני (“ימן בלוז“) ויחד הם שרים בעברית וערבית, אבל אין ספק שהגרוב התימני גובר על הרוח הטריפוליטאית בסערת כלי הקשה ומקצב.

חוץ מכחלני מתארחים גם ארז לב ארי ושי גבסו בפיוטים מוכרים (“יעלה יעלה“ ו“יגדל“ בהתאמה) וברי סחרוף בפיוט שלא הכרתי בשם “שור לעמל“, טקסט שנכתב כנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת ועוסק בהתחזקות לקראת הגאולה. הדיאלוג הקולי בין סחרוף וחיון לעוד המהפנט של יניב רבה הופך את המנגינה הפיוטית הזאת לקסם אחד גדול.

"נדודים" שהופק ביוזמתו ובתמיכתו של "מרכז אור שלום" ומנהלו פדהצור (פדי) בנעטיה הוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של הוצאת "נענע דיסק" (שגם "אדומי השפתות" יצא במסגרתו) והוא אלבום נהדר בעיניי. אם כי אני חייב להודות שקשה לי לשפוט אותו באוזניים נקיות. אפילו מצאתי את תמונתו הדורת הזקן של סבא רבא שלי, רבי רפאל דאבוש זצ"ל (אב בית הדין היהודי בטריפולי), מעטרת את חוברת האלבום. אבל נדמה לי שבזכות עבודתם המפתיעה של רבה וסגל הוא יכול לעניין גם אנשים מחוץ לעדה (כמו גם אלבום הפיוטים הטריפוליטאיים של האחים גיא ורועי זוארץ). מה גם שלא כל היצירות שנבחרו להיכנס הן ממוצא לובי מובהק, וחלקן לא מוכר גם לבני העדה. העיבודים מנצלים את הנקודה הגיאוגרפית של לוב כמקום שמשופע במוזיקה ערבית, אפריקנית, תורכית ואיטלקית, בשפע גדול שכולל גם קאנון, קאחון, קלרינט תורכי, בוזוקי, גיטרה, קמנצ'ה, טאר, כינור, צ'לו, פסנתר וכלי הקשה.

על עטיפת האלבום של "אנסמבל היונה" מצויר דרוויש סוּפי בריקוד מסתובב, במה שנדמה כהצהרת כוונות על מטרתו, שלא רחוקה מאותם דרווישים המבקשים את הא־לוהים דרך האמנות המיסטית. המוזיקה והפיוט שעושים כאן "אנסמבל היונה" הם גם אמצעים להשגה רוחנית, ובהקשבה דרוכה הם אכן מסוגלים להעביר את המאזין למצב נפשי אחר.

האנסמבל הוקם על ידי המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, והיא גייסה לפרויקט את אחיה, הרב יהודה עובדיה פתיה, שישמש סולן בשירו של המשורר והפייטן רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555 – עזה, 1628) בלחן שנשמר במסורת המשפחתית של משפחת פתיה ומקובלי בגדד. מבין שלושת האלבומים שנסקרים כאן, "נג'ארה" הוא הצנוע ביותר מבחינת התעוזה המוזיקלית. הוא שומר רוב הזמן על הסגנון הערבי המקובל, אבל הוא עושה זאת בדיוק הפקתי ומוזיקלי (בין הנגנים נמצאים גם נאור כרמי ואסף זמיר מההרכב החסידי "הלב והמעיין" ואליהו דגמי מ"הלווים") שכל צליל בו נבחן ושויף על ידי האחים פתיה־פדיה, שמצדיקים את הריכוז שדרוש להאזנה.

 ——-

מה לאהובי – משיריו של משה אבן עזרא

נקמת הטרקטור

אנובה מיוזיק

נדודים

הלובים

נענע דיסק

נגארה

פיוטים מיסטיים

אנסמבל היונה (נענע דיסק)

לא נשנה את העולם – יהורם גאון ועמיר בניון

[פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 13.9.2013]

כביום היוולדי / יהורם גאון (אן.אם.סי) | שירי ארץ אהבה / עמיר בניון (נבל עשור)

נסענו לצפון, וכדרכנו בנסיעות ארוכות עשינו טרייד־אין עם אבא שלי :אנחנו נקבל לחופש את המכונית שלו עם הדלקן והמזגן , והוא יתמודד עם הגרוטאה שלנו לכמה ימים חמימים במרכז. בחור נדיב אבא שלי, עם טעם מעט משונה במוזיקה. הרים של דיסקים פזורים במכונית שלו והם נחלקים לשלושה ז'אנרים מובילים: אלבומי פיוטים ומוזיקה דתית ,אלבומים מזרחיים מתקופת דקלון וג'ו עמר ועד ימי משה פרץ ודודו אהרון, ואלבומי ארץ־ישראל־הישנה־ והטובה בכיכובו הבלתי מעורער של יהורם גאון.

