Archive for the 'מקור ראשון' Category

"האידיאל שלכם הוא להקים כאן ברונקס חדשה" – המשורר אלן גינזברג פוגש את פרופ' גרשום שלום בירושלים

בסתיו 1961 הגיע משורר הביט היהודי-אמריקאי אלן גינזברג (1926 – 1997) לביקורו הראשון  בישראל. כמה חודשים קודם לכן פורסם בארצות הברית ספרו השני "קדיש ושירים אחרים" שבמרכזו פואמה מופתית, איומה ומבריקה המוקדשת לחייה ולמותה של אמו, נעמי, אשר התמודדה עם הפרעות פאראנואידיות.

למרות גילו הצעיר, היה גינזברג משורר מוכר בשלב מוקדם זה של חייו. ספרו הראשון "יללה ושירים אחרים" (1956), ניסח מבט ביקורתי על אמריקה מלאת הסופרמרקטים ומדוללת הרוח, ועל מקומו של הדור הצעיר, המבולבל והזועם, בעידן הקונפורמיסטי והחומרני. "ראיתי את טובי המוחות של בני דורי נטרפים לדעת, רעבים, אחוזי אימה ערומים", כותב גינזברג בפתח הפואמה המרכזית, בשירה טבעית, חופשית וגֵ'אזִיסְטִית המאפיינת את הזרם הספרותי של "דור הביט" (הכולל בין היתר גם את ידידיו המתוסבכים ג'ק קרואק וויליאם בורוז). הספר עמד במרכזו של משפט שערורייתי, לאחר שהואשם כ"תועבה" בשל תכניו ההומוסקסואלים, אלא שניצחנו של גינזברג במשפט הפך אותו במהרה לאייקון מרכזי בינלאומי של "תרבות הנגד", מין משורר-נביא של אמריקה החדשה המבקשת להשתחרר מהמסכמות ולחפש מחדש את דרכה.

מדינת ישראל הצעירה הייתה אחת התחנות הראשונות בקדחת המסעות שאחזה את גינזברג לאורך שנות ה-60.  נדמה שהמשך המסע – הכולל ביקור ראשון בהודו ואימוץ פרקטיות של מיסטיקה מזרחית –  יהיה משמעותי יותר בחייו של המשורר, אך גם החודשים שהעביר בארץ הקודש הותירו חותם מעניין בכתיבתו ובזיכרונותיו, וניתן אולי להבין דרכם גם את משיכתו למזרח.

גינזברג לן בדירת ידידתו עתל ברוידא ברחוב הירקון בתל אביב, עישן אופיום וחשיש מול חופי הים התיכון, נפגש עם קרובי משפחה, טייל בגליל וכתב על חוף הכינרת שיר-טריפ בשם "Galilee Shore", שזכה למספר תרגומים (נתן זך, ערן צלגוב, גיורא לשם) ויהדהד בהמשך בשירים של אחרים, כמו בשירו של יונתן ברג (מתוך הספר "היסטוריה") והשיר "משורר וילד" של אהוד בנאי (מתוך האלבום "רסיסי לילה"). גינזברג כותב ב-"Galilee Shore" תמונות קצרות מתוך מסעו בישראל, מהרהר בישו, מביט על סוריה ומזכיר את עלייתו לרגל אל שניים מענקי הרוח היהודים של התקופה: "לגעת בזקנו של מרטין בובר / לראות את גרשום שלום בפני הגולגולת שלו שורך את נעליו" (מאנגלית: זך).

גינזברג המיסטיקן שלא פסק מלהתעניין בתורות רוחניות, נמשך אל פרופ' שלום (1897–1982), ששמו כבר יצא בעולם כגדול חוקרי הקבלה בדורו, והגיע לפגוש אותו ואת אשתו פניה בביתם ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים. מעניין לציין שכעבור עשור בדיוק, יעלה גם הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס לרגל אל ביתו של שלום, שמוזכר גם הוא בפואמה שכתב בורחס.

זיכרון המפגש עם אלן גינזבורג הצעיר, עלה בשיחות שקיים שלום עם מוקי צור בחורף תשל"ד (והובאו לדפוס בספר דברים בגו,  עם עובד, 1975) אגב שיחה על התבוללות ועל משיכת הדור היהודי-אמריקאי החדש אל תורות המזרח. וכך מספר שלום:

"פעם ביקר אצלי המשורר אלן גינזבורג. הוא בחור סימפטי מאוד, דמות אמיתית. מוזר, מטורף, אך אמיתי. חיבבתי אותו מאוד. שוחחנו אתו, אשתי ואני, שיחה מעניינת מאוד, ואשתי כדרכה שאלה אותו 'למה אינך עולה לארץ? (אני איני שואל אף אדם.. אדם יודע אם עליו ללכת או לא, זהו כלל גדול אצלי. אם אדם רוצה לבוא אפשר לדבר עמו. אבל אינני מוצא בי את הכוח לומר לאיש שעליו לבוא לארץ ישראל. אך אשתי שונה). הוא הביט בי ואמר: 'מה אני?..  הרי כל האידיאל שלכם הוא להקים כאן ברונקס חדשה. כל ימי אני בורח מהברונקס, ואני בא למדינת היהודים ואני מוצא שכל האידיאל הגדול של הציונים הוא לבנות כאן ברונקס ענקי. אם עלי לחזור לברונקס, אני יכול להישאר בה'. אמרנו: 'ואולי אתה טועה..' אבל היה משהו בדבריו. הוא אמר: 'אני הולך להודו לעשר שנים', ואחרי שלושה חודשים כבר היה מחוץ להודו. באיש כזה יש מעין תגובה על עזובה אמיתת בה שרויים יהודים באמריקה. אנו מוצאים כמותם, במידה מסוימת, גם כאן בישראל".

למה התכוון גינזברג בדבריו על הברונקס? האם ראה במדינת היהודים שְטֵייטְל ענק, מין "גטו יהודי מבחירה" כדוגמת השכונות היהודיות בצפון אמריקה? מאפית קניש בלב המזרח התיכון? או שהזמן הקצר בו בילה בארץ הספיק למשורר חד האבחנה להבין שהבורגנות תנצח את החלום הציוני. שנים לפני שישראל תישטף באמריקניזציה הוא יראה אותה עירומה תחת האידאלים הרשמיים בחומר וברוח, כמי שבסך הכול רוצה להיות רובע נוסף של ניו יורק. ברונקס של המזרח התיכון.

כך או כך, שלום ראה בגינזברג דמות מייצגת של השבר הרוחני בדור הצעיר של יהדות ארה"ב. הוא הבין שעבור יהודי שכמותו תורות הסוד של המזרח הרחוק מושכות הרבה יותר מתורות הסוד המסורתיות של אבותיהם היהודים. הוא אפילו מזהה את תחילת התהליך שיוביל את הדור הבא של היהודים-הישראלים אל האפשרויות שמציע המזרח, בהעדר אפשריות מלהיבות מבית.

שלום טעה לגבי יחסו של גינזברג להודו; לא מדובר בעוד תחנה במסעו, כי אם מרכז רוחני שישנה את חייו. הוא יצא ויכנס מתת-היבשת ההודית בשורה של סקנדלים שראויים לרשימה בפני עצמה. לימיים יוכתר לאחד המשוררים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20 ולמבקר גדול לא פחות של אמריקה. הוא כיהן ככהן ניו-אייג', תירגל מדיטציה, ניסה סמים פסיכדליים והגדיר את עצמו לבסוף באופן אוקסימורוני כ"יהודי-בודהיסטי", מה שיהפוך לימים לתנועת ה-JuBu. מדינת ישראל וזהותו היהודית אומנם העסיקה אותו כל העת, והוא אף שב לביקור בארץ בשנת 1986 (יחד עם הצלם האמריקאי רוברט פרנק), אך נראה שהמפגש עם מדינת היהודים המתחדשת לא הצליח לערור בו את החוויה אותה ביקש, למרות התרשמותו העמוקה משלום ובובר. בקריאה מחודשת של הזיכרונות מאותה התקופה, לא נותר אלא להסכים עם דברי שלום, שאנו מציינים החודש מאה שנים להולדתו: "היה משהו בדבריו".

מתוך הגיליון החדש של כתב העת "ננופואטיקה"(הוצאת "מקום לשירה") שערכתי יחד עם ד"ר גלעד מאירי ומוקדש למשורר אלן גינזברג במלאות עשרים שנים למותו.

מודעות פרסומת

אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – על "הגננת" לנדב לפיד

[פורסם במוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', 6.3.2015]

שרית לארי ואבי שניידמן ב"הגננת" של נדב לפיד

הקרנת הבכורה הישראלית של "הגננת", סרטו החדש והמרשים של הבמאי נדב לפיד, התקיימה כמה חודשים לפני צאתו לאקרנים במסגרת פסטיבל ירושלים לקולנוע. הימים היו ימי מבצע "צוק איתן", והפסטיבל ניסה לשמור על ארשת תרבותית-חגיגית בזמן שהמציאות המדממת השתוללה מסביב. מהחלונות הפתוחים אל הרחוב נשמעו פטפוטי הסרק באולפנים הפתוחים של ערוצי הטלוויזיה ולאף אחד לא הייתה סבלנות לתרבות. טיימינג מהגיהינום לפרמיירה קולנועית.

החגיגיות המדומה לא כל כך עבדה למארגני הפסטיבל: סרט הפתיחה בוטל, אזעקות הטילים חדרו את האולמות וגם אורח הכבוד האמריקני סירב לצאת מחדר המלון. ובכל זאת, אחרי שהסתיימה ההקרנה של "הגננת" (לא סרט פוליטי במיוחד), היה אפשר להרגיש באוויר שהטיימינג דווקא מושלם. דווקא כאן, דווקא עכשיו: כמו יופי שנאחז בקרשי הרפסודה הטובעת בים האגרסיבי של המציאות. הקהל נזרק אל המרפסת הגדולה של הסינמטק, שרוצף בשלטי הכוונה למקומות מחסה מוגנים לעת אזעקה, והעיר העתיקה הרעישה בזעקת התפילה הבוטה שלה. כמה אנשים התיישבו וכתבו להם רשמים, בשורות קצרות, מהחוויה שהעביר אותם לפיד.

לאה גולדברג התבקשה פעם למלא שאלון ובו השאלה: "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?". על הדף היא ענתה כך: "- וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים? / וּבָאַיָּלוֹת וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?". נירה הגננת (שרית לארי), גיבורת סרטו של לפיד, עונה גם היא על השאלה הזאת בדרכה; גם היא קובלת על היעדר הפלא בעולם שמתקדם לכאורה ללא הרף.

אלא שנירה איננה לאה גולדברג. רחוק מכך: רק לאחרונה היא גילתה את האפשרויות שמציעות המילים. מאז היא משתתפת בסדנה לכתיבת שירה, אך לא זוכה להערכה רבה של יצירתה מצד המנחה והקבוצה. יום אחד היא מגלה כי אחד מילדי הגן שלה, יואב פולק בן החמש (הילד אבי שניידמן הנהדר), נכנס מדי פעם למעין טרנס שבמהלכו הוא פוסע מצד לצד ומכתיב שירים שנרקמים במוחו. שלא כצפוי, השירים של יואב עוסקים באלימות, במוות ובאהבה מוחמצת (לפיד העיד בראיונות שמודבר בשירים שכתב בעצמו באותו הגיל).

נירה נתקפת באובססיה כלפי הילד שהופך בעיניה למעין מדיום שאותו יש להציל מהבינוניות והתוקפנות שסביב. למרות נקודת המוצא הטובה שלה, האובססיה למשורר הצעיר גורמת לה לצאת מהקווים של המציאות: בתחילה היא מביאה את שיריו של יואב לסדנת הכתיבה שבה היא משתתפת ומציגה אותם כשיריה שלה, לקול מחיאות הכפיים של מנחה הסדנה. אחר כך היא בוחרת לקחת את יואב כפרויקט אישי ומרחיקה ממנו את האנשים שעומדים בדרכה: המטפלת הפרטית שלו (אסתר רדא בתפקיד נהדר) ואביו המסעדן המצליח (יחזקאל לזרוב) שלא מתפעל מהכישרון הצעיר. בהיעדר האם שברחה (יואב כותב בשירים שהיא מתה), מנדבת נירה את עצמה למלא את החלל. כוח נשי מול עולם קשוח ומצ'ואיסטי.

המילים בעולמה של נירה הופכות קדושות. היא עצמה לא מצליחה לעשות בהן שימוש אמנותי, אבל יואב כן. היא מבקשת לשמור על היופי שהיא מוצאת בו, על מנת שהיופי לא יבלה בשמש הדורסנית.

אלא שהילד, כדרכם של ילדים, רוצה להשתולל במגרש המשחקים ולא להשתתף בתרגילי הספרות שנירה מבקשת להעביר אותו. ככל שנירה מעמיקה במגננה שהיא מייצרת עבר יואב (ועבורה) כנגד המציאות, היא מוצאת את עצמה מתנתקת יותר ויותר מחייה "הקודמים": מעבודתה עם הילדים האחרים בגן, משני הילדים הבוגרים שלה, מבעלה, איש התעשייה האווירית (ליאור רז, שמעוצב דווקא כדמות אוהבת ומכילה), ומתמכרת אל מערכת היחסים המשונה, כמעט פרוורטית, שהיא מפתחת עם ילד בן חמש.

"הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים", מצטט דודו של יואב את שירו המפורסם של מאיר ויזלטיר בפני נירה, "אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ / קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים / אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים, אֲפִלּוּ לֹא / אֶת הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, לְעוֹלָם / לֹא יוֹאִיל הָעוֹלָם לִקְרֹא אֲפִלּוּ / אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּשִּׁירִים / אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ, אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ מְאוֹד / הוּא לֹא יַסְכִּים".