בעוד שאת מנגינות הפיוטים והמוזיקה המזרחית ספג אבי בבית שבו גדל, לשירי ארץ ישראל הוא הגיע דרך החברה שסביבו. בלי להיגרר לדיון בסגנון אמנון לוי והשד העדתי, אפשר להגיד שכמו מזרחים רבים בני דורו, גם הוא ביקש להצטרף למעגל השירים של מדורת השבט הפטריוטית בימים ההם. למען הסר ספק: מדובר בשירים יפים מאוד, וכמו שמעידים האלבומים הפזורים במכונית הוא שומע אותם עד היום באהבה גדולה. בזמן שאנחנו מתחילים לנסוע ומהמערכת בוקע האלבום החדש של יהורם גאון שאותו כתב והלחין עמיר בניון, אני מבין שבשביל אנשים כמו אבא שלי, "כביום היוולדי "הוא באמת האלבום המושלם.

בדומה לאבי, גם עמיר בניון (לא מיותר לחזור על כך: כנראה היוצר המעניין ביותר כיום במוזיקה הישראלית) הגיע אל הזמר הישראלי מבית שורשי של המוזיקה הערבית־מזרחית. ועל פי עדותו, גם במשפחת בניון יהורם גאון היה דמות נערצת ואהובה.

בניון תרגם את האהבה לזמר העברי במוטיבים שחזרו שוב ושוב בשירים שכתב (בעיקר בלחנים ובעיבודים), והגיע לשיא באלבום הנפלא ולפני אחרון שלו  "עץ על מים". קשה היה לפספס את רוחה של נעמי שמר שהתערבבה לה עם ההגשה האקספרסיבית של בניון, והוא אף חידש באלבום שיר של שמר, "כמו חצב", שאותו ביצע במקור יהורם גאון.

ובכלל, בניון הוא מחדש עקבי של שירים ישראלים נושנים. "שירי ארץ אהבה" (2013) האלבום האחרון שלו, שיצא לפני כמה חודשים, כולל 12 גרסאות כיסוי של שירים עבריים קלאסיים .לא כתבתי עד עכשיו על "שירי ארץ אהבה" בעיקר כי הרגשתי שאין הרבה מה להגיד עליו. מצד אחד, הדברים הבאמת מעניינים של בניון קורים כשהוא יוצר אותם בעצמו. מהצד השני, כמעט כל שיר שבניון מבצע יהיה מעניין. ואכן, "שירי ארץ אהבה" נע בין כמה חידושים נהדרים ומוצדקים כמו"נוף ילדות" (שלמה ארצי), "אל בורות המים" (נעמי שמר) ו"פגישה לאין קץ" לבין שירים שהיו נחמדים אבל רחוקים מהעוצמה הצפויה ("יש בי אהבה "ו"שדות גולדברג") וגם אחד מעט מביך ("מת אב ומת אלול"). בשמיעה חוזרת הוא נראה כמו הכנה ראויה לאלבום שכתב בניון לגאון.

יהורם גאון, חתן פרס ישראל, ואמן שאין צורך להציגו מגיע לאלבום הזה בגיל שבעים וארבע ובוחר לקרוא לו "כביום היוולדי". במובן מסוים, אחרי שבע־עשרה שנות בצורת של חומר מקורי, יש באלבום הזה לידה חדשה, לפחות מבחינה מוזיקלית. גאון העדיף להתמקד בשנים האחרונות בעניינים אחרים (ובהם כמה תפקידי משחק נהדרים) ואל ההכרה המוזיקלית הוא חזר דווקא בעקבות השתתפותו בתוכנית "בית ספר למוסיקה", ובזכות ראיון מלפני שנתיים שבו כינה את שותפיו המזרחיים לערמת הדיסקים באוטו של אבא שלי כ"זבל איום שהשטן לא ברא". הראיון הוא חולל סערה זוטא, וגם בניון ספק הגיב לו בשיר הפארודי ששחרר "סיפורו של'אני אוהב אותך"'. אחר כך טען גאון שכיוון אל ה"חצץ "של המוזיקה המזרחית (הווה אומר, לתפיסתו , אותו צד חדש בערמת הדיסקים המזרחיים) ויש מי שרואה את החיבור לבניון, שנוצר פחות או יותר בזמן הסערה, גם מתוך ההקשר הזה.

עם או בלי קשר, גאון ידע מה הוא בוחר. בניון יודע להתאים את החומרים שהוא כותב לאמנים המבצעים. כך היה עם גידי גוב באלבום "בקצה ההר"  (2005), ועם ישי לוי באלבום "את" (2012). הוא גם הביא איתו כנדוניה את ליאור שושן ואודי תורג'מן שעובדים לצדו זמן רב כמפיקים המוזיקליים. מלבדם משתתפים באלבום גם המוזיקאים אלון נדל, יאיר מיכאל, סניה קרויטור, ירון חסון, מורן רון בראון, נעה איילי, גלי חי וקרן טננבאום.

עשרה שירים מכיל האלבום הקצר (31 דקות בסך הכול). למרות השנים, הקול של גאון לא השתנה הרבה: הוא נשאר צלול ומלא פאתוס, לפעמים על גבול האופרה. אומנם הקול הוא קול גאון, אבל הידיים ידי בניון. הטקסטים שהוא כתב הופכים את גאון למין קהלת שכזה. מהפתיחה שבה הוא מבקש "תן לי כוח, עייפתי לחשוב כל כך הרבה" ("תן לי כוח") דרך "בסוף היום כולם מגיעים בדיוק לאותו מקום" ("בסוף היום"), ועד "חבשתי כבר את הכתר המכור / שרביט היה וגם בגד מפואר / ניסיתי כבר את כל החיזיון המלכותי /תראו אותי" ("כביום היוולדי"). עוד נושא שחוזר אצל בניון בכלל ובאלבום הזה בפרט הוא המלחמה הקבועה נגד האגו האנושי ויחסיותו של האדם בעולם. "מה השתנה בי מאמש , בן לילה הפכתי מישהו שלא יודע הכול" ("אני שראיתי את הכול"). בהקשר הזה יש לראות גם את "לא אני ולא אתה", דואט של השניים שהוא תגובה עדכנית לאייקון אחר של המוזיקה הישראלית ("אני ואתה" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב): "אני ואתה לא נשנה את העולם ,"הם מכריזים" ,אם רק נשתנה בעצמנו קצת ,זה יספיק."

יהוא ירון והגעגוע – ראיון לרגל צאת האלבום החדש

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 26.7.2013]

לא באמת כותב שירי אהבה. יהוא ירון (צילום: עומר מסינגר)

שני עננים מרחפים מעל "אמן השכנוע העצמי", האלבום החדש והיפה שהוציא יהוא ירון לאחרונה, וכל אחד מהם צובע את השמים שלו בצבעים חדשים, כאלו שלא הופיעו באלבום הבכורה המצליח שהוציא לפני שנתיים, "דברים יומיומיים כאלה".
ענן אחד, לבן ושקט, בא בדמותה של בתו הבכורה אילה, שהריונה ליווה את הריון האלבום. בין שני ההריונות הוא מוצא לא מעט קווים מקבלים; "למרות שבאלבום יש לך יותר שליטה על האופי, אתה מחנך את האלבום לפני שהוא נולד".
לענן השני, הגשום והזועף, אחראית מחלת הטרשת הנפוצה שממנה הוא סובל. "המחלה אמנם אובחנה אצלי כבר בזמן הקלטת האלבום הקודם", מספר ירון, "אבל היא לא הייתה שם כשכתבתי את השירים לאלבום ההוא, ולכן גם היא לא הייתה נוכחת". ב"אמן השכנוע העצמי" המחלה מופיעה כחלק מהעיסוק המורבידי הכללי שהאלבום עמוס בו, עומס שמתנגש בציפייה הגדולה ללידה ולחיים. הצמד הידוע בשם ארוס ותנטוס. "אפשר להגיד שיש באלבום יומן של תקופת ההיריון", אומר ירון, "תיעוד קצת אמורפי. הרבה מהשרים הם כאילו שירי אהבה".

דגש על הכאילו.

"כן. כנראה שאני לא באמת כותב שירי אהבה".