הדוד (דן תורן), משורר מעט נלעג שעובד במשמרות עריכה ליליות בעיתון "הארץ" הגוסס, שותה ללא הרף מים מכוס חד פעמית. כשמביטים בו, קל להבין מדוע אביו המצליח של יואב לא מעודד את כישרונו האמנותי של בנו. האב דווקא יודע להעריך אמנות טובה: דרך מערכת הסטריאו שלו נשמע שירו של צ'ט בייקר "Let's Get Lost”. אבל הוא רואה כמה עלוב אחיו, המשורר התפרן שהפסיד במרוץ החיים. לשיטתו גם הוא מציל את יואב.

לפיד מתאר את עולם השירה הישראלי כפי שהוא במציאות, על סדנאות הכתיבה המונהגות בידי מנטורים בעיתיים לעתים, על שיח הפוליטיקלי-קורקט שרווח בהם ועל ערבי השירה המלאים בעצמם ובמעט אנשים. המשוררת נעם פרתום משתתפת בסרט בתפקיד עצמה, כסופת הוריקן של אישה אחת המבקשת להחיות ערב שירה גוסס בלהטוטי פרפורמנס, ומתווכת בצורה יפהפייה את שירו של יואב על הטרובדור.

העניין הוא שהשירה עצמה יפה ונוגעת, אבל כמו שכתב ויזלטיר, העולם אינו קורא שירה, וכפי שקבעה ויסלבה שימבורסקה – רק אחדים אוהבים שירים. בהיעדר קהל וממילא בהיעדר כסף – שני צינורות חיים ההכרחיים לתפקוד בריא – נותר עולם השירה כביצה קטנה שבה מתגוששים רבים על מעט מאוד מזון.

מי שפורחת במצב כזה היא שירת היום יום: שירת התוכנית “מצב האומה” (שבינתיים שינתה את השם ואת ערוץ השידור – אבל מה זה בעצם משנה?) בטלוויזיה, או שירת מגרשי הכדורגל כמשל. אלוהים לא מרחם על ילדי הגן של נירה, וכמו הגדולים שצועקים בשער חמש באצטדיון בלומפילד, גם הקטנים שרים בחצר הגן “מכבי נאצים” ואת שאר רפרטואר הקללות הנלווה של אוהדי הפועל תל אביב (הקבוצה שאוהד לפיד עצמו). השירה והקללות נפגשות כאשר מלמדת נירה (המזרחית) את יואב (האשכנזי) את שירו של איתן נחמיאס גלס מספרו הראשון “אני סימון נחמיאס”, ומגדירה דרכו את הפער העדתי על חוף הים של תל אביב.

לפיד לא מבכה את העבר. “הגננת” חף לחלוטין ממתקתקות הנוסטלגיה. השירה כשלעצמה משמשת דימוי – סימבולי ושמיש – לדבר מה שאבד מהעולם. כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט נוצרים מהיעדר המילים, מסצנות ריקודים קדם-שפתיות, פרימיטיביות, כמו ברגע שבו מחלקה של חיילים רוקדים בדירתה הבורגנית של נירה לצלילי מוזיקת טראנס. “הלוחמים יודעים שאני לא איש של מילים”, אומר המפקד של בנה ברגע שלפני הריקוד.

נדב לפיד

"הגננת" הוא סרטו הארוך השני של נדב לפיד, בוגר בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. קדם לו "השוטר" (2011), דרמה אקטיביסטית שזכתה להערכה ביקורתית (ואף בפרס הגדול של פסטיבל לוקרנו) והדהדה במחאה החברתית שצמחה בקיץ של אותה שנה.

כמו ב"השוטר", כך ב"הגננת" לפיד נשאר נאמן לאנשי הצוות שלו. גם כאן אמו, עורכת הסרטים הוותיקה ערה לפיד, ערכה את הסרט, והצלם שי גולדמן צילם. העבודה של גולדמן מבריקה: הוא לוקח את המצלמה שלו למסע חסר גבולות של שיטוט במרחב, חיפוש בלתי פוסק של נקודת מבט בין ילדים למבוגרים ואף לחיות. למרות הנושא, הוא דווקא נמנע לרוב מדימויים "פיוטיים" שמאפיינים סרטים שעוסקים בעולם השירה, ומייצר שפה קולנועית חדשה. כבר בשוט הפתיחה של הסרט מתנגשת רגלו של בעלה של נירה במצלמה ובמיקרופון, הצהרת כוונת ברורה שמונעת ממך כצופה לשקוע בנוחות בכורסה.

"הגננת" הגיעה לפסטיבל ירושלים עטורת שבחים מפסטיבל קאן – וגם כעת הסרט ממשיך להיות מוקרן בהצלחה רבה ברחבי אירופה. לפיד, שמסומן כאחד הבמאים המבטיחים בעולם, כבר יצלם את סרטו הבא "מיקרו-רובר" (על שם המקור הצרפתי למילון אבן שושן) במימון וקאסט צרפתי, כשהעלילה עוקבת אחרי סיפורו של בחור ישראלי צעיר (שבדומה ללפיד עצמו בעברו) עובר לחיות בפריז במטרה להפוך מישראלי לצרפתי. אבל מקומו הטבעי של "הגננת" אינו במרינות על חוף הריביירה הצרפתית, אלא כאן בארץ, בעברית. הסוד שאותו הוא מבקש לפענח זקוק לקהל ישראלי שיהיה מוכן לעמוד באתגר.

 

מרינה אברמוביץ' מסביב לעולם

מרינה אברמוביץ׳: "Rhythm 0 , 1974“. אוצרת: רז סמירה. מוזיאון תל אביב לאמנות, שד‘ שאול המלך 27. עד 14 בפברואר [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 9.1.2015]

The Artist is Present … Marina Abramovic

ניו יורק, 2010. מכל הפוסטרים במידטאון מנהטן נשקפים פניה של אישה הנמצאת סביב שנות השישים לחייה. היא אינה זמרת או דוגמנית, והיא ודאי לא מתמודדת בפריימריס למשרה פוליטית בארצות הברית. למרבה ההפתעה מדובר באמנית הסרבית מרינה אברמוביץ'. הפוסטרים מפתיעים מכמה סיבות, אבל בעיקר בשל התחושה שרובו של הציבור הרחב אינו מכיר את קלסתרון פניהם של האמנים העכשוויים המובילים בעולם – והנה היא מתבלטת כסוג של כוכבת רוק שדמותה נמרחת על שערי העיתונים ומסכי הפרסומות.

אצל אברמוביץ', כאמנית מיצג (המכונה גם "הסבתא של אמנות המיצג"), הגוף הוא המדיום. אותו גוף ואותם פנים המופיעים בפוסטרים של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) ומזמינים את הציבור לרטרוספקטיבה לעבודותיה תחת השם “The Artist is Present“. רטרוספקטיבה באמנות מיצג היא מילה קצת מסובכת; אנשים ומוזיאון לא ממש מחזיקים באוספים שלהם עבודות של אברמוביץ‘, שהרי מיצג מתרחש, כמעט תמיד, בזמן מוגבל. האספנים מחזיקים ב“רשימו“, בתיעוד, באביזרים. במקרה של התערוכה במומה שִחזר דור חדש של אמני פרפורמנס צעירים עבודות מרכזיות של אברמוביץ‘ – חלק גדול מהן בעירום מלא – מאז תחילת שנות השבעים.

גולת הכותרת של התערוכה, כפי שאפשר להבין מהשם המבריק שנבחר ככותרת, הייתה האמנית עצמה בעבודה חדשה ויוצאת דופן: אברמוביץ‘ ישבה דוממת על כיסא במוזיאון, שמונה שעות ביום במשך שלושה חודשים, מתבוננת בכל אדם שהתיישב בכיסא שמולה, שאליו הוזמנו אחר כבוד המבקרים בתערוכה. אני התבוננתי בתור הנחשי, הארוך וההומה שנשרך לו אל הכיסא הריק ובחרתי לוותר. טעות, אין שום ספק. אנשים מתמידים ממני ישנו בשקי שינה ברחוב 53 כדי להספיק להיות הראשונים שמתיישבים מול האמנית בעת פתיחת המוזיאון. האנשים האלה בהו, מצמצו, צחקו, בכו, העבירו אנרגיה. חלקם הביטו בפני “האחר“ של אברמוביץ‘, וכמו בפילוסופיה של עמנואל לוינס ראו וגילו את עצמם כבני אדם. המבט הפך להזמנה לבכי. חלק מהדומעים מול האמנית מצאו את עצמם מופיעים בטאמבלר ששמו “מרינה אברמוביץ‘ גרמה לי לבכות“, שהוא לגמרי תערוכת פורטרטים בפני עצמו.

את גודל הפספוס שלי הבנתי רק כעבור שנה, בארץ, בשיעור קולנוע דוקומנטרי עם הבמאי רענן אלכסנדרוביץ‘. הוא הציג לפנינו את סרטו של הבמאי מתיו אייקרס, שתורגם לעברית תחת השם “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“, המתעד את התערוכה המדוברת מהשנה שעברה – ואני התפרקתי מול דמותה של אברמוביץ‘ כפי שהובאה אל המסך.

 

 

בלגרד, 1946. מרינה אברמוביץ' נולדת לזוג פרטיזנים אנטי־פשיסטים, קציני צבא בזמן מלחמת העולם השנייה שהפכו לגיבורים לאומיים ביוגוסלביה הדיקטטורית של ימי המרשל טיטו. סבה היה פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בסרביה, ואחרי מותו הוא הוכרז כקדוש (גופתו החנוטה נשמרת בכנסיית "הסבא הקדוש" בבלגרד). לאחר שאביה עזב את משפחתה ניהלה האם, ששימשה דירקטורית של "מוזיאון המהפכה והאמנות" בבלגרד, את הבית תחת משטר כמו צבאי.

אברמוביץ' למדה באקדמיות לאמנויות בבלגרד, בנובי סאד ובזאגרב. בתחילת שנות השבעים היא בחרה לעסוק באמנות מיצג שעובדת עם הגוף, אמנות אלטרנטיבית שנאבקת עד היום על מקומה כצורה מקובלת של אמנות. המטרה המוצהרת שלה הייתה לבחון את הגבולות הפיזיים והמנטליים של הגוף. האמצעים היו רדיקליים: היא חתכה את עצמה במשחק סכינים רוסי, למשל, או שפכה נפט על הבמה בצורת כוכב־מחומש־קומוניסטי, הבעירה אותו וזרקה את עצמה לתוך האש כטקס היטהרות. "ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הפרפורמנס", היא טענה, "אתה יכול לעשות עם הגוף שלך דברים שלא היית עושה במצב נורמלי".‏ למרות כל העבודות הרדיקליות, אברמוביץ' הצעירה הייתה חייבת לחזור הביתה לא יאוחר מהשעה עשר בלילה – ולא, אמא המפקדת הייתה מענישה אותה בחומרה.

לקראת אמצע שנות השבעים היגרה אברמוביץ' לאמסטרדם. היא המשיכה להעמיד את גופה ונפשה במבחנים קיצוניים, ולטלטל את הצופים שנדרשו לחשב מחדש את מערכת הערכים והחשיבה שלהם. רבים מהמיצגים נעשו יחד עם בן זוגה לחיים באותו הזמן – אמן המיצג הגרמני אוליי (פרנק אווה לייזיפן). השניים נסעו ברחבי אירופה והעלו מיצבים כאשר הם יוצרים ישות משותפת בשם "האחר" ומכריזים על עצמם כגוף משותף ודו־ראשי.

שתים עשרה שנים של אהבה ושותפות אמנותית באו לשיאן ולסיומן ביצירת פרֵדה יוצאת דופן בשם "האוהבים": במשך כמה חודשים הלכו אברמוביץ' ואוליי אלפי קילומטרים על החומה הסינית הגדולה – כל אחד מצד אחר – ונפגשו באמצע לאקט הפרדה עצמו. שנים אחר כך הגיע אוליי למומה והתיישב גם הוא על הכיסא מול אברמוביץ'. הכללים שאסרו על מגע עם האמנית נשברו בפעם היחידה, והם אחזו ידיים מעבר לשולחן.

 

נאפולי, 1974. אברמוביץ' מציגה ב־Galleria Studio Morra עבודה חדשה בשם “Rhythm 0“. על שולחן המכוסה במפה לבנה הונחו 72 חפצים, מסודרים בשני אזורים – אזור “העונג“ ואזור “העינוי“. בצד אחד חפצים כמו מסמרים, סכינים, עצם גדולה, מלכודת עכברים וגרזן; ובצד השני חפצים כמו שוקולד, ליפסטיק, עוגה, עיתון, צעיף נוצות ותפוח. באמצע: כוס מים ואקדח שלצדו כדור בודד לטעינה. אברמוביץ‘ הודיע שתהיה פסיבית, חפץ ללא תנועה, במשך שש שעות. ההנחיה שנתנה לקהל הייתה: אני אובייקט, אתם מוזמנים לעשות לי ככל העולה על רוחכם, האחריות עליי.

הקהל אכן עשה כרצונו. זה התחיל בהיסוס זהיר, אנשים נתנו לאברמוביץ‘ פרח ונשיקה, אבל לאט לאט גלשו לאלימות. המבקרים, גברים ברובם, התחילו לענות אותה. תלשו את החוחים מהוורד ונעצו אותם בבטנה, קשרו אותה, גררו אותה, חתכו את פניה בסכיני גילוח. לבסוף גם נמצא הצופה שטען את האקדח וכיוון לגרונה עם האצבע על ההדק, לחיים או למוות, עד שבעל הגלריה תפס את האקדח וזרק אותו מהחלון. עם סיום המיצג אברמוביץ‘ התחילה להראות סימני חיים ועצמאות – ובתגובה הקהל ברח.

אברמוביץ‘, בדומה לאמני מיצג אחרים בני אותו הזמן, ביקשה לבחון את גבולות הגוף והמוסר האנושיים דרך מערכת היחסים של האמן והצופה. המסקנה הברורה מאליה הייתה שיצר לב האדם רע, וכל אחד עלול להפוך לחיה באישור ובמקום מסוים. הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל פרסם זמן לא רב לפני כן את הניסוי המפורסם בפסיכולוגיה חברתית שנקרא על שמו, וחזר עם מסקנות דומות פחות או יותר. כמו אצל מילגרם, גם אצל אברמוביץ‘ עולות שאלות קשות על אתיקה, אחריות וכנות שהיו מתפוצצות לגמרי אם יד המבקר הייתה לוחצת על ההדק.

 

תל אביב, 2014. אברמוביץ' היא מותג אמנות בינלאומי שמריץ דאחקות עם ליידי גאגא. היא מסיימת להציג עכשיו תערוכה בלונדון בשם "512 שעות", כשם הזמן שבו היא שהתה בגלריה, כאשר המבקרים הוזמנו להיכנס ולהתבונן בה. חלק מהמעריצים שלה מתחילת הדרך רואים בה "אמנית ממסחרת", כזאת שמטיפה לאנטי־חומרנות בניו אייג'יות בזמן שהיא מצטלמת עם מותגי־על. מצד שני, דווקא בגלל זה נדמה שהיא מצליחה, סוף כל סוף, להציב את אמנות המיצג בקדמת הבמה.

גם בארץ בוחר מוזיאון תל אביב לאמנות להעלות תערוכה בעלת שם זהה לתערוכה המוקדמת והאייקונית בנאפולי: "Rhythm 0“. הפעם אף אחד לא חושש להיפגע מהאקדח. המיצב במוזיאון משחזר את שולחן האובייקטים (שנרכשו מחדש בישראל), כאשר תמונות מוקרנות מעליו עם קטעים מתוך המיצג המקורי, ומראות את שהתרחש בין אברמוביץ‘ לקהל לפני ארבעים שנה.

האמת צריכה להיאמר: זה לא ממש עובד. לא הרבה עובר אל הצופה מאוסף האובייקטים, והתמונות (שזמינות גם באינטרנט) לא מקבלות לידם משמעות חדשה או מרתקת במיוחד. “Rhythm 0“ התרחש לבסוף רק פעם אחת. החיות הגדולה של אמנית המיצג מרוסקת לחלוטין בשחזור הזה, שנדמה כאנדרטה מתוחכמת. מי שמבקש להכיר דרכו משהו מאברמוביץ‘ יצא מאוכזב.

במובן הזה, הסרט הדוקומנטרי של מתיו אייקרס “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“ מצליח לשחזר את החוויה שמוציאה האמנית (לא להתבלבל עם הסרט Bob Wilson's Life & Death of Marina Abramovic מאת הבמאי רוברט ווילסון). על אף שמדובר בסרט פרסומת במהותו, שהופק אמנם עבור רשת HBO אבל נמנע ככל הניתן מלבקר את האמנית, מדובר בתיעוד מפואר של התערוכה במומה, תוך שהוא סוקר בדרך את תולדותיה ומיצגיה של אברמוביץ‘ במהלך השנים. באמצע, יש לא מעט דמעות מכל הכיוונים.

מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי

פורסם במסגרת "לבי במזרח – הציונות הדתית והמזרחים" גיליון מיוחד של מוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

בואכה חג הפסח, אגב הוויכוח הנצחי אודות איסור הקטניות, התלקח בישיבה בה למדתי דיון סוער שגלש לסוגיית "הציונות הדתית והמזרחים". אחד הרבנים גרס שהסוגיה הזאת היא פולמוס של האתמול. אמת, כך טען, "בעבר נעשו טעיות", אבל היום "עם-ישראל והציבור-שלנו" מעורבבים זה בעדתו של זה ומפריחים את הבעיות בעצם קיומם כיהודים חדשים, ארץ-ישראלים, מיזוג גליות שנולד מן הים. "קחו למשל את חסון", הוא אמר והצביע בידו על המקום בו ישבתי כראיה אנושית חותכת, "ילד תערובות של חצי-חצי, מה אתה יותר ספרדי? אשכנזי? ברוך השם עכשיו הכל שטויות!".

הדברים שלו נאמרו מלב-טוב ושואף הרמוניה ברוח הרב-קוק, אבל אני זוכר איך צמד המילים "ילד-תערובת" טלטל אותי. במחשבות שלי "הכל" לא היה "שטויות". כמו הרב, כך גם לא מעט מחברי (האשכנזים) הופתעו לפעמים מעצם העיסוק בנושא הזה: הרי סטטוס החצי-חצי אמור לשחרר יהודים שכמוני ממה שנתפס בעיניהם כמשחק ילדותי של בחירת קבוצות כדורגל.

אבל שאלת הזהות העדתית – זו שהוצגה בדיון כסרך עודף שכור ההיתוך הבן-גוריוני לא הצליח למצער לפתור – רלבנטית בעיניי באופן אישי וכללי. בוודאי בעולם דתי שמקדש את מושג המסורות ובית אבא (עם כל ההלכות והמנהגים שנגזרים ממנו), ודורש ממך להכריע תדיר לאיזה תרבות אתה שייך. בפרפרזה לדברי המשנה אפשר לשאול; מה יעשה מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי?

מתוך "המשגיחים" סרטו של מני יעיש

גם ארבע שנים אחרי החתונה שלנו, אני עדיין מתחמק מלהראות לאשתי את הסרט שעשתה משפחתי לכבוד בר-מצווה שלי. לא פלומת השפם המגוחכת שאני עוטה שם מביכה אותי, כמו הגולמיות של התוכן; זה היה סרט שעסק בשטחיות בקונפליקט העדתי בו נמצאתי, והוא היה, כדרכם של סרטי בר מצווה, נרקיסיסטי להחריד.

התסריט, אותו כתבתי בעצמי, ניסה להראות את היתרונות הגלומים בחצי-חצי; אני מסרב לקום שם לסליחות הספרדיות בזמן חודש אלול כדי לישון עוד, ומהצד השני אוכל קטניות בפסח לתאווה בפה מלא במבה. ברקע הופיעו שני תרבויות מוזיקאליות שונות, נוסחי תפילה שונים וכמובן, פולקלור האוכל; דג חריימה טריפוליטאי מול חביתיות הפנקייקס האמריקאים. זה כנגד זה ברא האלוהים, ואני, חתן דנן, נהנה מכל העולמות.

הסרט התקבל באהבה על ידי הקהל השבוי של מוזמני האירוע. במקום שבו גדלתי – כרך בורגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת –  משפחה "מעורבת" עדיין הייתה אקזוטיקה קלה. הסרט אמר בדרכו המגושמת את האמת: כילדים למדנו שתי שפות של תרבות, שני סוגים שונים של שולחן שבת. מה שהותר כאן נאסר שם ולהפך. הבעיה הייתה הטון המתקתק: כאילו יש שילוב אמיתי, כאילו שלא ברור איזו תרבות עדיפה, ועם איזה צד מוטב להזדהות כדי להצליח בחברה. הראיה: הלהקה האיומה והיקרה שנגנה בבר המצווה ביצעה לאורך הערב שירי פופ-חסידי-אשכנזי ואחר כך "שירי ארץ-ישראל". שיר מזרחי אחד הוקצה באופן סימבולי לייצג את מיזוג הגליות של המשפחה. באוטו שלו, דלת האמות הפרטי, אבא שלי שומע דיסקים של קובי פרץ ודקלון. אבל למה לעשות לילד פדיחות?

כמובן, אין את מי להאשים מלבד את עצמנו, איש לא כפה עלינו את המוזיקה באולם. אנחנו בחרנו מרצוננו החופשי את מה שזוהה כבחירה "הנכונה" והעדיפה. אבל צריך לזכור שהתחנכות במוסדות הלימוד של הציונות הדתית והרצון להשתלב בהם חברתית – פרושם התחנכות והשתלבות בתוך תרבות דתית-אשכנזית. לטוב ולרע. כל טענה אחרת כרוכה בהיתממות.

"השילוב" העדתי האהוב כל כך על האידאולוגיה הציונית-דתית (כחלק מהמקף הקדוש המחבר בין "ציונות" ל"דתיות"), פירושו מתן שמורות טבע קטנות למסורת המזרחית במין נדיבות של מנצחים. תפילה, מוזיקה, אוכל ומנטליות הם רק הצדדים החיצוניים של הסיפור, הקלים יותר להדגמה. שהרי בשם השילוב מצטמצמת מסורת שלמה של הגות, הלכה, תפיסת עולם וקודים חברתיים לכדי עלי תאנה בצורת קישוט חמסה קטן ואוריינטליסטי על דלת הבית המשותף.

אבי נולד בארץ למשפחה שעלתה מהעיר טריפולי שבלוב, אמי ומשפחתה נולדו בניו-יורק ועלו לארץ בסוף שנות השישים.  את הצד האמריקאי של משפחתי הבנתי באמת רק אחרי שגרתי תוקפה במנהטן, לא רחוק מהמקום בו הם חיו. את הצד המשפחתי של אבי היטבתי להבין מקטנות, והזדהיתי אתו באופן טבעי. ולמרות זאת, כילד וכנער, הפנמתי את הרמיזות הבוטות ששדרה לי החברה, ששאלה ללא הרף "מה אתה בעצם?" ודרשה ממני לבחור צד. אני בחרתי להשתכנז.

התודעה המזרחית פרצה אצלי רק כשנכנסתי לעולם הישיבות. בדרך כלל, עד שאתה לא נהיה "האחר" אתה לא מבחין בכך. הרוב, כל רוב, לא יבין על מה המהומה. כמו באולפנות וישיבות תיכוניות מוצלחות אחרות במרכז הארץ, כך גם במקום בו התחנכתי ארע הפלא הגדול: בדרך נס רוכזו רוב התלמידים המזרחיים בכיתה אחת (עם כמה תלמידים אשכנזים חלשים) בעוד בכיתות האחרות היו רוב התלמידים האשכנזיים (עם כמה תלמידים מזרחיים חזקים). אנשים שכמוני היו קלף הג'וקר – אלו שיתאימו לכל כיתה ולכל טיעון. ג'וקרים לומדים לשחק מוקדם את המשחק.

אינני יודע האם זה עדיין המצב בישיבות, אני כן יודע להגיד שבכל מערכת בה הייתי בחיי – מלבד בצבא – נמניתי עם המיעוט המזרחי. המראה שלי מסגיר את המוצא; אנשים שנראים כמוני משחקים בפרסומות מוסכניקים או שחקני כדורגל, אף פעם לא רואי חשבון או כחלק ממשפחות מאושרות. אבל אם כילד התאמצתי להתמזג עם הרוב ולבטל את השוני לטובת המיינסטרים, בשנים האחרונות אני מקבל את האחריות שמביאה אתה הזיהוי כמיעוט. אחריות שהיא לא תמיד נעימה. לפעמים האחריות הזאת נראית מופרכת לחברים אשכנזים שנמצאים איתי במערכת, שהרי; "אתה לא בדיוק מזרחי".

הם צודקים. אני סוג של סוכן כפול עם מאהבת בצד המזרחי. המצב הזה יוצר תודעה שונה מתודעתם של "מזרחים שלמים". ביוגרפית, חיי נקיים מחויות של אפליה, ולמעט הערות גזעניות ומבטי התנשאות לא נפגעתי מהנושא בצורה ישירה. לא גדלתי בפריפריה. לא סתמו לי את הפה. מי שקרא לי "ערס" בעיקר שעשע אותי. ולכן, אולי, אין בי כעס. אין בי זעם. יש לי רצון להכרה בנזק שנעשה ובמניעתו לעתיד לבוא, בחלוקה מאוזנת ונכונה יותר של אבות המזון התרבותיים-תורניים-חברתיים, ובעיקר של הפסקת האפליה במקומות בהם היא עדיין נמצאת – והיא אכן עדיין נמצאת, לצערי הרב –  בישראל 2014.

ולפעמים, כשאני מביט בבן שלי, שרק רבע מהמטען הגנטי שלו מצפון-אפריקה (מה לעשות והאישה שאותה אני אוהב אשכנזייה גמורה), נדמה לי שאולי הרב צדק שם בדיון בישיבה. איזה משמעות בכלל יש לרצון שלי לחנך אותו לתודעה מזרחית, להתעקש ולהטמיע אצלו גירסא דינקותא של מנהגי עדות המזרח בעולם שאליו הוא יגדל?

כשהמחשבה הזאת עולה אני נזכר שמבחן האינסטינקטים הטבעי של הזהות, לפחות מבחינתי, הוא מבחן ההעלבות: האם אתה נעלב או לא נעלב כאשר עולבים בקבוצת הזהות שלך? (עלבו בישראלים ונעלבת? – ישראלי אתה בזהותך, עלבו בדתיים ולא נעלבת? לא דתי אתה בזהותך). אני נזכר איך שמעתי ברדיו את טומי לפיד עולה לשידור אצל רזי ברקאי אחרי שהושמע השיר "שלכת" של עמיר בניון. לפני שדיבר בענייני דיומא ביקש לפיד לפתוח בהתייחסותו למואזין המסלסל ששר לפניו: "אנחנו כבשנו את טול כרם" הוא שאל את ברקאי, "או טול כרם כבשה אותנו?". אני, שהייתי בעיצומו של תהליך השתכנזות מואץ, ששמעתי את עמיר בניון רק באוזניות כדי שאף אחד לא ידע – נעלבתי. הייתי בהלם מההעלבות – שהרי מה לי ולזה? אבל נדמה שהבנתי שלמרות הכל – אני ואבי וסבי מפחידים את ה"ג'נטלמן האירופי" (כך הוא אהב לקרוא ולהגדיר את עצמו) – אין לאן לברוח.

אדם מוגדר מתוך המרחבים בהם הוא מרגיש בנוח, מרחבים שונים של זהויות. כשהכנסנו את בננו לבריתו של אברהם אבינו סימנו אותו, סימן גס וחד-משמעתי, כיהודי. שם המשפחה וצבע העור שלו ימשיך לסמן אותו כמזרחי גם בעתיד, קשה לי להאמין שכנבואתו של אותו הרב, הסימן הזה יתמוסס כ"שטויות".

וכך כתב עורך הגיליון, אלחנן ניר, בפתח הפרויקט:

מה לשאלה המזרחית ולנו?