"המחלה שלי דורשת בשלומך / והיא נוברת במדף התקליטים / בכל פינה בבית היא תלויה על הקירות", שר ירון בשיר "היא". המדפים בבית הנעים של ירון, אשתו מירב שחם והבת אילה (כבר בת 7 חודשים) מעל כיכר מסריק בתל אביב מחביאים אותה היטב. הבית עמוס תקליטים וספרים. הרבה עמוס קינן, הרבה יורם קניוק ("היהודי האחרון הוא כנראה הספר שאני הכי הרבה אוהב בעולם, זה הגוד סאן של הספרים"). מותו הטרי של קניוק, אף על פי שירון לא הכיר אותו אישית, עדין מעסיק אותו. קניוק, הוא מצהיר, "השפיע לא מעט על האלבום הזה"

אני שומע אותו חזק בשיר "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה".

"גם, לא רק. אני חושב שאצל קניוק יש לך במשפט אחד את הכול ביחד; האישי שלך וההיסטורי שלך, וההיסטורי של המשפחה שלך והעם שלך וגם ההיסטורי של העולם. הוא כל הזמן עסוק בלכתוב את האמת תוך כדי שהוא ממציא אותה. כל התחום הזה של אמת ושקר אצלו הוא מורכב ומרתק. הוא יכול לכתוב במשפט אחד את כל הדברים שאני מנסה לכתוב עליהם אלבום, אתה יכול להתנדנד על הענפים האלה לנצח".

יש תחושה שהפעם אתה רוצה לספר באלבום הזה סיפור.

"ניסיתי ליצור נרטיב מאוד כללי, יותר במובן של אחידות נושאית ומוזיקלית. בניגוד לאלבום הקודם, באלבום הזה ביקשתי צלילות. האלבום הקודם היה, באופן כללי, דחוס ואינטנסיבי. זה לא שאין את זה כאן, יש את זה כי זה אני, אבל הפעם החולצה שרציתי ללבוש היא יותר אוורירית – דווקא בגלל שהרגשתי שמה שאני אומר כאן הוא יותר טעון, יותר אישי".

אתה מרגיש בתהליך את "מבחן האלבום השני"?

"לאו דווקא בהקשר של קהל, אלא יותר להוכיח לעצמי שהאמנות שלי סוחבת מים בכלל. באתי לאלבום הראשון עם כל החיים שהיו לי עד אז. מצבור גדול של שלושים שנות חיים שמספקות המון חומרים. בנוסף זה גם שלושים שנות חיים שאתה מפנטז על "איך יישמע האלבום הראשון שלך?". נראה לי שלאלבום ראשון אתה תמיד מגיע בפנטזיה וברעיונות של "מה זה בשבילך לעשות מוזיקה ולכתוב שירים". באלבום הזה התהליך היה אחר: כתבתי, עשיתי סקיצות, חזרות וישר להקלטות. זה היה כמו להסתובב עם מצלמה, כאילו עשיתי סרט תיעודי. מכאן אולי הנרטיב הגדול של האלבום, התעסקות באמת".

"אומן השכנוע העצמי".

"אתה יכול להסתובב שבועות שלמים עם הרגשה רעה שאתה לא יודע מאיפה היא באה, או דיכאונות שונים. יש תכונות שקיבלת בירושה מההורים או מהחברה – "אני לא באמת כזה" כמו שאומרים. אני חושב שאם זה משהו נרכש, אתה יכול גם לאבד את זה – וזה דורש הרבה שכנוע עצמי. גם המחשבה שאתה יכול להיפטר מזה זה שכנוע עצמי. כל העניין הזה הוא פילטרים שאתה שם על האמת, גם כשאתה מדבר לעצמך וגם כשאתה מדבר אל העולם. הרבה מהבעיות שלנו קשורות בזה, ויכול להיות שגם כל הפתרונות קשורים לזה בסופו של דבר".

אתה מצליח בכתיבה להשתחרר מעצמך?

"אני לא מצליח לכתוב על דברים שהם לא אני. זה משהו שאני מגלה אותו. כל פעם שניסיתי לכתוב על דברים אחרים זה לא היה ממש מוצלח. מה שמוזר ומשמח מבחינתי זה
שדווקא השירים שאני אומר עליהם 'זה משהו שבנאדם אחר לא יכול להתחבר אליו, זה רק שלי' אלו השירים שבאים האנשים אחרי הופעה או כותבים ברשת שהם עברו איתם חוויה. מצטטים משפטים שמבחינתי הם ממש תיעוד אישי לגמרי ומסבירים איפה זה פגע בהם".

יש באלבום שני טקסטים לא שלך, אחד של הסופר האיטלקי קורציו מלפרטה וגרסת כיסוי ל"עפר באדמה ("Dirt in the ground”) של טום וייטס, שכבר הופיע בפרויקט ”שירים משומשים”  של אתר ”עונג שבת”, אבל בגרסה קצת שונה.

"במהלך הכתיבה של האלבום היה ברור שהשיר של ווייטס יהיה שם בגלל האופי שלו, אבל גם היה ברור שהוא יוקלט מחדש, שהוא צריך להיכנס לשפה של האלבום, לאווירה שלו, שהיא מאוד חיה. מין אפקט של לייב. הרבה מזה קשור לדרך ההקלטה. האלבום הוקלט לייב, כל כלי הנגינה פחות או יותר. רצינו להשיג את החום של הלכלוך, והרבה מהמניפולציות נעשו כבר בהקלטה עצמה. סאונד תופים הוא בעיניי דבר עיקרי באלבום. היה חשוב לנו שהסאונד שלהם ישקף את החדר הגדול שבו הקלטנו. אני מרגיש שכמו שאני מדבר איתך על הלידה והמחלה כשני קטבים באלבום, ככה גם בסאונד: יש התופים והפסנתר שהם תופסים את הכול".

יהוא ירון נולד בירושלים בשנת 1981, וגדל במקומות רבים במרכז הארץ. הוא למד במגמת ג'אז בתיכון אלון ברמת השרון, והתחיל לנגן בגיטרה בס. בעקבות הצעה לקבל חינם קונטרבס תמורת נגינה בהרכבים, הוא התמקצע על הכלי שהפך למזוהה איתו יותר מכול, אם כי הוא טוען ש"לנגן קונטרבס זה הדבר שיוצא לי לעשות הכי פחות בזמן האחרון. אני יותר כותב, מפיק ומנגן בס".
במהלך השנים הוא היה חבר במספר הרכבים (River Styx, פאניק אנסמבל, קטב מרירי, חלוק חד פעמי) הפיק את האלבומים של ”כלבי רוח”, רן שחר ורות דולורס וייס (”בהפקה אני והאמן מתחתנים לרגע – לטוב ולרע”), וליווה את זאב טנא, רונה קינן, גלעד כהנא ואביב גדג’. בגדג’ ווייס, חבריו לסצנת מוזיקת האינדי הישראלית, הוא רואה ”חברים הכי טובים. הדבר הכי קרוב שיש לי לחברי ילדות. אנחנו רצים ביחד כבר הרבה זמן – ואין לי חברים הרבה זמן, יש לי חבר אחד מהתיכון וזהו. ובגלל שאת שניהם
ליוויתי הרבה זמן לפני שבכלל פתחתי את הפה, הם הפכו להיות ההשפעות הכי גדולות שלי”.

השפעות שחדרו גם לאלבומים?

"באלבום הראשון זה חדר בצורה ממש מודעת, הרגשתי את זה קורה וזרמתי עם זה. יש שם ממש ציטוטים מאביב. פתאום שמתי לב, למשל, שאני אומר באחד השירים 'כל מיני רעות חולות' – שזה שורה מ'יוון' של אביב. גם באלבום החדש זה נמצא, אבל ברמה פחות מודעת. יצא שהאלבומים שלנו יוצאים אחד אחרי השני".

נדמה לי שחלק מהקסם ב"ילדים של מהגרים" (האלבום האחרון של גדג') הוא ההרכב שנבנה סביבו והיכולת של הלהקה לגבות את החומרים האישיים.

"מה שמדהים זה כמה אנחנו, כלהקה, היינו מאוד מעורבים באלבום של אביב, הכול מאוד אישי. ומצד שני, מהרגע של המיקסים לא באמת ידענו מה קורה, לאן האלבום התגבש, לאיזה כיון הוא תופס, מה האופי שלו. גם הקלטנו הרבה יותר שירים ממה שבסוף נכנסו. לכן השמיעה הראשונה של האלבום כאלבום הייתה הפתעה
כל כך גדולה וחזקה בשבילי, ממש לגלות את האופי המשותף, את האחידות, אפילו להבין פתאום שירים בגלל המיקום שלהם באלבום. היה לי כיף להיות בתוך האלבום בזמן ההקלטות, ומצד שני זכיתי בפריבילגיה של לשמוע אלבום בפעם הראשונה".