כשחשבנו לעשות גיליון על מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחיות, סיפרתי על כך לידיד טוב. הלה, בוגר ישיבות חרדיות־ליטאיות, התפלא על עצם הרעיון שלי. הרי הציונות הדתית היא החברה הפנים־ישראלית היחידה שבה אין אפליה עדתית והיא נטולת כל חלוקה לספרדים ואשכנזים, אמר. והוסיף בלהט: הרי רק אצל הכיפות הסרוגות כולם מתחתנים עם כולם, כולם לומדים עם כולם – אז למה לך לייצר דיון על בעיה שכלל לא קיימת?

קשה היה לי לדחות לחלוטין את דברי הידיד, שהרי אין להכחיש שבחברה זו לא נמנעו מלשאת אלו את אלו – כפי הקיים, למשל, בחברות החרדיות השונות (והיזכרו נא ב"פרשת עמנואל", שלא הייתה אלא התפרצות געשית של האפליה הקיימת, ואף על פני השטח, בחברות אלו), ועשיתי לי ניסוי קטן. שאלתי מניין נשאלים האם לדעתם נושא זה ראוי לגיליון מיוחד וראו פלא: חמשת האשכנזים אמרו שאין כל אפליה, אין מה להקדיש לכך גיליון ובכלל מדובר על "נון־אישיו" ועל שיבה בכוח לשנות החמישים, ואילו חמשת המזרחיים אמרו שמוכרחים להקדיש לכך גיליון אחד, אפילו רצף גיליונות.

איך נוצר הפער שתיארתי בין אנשים שנולדו, גדלו והתבגרו יחד? איך זה שעבורי ועבור חברי – שאנו והורינו נולדנו כאן – הנושא הזה עדיין רלוונטי, והחלוקה בין “ספרדים“ ל“אשכנזים“ עדיין מתפקדת?

הראי“ה קוק כתב במאמר “לשני בתי ישראל“ על כך שהתחייה הלאומית־חילונית אינה מוצאת עניין בשימור העדתיות, אך דווקא המסורתיות משמרת אותה. בשל כך עליה לזכור כי “יד ה‘ עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל [הספרדי והאשכנזי], בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה של ההשפעה הטובה, הנותנת לכל אחד מהם את תפקידו ופעולתו בחיי האומה הכלליים“. אלא שזו עצמה השאלה, כיצד אכן ניתן כאן מקום לכל אחד וכיצד דווקא חברה שהתבגרה ממדיניות כור ההיתוך הבן־גוריוניסטי (ודה־פקטו היו שותפים למדיניות זו גם הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, זה בפסיקותיו וזה בסידורו) וצועדת אל עבר רב־תרבותיות מאפשרת לכל אחד להביא את קולו אל תוך מנעד הקולות הרחב והמקומי.

וכאן שוב חוזרת השאלה אל עבר הציונות הדתית – חברה משימתית, אידיאולוגית לעילא וכנראה גם עדיין מעט־הגמונית – האם תשכיל לשלב תפיסה רלטיביסטית שבה ההטרוגניות הקיימת בתוכה תהיה ממשית ומלאה. הצעד הראשון בעיניי בדרך לכך הוא יצירת מניינים משותפים ושוויוניים, אבל “על אמת“ (וראויים לברכה המניינים הבודדים שכבר פועלים כך). לא מניינים אחד ליד השני ורק קידושים ואירועים משותפים, אלא שכל קהילה תתכנס ותשב עם עצמה ותראה כיצד היא ממננת כנכון לה את נוסח התפילה ומנגינותיה ואת מבנה הישיבה, וכיצד היא צועדת בצעד קטן לקהילה אך גדול לכל החברה כאן המבקשת את היחד.

ובמקביל יש לקיים שיעורים והיחשפות־עומק אל הפסיקות של גדולי המזרח בדורות האחרונים, אל הפייטנים והמקובלים (ותורת האר“י היא אבן יסוד לכך, ולו רק משום שהוא היה מודל של “חצי [ספרדי] חצי [אשכנזי]“). כי האוצרות הללו שייכים לכולנו. ובמקביל גם כדאי לזכור פנייה פוליטית אל ציבורים נוספים ואולי ובקרוב גם יהיה כאן רב ראשי אחד.

שוטי הנבואה – ראיון עם אוצרי התערוכה הירושלמית “נביא נביא“

[פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014]

יומיים אחרי שנגמר מבצע "צוק איתן" התקיים בירושלים כנס נביאים. "קול קורא" ששלחו המארגנים משך עשרות ציירים, פסלים, משוררים, אמני פרפורמנס, מחול, קולנוע וספוקן־וורד ואלה נפגשו בבית נטוש במושבה הגרמנית והתנבאו על העתיד הקרוב. לא על הכול הסכימו שם פרחי הנבואה, גם לא על המושגים הבסיסיים ביותר שנגזרים ממשמעות המילה, ובכל זאת, דבר אחד חזר בחזיונות של כולם: תערוכה בת שלושה שבועות שתתקיים באותו מבנה עם סוף עונת החגים תחת השם "נביא נביא". קאמבק קטן מאז התנבא בעיר מלאכי – הנביא התנ"כי האחרון של ימי הבית השני.

מי שיבוא למבנה במתחם "האחים חסיד" (רחוב עמק רפאים 45) ייווכח שנבואות הכנס לא היו נבואת שקר. את הקירות ממלאות עכשיו עבודות של אמנים כמו שי אזולאי, שולמית עציון, שמעון פינטו ורעיה ברוקנטל, ולו"ז הפרויקט כולל אירועים בהשתתפות אישים כמו צבי יחזקאלי ופרופ' גדעון לבינסון, כאשר עיריית ירושלים, הקרן לירושלים ופרויקט "מנופים" שותפים לעשייה.

"זו לא תערוכה רגילה", מצהירה אוריין גלסטר שאוצרת את "נביא נביא" יחד עם פורת סלומון ורונן יצחקי. "זה פרויקט של כל מי שנדבק בחיידק הנבואה". סלומון אומר ש"השאיפה היא ליצור אירוע שהוא מעבר לעוד אירוע תרבות ירושלמי. החזון הוא שינוי תרבותי ולכן המעגלים רחבים, לא רק אמנים מסוגים שונים משתתפים בפרויקט אלא גם אנשי אקדמיה למשל, שמקבלים אפשרות לתת משהו משוחרר מאוד בערב שנקרא 'אמרנו לכם' – ערב שבו הם יעמדו נוכח הקהל ויטענו ש'כבר בשנת 2014 אמרנו לכם' וכו'. הרעיון הוא לזרוע את האפשרות הנבואית בכמה שיותר תחומים, ולראות איך התחומים האלה מגיבים".

זאת לא הפעם הראשונה שבה השלושה אוצרים יחד תערוכה: בשנה שעברה הם הציגו באותו מקום תערוכה קבוצתית במסגרת "הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית" בירושלים. שילוב התחומים שמאפיין את הפרויקט החדש נמצא גם בעיסוקים שלהם עצמם: בעוד גלסטר היא אמנית רב תחומית בוגרת שנקר המרכזת את מגמת האמנות באולפנא לאמנויות בירושלים, וסלומון הוא אמן בוגר בצלאל שמנהל היום את בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס" בגבעת וושינגטון, יצחקי שמגיע מעולם המחול הוא כוריאוגרף שמנהל את מרכז "בין שמים לארץ" (בית לתרבות יהודית עכשווית). "יכול היה להיות לנו גם שותף לאוצרות שהוא רואה חשבון או נהג מונית", אומר יצחקי, "אנחנו אנשים שונים שעוסקים באותן שאלות, רק שאתה נגר והמקצוע שלו זה ללכת עם אף אדום. מה שמאחד אותנו זה החיבור סביב הנושאים ולא סביב המדיום האמנותי".

רעיה ברוקנטל, "הוא חזר!"

רעיה ברוקנטל, "הוא חזר!"

 

כמה שבועות לפני ההקמה של "נביא נביא" אני נפגש במבנה עם שלושתם, ועם האמנית החזותית צפיה דגני שמציגה בפרויקט את ״המופע הגדול של יחזקאל״ יחד עם האמנית חיה רוקין. "אנחנו מתחקות במופע אחרי יחזקאל הנביא", היא מסבירה, "בסוג של סדנת פרפורמנס שמבקשת לשהות בפער בין המילה הכתובה לבין המעשים, כשאנחנו ממקמות את עצמנו בפעולת התרגום, שהיא גם פעולה פרשנית".

הבית הארמני הריק נראה עכשיו כמו לוקיישן מושלם לסרט ירושלמי תקופתי: עיטורים על הקירות וחלונות מסוגננים, חלל מהסוג שמזמין עבודות עבור עצמו. "חברת 'האחים חסיד' מתכננת כאן פרויקט מגורים", מסביר יצחקי, "ובינתיים אנחנו נהנים מהאפשרות שהם נותנים לנו להציג כאן. יש משהו חזק מאוד במבנה הזה, שרידים של תקופות שונות ודיירים שונים. אם מדברם על הנביא כאישיות שרוטה כזאת, אז הקירות פה שרוטים, והתקרה פה שרוטה. ההיסטוריה של הבית כאילו זועקת מתוכו כמו נביא".

מה פתאום פרויקט על נבואה עכשיו? שנים שכבר לא מסתובבים כאן אנשים עם ברדסים ומקריאים נבואות.

פורת: "התחושה שלי היא שהמציאות תקועה, כי אנשים לא יודעים לדבר. יש אמנם שיח ציבורי של פרשנים ומומחים ופוליטיקאים – אבל השיח הזה לא מצליח לדבר כמעט על כלום, הוא תקוע בלופ. הפתרון הוא להביא שיח אחר מחוץ למעגל המקובל, שיח שיש בו דיבור שמוכן להתיימר, ולכפור, ולהסתכן, ולעמוד מאחורי המשמעות של הדברים. אנחנו רוצים לתת בפרויקט הזה מקום לדיבור נבואי עכשיו ומקומי, בעזרת הזמנה של אמנים להראות את האופציה שלהם למציאות אלטרנטיבית שיש בה נביאים ונבואה".

רונן: "אני חושב שדווקא בתוך העולם המאוד וירטואלי וסטרילי שבו אנחנו חיים היום נוצרה בשלות גדולה לאפשרות נבואית. ברור שקשה לאתר נביאים בימינו, וגם לנו אין יומרה לייצר כאן נבואה. אנחנו כן מנסים להתקרב, עד כמה שאפשר, לארכיטיפים שהנביאים הלכו בהם. אני אתן דוגמה: אני בא מעולם המחול, ומזדהה עם הצד המזיע של הנביאים. כרקדנים גם אנחנו מזיעים, זיעה היא הדבר האהוב עלינו. במובן הזה אנחנו עובדים עם הגוף בדומה לנביאים. כשהשם אומר להושע: לך תתפוס לך זונה ותתחתן איתה – הושע באמת עושה את זה והופך את גופו למעין מיצג. חז"ל, כחלק מהפער בין עולם הנביאים לעולם החכמים, כבר מבקרים אותו על המעשה. הם אומרים לו: חביבי, לא הבנת נכון – הזונה והגוף היו סמל, מטפורה, לא היה צורך שתעשה את זה בגופך ממש! אבל אני רוצה לחזור ולהתחבר לגוף המזיע".

אוריין: "בזמן המלחמה בקיץ, וההתמודדות הקשה שבאה איתה, פרסמנו את ה'קול קורא' שהזמין אמנים להשתתף בתערוכה. במקום לשבת בבית ולהשתגע מול החדשות, הרגשנו שדווקא הזירה האמנותית, זירת התרבות שלנו, היא המקום שבו אפשר לפעול, לייצר שיח, להניע את גלגלי המחשבה: מה אנחנו עושים כאן? מה אנחנו עושים לא נכון? 'נביא נביא' מייצר מפגש ממשי שמביא אמנות למרחב הציבורי ולא רק אל מגדלי השן המוכרים. עלינו לקחת אחריות על סביבתנו התרבותית".

צפיה: "בעולם שלי אין אלוהים וממילא אין נבואה. רוח הקודש לא נכנסת בבני אדם. לכן, כאמנית שמשתתפת בתערוכה ולא כאוצרת, אני מבינה את ההזמנה הזאת כהזדמנות לעסוק ביצירה, בדמיון, באוטופיה ובקשר בינה לבין המציאות. אני לא חושבת שיש 'שיח אחר' שהנבואה מייצרת. לדעתי החברה הישראלית רוויה בסוג כזה של דיבור. הבעיה היא לא השיח אלא הפוליטיקה הקטנה של הכיסאות. אין צורך בשיח חדש כמו שיש צורך בניקוי של המערכת. צריך לדבר בהקשר הזה על ביורוקרטיה.

"האמנית חיה רוקין, שאיתה אני עושה את הסדנה בתערוכה, השתתפה לפני שנתיים בתערוכה בשם 'לאן?'. היא לקחה את הסכום שהיא קיבלה עבור ההשתתפות וקנתה בכל הכסף הזה מטע של עצי קיקיון בברזיל, הכול באופן מאוד ביורוקרטי. בסופו של דבר היא הציגה בתערוכה את הקבלה על הרכישה. מה שהיא הציעה בפעולה הזאת, מלבד התהליך, הוא קצת צל שמור אחרי שהכול נגמר".

רונן: "הבירוקרטיה משגעת אותי, אבל המהלך כאן הוא ההפך. יש לנו תהליך עבודה שבו הרקדנים רוקדים ואני כותב. יצא שיום אחד כתבתי רשימה של שבע קטגוריות על 'מה הנביא לא': אחת מהן הייתה – 'הנביא לא עוסק בביורוקרטיה'. לדעתי הנביא לא אחראי לתוצאות. אנחנו מחויבים לתוצאות – הפרויקט הזה מחויב ב'דו"ח ביצוע' לעיריית ירושלים. אבל הנביא לא מחויב לשום דבר. מבחינתו אפשר לשבור את הכללים, יש לו מחויבות רק לאמת. אני רוצה לצאת מקטנות המוחין שלנו, לצאת מהביורוקרטיה שאני שרוי בה עד צוואר, ולעוף לרגע משגרת היום־יום".

אתה מתאר כאן מהלך פנימי, אבל נביאים, כמו אמנים, פועלים בסופו של דבר מול קהל ומנהלים איתומערכת יחסים.

פורת: "נבואה ואמנות הן צורות תקשורת. הנביא לא באמת עומד ועושה פעולות לבדו במדבר. אני רוצה לקחת את זה מהמקום הרוחניקי שאולי נוצר פה. נביא הוא אדם שעומד בכיכר העיר ועושה מיצג – הוא רוצה שדרך המיצג שלו אנשים יראו, יזדעזעו, יחשבו, יתעוררו, יבכו. יונה רוצה ללכת לבד למדבר ואלוהים אומר לו: לך תעשה מיצג בנינוה. בסוף הוא התבאס גם על אלוהים וגם על הקהל".

רונן: "יש משהו טריקי בנביא – מצד אחד הוא מאוד מחויב לעולם ולכן הוא מוכיח אותו, ומהצד השני הוא לא סופר את העולם. אולי ליתר דיוק: הוא לא סופר את ה'עוילם'. הוא לא חושש מהתגובה ולכן לא פועל בהתאם לפידבק שהוא יקבל. הוא מחויב רק לאמת".

אתם מדברים על הנבואה במושגים של אמת, אבל יש לא פחות מקום לנביאי שקר, או לשיטיון שהוא פחותרציני מהדיבור על "האמת".

רונן: "נבואות שקר זו ההתמחות האמיתית שלנו. האופציה להיות בסופו של דבר נביא שקר מצילה אותנו מהמקום המגלומני שיוצר העיסוק בנבואה. אם נהיה יותר מדי רציניים בעניין הזה אנחנו יכולים ליפול אל הגרוטסקי והמגוחך".

אורין: "כששחררנו את ה'קול קורא' לפרויקט כתבנו שהכול הולך – הדברים הגבוהים ביותר והשטותיים ביותר. לכול יש מקום. היה מעניין לגלות שלא הרבה העזו להעמיד את עצמם בנעלי הנביא, בצחוק או ברצינות, ולו לרגע. יש קושי לאמנים עכשוויים לומר אמירה קונקרטית בנוגע למה זה, הדבר הזה שהם עושים. להתחייב אליו. זה מפחיד".

פורת: "הסיבה לדעתי היא שאנחנו כאמנים יושבים על תהום מחרידה, שאולי כל מה שאני עושה זה ערמה של בולשיט. כדי להיות מסוגלים ללכת מעל התהום הזאת אנחנו חייבים להאמין לעצמנו".

רונן: "אמנים הם אנשים חסרי הומור בתחום הזה. אנחנו נורא רציניים כולנו. השאלה היא האם אנחנו באמת מאמינים לעצמנו. האם האמנות העכשווית מאמינה לעצמה?"

צפיה: "בוודאי, מי שעוסק בדבר הזה לא יכול לעסוק בו אלא מתוך אמונה".

רונן: "את רואה, זאת בדיוק הבעיה – האמונה החד משמעית שסגורה על המקום שלה".

צפיה: "ברור שאפשר למצוא גם בולשיט באמנות עכשווית, כמו גם במחול, אבל הנטייה של אנשים להתריס כלפיה זאת אותה הנטייה שגורמת להם להתעלם מהחידלון וחוסר הפשר שמלווים אותנו בחיים על פני האדמה. מי שמנסה לעסוק בחלקים הלא מובנים של הקיום מתקבל על ידם בסוג של זלזול. אפשר ללכת ולראות הרבה אמנות לא טובה ואז פתאום לפגוש יצירה שנוגעת במקום מאוד עמוק, שלא חשבת שניתן לתקשר אותו".

מרים וילנר, פרט מתוך קומיקס

מרים וילנר, פרט מתוך קומיקס

יש חיכוך בין התנועה הנבואית לתנועה האמנותית?

פורת: "התנועה האמנותית הקלאסית היא תנועה פנימה לתוך האמת הפנימית של האמן. כשבאים לראות אמנות באים עם אמון ורצון להקשיב לאמן, אבל הנביא מדבר למי שלא ביקשו לשמוע, למי שמראש לא מאמינים לו. אני חושב שיש משהו בפרויקט הזה שמזמין אמנים לדבר דווקא מבחוץ, ממקום קצת אחר שלא מחויב למשפטים כמו 'האמן ביטא את האני הפנימי שלו בצורה הכי אותנטית' – ואני אומר את זה בכוונה בצורת הקלישאה המזלזלת – אלא דווקא מזמין לדבר בשם איזושהי 'אמת' מופרכת, מגלומנית או אבסולוטית. האמת הזו קשורה כמובן לאמן, כמו שגם בתוך הסצנה של הנביאים כל אחד מהם נותן קול אחר, והם יכולים להתווכח ביניהם אם נינוה תתהפך או לא תתהפך, אם יבוא סנחריב או לא יבוא. המשותף הוא שהנביאים דיברו משהו שנכפה עליהם, שנפל עליהם מלמעלה – יש בתנועה הזאת משהו שהפוך מהתנועה האמנותית הרגילה".

אוריין: "ועדיין, נביא לא יפתח את הפה אם הוא לא רואה את הזולת לנגד עיניו. הוא לא יתלה את דיבורו באופן שבו דבריו יתקבלו, אבל הוא כן מחויב לקשר עמוק לזולת ולמציאות. זה משהו שאני מחפשת הרבה באמנות עכשווית ומוצאת רק לעתים נדירות".

צפיה: "יש דימוי של הנביא, למשל יחזקאל של מיכאלאנג׳לו בקפלה הסיסטינית עם האידיאליזיציה של הדמות, או דימוי של הנשגב ברומנטיקה: אור נגוהות עוטף את האדם, הוא עומד על קצה הר ושיערו מתבדר ברוח. אבל כשפותחים את ספר יחזקאל פוגשים משהו הרבה יותר קשוח. אמנות ונבואה הן שני מושגים שקשורים לעולמות תוכן שונים עם אוצר מילים שונה. יש אמנים שעסקו בדמות הנביא, החל כמובן בדמות השמאן של ג׳וזף בויס, ובארץ מוטי מזרחי ומיכאל סגן כהן. אולי הקשר בין התחומים נמצא בפעולות שנועדות לעין, שנועדות לתצוגה ולקהל".

אוריין: "אני לא בטוחה שאני מסכימה. גם על אמנות מדברים כמשהו שנכפה עליך, משהו שאזור הבחירה שלו מוגבל. וזה לא רומנטי בכלל. שמתי לב שהמשותף למשתתפים במפגש האמנים שעשינו היה שרבים הם אנשים שמשייטים בין עולמות שונים, ואולי לכן לא מרגישים מחויבים למקום שממנו הם מגיעים, דבר שמייצר מרחק אסתטי וחופש להתבונן מבחוץ ולשאול שאלות. לפעמים האמנות יושבת במקום ששואל שאלות כמו חיידק – והיצירה היא רק הביטוי של החיידק הזה. אתה לא בוחר להיות אדם ששואל שאלות קשות על המציאות, כמו שאתה לא בוחר להיות אדם שלא מרגיש בנוח כמעט בכל מקום. זאת לא בחירה".

רונן: "משתמשים במושג 'נביא' בשיח האמנותי כשמדברים על אמנים שמקדימים את זמנם, האוונגרד שצועד לפני המחנה וחוזה את העתיד. אבל בעיניי נבואה בכלל לא מדברת על נביאי העתיד. נביא יכול אמנם להיות גם חזאי, אבל כשהתחלנו ללמוד על נבואה בבית המדרש שלנו הגענו למסקנה שהנביא הוא אחד 'שמדבר עם השם יתברך'. אחר כך, מתוך הדיבור שלו עם השם, הוא יכול להגיד גם משהו על העתיד, כי הרי יש לו קשרים עם ה'ביורוקרטיה־עילאה' שעליה דיברנו מקודם, אבל העיקר הוא הדיבור הישר".

סרגיי אנגל, הקרב על ירושלים (מימין)

סרגיי אנגל, הקרב על ירושלים

 

רחוקים מאוד מחבורות הנביאים המתווכחות ללא הרף בקומדיית הנביאים הקלאסית של "מונטי פייתון" – "בריאן כוכב עליון", אוצרי התערוכה דווקא מסתדרים היטב אחד עם השני. יצחקי מקשר את השיתוף לחלק האמת. "כל אחד מאיתנו הוא 'חוקר אמת' בתחומו", הוא מסביר. "אחד חוקר את האמת של החומר, האחר את החלל, הצבע או התחושה. פורת עושה בעבודות שלו מחקר שהופך את נקודת המבט, הוא לוקח איזה אלמנט והופך אותו כמה פעמים – מצלם מלמטה ומקרין על התקרה. אוריין חוקרת שעווה, חומר וצורה – יש לה אינטימיות עם השעווה כמו שלרקדן יש אינטימיות עם הפלייֶה שלו – עם השרירים שחופנים את העצם במהלך הכיפוף של הברך. כל אחד הוא נביא של החקירה שלו: 'נביא של פלייה', 'נביא של שעווה'. הרי מה זה נביא? זה אני ואתה נביא משהו לעולם. אנחנו נביא את נקודות ההפך – זאת תהיה הנבואה שלנו, זה הפסל שאנחנו מציגים כאן".

ההסכמה הכללית נשברת רק כשאני שואל את השאלה המעצבנת והמתבקשת על אודות ריח המגזריות הדתית שיכול לעלות מפרויקט ירושלמי בנושא שכזה, כשחלק גדול ממשתתפיו באים מהעולם הדתי. גלסטר מבקשת לחמוק מהקטגוריות: "השאלה מציקה לי בגלל השיח הסגור של המגזר. 'מגזר' זו כותרת שבהכרח מעגל התופס עצמו כמרכז מעניק לי. ידעתם שדג זהב גדל בהלימה למכל שבו הוא נמצא? גם באקווריום וגם בטבע, הוא יהיה אותו דג זהב. אני לא מבינה את הצורך האובססיבי לתחם הכול בגבולות המגזר. ואם אני מוכרחה להיענות לכותרת, הייתי מעדיפה 'אמנית יהודייה' על 'אמנית דתייה'".

יצחקי, חילוני שמנהל מוסד שיש בו בכותרת גם 'יהדות', גם 'תרבות' וגם 'עכשיו', אומר שהשאלות על מגזריות מעצבנות בעיקר את מי שבא מתוך המגזר. "אני, מהמקום החילוני שלי, רואה בנושאים היהודיים רלוונטיות גדולה שלא שייכת דווקא לסוגיה הדתית, וזה נכון כמובן גם לגבי נבואה".

סלומון, שמנהל בית ספר דתי גבוה לאמנות, דווקא נוטה להשלים עם התיוג: "נבואה היא נושא יהודי־דתי. זה טבעי שברגע שנכנסים אנשים מעולם תרבותי וחברתי מסוים הם מכניסים את המושגים שמעניינים ומעסיקים אותם, ולכן אין לי שום פחד להגיד שזה נושא שמעסיק אותי וקשור לחיים שלי. אני לא מרגיש צורך להתנצל על נושאים מגזריים, להפך: אני אשמח לעשות תערוכה על כיפה סרוגה ועל מניין. יש מספיק תערוכות בנושא 'מעמדו של האובייקט בעולם הגלובלי'. אותי מעניין לדבר על העולם הרוחני שלי".

ובכל זאת, בואו נבהיר: זאת לא תערוכה דתית או מגזרית, היא מתנהלת מחוץ לקטגוריות האלה.

"כמובן. אני אסייג את הדברים שאמרתי מקודם ואגיד שהיה חשוב לנו לתת את הנושא הזה לאנשים שהם לא מהעולם שלנו. לשמוע איך נשמעת נבואה חילונית, להבין האם המושג הזה רלוונטי לאנשים שלא מאמינים באלוהים, האם יש להם אמת אבסולוטית שהם מוכנים לדבר בשמה? האם מושגים של התגלות והארה מדברים אליהם? מבחינתי זה לקחת נושא שהוא טיפה אזוטרי במרחב האמנותי הכללי ולהציב אותו במרכז הבמה כדי לשאול עליו שאלות. אבל אני רוצה לדבר מתוך המקום הייחודי שלי ולחשוב מהן השאלות שמעניינות דווקא אותי".

"חרד לקיומו של המקום הזה" – ראיון עם רינו צרור

רינו צרור יצא עם מצלמה ליהודה ושומרון לחפש את המהפכה הבאה. הוא הופתע לגלות שהקבוצה המרכזית התברגנה, טוען שהפמיניזם הדתי מוצה, חושש ממלחמת דת ועדיין רואה בחברה הזו את הקבוצה המשפיעה והדרמטית ביותר בישראל. ראיון אישי, מהמשפחה מטריפולי והילדות ברמת גן ועד הנגמ"ש במלחמת יום כיפור והדלקת המשואה 

[פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014]

רינו צרור יצא לצלם סרט דוקומנטרי ביהודה ושומרון, סרט שמנסה לענות על שאלת האמונה של אותם יהודים שבחרו לגור מעבר לקו הירוק. "במה אתם מאמינים?", שואל צרור את המרואיינים השונים, והתשובות שלהם מורכבות מחיבורים שונים של אותן מילות יסוד: אלוהים, אדם, אדמה.

הכותרת הראשונה של הסרט (ששודר לראשונה בשבוע שעבר בערוץ 8 של "הוט") הייתה "אלוהים אחרים". לא פחות. לאחר בקשות של המשתתפים שינה צרור את הכותרת לטעונה פחות: "אני ה'". צרור, כדרכם של חילונים, הוגה את שם־השם בכותרת בשם אדנות; אני א־דוני. "באמת הופתעתי מהרעש", מודה צרור כשהוא מדבר על התגובות להחלפת שם הסרט, "בעיקר מאלו שעשו עניין מהשינוי וגם פירשו את השינוי בצורה כזאת שייצרה לו כוונות חדשות".

הכותרת ב"הארץ" ניסתה לרמוז לשערורייה זוטא: "מתנחלים מחו, ורינו צרור שינה את שם סרטו".

"אין לי כוח לשטויות האלה. בחרתי שם חדש שהוא לא פחות טוב מהשם הראשון", הוא אומר בראיון ראשון בעקבות הסרט. "הבעיה עם 'אלוהים אחרים' הייתה שהוא היה שם פוגע. פוגע לכתחילה. הוא לא אִפשר לצופה לראות ולפתח את הדיון שרציתי להראות. זאת הייתה בחירה בשם טוב, אבל פוסטרי, שטוח. טעיתי כשלא לקחתי בחשבון שמדובר בציטוט מדויק של הדיבר. הרשיתי לעצמי לעשות פרפרזה על דבר שבציבור שלי, החילוני, הוא מקובל, אבל בציבורים של המרואיינים בסרט – לא. ברגע שהבנתי את נקודת הפגיעה – והבנתי באיחור רק אחרי שדיברו איתי חלק מהמשתתפים – לא היה לי ספק בכלל שאני אשנה את זה.

"הכותרת ב'הארץ' אומרת 'המתנחלים מחו' – אבל זה לא 'המתנחלים': אלו משתתפי הסרט. אנשים שצילמתי אותם כשנתיים, שאני מכיר, שפתחו את הכול בכנות מלאה באופן יחסי. אף לא אחד מהם ביקש לראות חומר קודם, ואף אחד לא ביקש לצנזר. בגלל זה אני מכבד את המהלך שלהם, ולכן כשהיה ברור לי שאני פוגע כאן בהם ללא כוונה – החלטתי לשנות. אני מתכוון בסרט להאיר, להתדיין, לטלטל, להציג מציאות. אני לא הולך לריב איתם. זה לא סרט של מריבה".

בניגוד לסרטים קודמים שעסקו בשטחים ונדמו כקרב הורדת ידיים – כמו למשל "ארץ המתנחלים" של חיים יבין – צרור באמת בא להקשיב. "אני לא מוצא טעם בהתכתשות בסרט דוקומנטרי", הוא מצהיר, "אני יכול להתכתש על האינפורמציה בשידור רדיו, למשל. אקטואליה היא פני הרגע ויש בה לפעמים עיסוק בדיני נפשות. אצלנו הרגע מורכב כמובן מביטחון, אבל גם ממזון שלא מגיע לאנשים. שם אני דורש תשובות, ולא מוכן לקבל שום 'מריחה'.

"אבל סרט דוקו מאפשר לך כניסת עומק. להתכתש עם הגיבור שלך בסרט זה לשחק אותה בולדוזר, זה שואו. אני לא הגיבור. קולנועית אני האיש שמביא את התמונה, אבל בשום פנים ואופן אני לא הגיבור של התמונה. המציאות היא הגיבור".

את המציאות מציג צרור בעזרת קשת רחבה של מרואיינים. מהצדדים המתונים שמיוצגים בידי ד"ר מיכה גודמן מאלון, הרב יואל בן־נון מאלון שבות והרבנית מלכה פיוטרקובסקי מתקוע, דרך מתנחלים חילונים כאליקים העצני מקרית ארבע ועד הקצה הפוליטי השני שמתבטא בתוכנית המקדש של יהודה עציון איש עפרה, נערי הגבעות של מאיר ברטלר ותפיסתו של הרב יצחק גינזבורג שמיוצגת בידי תלמדו הבכיר הרב ישראל אריאל מיצהר. כולם מצולמים במגרשים הביתיים שלהם, נינוחים, לא מתלהמים, נכונים לבאר ולהסביר. חלקם הגיעו להקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב. הוא תוזמן שם מיד אחרי הקרנה מיוחדת של "בית שאן: סרט מלחמה" – סרטו הראשון של צרור (שאותו ביים במשותף עם דורון צברי), יצירת מופת תיעודית על מלחמה אחרת לגמרי ממה שמתרחש בשטחים.

בא להקשיב. רינו צרור ומאיר ברטלר צילומים: מתוך הסרט

מאיר ברטלר ורינו צרור

אנחנו נפגשים לראיון בביתו של צרור ביפו, לא רחוק מהים. ליד הבית בתי תפילה: כמה מסגדים וכמה בתי כנסת קטנים. תלמידים מישיבת ההסדר ביפו הסמוכה הולכים ברחוב ויכולים להשתלב בקלות בצילומי אילוסטרציה של הסרט. קל לזהות את תהליך הג'נטריפיקציה של השכונה: הדשא של השכנים ירוק יותר והטיח שלהם לא מתקלף. צרור הגיע לכאן הרבה לפני התהליך הזה, קנה חורבה בתחילת שנות התשעים ושיפץ בהדרגה ובנעימות. בחצר עץ לימון קטן, בפנים ספרים בערמות. מעל שולחן האוכל ממסוגרים איור של דודו גבע ושער עיתון מצהיב, גם הוא מעשה ידו של גבע, שנושא את הכותרת: "האשכנזים מבינים רק כוח".

הכיפות הסרוגות מעניינות את צרור כבר כמה שנים. "הם מרתקים אותי, אני לא סתם מתעסק בהם לא מעט". את ימי ההתנתקות העביר בגוש קטיף וחזר משם עם תיעוד יוצא דופן שהפך לסרט "תפילת הנערות". אלף נערות שהתאספו בבית הכנסת של נווה דקלים ביום הפינוי, זועקות זעקה נואשת, שירה שלא מפסיקה להדהד בראש גם אחרי שנים.

עוד נחזור ל"תפילת הנערות", אבל בינתיים צרור מספר שלמרות ההיכרות עם העולם של הכיפה הסרוגה, הפתיע אותו מאוד לגלות את "האנמיות של המיינסטרים. זאת הפתעה גדולה כי כשהכול נמצא בכזה מצב נפיץ – צדדים שונים שמדברים באלוהים, וכולם נוגעים באותו ספר וכל אחד פורץ את הגבולות שלו – פתאום הקבוצה הכי מרכזית דוממת לגמרי. מהנהנת לפה ומהנהנת לשם. אתה מצפה לשמוע איזו אמירה משמעותית, חד משמעית, מנהיגותית – ואתה לא שומע. בגלל שאני בא מהעולם החילוני הם נדבקו לי למיינסטרים החילוני האנמי־ ואני פשוט התעלפתי מזה"

במובן מסוים זה טבעו של המיינסטרים בכל מקום, להנהן ולחייך לכולם.

"אבל הדימוי של העולם המחשבתי בכיפה הסרוגה הוא הרבה יותר יצרי ורעשני, ההתנהלות הפנימית מרתקת. העולם הזה הרי עבר בעשרים השנים האחרונות מהפכים משוגעים לגמרי. זאת קבוצה שמידת ההשפעה שלה על החברה בכלל היא הכי דרמטית בישראל. אתה זז איתם ימינה – הכול זז ימינה, אתה זז איתם שמאלה – הכול זז שמאלה. זאת קבוצה שמשנה חיים, משנה מסלול, משנה תנועה. אז בכזה מקום לגלות שכל האמצע הוא בור – זאת הייתה הפתעה מאוד גדולה.

"אני אציג את זה מכיוון אחר: להבנתי המהפכה הנשית בכיפה הסרוגה נמצאת כבר לקראת הסיום שלה. כעת זה רק חלחול פנימה ועבודה על הצעירות שימשיכו את הדרך. אתה רואה בסרט דמות כמו הרבנית מלכה פיוטרקובסקי שהיא תלמידת חכמים ויחד איתה יש קבוצה גדולה מאוד של מנהיגות פמיניסטיות־אורתודוקסיות. קבוצה שאין לה מקבילה בחברה החילונית כקבוצה אינטלקטואלית. יש יחידות, כמובן, בעולם החילוני, אבל יש כוח גדול הרבה יותר בהתנהלות הקבוצתית והקהילתית של הנשים הדתיות, והכוח הזה מאפשר להכפיל את ההישגים כל הזמן. עכשיו, מצד שני, אתה רואה את המורדות שהדת מתגלגלת אליהם בשנים האחרונות, כמו להיכנס לחיבור כזה עם האדמה או היחס לשאלת בית המקדש והעלייה להר הבית היום. בהגדרות שלי זה מגיע לרמה של עבודה זרה".

הרב אליקים לבנון (צילום מתוך הסרט)

אבל אתה מבין את הבעיה של אנשים כמוני עם מה שאתה אומר. אני לומד קולנוע במקום חילוני כמו "סםשפיגל", אבל באותה הנשימה עליתי להר הבית כמה פעמים בחיי כאדם דתי. אני מקשר את העלייה להרלסוגיות של כנות דתית, לא פוליטית.

"אני מבין לגמרי , ואין לי שום בעיה עם הרצון שלך. אבל הנושא של הר הבית הוא לא נושא של חופש הדת או חופש הביטוי. הנושא הוא האם אני רוצה לבנות את בית המקדש על כיפת הסלע מחר".

אבל אני לא רוצה לבנות מחר את בית המקדש על כיפת הסלע ואני כן רוצה להתפלל שם.

"אז אתה טועה כשאתה חושב שהדרך שבה אתה הולך עכשיו לא מגיעה לשם בסופו של דבר. אני מכיר את הנושא של הר הבית טוב, גם מעל וגם מתחת. יש לי בהר עניין היסטורי, ארכיאולוגי וחברתי עצום. דתי־ לא. עליתי עם לא מעט אנשים להר הבית וראיתי את החיל והרעדה – זה לא משהו שאני לא מבין אותו. אבל אתה ולא מעט אנשים אחרים לוקחים את הנושא של הר הבית כאלו יש כאן קיפוח דתי – וזאת שגיאה.

"יש הסכם מדיני חתום בין ישראל לבין ירדן. ההסכם הזה מגדיר את ירדן כמי שיש לה קושאן על הר הבית יחד עם עוד דברים. אתה לא יכול להפר את ההסכם הזה, כי הפרה שכזאת לא מקובלת על אף אחד מראשי מערכת הביטחון בשלושים השנים האחרונות. אתה יכול להגיד: אותי לא מעניין הביטחון, אני רק רוצה להתפלל שם. אבל זאת סוגיה מדינית דרמטית. השאלה היא מה יותר כבד: סוגיית חופש הדת שלך או הסוגיה המדינית־ביטחונית. לפי דעתי – אתם השתגעתם לגמרי. משקל הנזק הוא עצום. זה מתכון לקטסטרופה בשם האלוהים".

יהודה עציון וישראל אריאל אומרים לך בסרט שהאלוהים שלהם הוא לא אותו האלוהים של המוסלמים. ממש"אלוהים אחרים" כשמו המקורי של הסרט.

"ההבנה שאין הסכמה על מונותיאיזם, שיש התנגדות למונח בכלל, הכתה אותי בתדהמה. היה שם קטע חזק מאוד עם יהודה שנולד מתוך הרגע: השיחה על הר הבית והמוסלמים מתרחשת כשברקע קריאות 'אללה אכבר' של המואזין. אנחנו עומדים שם מול כל הרובע המוסלמי ואתה מבין שיהודה רוצה להזיז אותם לטובת בתים לסנהדרין ולהקמת 'קריית הממשלה' המחודשת. עוד הוא מתאר את זה והמאזין מתחיל ב'אללה אכבר'. באותו רגע שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם המוזיקה – כי אני לא מכיר בנאדם שהמוזיקה הזאת לא תופסת אותו, לא יעזור לאף אחד כלום – ויהודה נכנס למבוכה, לגמגום. הוא אמר: אם תכבו את המצלמה אני אגיד. בסוף הוא מודה שהוא אוהב את זה, רק שהנושא מפריע לו".

ויש בסרט גם את אליעז כהן שחותר, בדרכו של הרב מנחם פרומן, לסוג חדש של דו־קיום אמוני.

"נכון. אבל יש לא מעט קולות של חברים שגוברים ואומרים 'יש רק אלוהים אחד והוא האלוהים שלנו'. זאת רגרסיה עצומה, עוד רגע אנחנו בחיתים ובאמורים. התפיסה הפרקטית הזאת של אנשים כמו יהודה, שאלוהים צמצם את עצמו עד לנקודת הסלע, והכול עובד רק על פי הקריטריונים המוכרים, היא מין הזיה פנימית שמקבלת ביטוי מעשי. אני חשבתי ככה גם על גוש קטיף. אמרתי שזאת הייתה הזיה גם ב'תפילת הנערות'".

נדמה לי ש"אני ה'" ו"תפילת הנערות" הם שני צדדים כמעט הפוכים. חוסר האונים שאתה מצלם בבית הכנסתבגוש קטיף מול צילום הפגנת הכוח של הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד.

"מה פתאום הפכים? לפי דעתי זה אותו קו. אתה צודק שבין הזכות של 'תפילת הנערות' לבין ההמולה של 'אני ה" – הים הגדול נמצא, אבל למרות זאת הם יושבים על אותה הסקאלה. ב'אני ה" אנחנו רואים אנשים שפשוט עוברים מהתפילה למשהו אחר ומעשי. מעשיות של עבודת האלוהים. כל אחד מהאנשים בסרט עובד במה שהוא דיבר. מיכה גודמן אמר לי: 'אצלנו יש גם את תפילת הנערות וגם את הרב גינזבורג'. בעיניי, גינזבורג הוא הרגע שבו המגמה של 'תפילת הנערות' מקבלת סטייה, מוטציה. אני בגינזבורג רואה הידרדרות, גזענות. ישראל אריאל לא מסתיר בסרט את דעתו החיובית בעיקרה על המטווח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אני רואה בזה סטייה מהאמונה כמו שאני מבין ולמדתי אותה.

"למען האמת, הייתי בטוח שישראל אריאל יכחיש בכלל את העיסוק באפיקורוס, במסגרת הדיון על 'מה ייעשה בגוי'. הוא לא הכחיש. להיפך, הוא הגן על עצם הדיון, כאילו מדובר בתיאוריה בלבד, והוסיף ואמר שהאפיקורוס מאיים עליו יותר מן הפלשתיני – כדי להמחיש את עוצמת האיום. שים לב, ח"כ אלעזר שטרן הואשם בדיוק בפשע הזה במודעות רחוב ובעיתונים, וגם נקבע שם מה עליו לעשות כדי לחזור בתשובה.

"אני כבר חציתי את גיל 60, די והותר כדי לדעת שאחרי האות אל"ף באה האות בי"ת ואחריה גימ"ל. גינזבורג ואנשיו, בדרכם, הכריזו על 'מלחמת דת' בשקט בשקט. ואם לא ירגיעו אותם מהר מהר, תהיה התנגשות בין החילוני לקנאי. אנחנו יודעים היטב מה יהיה בסופה של ההתנגשות הזו. היינו שם".

אי אפשר להסביר את המשיכה של צעירים לרב גינזבורג בלי לחזור לדברים שאמרת קודם על האנמיות שלהמיינסטרים. הוא מושך כי בניגוד אליהם הוא לא עסוק בלהתנצל ולהתנחמד כל הזמן. הוא לא מפחד. מלכהאומרת לך לקראת הסוף שהיא מפחדת ממה יגידו.

"אנחנו בבעיה מנהיגותית קשה בכל החזיתות, בכל מיני רבדים ובכל מיני מגזרים. היו לי גם שיחות עם אנשים מבורגני ההתנחלות – אבל זה היה בדיוק כמו לדבר עם אנשי גבעת שמואל. מלכה פיוטרקובסקי מייצגת בסרט גם אותם, וברצון ובצורך שלה להיפרד יש תשובה מסוימת שכנגד. אבל זה כנראה לא מספיק".

רינו צרור ויהודה עציון על קרע הר הבית

רינו צרור נולד בשנת 1953 להורים שעלו מטריפולי, בירת לוב. למרות הזיהוי התקשרותי התופס אותו כמעין "מותג פריפריה", צרור גדל באזור הטוב של רמת גן, רחוב ביאליק של שנות השישים, אבא קבלן, אמא עקרת בית, עולם בורגני. אביו וסבי היו חברים טובים עוד מטריפולי, אחר כך גם שכנים בארץ.

"יש לא מעט תל־אביבים, נשמות אחד אחד, שעד היום יכולים לשאול אותי; 'תגיד רינו, נולדת בדימונה?', או; 'איך היה לגדול בבית שאן? קשה?'", צוחק צרור. "השאלות הללו באות מתוך קימוץ העורקים של בני האדם. הם חושבים שאם אתה בעד משהו, המשהו הזה ממילא שלך; בטח יש לך קשר אליו. אולי אתה אח שלו, אולי זה הכסף שלך. אבל אצלי אין שום קשר בין הדברים. הבית ברמת גן היה מלא כל טוב. קיבלתי הכול עוד לפני שביקשתי, לקח בדיוק שלושים שניות עד שהגיע מה שרציתי. במיוחד בשלושה תחומים, שלושה מרכיבים שאין עליהם בכלל ויכוח או דיון: ספרים, בגדים ומזון. הייתי מקבל בדואר את כל עיתוני הנוער של אותם ימים, ומגיל עשר גם כתבתי בהם ככתב־נוער. ערמות של עיתונים. ההורים שלי היו חותמים לכל סוכן ספרים שהסתובב ברחוב. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, אתה הרי מכיר את דור ההורים האלה בדיוק כמוני".

אני תמיד תוהה על הקפיצה הזאת שלהם מטריפולי לישראל, לתוך עולם חדש עם הגדרות חדשות לחלוטין.

"זה דור הורים שעזבו את טריפולי במודעות מלאה, והתכוונו במודעות מלאה לתת חופש לילדים שלהם. חד משמעית. אני מכיר את ההגדרות האלה, שמעתי אותם מדברים את זה. אני זוכר התוועדות מהסוג המטורף – עם ערק וכל השטויות האלה – של אבי ושל סבך ועוד שניים. אני זוכר שהם דיברו שם על חופש, על זה שקשה להם לדמיין את החופש של הילדים שלהם, שלא קל להיתקל בחופש הזה. היה להם קשה איתנו, אנחנו היינו חוצפנים והפער היה גדול. אבל ההחלטה שלהם הייתה לתת חופש – גם כי משום כך הם עשו את כל הדרך לכאן, לאפשר להם ולבני ביתם עצמאות מלאה. רק היום בשחזורים שלי בראש אני יודע להבין את גודל ההחלטה".

ומצד שני; יש גם עולם של מסורות, שבית הכנסת הוא אחד הסמלים שלו. עד היום אנחנו נפגשים לפעמיםבבית הכנסת "יד הגיבורים" ברמת גן.

"אני בא משם – אחרי שישה חודשי לימוד אצל ציון בדש החזן לקראת בר המצווה, רק כדי שלא לשגות באף תו מן הפרשה וההפטרה, שאלוהים ישמור – אתה שם. בן למקום. אבל אצלי תפילה ואמונה זה היה ליד הבית. לא ממש בתוך הבית שלי. זה היה בבית של סבא ובבית של סבתא. זה פחות בבית שלי. אבל אתה לומד להכיר את בית הכנסת והמקום לבדו מייצר עניין עצום במוזיקה ובחיבורים ובממתקים. בית הכנסת זה מקום ששואב אותך ולא מקום שמרחיק אותך. ויש גם הצרכים שלך כבנאדם – בסוף־סוף, כשאתה מסתכל על החיים, הם לא שלאגר גדול – אתה צריך להישען פה על משהו, על משהו".

ומה אתה לוקח מהמטען הזה?

"מגיל צעיר אני לוקח את דברי הנביאים, כל פעם בהתאמה לגיל. זה תופס אותי גם שכלית וגם רגשית. בפעם הראשונה שלמדנו את עמוס אני כמעט התעלפתי, וזה היה בגיל עשר או אחד עשרה. מאז התחלתי לחורש באופן עצמאי. ענינה אותי התפיסה שלהם, הצעקה. זה גם, כמובן, פונקציה של מורים וכל אחד מהם מרגלית ויהלום. התפיסה שלי גם היום מרוכזת בנביאים. שם אני מקבל את מה שאני שחושב שאמור להיות ה'אור לגויים'. אני זוכר שבגיל צעיר הרגשתי חזק מאוד את הבדידות של הנביאים. הם היו בודדים. במחאה החברתית שהייתה בקיץ לפני שלוש שנים אמרתי שאם עד עכשיו שמענו צעקות של צדק חברתי רק מבנאדם אחד בתקופה: פעם עמוס, פעם ירמיהו – פתאום אנחנו מקבלים 400 אלף איש ביחד. זה נס. אני שם, זאת האמונה".

זאת אמונה אחת. כלומר, בתוך המרחב היהודי יש מוסר הנביאים וגם, למשל, פרקטיקה הלכתית

"בואו נעשה הבחנה בין 'אמונה' לבין 'דתיות', בין תחושה רליגיוזית שמתקיימת אצל קבוצת אנשים לבין ההנחיות הדתיות שנוצרו באלפיים שנות רבנים שאתה שם לי עכשיו על הראש. אני בעניין הזה עושה הבחנה. קורא הרבה יותר חומש ותנ"ך מאשר משנה או הספרים שבאים אחר כך. קראתי לאחרונה את 'הנאום האחרון של משה' שכתב מיכה גודמן בהתפעלות גדולה. אני מזהה שם המון אומץ, הבנה מרתקת של משה כדמות. זה נאום מלא תובנות שרלוונטי לנושא האמונה גם היום. אבל אתה מסבך אותי, אמונה היא לא דבר שאני יכול להגדיר לך אותו ברמה של 'הגדרה'".

איך אתה רואה את האמונה שהובילה את אבא שלך וסבא שלי לעלות לארץ?

"אני חושב שזאת אמונה שטבועה אצל בני הדור שלי, דור ראשון למהגרים, ואני חושב שיש לזה המשך גם בדור הבא. האמונה היא אלמנט או חלק מתוך הקיום. יכול להיות שבמהלך הדרך אתה תריב איתה, תתכחש לה, תבעט בה בכל מיני כיוונים – אבל קיבלת אותה עם חלב האם.

"האמונה הזאת חוזרת לשאלה מה היא הציונות של המזרחיים לעומת הציונות של האשכנזים. יש ספר ענק שכתב ד"ר יצחק בצלאל, חוקר יהדות המזרח, בשם 'נולדתם ציונים'. הוא מביא שם מפגש בין סוקולוב לבין, נדמה לי, הרב בכר של יפו, סביב שנת 1925. הרב בא בטענות לסוקולוב על הגיוס שהציונים עושים באירופה, ושואל אותו למה הם לא עושים אותו דבר במגרב ובמצרים וכו'. סוקולוב עונה לו את התשובה שנתנה לי את הפתרון לשאלה 'מה אני'. הוא אמר לו: אתם נולדתם ציונים, אנחנו לא צריכים לעשות אצלכם שום עבודת שיווק.

"כשאני הולך לאבי וחבריו אני מבין בדיוק על מה הוא מדבר במשפט 'הם נולדו ציונים'. גם אם לא הייתה לך כיפה על הראש – היה לך חיבור בין ציון לבין ריבונו של עולם ובין ירושלים. זה חיבור של עצמאות וזהות וחופש. אני נולדתי לזה לחלוטין. אצלי ציונות זה לא בן גוריון, ולא כל מה שנעשה בשמה בימים אלה. ציונות זה ציון. זה אבא, שמעפיל לישראל ומתחיל את הדרך בשחייה בים. זו אמא, שזורקת רימון הרתעה כבר בטריפולי, במסגרת כוח ההגנה של היהודים".

הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד

בעשור האחרון מתרכז עיקר הפרופיל התקשורתי של צרור ברדיו ובטלוויזיה: הוא מגיש בגלי צה"ל את תוכנית האקטואליה "מה בוער" בימי חמישי ובמוצאי שבת את תוכנית "הולך בחצות". מלבד הסרטים התיעודיים, התלתלים שלו נראו על המסך גם כמנחה תוכניות טלוויזיה. אבל צרור, לפני הכול, הוא אמן המילה הכתובה. הטקסטים שלו מביאים איתם ארבעים שנות כתיבה ועריכה בתפקידי מפתח בעיתונות הישראלית.

נקודת הפתיחה העיתונאית שלו הייתה מערכת "העולם הזה". "למה העולם הזה? כי הייתי קורא אותו קבוע בכל שבוע" אומר צרור, "הוא היה היחיד באותם ימים שמגיב למציאות וגם היחיד שמדבר בשפה שלנו. פיתחתי עוינות גודלה לעיתונים הנפוצים של אותה תקופה, שהביאו בכל סוף־שבוע סיפור של שישה עמודים מוורשה או קושטא, חומרים עבשים. אהבתי לקרוא את אבנרי, כמו גם את דן בן אמוץ ואת עמוס קינן שידעו לדבר את השפה". גם היום עניין השפה נשאר רגיש אצלו, והוא "מקפיד לדבר בצורה כזאת שגם בני ה־25 יבינו".

צרור מגיע למערכת "העולם הזה" כבר בחופשת השחרור שלו, אחרי שירות צבאי בצנחנים. הוא מבקש להצטרף, ואלי תבור, ראש מערכת העיתון, שולח אותו לטסט עיתונאי ראשון: סיפור קצר על ילד בשם "אלי אלי" שנוסע לאילת. צרור מתקבל ושלושה חודשים אחר כך פורצת מלחמת יום כיפור. "המלחמה" בשפתו של צרור, קו הגבול שחותך את מה שקדם ואת מה שעוד עתיד לקרות, מלחמה שבוערת בו עד היום.

לפני כשנתיים ערך תוכנית אישית ויוצאת דופן על חווייתו מהמלחמה בשם "והחולם נפל פצוע" (על התוכנית זכה בפרס מפקד גלי צה"ל). צרור חוזר שם אל סיפורו האישי: הוא יורד עם חברו לצוות "העולם הזה", הצלם רמי הלפרין, לחזית המצרית בסיני. השניים מתעדים את מראות הקרב; צרור במילים והלפרין במצלמת ניקון. הם מצטרפים לכוח הנגמ"שים של שלמה לוין, שמנסה בעיקר לחלץ את כוחותינו. דקה לפני צליחת תעלת סואץ הם יוצאים לסיור בנגמ"שים נפרדים. "רמי לא חוזר מהסיור הזה, ואני נוסע לבד למרכז להודיע להורים שלו, למערכת".

אתה נוסע להודיע? אין קצין נפגעים מצה"ל? משהו?

"הם לא יודעים שאנחנו שם. אנחנו לוחמים ואין שמות. אין חיול. אין דסקיות. הרגו אותנו שם. אתה חווה את החורבן וזה משנה את התמונה שלך. אתה מזהה שהגווארדיה ברמה הכי גבוהה מרמה אותך – הגווארדיה הצבאית והגווארדיה המדינית. יש לי מאז הכרה שאני לא מאמין להם, לא יכול לסמוך עליהם. אני קם בשנתיים הראשונות ועשרה חברים קרובים חסרים. אין סליחה פה, אתה יודע".

נדמה שמשהו מתחושת חוסר האמון כלפי המערכת מלווה אותך עד היום. ההתעסקות שלך בנושאיםחברתיים היא גם משם, לא רק מתודעת הנביאים שדיברנו עליה קודם.

"אני כל הזמן בוחן, מאז ועד היום. ונכון, גם היום אני לא מאמין להם. יש כאלה שאתה יכול להרשות לעצמך להאמין להם, יש טובים, גם עכשיו. אבל לא בהנהגה. אתה רואה שהם משחקים את המשחק הפופולרי. בנט כמו לפיד. יש כאן המון פעמים הונאה של הציבור. אני מת מזה. אכפת לי. אין עבודה תקשורתית שאני עושה שלא אכפת לי ממנה או מהסיטואציה. אני חרד לקיומו של המקום הזה, ואנחנו מחויבים לשמור על שקיפות המעשה והמחשבה. אמרתי דברים דומים גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בשנה שעברה".

שם זה היה מאוד אופטימי. יש לך מאמר מוכר בשם "הריבונות השלישית איבדה שליטה", שם אתה משווהבין הריבונות הראשונה לבין הריבונות השנייה ובין שתיהן לשלישית, ומוצא שישראל הריבונית והעצמאית לאחצתה מעולם את גבול 85 השנים.

"הביולוגים יודעים לספר שבמהלך השנה יש כל מיני זיווגים ועניינים שמביאים לעולם סוג של חיים חדשים. העולם מייצר כל יום עולמות קטנים חדשים. זיווג של זה עם זה, וירוס כזה וחיידק כזה ובעל חיים אחר. עכשיו, הביולוגים לא מוכנים לבדוק את הדברים החדשים האלה אלא רק אחרי שלושה דורות – כי רק אחרי שלושה דורות אתה יכול לבוא ולהגיד שהאורגניזם החדש הזה שרד במציאות הקיומיות ויש לו חיות. ומהרגע שיש לו חיות משל עצמו – אתה יכול להתחיל ולבדוק אותו כמו שצריך.

"אנחנו בדור השלישי של המדינה, ואני אומר לך שאם אנחנו לא נהיה בפוזיציה של מה שקרוי 'תורת הנביאים' – אין מצב שהמקום הזה יחזיק מעמד. לא נחזיק מעמד כי המקום הזה לא יהיה כדאי. אנחנו הרי שתולים פה – מאז אברהם ועד היום תמיד הגענו ממקום אחר למקום הזה. תורת הנביאים היא הדרך היחידה להחזיק כאן מעמד. אני מסתכל על הפוליטיקה של היום ואני חושב שהיא מסכנת אותנו".

יש לך מחשבות לעשות את הצעד אל העולם הפוליטי?

"אני 40 שנה מתעסק בתקשורת, ראיתי את המעגלים חוזרים על עצמם עוד פעם ועוד פעם. יש שאלות על ההבדל בין היכולת לראות, לתאר ולהזהיר לבין המעשה הפוליטי. אני לא בטוח שאני יודע לעשות את המעשה הפוליטי. אני לא יכול לעמוד בצפרדעים שפוליטיקאי צריך לבלוע כדי להסתדר. זה עולמות שונים. אני שלם מאוד עם המעשה שלי על כל הרבדים שלו. אין בי הצורך הזה להיות בכנסת כדי לנסות לחוקק חוקים. אבל כן יש בי צורך מאוד גדול עכשיו במהלך יותר מעשי. אולי מהלך פחות 'מתאר'. זה צורך שאני מרגיש אצלי, נגיעות כאלה שבאות בתגובה לגודל המצוקה. אני אתן לך דוגמה: אני רואה כעת את עוטף עזה, ויש לי תחושה שרק לדבר על זה לא מספיק".

אז מה אתה רואה את עצמך עושה?

"אני לא יודע לענות. אבל אני מרגיש שכמה שאנסה מהצד שלי לדבר עליהם ולהשמיע את קולם – זה לא מספיק. יש שם חבל ארץ בסכנה גדולה מאוד. איך מתייחסים לזה? איך אני מתייחס לזה? אני צריך להיות עם עצמי עוד קצת ולדעת בדיוק".

כותנות אור – על התערוכה של ג'יימס טורל

ג'יימס טורל רכש הר געש כדי להקים בו מצפה כוכבים ענק, והוא ממגנט את הצופה לעבודות האור שלו. על התערוכה המוצגת במוזיאון ישראל במלאת 70 שנים לאמן 

ג'יימס טורל: מקום לאור /  אוצרת: ריטה קרסטינג /  מוזיאון ישראל, ירושלים (הבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית) מ-7 ביוני עד ה-18 באוקטובר, 2014

 [פורסם במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון", 2210812014]

החלל הרואה (1992)

אחד המקומות המיסטיים ביותר בירושלים נמצא דווקא רחוק מהאגן הקדוש של העיר העתיקה. מדובר בהיכל קטן, חדש ומינימליסטי, שלא מקודש לאף דת. ובכל זאת, "החלל הרואה" – עבודתו של האמן האמריקני ג'יימס טורל המוצגת בגן האמנות של מוזיאון ישראל משנת 1992 – הוא חלל רוחני־אמנותי עבור מי שמכיר אותו. "החלל הרואה" הוא אחד מראשוני "חללי השמים" שהקים טורל ברחבי העולם, שמספרם מגיע היום ליותר משמונים. מדובר במבנה ריבועי, חבוי במעמקי גן הפסלים, עשוי אבן ירושלמית. בתקרתו נמצא חלון גדול אל השמים. זה הכול. לכאורה, משהו שאדם יכול לראות בכל רגע בהרמת הראש באוויר הפתוח. אני כותב "לכאורה", כי קשה להסביר איך העבודה הזאת עובדת על המבקרים.

בקיץ שעבר ביימתי (יחד עם אלעד שוורץ) פרגמנט דוקומנטרי קצר המתרחש בגן הפסלים של המוזיאון, כחלק מסרט המחווה לדוד פרלוב "עקבות בירושלים". צילמנו גם ב"החלל הרואה" לאורך תקופה ארוכה, וקלטנו במצלמה, שלעתים הייתה נסתרת, את תגובות האנשים לשמים המשתנים החתומים במסגרת ולאור הנופל אחרת בחלל בשעות היממה. ראינו מבקרים שבאים אל "החלל הרואה" לעשות יוגה, מדיטציה, לשבת בשקט, להתבודד, אפילו להשתזף. צילמנו גם אנשים שיצאו ברוגז כשאינם מבינים על מה המהומה. "לפעמים צריך להיכנס פנימה כדי להסתכל החוצה", אמר פעם טורל על חללי השמים שיצר, והמשפט הזה נכון גם לאופן החוויה האישית הנדרשת מהמבקר בעבודה.

בסופו של דבר, ולמרות חומר הגלם הרב, "החלל הרואה" לא נכנס לסרט המוגמר. גילינו שבניגוד למיצבים אחרים במוזיאון היה בלתי אפשרי להעביר את המרחב הנפשי שהוא מציע אל מסך הקולנוע. נזכרתי בניסיון התיעוד שלנו כשראיתי בסוף התערוכה החדשה "ג'יימס טורל: מקום לאור" סרט קצר שמנסה גם הוא לתפוס את "החלל הרואה". כמונו, הוא נכשל. אבל זו העבודה המיותרת היחידה בתערוכה המרהיבה של טורל שמוצגת עכשיו במוזיאון ישראל. את "החלל הרואה" צריך פשוט לראות ולחוות בגוף ובעיניים. לצאת ממבנה המוזיאון אל הגן עצמו ולפגוש את האמן. כמו שאומרת אוצרת התערוכה ריטה קרסטינג – "השמים הם הסטודיו של טורל".

ורוד לבן ריימאר (1969)

 

התערוכה "ג'יימס טורל: מקום לאור" מציעה מבחר מייצג מיצירותיו של האמן ב־50 השנים האחרונות. היא כוללת מיצבי אור גדולים, דימויים מוקרנים, מודלים פיסוליים, רישומים והדפסים שדרכם אפשר לראות כיצד חוקר טורל את האור כתופעה, כאיכות וכחומר. התערוכה הישראלית מבוססת על התערוכה שהוצגה בשנה שעברה במוזיאון לוס אנג'לס לאמנות לרגל יום הולדתו ה־70 של טורל, תערוכה שהייתה חלק מרטרוספקטיבה משולבת לעבודותיו שכללה גם את המוזיאון לאמנות ביוסטון ואת מוזיאון גוגנהיים בניו יורק. מחווה מרשימה של שלושה מוזיאונים גדולים, כיאה למעמדו של טורל בעולם האמנות האמריקני, והפעם השנייה שבה הוא מציג במוזיאון ישראל (התערוכה הקודמת התקיימה בשנת 1982).

טורל נולד בשנת 1943 למשפחה נוצרית־קוויקרית (Quakers) בפסדינה שבקליפורניה. האמונה הקוויקרית, שמשתמשת באור כמטפורה רוחנית בולטת (חברי הקבוצה מכונים גם “ידידי האור“), השפיעה על היצירה האמנותית של טורל, שעדיין ממשיך להיות פעיל בקהילה. הוא למד מתמטיקה, פסיכולוגיה ואמנות, וישב תקופה מסוימת בכלא בשל פעילותו נגד מלחמת וייטנאם.

אל האור כחומר הוא הגיע דרך לימוד תולדות האמנות והתבוננות בציוריהם של אמנים כמו ורמיר, רמברנדט, טרנר ומונה, שתיארו, כל אחד בדרכו, את האור בצורה מיוחדת. מאז שנות השישים עורך טורל ניסויים שבוחנים את האור הטבעי והמלאכותי באופן אמנותי, כמו גם פיסיקלי וטכנולוגי. בתערוכה מוצגים שרטוטים מתחילת דרכו, שבהם הוא בודק את השפעת האור הקורן אל תוך חדר בית המלון שלו בסנטה מוניקה, קליפורניה, חדר ששימש למעשה סטודיו שלו באותן השנים.

קשה להכניס את עבודתו של טורל לקטגוריה אמנותית מסודרת. כאשר קיבל בשנת 1998 את “פרס וולף“, זכה בו תחת הקטגוריה של “פיסול“. פיסול באור, אם תרצו. טורל מוציא את האור מתפקידו המסורתי כ“אמצעי“ שדרכו אנחנו מתבוננים בדברים אחרים, והופך אותו לאלמנט שנמצא במרכז ההתבוננות – מה שמאפשר לו לבחון ולאתגר את התפיסות השונות של התודעה והראייה. ככלל, העבודות שלו זקוקות לזמן התבוננות כדי לתפוס ולחוות אותן. כמו בתרגילי זן, הדרך אל העבודה לא פחות חשובה מהדבר עצמו. כך, למשל, אל המיצבים הגדולים שלו צריך להיכנס דרך מסדרונות חשוכים שהופכים לחלק בלתי נפרד מחלל היצירה.

“מקום לאור“ עוקבת אחרי ההתפתחות ביצירתו של טורל. מה שמתחיל בעבודות קטנות ומינימליסטיות יחסית מתפתח לאורך השנים אל עבודת ענק בחללים גדולים. בחדר הכניסה מוצג “אפרום (לבן)“, אחת מעבודות ההקרנה הראשונות שיצר טורל משנת 1966, כאשר הסטודיו שלו עדיין היה בבית המלון והוא התנסה במשחקי אור מבעד לסוגרים. “אפרום (לבן)“ היא למעשה הקרנת אור ממקרן שיוצר צורת קובייה מוארת ותלת־ממדית על מפגש קירות בחלל כהה. פסל גיאומטרי נטול חומר. אחריו מוצגת עבודה מינימליסטית נוספת: “בולווינקל“ (1969), שני כיסאות המזמינים את המבקר לשבת ולשקוע בהם מול מסך קטן שנראה כמכשיר טלוויזיה מיושן (המסך הוא למעשה אור שמוקרן מאחורי הקיר) הפולט אור בצבעים משתנים.

טורל על רקע "מכתש רודן"

שלוש עבודות גדולות – "ורוד לבן ריימאר" (1969), "נשימת אלמו הקדוש" (1992) ו"קי ליים" (1994) – מדגישות את האופן החווייתי במיצבים של טורל. "ורוד לבן ריימאר" נראה כמו ציור צבע של מארק רותקו שמוקרן בתלת־ממד: מלבן ענק שמאחוריו עולה אור ורוד (צבע יוצא דופן אצל אמנים גברים בני התקופה), "ממסטל" ועוצמתי. מניפולציה אופטית שמעניקה לאור נפח וצורה.

ב"נשימות אלמו הקדוש" המניפולציה גורמת למבקר להבין באיחור שהוא איננו צופה בדימוי דו־ממדי, אלא בפתח בקיר שאפשר להושיט את היד דרכו; חוויה מתעתעת שדומה למראות המרחשים בראש כאשר סוגרים את העיניים בכוח. "ראשית, אין אובייקט", אומר טורל על העבודה, "האובייקט הוא התפיסה. שנית, אין דימוי, כי אני רוצה למנוע את התעוררותה של אסוציאציה או מחשבה סימבולית. שלישית, אין מוקד או מקום מסוים שהמבט אמור להתמקד בו. כאשר אין אובייקט, אין דימוי ואין מיקוד, אתה שואל את עצמך על מה אני בעצם מסתכל? – אתה מסתכל על עצמך מסתכל".

"מכתש רודן", העבודה המונומנטלית ביותר של טורל, שלא לומר עבודה מגלומנית בסדר גודל הרודיאני (מדובר בהר פרטי כמו ההרודיון במדבר יהודה), מיוצגת בתערוכה בעזרת סרט, צילומים, תרשימים ומודלים פיסוליים. כולם רשימו קטן מהדבר האמיתי. אל מכתש רודן הגיע טורל באמצע שנות השבעים. בעקבות זכייתו במלגת קרן גוגנהיים הוא קנה מטוס קטן ובעזרת רישיון הטייס שבו הוא מחזיק מגיל 16 הטיס אותו ברחבי ארה"ב במטרה למצוא הר מתאים לעבודה בקנה מידה עצום. ב־1977 הוא רכש הר געש כבוי ליד המדבר הצבוע במדינת אריזונה והפך לבעליו, כשהוא הופך אותו למעין מקדש פגאני־מודרני.

את העבודה במכתש הוא בנה בשלבים: ראשית סילק את שפת הר הגעש וסלל במכתש שנותר מערכת שבילים ותעלות. אחר כך חצב "חללי שמים" (דוגמת "החלל הרואה") בסלע ההר, כאשר כל אחד מהם מתאים לצפייה נקודתית בתופעה שמימית שונה. לבסוף הוא פתח מעגל עצום הפונה אל השמים ויוצר מצפה כוכבים שדרכו ניתן לצפות בגרמי השמים ללא טלסקופ ולהבחין גם בחילופי האקלים, העונות והאור. על פי טורל העבודה על "מכתש רודן" רחוקה מלהסתיים ולהיפתח לציבור. ובכל זאת, לאחרונה נבנה בקרבת מקום הוסטל שאמור לארח את המבקרים, אם וכאשר.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 308 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter

מודעות פרסומת