חוץ מההשפעה של אביב ורות יש באלבום גם השפעה חזקה של שירת פולק שחורה.

"יוצא לי לשמוע המון 'הקלטות שטח' של מוזיקולוגים אמריקנים מהחצי הראשון של המאה העשרים. חומרים שהוקלטו בבתי כלא ובשדות, לרוב של אמנים לא מוכרים או אנשים שהם בכלל לא 'אמנים' בהגדרה. זה לא הקלטות מקצועיות כל כך, מסתובבים עם מיקרופון ומקליטים, ויש בחספוס האמיתי הזה המון בשביל אדם שמפיק מוזיקה ומתעסק בליטוש מוזיקלי, ומשהו מזה חדר גם לסאונד.

"יש תמיד גם ג'אז ברקע. ג'אז היה חלק מההתחנכות המוזיקלית שלי, אבל יש לי גם סלידה מכל מיני דברים שם. השכלתנות למשל. זה שכדי להגיד משהו משמעותי אתה צריך לדעת המון, וכשאתה יודע המון אתה עסוק בלהראות כמה אתה יודע… ולא להביע את עצמך. אני אוהב את הדברים היותר פרומים: ג'ון זורן, אורנט קולמן. אנשים עושים את הדברים הכי חדשנים בעולם ואז אתה שם את אורנט קולמן – והוא הרבה יותר חדש מהם".

אתה חוזר שוב לקברט, גם באלבום וכמובן גם על הבמה. מעניין אותך לעשות משהו שהוא קברט גמור?

"קברט בא מהדי־אן־איי שלי, תמיד נמשכתי לזה. ובגלל איך שאני מופיע באמת מציעים. אבל כישורי המשחק שלי, מסתבר, לא מדהימים. כשעשיתי אודישנים זה תמיד היה מביך ברמה בלתי נתפסת, אני כנראה השחקן הכי גרוע בעולם. כשמדובר בחומרים שלי, כשאני מתעסק בעצמי, אני מצליח לעשות את זה. לא בחומרים של אחרים".

43,686 שקלים הצליח ירון לגייס מ־353 תומכים ומעריצים באתר מימון ההמונים headstart. כסף שאפשר לו להוציא את האלבום עצמאית, ללא תלות בחברות הגדולות. בניגוד לפרשת עוזי וייל, שפרויקט הגיוס שלו עבור ספרו האחרון ”חמישה חלומות” הסתיים (על אף הסכום המרשים) בכאב גדול לכל הצדדים ובהעלאת שאלות קשות על עצם הקונספט, התומכים של ירון מרוצים. ”אני יודע שיש הרבה דעות על הפלטפורמה הזאת”, אומר ירון, ”אבל דבר אחד בטוח, לפחות במקרה שלי, זה לא השפיע על היצירה”.

בעצם, בניגוד לוייל שהלך לבסוף עם הוצאת ספרים גדולה, אתה הוצאת את האלבום לבד.

"עצם הרעיון של מימון המונים נראה לי מבריק ונכון. עשיתי את גיוס הכסף כדי לעשות לבד את מה שבאלבום הקודם השגתי עם חברת תקליטים. בשני המקרים, אגב, היה לי כבר
מאסטר ביד. יש הרבה טענות על התערבות ולכלוך בשיטה של מימון המונים – ואולי זה גם נכון בחלק מהמקרים – אבל אני חושב שלפחות מבחינתי זה תהליך נקי נקי.
"ההצצה שנתתי מהאלבום במסגרת ההד־סטארט הייתה רק חצי שיר מחזרה, היה חשוב לי לא להרוס למאזינים את ההנאה של לשמוע אלבום שלם בפעם הראשונה – כמו שאני אוהב
כמאזין. כמו שאני רואה את זה, אתה לא מבקש במימון הזה טובה מאף אחד. כל מי ששם כסף מקבל תמורה – אלבום זה בטוח, אבל לפעמים גם הופעה פרטית בבית. שני אנשים (ששמו 2,500 שקל, ע"ח) יקבלו את זה"

אז עושים חזרות להתמקמות בסלון?

"בטח, זה נהדר בעיניי".


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter