Archive for the 'מקור ראשון' Category



הנה הילד: חמי רודנר ונמרוד לב


[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 1.10.2014]

"אין רוקנ'רול בעברית", שר פעם חמי רודנר באחד השירים הציניים והפחות מוצלחים שלו, "אף פעם לא היה ולא יהיה". רודנר עצמו דווקא היה חלק מהתקווה (שהתממשה לה חלקית) בשנות השמונים־תשעים לנסות וליצור רוקנ'רול שיעבוד גם בשפת הקודש. היום נדמה שהוא בחר לפרוש מהמרוץ לגמרי. "זמן אסיף", האלבום החדש והיפה שלו, מורכב מפופ הרמוני ולרוב אינטימי. שירים נוסטלגיים. הילד הפסיק לעשות רעש. אבל משהו מהרצון הזה עדיין נשאר אצלו, ואפשר גם לשמוע אותו באלבום "זורק לה עוגייה" שיצא לאחרונה לנמרוד לב, אמן מעניין שרודנר מלווה לאורך השנים.

כדי להתייחס לאלבומים החדשים של רודנר ולב צריך ללכת אל מסיבת סוף המאה הקודמת. רודנר הגיע למסיבה הזאת כפנים והקול של להקת "איפה הילד?", שהודיע באותו הזמן על פירוקה אחרי יותר מעשור של פעילות מוצלחת, והוציא את "גאולה", אלבום סולו מוצלח בשיתוף להקת "שליחי הבלוז".

תוך כדי הוא התחיל להפיק לאמנים אחרים, ביניהם זמר צעיר בשם נמרוד לב. אלבום הבכורה של לב, "אין מקום אחר", מוכר בעיקר מהסינגל "זה כל הקסם", דואט עם השחקנית אורלי פרל שנטחן עד דק בכל מדיום אפשרי. הזמזום שלכם עכשיו הוא בלתי נשלט: "כמו שאת כשאת פורשת כנפיים / אני צייר ואת זמרת בארים אדומה", קליפ של לב ופרל בגופיות קרועות ותאורה. שיר החופות הפופולרי של המילניום.

"זה כל הקסם" היה כלוב הזהב של לב. למרות שהוציא מאז כמה אלבומים (לבד ועם ההרכב שלו (Rhythm Beating Silence – RBS, ולמרות כמה חצאי־להיטים (“ימים טובים“ ו“כדורים פורחים“) וניסיונות מענייניים עם מוזיקה אלקטרונית – הוא נשאר בתודעה הציבורית כ“זמר של להיט אחד“ (One־hit wonder).

“זורק לה עוגייה“, אלבומו החדש שיוצא תריסר שנים אחרי אלבום הסולו הקודם, אמור להיות אלבום הקאמבק. לב אחראי ללחנים, לעיבוד ולהפקה של כל השירים. הטקסטים נכתבו על ידו ועל ידי בת זוגו נועה בנוש, ויש גם הלחנה אחת לשיר של רוני סומק (“הטמפרטורה היא אבק שרפה“) שלב כבר הלחין משיריו בעבר, וסומק אף מקריא את השיר בקולו. כאמור, גם מקומו של חמי רודנר לא נפקד הפעם, והוא שימש כאן כיועץ אמנותי (לצדה של בנוש). גם דניאל סולומון ומאיה בלזיצמן שותפים בחלק מהשירים.

זה אלבום לא רע, עם כמה רגעים מוצלחים, אבל לא כזה שיחזיר את לב למרכז הבמה. משהו בצבע ובאנרגיה שלו נשמע מוכר מדי, לא מלהיב מספיק. עיקר הבעיה נמצא בשירים שמנסים להיות גדולים, כמו השיר “נצא לרחוב“ – דואט של לב עם בתאל לוי (בתו של הזמר ישי לוי) בעלת הקול הנעים, שהיה יכול להמריא הרבה יותר גבוה בעיבוד מעניין או מפתיע. דווקא בשירים האינטימיים והפשוטים יותר, כמו בשיר “אחי הגדול“ (שנכתב לזכר אחיו שנהרג כטייס בזמן השירות הצבאי), לב מצליח לגעת במאזין, בעיקר בזכות הוויתור המודע על תחכום. זה כל הקסם.

לכאורה, חמי רודנר לא נעלם מהתודעה. הוא הספיק להוציא שלושה אלבומים מאז ההצלחה של "גאולה": "מלנכוליה אהובתי" (2002), "חמלה" (2003) ו"מכונת השירים הגדולה" (2007), והיה גם האיחוד המחודש של "איפה הילד" והאלבום החדש שהוציאו ביחד בשנה שעברה ("בני המאה ה־20") – אבל נדמה שכולם חלפו מתחת לרדאר. "זמן אסיף" הוא לא האלבום הגדול שאפשר היה לצפות ממנו להוציא, אבל הוא אלבום שכיף לשמוע ונראה שגם לרודנר ושותפיו (ביניהם: המפיק ערן וייץ והחברים ירמי קפלן, מתן אפרת ומאיה בלזיצמן) היה כיף להקליט.

סביב גיל חמישים הוא חוזר אחורה אל קיבוץ גבעת ברנר שבו נולד, "חוזר לכפר ההוא של ילדותי / אותו מקום אותה שעה / הריח המוכר עצי הפרי" ("זמן אסיף"), ב"בדרך לעין גב" הוא נוסע לקיבוץ לעשות שירה בציבור, לחורשת האקליפטוס, ובין לבין יש קיום של יום יום, שלושה ילדים ואישה ב"אהבה חפוזה", וזיכרון של העבר: "הלילה התפרקה עוד להקה בתל אביב / מסביב כוסות של בירה וחלום קטן ומנופץ" ("שיר שבור").

בהמשך הוא נוסע רחוק עוד יותר; בשיר "סבא חיים" רודנר שר (נפלא) ביידיש לסבא שהוא נושא את שמו: "אַן אַשכּנזער ייד / א קליינער, איידעלער ייד / מיט סבתא סוניה / האָט געקומען צו ארץ־ישׂראל – 'דער זון ברענט דָא – אוי, חיים, אוי, פאַרוואָס האָסט מיר ניט געזאָגט?'" (אגב, הוא גם מופיע מדי פעם עם הוריו במסגרת מופע שירים מתורגמים מיידיש). הטון היהודי ממשיך גם לשיר הסיום, גרסת כיסוי ל"אובלדי אובלדה" של הביטלס – אבות המזון המוצהרים של רודנר – שנשמע כמו שיר חתונה יהודי־צועני, סצנת סיום נהדרת לסרט של אמיר קוסטריצה.

פרובוקציית הקבצנים של זלדה (על דוד פרלוב ו"בירושלים")

חמישים שנה אחרי צילום "בירושלים", סרטו פורץ הדרך של דוד פרלוב יוצא כעת מחדש בפרויקט המחווה "עקבות בירושלים". וגם קצת על הסרט שלי.

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 6.12.2013]

"עקבות בירושלים", 2013.

"עקבות בירושלים", 2013.

את הפרובוקציה ב"בירושלים", סרטו התיעודי המכונן של הבמאי דוד פרלוב משנת 1963, סיפקה דווקא המשוררת זלדה שניאורסון־מישקובסקי. האישה הקדושה הזו, שכנראה לא פגעה בחייה בחרק, הייתה טריגר לתגובות חריפות והפגנות שהגיעו עד כדי התערבות אישית של ראש הממשלה דאז לאישור ההקרנה.

"כל קבצן זה אולי המשיח", אמרה זלדה כשהיא יושבת בביתה בשערי חסד, בבניין ברחוב הקליר הצמוד לביתי היום, וכיסוי הראש כמעט בורח לה אל מול המצלמה. היא מתקנת את המטפחת, ומצטטת מדרשים על קבצני ירושלים. מתוך העניים שממלאים את העיר, היא אומרת, יבוא הגואל. פרלוב ערך את הראיון כך שבמקביל מופיעים גם צילומי דיוקנם של קבצני העיר המעוררים סלידה, סקרנות וחמלה גם יחד. לא שונים בהרבה מקבצני העיר דהיום.

בשנת 1963 זלדה הייתה דמות אנונימית כמעט לגמרי. ספר שיריה הראשון ("פנאי") פורסם רק ארבע שנים אחר כך, ביוזמתה של יונה וולך. פרלוב הכיר אותה דרך ידידתה, המתרגמת עזה צבי שנפטרה לא מכבר (דמות מרתקת בעצמה, המופיעה גם היא על המסך), ובחר להקדיש לה פרק שלם בסרט שמתאר את ירושלים דרך פרקים קצרים. וכך, בין "מאה שערים" ל"גבול" עומד פרק הנושא את שמה, "זלדה", משל הייתה שכונה לעצמה בעיר.

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

לאחרונה יצא מחדש גיליון מיוחד של כתב העת "קשת" בעריכת אהרון אמיר, שבסתיו 1968 הוקדש באופן חד פעמי לקולנוע. הגיליון כולל ראיון בן 81 עמודים (!) של פרלוב, העונה לשאלותיו של מבקר הקולנוע הצעיר דאז משה נתן. פרלוב מתאר שם בפירוט את התגלגלותו הכמעט מקרית של הסרט בכלל, ושל הפרק הזה בפרט. אחרי שסיים את הריאיון עם זלדה הוא יצא לחפש ברחובות ירושלים את הדברים שעליהם דיברה. "חיפשתי גם את המשיח", אומר פרלוב לנתן בראיון, "את הקבצנים כמו בעולם התחתון".

אלא שהמשיחים הפוטנציאלים שנמצאו לא היו לרוחם של אנשי "שירות הסרטים הישראלי", אגף שהיה כפוף למשרד ראש הממשלה ושימש זרוע להפקת סרטים תיעודיים עבור המדינה, והפיק גם את "בירושלים". זלדה הרסה את האג'נדה בסרט שמממניו הממסדיים ביקשו להציג בו את בני דמותה כעולם הולך ונעלם, בתוך ירושלים חדשה העטופה בבנייה מודרניסטית נקייה.

הממסד ביקש להסיר את הפרק, אולי אפילו לצלם סרט חדש. בניגוד לפרק המתאר את המתרחש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, משוררת חב"דניקית המדברת על קבצנים לא תיראה טוב בחו"ל. אותו טיעון ידוע של "מה יגידו". המתנגדים נשאו כרזות: "אין קבצנים בירושלים". אבל פרלוב, אדם שידע עוני בילדותו, אהב את האתוס במדרש שהביאה זלדה. בסופו של דבר הגיעה השאלה להכרעתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול, וזה פסק: "למרות שיש מספיק קבצנים בסרט לשני סרטים, הוא ראוי להקרנה".

בשלושים ושלוש הדקות של "בירושלים" מציג פרלוב את דיוקנה של העיר שבלבה חומה המחלקת אותה בין מדינת ישראל הצעירה לממלכת ירדן, ארבע שנים לפני שאוחדה גיאוגרפית והשתנתה שוב. פרלוב מתעד את שכונת הספר דאז ימין משה, את ילדי נחלאות המבקשים שיצלם אותם, את הבניינים המוקמים בגבעה של קריית הממשלה.

הוא גם חוזר אחורה בזמן ומראיין את משה מורי רוזנברג, במאי "הסרט הראשון של פלשתינה" שצולם בשנת 1911 (על אף שזהו לא באמת "הסרט הראשון של פלשתינה". האחים לומייר הקרינו כבר ב־1895 סרט קצר שצולם בארץ הקודש). פרלוב אף מקרין קטעים ממנו בתוך "בירושלים", המתעדים את פרופ' בוריס שץ בבניין הישן של בית הספר לאמנות "בצלאל" – מה שהפך לבלגן גדול בהמשך, כשהתברר שרוזנברג לא נתן אישור לשימוש בחומרים.

את הקריינות לסרט כתב פרלוב יחד עם פרופ' יעקב מַלכּין, וזה אף הקריא אותה בקולו הסמכותי. לצילום הסרט גויס הצלם אדם גרינברג שיפתח בהמשך קריירה הוליוודית פורייה (ואף יהיה מועמד לפרס אוסקר לצלם הטוב ביותר), ולראשונה בסרט תיעודי בישראל נתבקש המלחין הקלאסי הישראלי־הונגרי עדן פרטוש לכתוב יצירה מוסיקלית מקורית לסרט. על הביצוע ניצח מאסטרו גארי ברתיני.

ההשקעה השתלמה; "בירושלים" נחשב מאז צאתו לנקודת ציון משמעותית בקולנוע הישראלי, זכה במדליית ארד בפסטיבל הקולנוע של ונציה באותה השנה, ונחשב ליצירה החשובה של פרלוב לצד ששת פרקי ה"יומן" שצילם מאוחר יותר. "דיוקן אישי ופיוטי שלא דמה לשום סרט תיעודי ואף עלילתי שנוצר בישראל קודם לכן", כתב בשנת 2011 אורי קליין, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ". "כשצפיתי בסרט לראשונה בשנת 1963 לא הייתי מודע עדיין לחשיבותו של פרלוב בתולדות הקולנוע הישראלי, אך כן ידעתי שבסרטו זה הקולנוע נולד נגד עיניי".

"לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב מצלם את "יומן" בדירתו בת"א

דוד פרלוב נולד בשנת 1930 בבירת ברזיל דאז ריו דה ז'נרו. כבנו של קוסם שהרבה להיעדר מהבית הוא גודל על ידו סבו. כפי שמסגיר שם משפחתו המשותף לרבים מאדמו"רי חסידות סטולין־קרלין, הוא צאצא למשפחה מיוחסת מהחסידות שהתיישבה בצפת בשנת 1857 (והיגרה בחלקה לברזיל לאחר מכן). בשנת 1952 עבר לפריז, עבד עם הדוקומנטריסט ההולנדי הגדול יוריס איוונס ועשה את סרטו הראשון כבמאי, "דודה צ'יינה הזקנה" (1957). שנה אחר כך עלה לישראל עם אשתו מירה, התגורר בתחילה בקיבוץ ברור חיל ואחר כך עבר לתל אביב.

כמו "בירושלים", גם סרטיו האחרים באותם שנים היו ברובם "סרטים מוזמנים" מגופים ממסדיים שונים, גופים שפרלוב לא תמיד הסתדר איתם. מלבדו הוא צילם סרטים רבים, ובהם סרט ביוגרפי (בתפר התיעודי־עלילתי) על דוד בן גוריון, הסרט העלילתי "הגלולה" על פי תסריט של ניסים אלוני (ובהשתתפות יוסי בנאי ואבנר חזקיהו), וגם סרט על משפט אייכמן.

בשנת 1973, לאחר שנתקל בקשיים במימון יצירותיו באמצעות הממסד הקולנועי בארץ, החליט לפנות לכיוון אחר. פרלוב החל לצלם את חייו ואת חיי משפחתו בצורה אינטימית, על רקע אירועים משמעותיים במדינת ישראל, במשך עשור שלם. התוצאה, ששת פרקי "יומן", נחשבת עד היום לאחת היצירות החשובות בקולנוע הישראלי ואף מהדהדת בתולדות העשייה הדוקומנטרית העולמית.

היבול התיעודי הנוכחי סובל מהצפה, כמעט בלתי נסבלת, של "סרטים אישיים" (על התופעה בישראל כתב ד"ר שמוליק דובדבני את ספרו המחקרי והמומלץ "גוף ראשון, מצלמה"), אבל בתחילת שנות השבעים פרלוב מנסח במשפט אחד את החידוש בעניין. "המרק החם מפתה", אומר קולו בעל המבטא הפורטוגזי מול מרק מהביל, "אני יודע שמהיום אעמוד בפני ההחלטה: לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב המשיך ליצור סרטים, בין השאר ארבעה פרקים חדשים ל"יומן" (בין השנים 1990־1999), וטרם מותו בשנת 2003 הספיק לזכות בפרס ישראל לקולנוע.

תצלום מתוך "בירושלים", 1963

בשנת 2005 ערך "מרכז פומפידו" בפאריס רטרוספקטיבה גדולה לסרטיו של פרלוב‏, ובמסגרתה הודפס בווינה עותק חדש ומשופץ של "בירושלים". קשה שלא להתרשם מהסרט גם היום, לא רק כעדות היסטורית אלא בעיקר כקולנוע תיעודי פיוטי רב קסם, שמצליח ליצור וללכוד דימויים קולנועיים וסצנות בלתי נשכחות.

השבוע, חמישים שנה אחרי הקרנת הבכורה שלו ועשור אחרי מותו של פרלוב, יוקרן הסרט מחדש יחד עם תשעה סרטים קצרים שנעשו בהשראתו כסרט באורך מלא (87 דקות) בשם "עקבות בירושלים" (הפיק ואצר: רנן שור, מנהל בית הספר "סם שפיגל" לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים).

בדומה לסרט המקורי, "עקבות בירושלים" מורכב מתשעה פרקים שהם תשעה סרטים קצרים שמציגים מבט עדכני על העיר שהשתנתה. אחד מהתשעה הוא סרט קצר שביימתי יחד עם אלעד שוורץ בשם "מקדש מעט", סרט שחוזר אל מוזיאון ישראל שאותו מצלם פרלוב בבנייתו. "הבניין עוד לבוש פיגומים", הוא אומר שם, "וכבר הוא ממהר להיכנס להיסטוריה". ביום שלישי הקרוב יתקיים באותו בניין עצמו כנס על הסרט (בין המשתתפים: ארי פולמן, בלהה בן אליהו ושניים מיוצרי "בירושלים" – אדם גרינברג ופרופ' יעקב מלכין ) ואחריו תוקרן הקרנת הבכורה.

מלבד סרטים שיצרו סטודנטים כמוני כונסו בסרט גם סרטיהם של בוגרים מוכרים של בית הספר, כמו דוד אופק ("בת ים־ניו יורק", "ההרוג ה־17"), נדב לפיד ("השוטר") ודן גבע ("צד רביעי למטבע"), שהסרט הקצר בבימויו "אורשלים" נוצר במסגרת סדנה שפרלוב העביר ב"סם שפיגל" ב־1993.

ב־12 בדצמבר יוקרן הסרט כאירוע בינלאומי ב־50 סינמטקים, מוזיאונים, פסטיבלים, בתי קולנוע ובתי ספר לקולנוע ברחבי העולם ובישראל בו זמנית, בין היתר במוזיאון לודוויג לאומנות מודרנית שבעיר קלן שבגרמניה, במוזיאון הקולנוע במינכן, במוזיאון הקולנוע בשנחאי ובמוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק.

כנס המחווה לפרלוב במוזיאון ישראל

מעז להפתיע – על "חולות" של מארק אליהו

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 8.11.2013]

מארק אליהו / חולות

"חולות", האלבום החדש והאינסטרומנטלי כמעט לגמרי של מארק אליהו והקמנצ'ה שלו (כלי קשת, מעין כינור מזרחי ממוצא פרסי), הוא מעין בקבוקון חול צבעוני מהמדבר. כמו זה שהיינו מכינים בטיולים השנתיים במכתש רמון. פסים פסים של אדמה מרהיבה, צבעונית, אטומה עם נר שעווה, שאפשר גם להניח על המדף בחדר ולהיזכר. הזמנה תמידית למסע.

"מסע" הוא קלישאה שחביבה על יחצ"נים בבואם לתאר את המוזיקה בקומוניקט שמצורף לאלבום, בפרט בז'אנר המכונה (אני שונא את ההגדרה הזאת) "מוזיקת עולם". בדרך כלל מדובר במילה ריקה. כדי שיתקיים מסע צריך להתחיל מנקודה אחת ולהגיע לנקודה אחרת; פיזית או רוחנית. ובדרך – גם כדאי שהמסע הזה יהיה מעניין למאזין – צריך לחוות משהו או להבין דבר חדש. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שיצאתם למסע מאלבום מוזיקלי?

"חולות" הוא היוצא מהכלל בתוך ערמה של זיופים: מארק אליהו באמת מנווט באטלס רחב ועתיק, שיוצא מאזור מרכז אסיה, עובר לקווקז, לפרס, למזרח התיכון, לאוטונומיות יהודיות, ערביות, מיסטיות, וגם חולף על פני הרמוניות מערביות ומעודכנות. כמו שאפשר להבין מרצף הקטעים הראשונים – "קרוואן", "נסיעה" ו"געגועים" – אנחנו מתניעים למסע משחוזר של חולות נודדים.

אליהו נולד בשנת 1982 בדאגסטן שבהרי הקווקז למשפחת מוזיקאים. משפחתו עלתה לישראל בסוף שנות השמונים. אמו פסנתרנית ואביו הוא המלחין, המוסיקולוג ונגן הטאר (כלי פריטה פרסי) פרץ אליהו, ששותף כמעט מלא להלחנה ולביצוע באלבום החדש.

אליהו הבן התחיל ללמוד לנגן בכינור בגיל ארבע. אל נגינת הקמנצ'ה הגיע אחרי שנסע לבדו כנער בן 16 לאזרבייג'ן, במסע שהתחיל דווקא ביוון, שם למד לנגן בסאז (כלי פריטה תורכי־אזרי) אצל המוסיקאי רוס דאלי. חצי שנה אחר כך הוא שמע ביוון לראשונה תקליטור של גדול נגני הקמנצ'ה, אביל אלייב. כמו בסרטי סמוראים, אחרי ששמע את המאסטר התחנה הבאה הייתה לחפש אחד כזה לעצמו, ו"כזה" נמצא רק בבאקו בירת אזרבייג'אן. אליהו התגורר שם כשנתיים, ולמד את נגינת הקמנצ'ה אצל אדאלאט ואזירוב, מאסטר קפדן ותובעני שלא עשה הנחות לנער לישראלי הצעיר עד שהסכים לחייך סוף סוף בהנאה למשמע הנגינה שלו.

השליטה של אליהו בקמנצ'ה הפכה אותו למעין מאסטר בעצמו, בוודאי בארץ. הוא חרש את הבמות לבד ועם אביו, הספיק לעבוד עם אמנים רבים (ברי סחרוף, אילנה אליה, ריטה, עמרי מור ועידן רייכל), ועומד בעשר השנים האחרונות מאחורי ״אנסמבל מארק אליהו״ המורכב מנגנים המנגנים על כלי נגינה שורשיים מתרבויות שנות. אלבום הבכורה שלו "קולות יהודה", שיצא בשנת 2005 , היה יצירה מורכבת ושלמה, שגם השתמשה במדבר כמוזה (המשפחה התגוררה באותה התקופה בערד) וחשפה את אליהו כאמן רציני מאוד ביחס לגילו הצעיר.

האלבום החדש ממשיך את אותו הצליל אבל גם מנגיש אותו מעט; הרצועות קצרות יותר ומעִזות יותר להפתיע ולהתפרע. הוא מתבסס בחלקו על הפסקול שכתב אליהו לסרטו של הבמאי בני תורתי, "בלדה לאביב הבוכה" שיצא בשנה שעברה. יש לי הרבה הערכה לניסיון של תורתי לייצר מין מערבון מזרחי־מוזיקלי, אבל אני לא בטוח שהניסיון הזה צלח. לפחות לא במובן הקולנועי. אנשים שיצאו מהסרט התפעמו בעיקר מהפסקול המהפנט של אליהו (שזכה בהמשך גם בפרס הפסקול הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר ובפסטיבל ירושלים לקולנוע של 2012 ) והוא מצליח להפעים גם בהאזנה מחודשת בבית. "קרב שתייה" ו"תשעת המופלאים" הים תיכוניים ו"נסיעה"(שמופיע כאן בשתי וריאציות) הם מהקטעים שמוצלחים גם באלבום.

דווקא שיר הנושא של הסרט (שנקרא גם הוא "בלדה לאביב הבוכה") בולט כאן בחריגותו. אולי זו השירה בדואט של הזמרות אישתר ורינת בר, אולי זה עצם ההכנסה של המילים המקבעות לעולם של צלילים פתוחים שיוצרים שלושה עשר נגנים. כך או כך, למרות יופיו של השיר הוא מפתיע אותי מחדש בכל האזנה.

עוד רצועה שיש בה תפקיד שירה קטנטן (בביצוע ניסים לוגסי) הוא "שחר אבקשך" שנכתב על ידי אליהו האב בהשראת שירו של אבן גבירול. אבל שם, בניגודלבלדה, הבל חת השירה הקצרה משתלבת באופן מושלם בניגון העדין והמדויק שצומח כמו פריחה מפתיעה בחולות. מצד שני, הרצועות "ניגון נאווה" ו"ציפור האש" מציעות מקצב פראי ומנוגד, ובעיקר הזמנה לריקוד.

בחורף הזה, שמתחיל לטפטף בשעות אור מתקצרות וקור שקורא להתכסות בשכבות עבות של בדים, קשה לצאת למסע אמיתי עם תיק על הגב. "חולות" של מארק אליהו מציע את הדבר הקרוב ביותר למסע של אמת מתוך הבית; רק לעצום עיינים ולהקשיב לצלילים. חורף טוב.

 

צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)

צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)

עוד חוזר הניגון: "נדודים", "מה לאהובי" ו"נג'ארה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 25.10.2013]

בראיון שערכה רחלי ריף מעל דפי מוסף זה עם יאיר הראל, האיש מאחורי אתר "הזמנה לפיוט", התעקש הראל שעולם הפיוטים עדיין לא הפך למיינסטרים. אני לא בטוח אם הוא דיבר בהצטנעות או בהיתממות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שעולם הפיוט הפך בשנים האחרונות לז'אנר לגיטימי וכבד משקל במוזיקה הישראלית, הרבה מאוד בזכות פעילותו המבורכת של הראל ושותפיו.

נדמה שאין כמעט אמן – מערן צור ורונה קינן ועד בני משפחת בנאי – שלא ניסה את כוחו בטקסטים הקדומים. סוג של סמל סטטוס. אחרי קצת יותר מעשור, קל לראות בפרספקטיבה את נקודת השיא ("אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח) ואת הניסיונות שעבדו פחות ("אלמליח־לרוז־שטרית", למשל) ואת מבול המבקשים להצטרף לחגיגה. שלושת אלבומי הפיוטים החדשים שיצאו לאחרונה – "נדודים" של הלובים, "נג'ארה" של אנסמבל היונה ו"מה לאהובי" של נקמת הטרקטור – נמצאים ברשימה המוצלחת של הז'אנר. הם אומנם שונים זה מה, אבל שותפים לנקודת המוצא החפה מגימיקים, ומלאה בכבוד ואהבה לחומרי הגלם העתיקים.

"נקמת הטרקטור" היו שם קודם, הרבה לפני שהמילה "טרנד" הוצמדה למילה "פיוטים". כבר באלבום הבכורה שלהם, לפני כרבע יובל, הופיעה גרסת רוק ל"אדון הסליחות". אחר כך הם המשיכו ל"אחד מי יודע" (בהפקת המחול "קיר" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע), ואת "אל נורא עלילה", השיר שחותם את הדיסק החדש, הם מבצעים כבר שנים בהופעות.

אחרי שמונה אלבומים ואינספור פרויקטים, "מה לאהובי" הוא סוג של שיא במפגש הרוק הלא מתחנף שהטרקטור נותנים לקהל המאזנים הלא גדול אך המאוד אוהד שלהם. אבי בללי, מנהיג הלהקה, הפיק מוזיקלית את האלבום והלחין את כל השירים של אבן עזרא פרט לשניים ("דדי יפת תואר" שהלחין רועי ירקוני, ו"אל נורא עלילה" שהוא לחן מסורתי עממי(, תחילה בשביל “פסטיבל העוד“, ולאחר מכן כחלק מפרויקט זיכרון אישי לאביו שנפטר במהלך העבודה על החומרים. לעיבודים שותפים כל החברים של ההרכב הנוכחי שכוללים מלבד בלילי את אופיר לייבוביץ‘, אביב ברק, גליה חי ורועי ירקוני.

את רבי משה אבן עזרא (1055־1140), משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד נדמה שאין צורך להציג, לפחות כל עוד שר החינוך לא מימש את איומו לבטל את בחינת הבגרות בספרות. הוא נודע כמי שלצד שירת קודש כתב גם שירי חול על חייו בגרנדה, והסליחות שלו מילאו את מחזורי התפילות שנקראו בחודש שעבר בבית הכנסת. השילוב בין חשק, אמונה, אפלה, סליחה, אהבה, געגועים וחשבון נפש הוא ממילא חומרי הגלם שמעסיקים את ההרכב. גם הרוק המתקדם שלהם נפגש כאן בצורה מוצלחת עם הצלילים האנדלוסיים, ושומר עניין מהפתיחה המעט קודרת של “עד אן (בגלות)“ ועד הסיום הקופצני של “אל נורא עלילה“.

שני אורחים מיוחדים ומוצלחים מתארחים בשירה, שניהם בשירים מ“שירי היין“ של אבן עזרא. יורם חזן מכנסיית השכל מצטרף ל“שתה אחי“ ושלמה בר ב“כתונת פסים“. בר נשמע כמו החזן הוותיק בבית הכנסת, שליח ציבור ששר על חשק היין באותה התשוקה ששמורה לשירי שער השמים, בעוד חזן משחזר את הקצב הערבי שבו נכתבו שיריו של אבן עזרא, בשיר שהיה נכנס בקלות גם לאלבום החדש של כנסיית השכל: “שתה אחי והשקני עדי כי / ביד הכוס יגון לבי אמגן / ואם אמות לעיניך מהרה / תחייני כנגן המנגן“.

ומהיין אל הערק. כשאשתי נכנסה למשפחה ומצאה את עצמה בבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו הסברתי לה שבאופן עקרוני מנגינות הפיוטים כאן מאוד פשוטות. קשה מאוד להסתבך איתן גם אחרי כמה כוסות של ערק אחרי הקידוש שנערך בצד בזמן מכירת העליות לתורה. הפשטות היחסית הזאת הופכת את העבודה של יניב רבה וינקלה סגל, המעבדים והמנהלים המוזיקליים של “נדודים – מסע אל הפיוט הלובי“, למרשימה כל כך. הם השאירו את המנגינות עצמן, אבל שינו ועדכנו את המעטפת. לפעמים בצורה מפתיעה מאוד. כבר בפתיחה, בפיוט המפורסם “אבי חנני“, הם לוקחים אותו הרחק מחופי הים התיכון אל חוף הים האדום. סולן האלבום יצחק חיון (אחד הפייטנים המוכשרים של העדה, יחד עם אחיו שאול חיון) משודך לרביד כחלני (“ימן בלוז“) ויחד הם שרים בעברית וערבית, אבל אין ספק שהגרוב התימני גובר על הרוח הטריפוליטאית בסערת כלי הקשה ומקצב.

חוץ מכחלני מתארחים גם ארז לב ארי ושי גבסו בפיוטים מוכרים (“יעלה יעלה“ ו“יגדל“ בהתאמה) וברי סחרוף בפיוט שלא הכרתי בשם “שור לעמל“, טקסט שנכתב כנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת ועוסק בהתחזקות לקראת הגאולה. הדיאלוג הקולי בין סחרוף וחיון לעוד המהפנט של יניב רבה הופך את המנגינה הפיוטית הזאת לקסם אחד גדול.

"נדודים" שהופק ביוזמתו ובתמיכתו של "מרכז אור שלום" ומנהלו פדהצור (פדי) בנעטיה הוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של הוצאת "נענע דיסק" (שגם "אדומי השפתות" יצא במסגרתו) והוא אלבום נהדר בעיניי. אם כי אני חייב להודות שקשה לי לשפוט אותו באוזניים נקיות. אפילו מצאתי את תמונתו הדורת הזקן של סבא רבא שלי, רבי רפאל דאבוש זצ"ל (אב בית הדין היהודי בטריפולי), מעטרת את חוברת האלבום. אבל נדמה לי שבזכות עבודתם המפתיעה של רבה וסגל הוא יכול לעניין גם אנשים מחוץ לעדה (כמו גם אלבום הפיוטים הטריפוליטאיים של האחים גיא ורועי זוארץ). מה גם שלא כל היצירות שנבחרו להיכנס הן ממוצא לובי מובהק, וחלקן לא מוכר גם לבני העדה. העיבודים מנצלים את הנקודה הגיאוגרפית של לוב כמקום שמשופע במוזיקה ערבית, אפריקנית, תורכית ואיטלקית, בשפע גדול שכולל גם קאנון, קאחון, קלרינט תורכי, בוזוקי, גיטרה, קמנצ'ה, טאר, כינור, צ'לו, פסנתר וכלי הקשה.

על עטיפת האלבום של "אנסמבל היונה" מצויר דרוויש סוּפי בריקוד מסתובב, במה שנדמה כהצהרת כוונות על מטרתו, שלא רחוקה מאותם דרווישים המבקשים את הא־לוהים דרך האמנות המיסטית. המוזיקה והפיוט שעושים כאן "אנסמבל היונה" הם גם אמצעים להשגה רוחנית, ובהקשבה דרוכה הם אכן מסוגלים להעביר את המאזין למצב נפשי אחר.

האנסמבל הוקם על ידי המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, והיא גייסה לפרויקט את אחיה, הרב יהודה עובדיה פתיה, שישמש סולן בשירו של המשורר והפייטן רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555 – עזה, 1628) בלחן שנשמר במסורת המשפחתית של משפחת פתיה ומקובלי בגדד. מבין שלושת האלבומים שנסקרים כאן, "נג'ארה" הוא הצנוע ביותר מבחינת התעוזה המוזיקלית. הוא שומר רוב הזמן על הסגנון הערבי המקובל, אבל הוא עושה זאת בדיוק הפקתי ומוזיקלי (בין הנגנים נמצאים גם נאור כרמי ואסף זמיר מההרכב החסידי "הלב והמעיין" ואליהו דגמי מ"הלווים") שכל צליל בו נבחן ושויף על ידי האחים פתיה־פדיה, שמצדיקים את הריכוז שדרוש להאזנה.

 ——-

מה לאהובי – משיריו של משה אבן עזרא

נקמת הטרקטור

אנובה מיוזיק

נדודים

הלובים

נענע דיסק

נגארה

פיוטים מיסטיים

אנסמבל היונה (נענע דיסק)

יהוא ירון והגעגוע – ראיון לרגל צאת האלבום החדש

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 26.7.2013]

לא באמת כותב שירי אהבה. יהוא ירון (צילום: עומר מסינגר)

שני עננים מרחפים מעל "אמן השכנוע העצמי", האלבום החדש והיפה שהוציא יהוא ירון לאחרונה, וכל אחד מהם צובע את השמים שלו בצבעים חדשים, כאלו שלא הופיעו באלבום הבכורה המצליח שהוציא לפני שנתיים, "דברים יומיומיים כאלה".
ענן אחד, לבן ושקט, בא בדמותה של בתו הבכורה אילה, שהריונה ליווה את הריון האלבום. בין שני ההריונות הוא מוצא לא מעט קווים מקבלים; "למרות שבאלבום יש לך יותר שליטה על האופי, אתה מחנך את האלבום לפני שהוא נולד".
לענן השני, הגשום והזועף, אחראית מחלת הטרשת הנפוצה שממנה הוא סובל. "המחלה אמנם אובחנה אצלי כבר בזמן הקלטת האלבום הקודם", מספר ירון, "אבל היא לא הייתה שם כשכתבתי את השירים לאלבום ההוא, ולכן גם היא לא הייתה נוכחת". ב"אמן השכנוע העצמי" המחלה מופיעה כחלק מהעיסוק המורבידי הכללי שהאלבום עמוס בו, עומס שמתנגש בציפייה הגדולה ללידה ולחיים. הצמד הידוע בשם ארוס ותנטוס. "אפשר להגיד שיש באלבום יומן של תקופת ההיריון", אומר ירון, "תיעוד קצת אמורפי. הרבה מהשרים הם כאילו שירי אהבה".

דגש על הכאילו.

"כן. כנראה שאני לא באמת כותב שירי אהבה".

"המחלה שלי דורשת בשלומך / והיא נוברת במדף התקליטים / בכל פינה בבית היא תלויה על הקירות", שר ירון בשיר "היא". המדפים בבית הנעים של ירון, אשתו מירב שחם והבת אילה (כבר בת 7 חודשים) מעל כיכר מסריק בתל אביב מחביאים אותה היטב. הבית עמוס תקליטים וספרים. הרבה עמוס קינן, הרבה יורם קניוק ("היהודי האחרון הוא כנראה הספר שאני הכי הרבה אוהב בעולם, זה הגוד סאן של הספרים"). מותו הטרי של קניוק, אף על פי שירון לא הכיר אותו אישית, עדין מעסיק אותו. קניוק, הוא מצהיר, "השפיע לא מעט על האלבום הזה"

אני שומע אותו חזק בשיר "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה".

"גם, לא רק. אני חושב שאצל קניוק יש לך במשפט אחד את הכול ביחד; האישי שלך וההיסטורי שלך, וההיסטורי של המשפחה שלך והעם שלך וגם ההיסטורי של העולם. הוא כל הזמן עסוק בלכתוב את האמת תוך כדי שהוא ממציא אותה. כל התחום הזה של אמת ושקר אצלו הוא מורכב ומרתק. הוא יכול לכתוב במשפט אחד את כל הדברים שאני מנסה לכתוב עליהם אלבום, אתה יכול להתנדנד על הענפים האלה לנצח".

יש תחושה שהפעם אתה רוצה לספר באלבום הזה סיפור.

"ניסיתי ליצור נרטיב מאוד כללי, יותר במובן של אחידות נושאית ומוזיקלית. בניגוד לאלבום הקודם, באלבום הזה ביקשתי צלילות. האלבום הקודם היה, באופן כללי, דחוס ואינטנסיבי. זה לא שאין את זה כאן, יש את זה כי זה אני, אבל הפעם החולצה שרציתי ללבוש היא יותר אוורירית – דווקא בגלל שהרגשתי שמה שאני אומר כאן הוא יותר טעון, יותר אישי".

אתה מרגיש בתהליך את "מבחן האלבום השני"?

"לאו דווקא בהקשר של קהל, אלא יותר להוכיח לעצמי שהאמנות שלי סוחבת מים בכלל. באתי לאלבום הראשון עם כל החיים שהיו לי עד אז. מצבור גדול של שלושים שנות חיים שמספקות המון חומרים. בנוסף זה גם שלושים שנות חיים שאתה מפנטז על "איך יישמע האלבום הראשון שלך?". נראה לי שלאלבום ראשון אתה תמיד מגיע בפנטזיה וברעיונות של "מה זה בשבילך לעשות מוזיקה ולכתוב שירים". באלבום הזה התהליך היה אחר: כתבתי, עשיתי סקיצות, חזרות וישר להקלטות. זה היה כמו להסתובב עם מצלמה, כאילו עשיתי סרט תיעודי. מכאן אולי הנרטיב הגדול של האלבום, התעסקות באמת".

"אומן השכנוע העצמי".

"אתה יכול להסתובב שבועות שלמים עם הרגשה רעה שאתה לא יודע מאיפה היא באה, או דיכאונות שונים. יש תכונות שקיבלת בירושה מההורים או מהחברה – "אני לא באמת כזה" כמו שאומרים. אני חושב שאם זה משהו נרכש, אתה יכול גם לאבד את זה – וזה דורש הרבה שכנוע עצמי. גם המחשבה שאתה יכול להיפטר מזה זה שכנוע עצמי. כל העניין הזה הוא פילטרים שאתה שם על האמת, גם כשאתה מדבר לעצמך וגם כשאתה מדבר אל העולם. הרבה מהבעיות שלנו קשורות בזה, ויכול להיות שגם כל הפתרונות קשורים לזה בסופו של דבר".

אתה מצליח בכתיבה להשתחרר מעצמך?

"אני לא מצליח לכתוב על דברים שהם לא אני. זה משהו שאני מגלה אותו. כל פעם שניסיתי לכתוב על דברים אחרים זה לא היה ממש מוצלח. מה שמוזר ומשמח מבחינתי זה
שדווקא השירים שאני אומר עליהם 'זה משהו שבנאדם אחר לא יכול להתחבר אליו, זה רק שלי' אלו השירים שבאים האנשים אחרי הופעה או כותבים ברשת שהם עברו איתם חוויה. מצטטים משפטים שמבחינתי הם ממש תיעוד אישי לגמרי ומסבירים איפה זה פגע בהם".

יש באלבום שני טקסטים לא שלך, אחד של הסופר האיטלקי קורציו מלפרטה וגרסת כיסוי ל"עפר באדמה ("Dirt in the ground”) של טום וייטס, שכבר הופיע בפרויקט ”שירים משומשים”  של אתר ”עונג שבת”, אבל בגרסה קצת שונה.

"במהלך הכתיבה של האלבום היה ברור שהשיר של ווייטס יהיה שם בגלל האופי שלו, אבל גם היה ברור שהוא יוקלט מחדש, שהוא צריך להיכנס לשפה של האלבום, לאווירה שלו, שהיא מאוד חיה. מין אפקט של לייב. הרבה מזה קשור לדרך ההקלטה. האלבום הוקלט לייב, כל כלי הנגינה פחות או יותר. רצינו להשיג את החום של הלכלוך, והרבה מהמניפולציות נעשו כבר בהקלטה עצמה. סאונד תופים הוא בעיניי דבר עיקרי באלבום. היה חשוב לנו שהסאונד שלהם ישקף את החדר הגדול שבו הקלטנו. אני מרגיש שכמו שאני מדבר איתך על הלידה והמחלה כשני קטבים באלבום, ככה גם בסאונד: יש התופים והפסנתר שהם תופסים את הכול".

יהוא ירון נולד בירושלים בשנת 1981, וגדל במקומות רבים במרכז הארץ. הוא למד במגמת ג'אז בתיכון אלון ברמת השרון, והתחיל לנגן בגיטרה בס. בעקבות הצעה לקבל חינם קונטרבס תמורת נגינה בהרכבים, הוא התמקצע על הכלי שהפך למזוהה איתו יותר מכול, אם כי הוא טוען ש"לנגן קונטרבס זה הדבר שיוצא לי לעשות הכי פחות בזמן האחרון. אני יותר כותב, מפיק ומנגן בס".
במהלך השנים הוא היה חבר במספר הרכבים (River Styx, פאניק אנסמבל, קטב מרירי, חלוק חד פעמי) הפיק את האלבומים של ”כלבי רוח”, רן שחר ורות דולורס וייס (”בהפקה אני והאמן מתחתנים לרגע – לטוב ולרע”), וליווה את זאב טנא, רונה קינן, גלעד כהנא ואביב גדג’. בגדג’ ווייס, חבריו לסצנת מוזיקת האינדי הישראלית, הוא רואה ”חברים הכי טובים. הדבר הכי קרוב שיש לי לחברי ילדות. אנחנו רצים ביחד כבר הרבה זמן – ואין לי חברים הרבה זמן, יש לי חבר אחד מהתיכון וזהו. ובגלל שאת שניהם
ליוויתי הרבה זמן לפני שבכלל פתחתי את הפה, הם הפכו להיות ההשפעות הכי גדולות שלי”.

השפעות שחדרו גם לאלבומים?

"באלבום הראשון זה חדר בצורה ממש מודעת, הרגשתי את זה קורה וזרמתי עם זה. יש שם ממש ציטוטים מאביב. פתאום שמתי לב, למשל, שאני אומר באחד השירים 'כל מיני רעות חולות' – שזה שורה מ'יוון' של אביב. גם באלבום החדש זה נמצא, אבל ברמה פחות מודעת. יצא שהאלבומים שלנו יוצאים אחד אחרי השני".

נדמה לי שחלק מהקסם ב"ילדים של מהגרים" (האלבום האחרון של גדג') הוא ההרכב שנבנה סביבו והיכולת של הלהקה לגבות את החומרים האישיים.

"מה שמדהים זה כמה אנחנו, כלהקה, היינו מאוד מעורבים באלבום של אביב, הכול מאוד אישי. ומצד שני, מהרגע של המיקסים לא באמת ידענו מה קורה, לאן האלבום התגבש, לאיזה כיון הוא תופס, מה האופי שלו. גם הקלטנו הרבה יותר שירים ממה שבסוף נכנסו. לכן השמיעה הראשונה של האלבום כאלבום הייתה הפתעה
כל כך גדולה וחזקה בשבילי, ממש לגלות את האופי המשותף, את האחידות, אפילו להבין פתאום שירים בגלל המיקום שלהם באלבום. היה לי כיף להיות בתוך האלבום בזמן ההקלטות, ומצד שני זכיתי בפריבילגיה של לשמוע אלבום בפעם הראשונה".

חוץ מההשפעה של אביב ורות יש באלבום גם השפעה חזקה של שירת פולק שחורה.

"יוצא לי לשמוע המון 'הקלטות שטח' של מוזיקולוגים אמריקנים מהחצי הראשון של המאה העשרים. חומרים שהוקלטו בבתי כלא ובשדות, לרוב של אמנים לא מוכרים או אנשים שהם בכלל לא 'אמנים' בהגדרה. זה לא הקלטות מקצועיות כל כך, מסתובבים עם מיקרופון ומקליטים, ויש בחספוס האמיתי הזה המון בשביל אדם שמפיק מוזיקה ומתעסק בליטוש מוזיקלי, ומשהו מזה חדר גם לסאונד.

"יש תמיד גם ג'אז ברקע. ג'אז היה חלק מההתחנכות המוזיקלית שלי, אבל יש לי גם סלידה מכל מיני דברים שם. השכלתנות למשל. זה שכדי להגיד משהו משמעותי אתה צריך לדעת המון, וכשאתה יודע המון אתה עסוק בלהראות כמה אתה יודע… ולא להביע את עצמך. אני אוהב את הדברים היותר פרומים: ג'ון זורן, אורנט קולמן. אנשים עושים את הדברים הכי חדשנים בעולם ואז אתה שם את אורנט קולמן – והוא הרבה יותר חדש מהם".

אתה חוזר שוב לקברט, גם באלבום וכמובן גם על הבמה. מעניין אותך לעשות משהו שהוא קברט גמור?

"קברט בא מהדי־אן־איי שלי, תמיד נמשכתי לזה. ובגלל איך שאני מופיע באמת מציעים. אבל כישורי המשחק שלי, מסתבר, לא מדהימים. כשעשיתי אודישנים זה תמיד היה מביך ברמה בלתי נתפסת, אני כנראה השחקן הכי גרוע בעולם. כשמדובר בחומרים שלי, כשאני מתעסק בעצמי, אני מצליח לעשות את זה. לא בחומרים של אחרים".

43,686 שקלים הצליח ירון לגייס מ־353 תומכים ומעריצים באתר מימון ההמונים headstart. כסף שאפשר לו להוציא את האלבום עצמאית, ללא תלות בחברות הגדולות. בניגוד לפרשת עוזי וייל, שפרויקט הגיוס שלו עבור ספרו האחרון ”חמישה חלומות” הסתיים (על אף הסכום המרשים) בכאב גדול לכל הצדדים ובהעלאת שאלות קשות על עצם הקונספט, התומכים של ירון מרוצים. ”אני יודע שיש הרבה דעות על הפלטפורמה הזאת”, אומר ירון, ”אבל דבר אחד בטוח, לפחות במקרה שלי, זה לא השפיע על היצירה”.

בעצם, בניגוד לוייל שהלך לבסוף עם הוצאת ספרים גדולה, אתה הוצאת את האלבום לבד.

"עצם הרעיון של מימון המונים נראה לי מבריק ונכון. עשיתי את גיוס הכסף כדי לעשות לבד את מה שבאלבום הקודם השגתי עם חברת תקליטים. בשני המקרים, אגב, היה לי כבר
מאסטר ביד. יש הרבה טענות על התערבות ולכלוך בשיטה של מימון המונים – ואולי זה גם נכון בחלק מהמקרים – אבל אני חושב שלפחות מבחינתי זה תהליך נקי נקי.
"ההצצה שנתתי מהאלבום במסגרת ההד־סטארט הייתה רק חצי שיר מחזרה, היה חשוב לי לא להרוס למאזינים את ההנאה של לשמוע אלבום שלם בפעם הראשונה – כמו שאני אוהב
כמאזין. כמו שאני רואה את זה, אתה לא מבקש במימון הזה טובה מאף אחד. כל מי ששם כסף מקבל תמורה – אלבום זה בטוח, אבל לפעמים גם הופעה פרטית בבית. שני אנשים (ששמו 2,500 שקל, ע"ח) יקבלו את זה"

אז עושים חזרות להתמקמות בסלון?

"בטח, זה נהדר בעיניי".

המפצחים: עידן רייכל ועופר מאירי

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 14.6.2013]

בשנים האחרונות נדמה שלהקות מיינסטרים ישראליות מתאדות מהנוף המקומי כקבוצות יוצרות ופעילות. הן אמנם שבות, פעם בכמה שנים, לסיבוב קיץ של תחייה מן המתים כשהאוברדרפט בבנק מתחיל להעיק, והזמן הופך את המעריצים לנוסטלגיים מספיק כדי לפתוח את הארנקים. אבל גם אז הן לא ממש מייצרות חומרים. בעוד שבצד האלטרנטיבי הרצון האמנותי והקהל המוגבל שומרים על הקונספט הלהקתי, במיינסטרים הישראלי המחנק מכריע. לא שאי אפשר להבין. אחרי הכול כמה זמן כבר אפשר להחזיק מעמד בחדר צפוף עם אותם האנשים, כשכולם מקרבים את ראשם אל פתחו המסנוור והצר של אור הזרקורים?

במקום זה, שתיים מהלהקות המצליחות והמתמידות של העשור האחרון הן סוג של "פרויקטים".  בראשם עומד יוצר מרכזי אחד וקובע שאינו הזמר המרכזי, אבל אחראי לכל תו ותג באלבום: עידן רייכל ב"הפרויקט של עידן רייכל" מציע אנסמבל משתנה של אמנים מאלבום לאלבום בהתאם לרצונותיו, ועופר מאירי מ"מטרופולין" אמנם משתמש בחברי הרכב קבועים, אבל הנדבך המרכזי שבאלבומיו בנוי על אירוח יוצרים אחרים לחומרים שהוא כותב ומפיק.

יש לא מעט קווים מקבילים בין רייכל למאירי. מלבד קונספט העבודה העקרוני, לכל אחד מהם סגנון מוגדר ודומיננטי משלו (שקל מאוד לזהות), ורצון עז לגרום למאזין "להרגיש" – יהיה הרגש אשר יהיה. אולי זאת הסיבה שלמרות השוני המוזיקלי, אפשר בקלות להחליף בין הטקסטים של הפרויקטים בלי שאף אחד יבחין בכך. מבט חטוף בטבלת המכירות וההשמעות יבהיר את גודל ההצלחה. רייכל עומד בשורה המוגבהת שבה עומדים שלמה ארצי ואייל גולן, ומאירי התיישב יפה בכיסא השומר ע"ש מפקד גלגל"צ, כמה שורות אחרי בטריבונה המרכזית.

עכשיו, ארבע־חמש שנים אחרי אלבומי האולפן הקודמים שלהם, מוציאים שני הפרויקטים אלבומים חדשים: "רבע לשש" של רייכל ו"השלישי" של מאירי (שניהם בחברת "הליקון"). התגובות היו כמעט אוטומטיות: "רבע לשש" של רייכל מכר תוך 48 שעות 30 אלף עותקים (אלבום פלטינה!) והתקבל בפיהוק אצל רוב המבקרים, ואילו "השלישי" מוכר מעל הסטנדרט בשוק וחוצה כהרגלו את המבקרים לשניים. אבל בגדול שניהם ממשיכים במסורת העבודות הקודמות שלהם. מי שפיצח קוד לא ממהר לזנוח אותו, והשניים, כל אחד בדרכו, פיצחו קוד מסוים בישראליות ששכרו בצדו. וזרח השמש ובא השמש.

הפרויקט שהתחיל עם דגל אתיופיה מתנוסס בחרטומו ממשיך קצת את מסעו אל היבשת השחורה בשיר "Mon Amour“ של ויו פארקה טורה המאלי (שרייכל הוציא איתו אלבום אינסטרומנטלי נהדר בשנה שעברה), אבל מקבל הפעם תפניות אירופיות עם זמר הקונטרה־טנור הגרמני אנדראס שול בשיר “In Stiller Nacht“, וזמרת הפאדו הפורטוגלית אנה מורה ב“Sabe Deus“ (שיר משותף עם רייכל בעברית ופורטוגזית). יש גם קפיצה קטנה וחוזרת לדרום אמריקה עם “Detrás De MiAlma“  בביצוע מרתה גומז הקולומביאנית (שהשתתפה גם באלבום הקודם).

גם בגזרה הישראלית חוזרים כמה מהסולנים שהשתתפו באלבומים הקודמים: מירה עואד בשיר בערבית, עידן חביב עם “בלילה“, ענת בן חמו עם “רק אותו“ ואמיר דדון שהתקדם מאז החל לעבוד עם הפרויקט אל אלבום סולו שני שיצא ממש לאחרונה. לצידם נמצא מינון גבוה יחסית של שירים בקולו של רייכל, שיר נהדר של שי צברי (אחד האמנים המסקרנים בשנים האחרונות בארץ) וכמה קולות חדשים; תמיר נחשון (“עכשיו קרוב“), ליאת ציון (“אם היית רואה“) וישי ריבו (“אור כזה“). בסך הכול, “רבע לשש“ הוא אלבום זהיר אבל מוצלח מסוגו. כמו שקל להיות ציני כלפי המסעדה האקלקטית שרייכל יצר כאן, קל גם להיכבש בקסמי הנעימות האוורירית ומרובת האפשריות שהתפריט הזה מציע.

אצל עופר מאירי ב"מטרופלין" התפריט מוגדר יותר – אלקטרוני, דרמטי וקצת אפל. תמיד דקה אחרי הגשם. אם כי יש כאן הפעם גם נגיעות אחרות; למשל דוק אוריינטליסטי בשירים של ברי סחרוף ("בתחנה הבאה") ומיכה שטרית ("ישר ללב"), כמו גם פופ צרפתי (שמבוסס על קונצרט לפסנתר מס. 2 של רחמנינוף) ב"Six Heurs“ שמבצעת ריף כהן. יחד איתם משתתפים הפעם גם דנה עדיני, מאיה מאירי, אפרת גוש, ברק גביזון, מוניקה סקס, מאירי עצמו ובעיקר צליל דנין (הלא מוכרת) בקולה הנהדר ב“אתה גומר אותי“, שיר שמצדיק את כל המעטפת ההפקתית המלוטשת והמדויקת שמאיר כל כך מקפיד עליה.

הישרדת פיוטיים – גיא ורועי זוארץ

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 10.5.2013]

גיא ורועי זוארץ- "לדינו ופיוט מבית אבא" / זאפה ירושלים, אפריל 2013 (צילום: עזרא מנצור)

קל לטעות בגיא זוארץ. לא רבים מצפים ממנחה מבוקש של תוכנית ריאליטי ("הישרדות", "רוקדים עם כוכבים") להסביר בידענות את תולדות הפיוטים שהוא עומד לשיר – אבל זה בדיוק מה שגיא זוארץ עושה, יחד עם אחיו הגדול רועי, שניהם עם כיפות שחורות שנבלעות בתפאורה של מועדון הזאפה בירושלים.

בניגוד לאמנים אחרים שתפסו טרמפ על טרנד הפיוטים שמשתולל במוזיקה הישראלית בעשור האחרון, זוארץ לא היה צריך להמציא מיתולוגיה של סבא וסבתא מבית הכנסת. מי שיבוא לבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו, "יד הגיבורים" ברמת גן, ימצא אותו לפעמים מפייט כחלק מהעדה. החיבור האמיתי והלא מאולץ של האחים זוארץ אל החומרים הוא אולי חלק מההצלחה של המופע "לדינו ופיוט מבית אבא" (בניהולו האמנותי של אלי גרינפלד), שאותו הם מריצים בשנתיים האחרונות, והופעת הבכורה שלו אף הוקלטה כאלבום בעל שם זהה.

חלוקת העבודה בין האחים מציבה כצפוי את גיא בפרונט כזמר ומגיש, בעוד רועי (שהיה שותף, בין השאר, להפקת "מציאות נפרדת", האלבום הראשון של "היהודים") אחראי לעיבודים, להפקה המוסיקלית ולנגינת הקלידים. המופע מורכב מחטיבת שירים בלאדינו וחטיבת פיוטים טריפוליטאים, יחד עם מעט חומר מקורי. הערבוב האישי בין המסורות שעליהם גדלו הזוארצים יוצר שילוב מעניין בין שתי תרבויות לא רחוקות,  אם כי שונות למדי.

לאדינו ("ספאניולית") נשמעת טוב גם לאוזניים שלא מבינות כמעט דבר מהשפה היהודית שפיתחו צאצאי מגורשי ספרד. הקסם הצלילי שלה, רב ההוד והרומנטיקה, עובר במוזיקה הישראלית מיהורם גאון דרך הג'אזיסט אבישי כהן, שלמה ארצי, וכמובן משפחת לוי (ובפרט יסמין לוי) שיחד עם נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון משמשים שגריריה הבלתי רשמיים.

אחת הפריצות המשמעותיות והראשונות של זוארץ הייתה כששיחק בהפקה המחודשת של המחזה שכתב נבון, "בוסתן ספרדי", בתיאטרון הבימה. זוארץ מספר שעל אף השורשים הנכונים, הוא לא הצליח להגות את העיצורים חי"ת ועי"ן נכונה כסולן הפיוט "אדון הסליחות". וכך הוא מצא את עצמו מקבל שיעורים פרטים בטלפון, בשש בבוקר, מהנשיא בדימוס שניסה לחנך עד שהתייאש בסופו של דבר מהכוכב הצעיר. אלא שדווקא בהופעת הבכורה זוארץ הגה נכונה את האותיות, ובשש בבוקר ביום שלמחרת חיכה לו בבית זר פרחים על ההישג לתפארת העדה הספרדית.

יחד עם "אדון הסליחות" מופיעים גם רומנסות אחרות ומוכרות בלאדינו, שירי אהבה ותשוקה, יחד עם שירי הלל לערק ולדמויות תנ"כיות: "אברהם אבינו", "Adio Kerida“ (“שלום יקרה“) וכמובן Morenica"“ (“שחרחורת“) – אחד משירי החתונה המפורסמים והעתיקים ביותר שנכתבו בלאדינו המטופל יפה גם בידי האחים.

דווקא על מנגינות הפיוטים בנוסח יהדות טריפולי (לוב) פסח טרנד הפיוטים המדובר. בניגוד למסורות התימניות/מרוקניות/פרסיות שנדמה שכבר כוסו מחדש מכל מקום אפשרי, ישנם מעט מאוד ביצועים מודרניים בנוסח הזה למעט כמה ניסיונות של דוד ד‘אור ואלבום של גבריאל חסון (יש קשר משפחתי רחוק).

הזוארצים מעשירים כאן את הרפרטואר הטריפוליטאי באופן משמעותי: “שופט כל הארץ“ (רבי שלמה אבן גבירול) מקבל טוויסט של רגאיי, “אל נורא עלילה“ (רבי משה אבן עזרא) מגיע בגרסה הסטנדרטית, ו“מן המצר קראתי י־ה“ מתוך תפילת ההלל של ראש חודש מבוצע באיטיות רגישה – רחוק מאוד ומעניין לא פחות מהביצוע המהיר והאינטנסיבי שנהוג בנוסח הטריפוליטאי שבו כל הציבור כאיש אחד מכריז “פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָ־הּ“.

החידוש המוצלח ביותר נמצא דווקא באחד הפיוטים המכוסים ביותר: "עת שערי רצון" (ר' יהודה בן־שמואל אבן־עבאס). הפיוט שמושר בתפילת ראש השנה מופיע בהרבה מסורות בניגון מונוטוני־מדיטטיבי, כהכנה לתקיעות השופר שבין תפילת שחרית לתפילת המוסף. הזוארצים לקחו את המנגינה הטריפוליטאית הבסיסית והוסיפו לה דרמה, בכלים המלווים ובשירה שמתגברת מבית לבית (אגב, ביצוע מעניין ודומה בכיוון הזה ישנו גם באלבומו האחרון של יוני גנוט, "אות לאות").

מדי פעם זוארץ שר גם מעט חומר אישי, כמו "כל הבשורות", שיר הנושא מאלבום בכורה שהוקלט ב־2009 ונגנז זמנית (אחרי שיצאו ממנו לא מעט סינגלים לרדיו) – מילים של זוארץ ולחן של אלילת נעוריו, הכוהנת הגדולה של המוזיקה המזרחית בישראל, אהובה עוזרי.

הערך המוסף שמביא איתו זוארץ מגיע מעולם ההנחיה הטלוויזיוני. הוא מצליח להחזיק  את השירים כמופע שלם, ועוטף את המוזיקה בסיפורים אישיים: מלבד האנקדוטות עם יצחק נבון, הוא מספר על הצטופפות המשפחתית תחת הטלית של סבא בברכת כוהנים של יום כיפור בבית הכנסת "יד הגיבורים", משחזר הליכות ילדות בשוק לוינסקי אל מסעדת "בורקס פנסו", לאכול בורקס קשקבל שטובע בליטרים של שמן, וחוזר לסיפור משפחתי על רב חובל יהודי מסלוניקי שמצא את עצמו שבוי בשוק העבדים של טריפולי ונפדה בידי הקהילה.

המופע הולך רוב הזמן יד ביד עם חמש עשרה הרצועות של האלבום המוקלט, אבל אין ספק שהחומרים עוברים טוב יותר על הבמה. האנרגיה שהם מייצרים דורשת מהקהל לשתף איתם פעולה: תשאלו את המלצריות של הזאפה, שהתבוננו בעיניים מודאגות על השולחנות שכמעט קרסו עם כוסות השתייה שעליהם בגלל הקהל שלא הפסיק לדפוק על השולחנות בקצב מתואם.

בחזרה לתיכון – על "שושנה" של אברהם טל

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏19/04/2013]

שושנה / אברהם טל (אן.אם.סי)

החופים הצפוניים של הכנרת, תחילת  העשור הקודם. החופש הגדול הגיע ואיתו אנחנו, נחיל תיכוניסטים לבוש חולצות גזורות, שפושט על הטרמפיאדות לאורך הדרך לצפון בהנפת יד נואשת ומיומנת כמעט באותה המידה. היו לנו גיטרות מכוסות סטיקרים על הגב ושק"שים קטנים לישון בהם ליד המים, ובעיקר היה לנו פסקול קבוע שהורכב ברובו משירים של 'שוטי הנבואה'. ניגנו אותם במעגלים סביב מדורה והתווכחנו 'מי ינצח ת'אהבה?' ואיך מתאיינים ב'אין אני'.

השירים של השוטים – ערב רב של ניו אייג', קורט יהדות, רגאיי ומוזיקה אתנית בריח טבק דאבל-תפוח לנרגילה – הצטיינו בלחנים פשוטים למילים פשוטות עוד יותר. למרות שהם עדיין לא הספיקו להיכנס לחוברות נגינת הגיטרה המיתולוגיות (והמתפוררות משימוש יתר) שכתב אבי ברק לתיכוניסטים שכמונו, לא היה קשה לנחש את האקורדים של "חולון, חברון, ראש העין, צפת וקלקיליה תנו לשלום להגיע". זה עבד טוב, היה לנו כיף לשבת בתאנה כל הלילה.

ב-2007, אחרי שני אלבומים מצליחים, 'שוטי הנבואה' (2000) ו'מחפשים את דורות' (2004), החבורה המוזיקלית התפרקה, באיחור קל מהתפרקות החבורה שלנו מהתיכון (שמצאה בצבא פסקול חדש: 'זה אני' של אייל גולן החליף את 'אין אני' של השוטים). כל אחד עבר להתנבא לבד. האחים כרמלי, גלעד ויטל, אסי גבעתי ורואי לוי המשיכו לעשות מוזיקה, אבל לא ממש זכו לתהודה ציבורית. היחיד מההרכב שפרץ את המחסום בהצלחה גדולה היה אברהם טל.

למרות שפניו בעלות המשקפיים המרובעים לא היו הפנים המוכרות ביותר בהרכב, טל היה סולן בלא מעט שירים והוא גם המלחין המוכשר של 'קול גלגל' (למילים מתורגמות מהזוהר לפרשת ויחי). הסוליקו שלו התחיל בכיסוי ל'אדם צובר זיכרונות' (יונה וולך/שמעון גלבץ, מתוך פרויקט 'עבודה עברית') והמשיך באלבומים 'אברהם טל' (2008), 'אורות' (2010). עכשיו בא 'שושנה' (מבוטא כמו השם, לא כמו הפרח), שהוא גם שמה של האישה והשותפה של טל ליצירה.

מבחינת הנושאים, גם באלבומי הסולו שלו טל לא מרחיק לכת מהטריטוריות שסימנה להקת האם. התוכן והאווירה נשארו בעולם הניו אייג' וספרי ההדרכה העצמאיים (עוד נגיע לזה). אבל מוזיקלית הוא דווקא מנסה כיוונים חדשים, בעיקר בעדכון הסאונד למקום של פופ-אלקטרוני ודאנסי בהפקות עמוסות מאוד, לצד שירים ספונטניים ו"פשוטים" שאפיינו את השוטים.

גם ב'שושנה' הוא ממשיך את המגמה הזאת, כך שלאחר הפתיחה מרובת ההשפעות של 'אני איתך' (מאלקטרוני דרך גוספל ועד קרוס-קלטשר), ברצועה השנייה, 'אני לא מבין איך היום עולה עליי', מרגישים את הדז'ה וו: שיר שנפתח בהקלטה של חברים מדברים ליד גיטרה שפורטת אקורדים פשוטים, מילים שמזכירות מנטרה, לחן שנפס לך בראש אחרי שמיעה אחת, תחושה חצי-מאולתרת שהופכת למדייקת בהמשך. כמעט התחלתי להריח את הטבק באוויר, או כמו ששר פעם אהוד בנאי: "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון".

הספונטניות הזאת עוד תחזור ב'בוא כמו שאתה' וב'בואי נשכב', העדינות הנעימה תופיע גם ב'והבוקר יעלה', אבל רובו של האלבום החדש מתמסר ללופים האלקטרוניים ולשכבות על גבי שכבות של סאונד שהוקדש לו דווקא מחשבה רבה. טל לא פוסח על שום ז'אנר; מזרחי, בלקני, טראנס, מוזיקה קלטית, גרוב – כולם מוצאים מקום בגן השעשועים שהוא בנה ב'שושנה', עולים ויורדים בשירים כמו רכבות הרים פתלתלות במיוחד. טל גם לא מוותר על האפשרות לשחק עם השטיק המעצבן של עיוות הקול שלו במאוטו-טיון (שהופיע גם באלבומים קודמים) ועל מעברי סאונד בין אוזן ימין לשמאל.

שיר הנושא, 'שושנה', משחק בעשרה מגרשים שונים, 'מסתובב' כבר בנוי בתיאום התאורה ברחבת הריקודים, 'במעגל' יושב בילט-אין על הרמקולים של מסיבות החוף, 'הוא יבוא' ו'כאבי גדילה/עושה שלום' מהלכים בעולם הרוח המדיטטיבי. לא תמיד פשוט לצלוח את הרכבת הזאת, לפעמים בא לך לרדת ולפעמים אתה רוצה לעלות שוב לעוד סיבוב.

לצד כל ההשקעה בסאונד בולטת הדלות של המילים, טל נשאר עם אותן המחברות מהתיכון. הטקסטים של טל פשטניים עד מבוכה גם ביחס למקובל בממלכת בדולינה. אני לא כותב את השם 'בדולינה' דווקא כגנאי. אם יש משהו שגבי ניצן הראה, הוא שאפשר לכתב בז'אנר הזה פשוט אבל לאו דווקא פשטני. טל לעומת זאת חתום כאן על שורות כמו "ביקשתי רק שלום ורעות / כי בסוף הגיע זמן למות" ('בואי נשכב'), או "אני זוכר את התמימות / ואיך לא  הבנתי בתור ילד איך רוע שכזה יכול להיברא" ('והבוקר יעלה').

לקראת סוף האלבום שר טל את 'בוא כמו שאתה'. שיר שמוקלט בספונטניות, כשגיטרה אקוסטית וקולות נשיים מלווים אותו עד מחיאות הכפיים בסיומו. הכי רחוק שאפשר מקורט קוביין – עוד חבר אחר מהתיכון – ב-'Come as You Are' של נירוונה. וגם, כאמור, רחוק מההפקה המופצצת של רוב האלבום. השאלה היא – גם בנוגע לטקסטים וגם בנוגע לפרסונה הכללית של טל – היא האם הוא בא אלינו כמו שהוא, או שזאת בסך הכול עוד מסכה.

עד העונג הבא – על "שירים משומשים" פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס

[אז משבוע שעבר הכתבות שלי מתפרסמות גם במעריב, במוסף חדש בשם "ערב שבת" (שבינתיים מצורף רק למנויי מעריב) – סוג של וריאציה על "מוסף שבת" של מקור ראשון,  גם הוא בעריכת אלחנן ניר. דוגמא לאיך זה נראה שם אפשר לראות כאן למטה. בינתיים רק נבהיר שהטור של השבוע – אודות ה"עונג שבת" – מיועד בעיקרו לקוראי הפרינט. אני מניח שמי שהגיע לכאן כבר מכיר ואוהב ושמע. 

וגם פתאום נזכרתי שסבא רבה שלי, שמעון (סם) בלום, הפעיל מין "עונג שבת" תרבותי יחד עם  חיים נחמן ביאליק, אי שם בשנות העשרים של תל אביב. שבת שלום]

שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס. להאזנה לחצו על התמונה

מאז 2004, גיא חג'ג' (גַיאְחָה) עושה עונג שבת. באסוציאציות הישיבתיות שלי, "עונג שבת" מתקשר לשולחנות פורמייקה ערוכים במפות ניילון שקופות בערבי שבתות בישיבה, ועליהם פיצוחים, אלכוהול רע, וכמות בלתי נתפסת של ברכונים וזמירונים שמנוניים. אבל בעולם של גיאחה, העונג בא בדמותו של פוסט ארוך מאוד המתפרסם באתר הנושא את אותו השם אחת לשבוע. הפוסט הזה מרכז כמה עשרות אייטמים ולינקים נבחרים לדברים הטובים שמסתובבים ברשת. יש שם הרבה מוזיקה (אבל לא רק), ומי שהתוודע פעם לעונג מכיר את התחושה הנהדרת הזאת, שסלקטור עם טעם טוב כבר עשה לך את העבודה הקשה, לך נשאר רק ללחוץ ולהתענג.

כחלק מפעילות האתר, יוצאים לאוויר הסמיך של הרשת גם פרויקטים שונים, האחרון שבהם הוא אלבום המחווה "שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס" (זה פרויקט המחווה השני של העונג, קדם לו אלבום משירי לאונרד כהן בעברית שנקרא "שיר זר"): פרשנות ל-22 שירים של ווייטס מאת מיטב האומנים של סצנת האינדי הישראלית, משמות מוכרים כמו איה כורם, יהוא ירון ושליה פרבר ועד אורן ראב וטליה אליאב הצעירה והמבטיחה.

טום ווייטס, הכובען המוכשר שמגדל חולדה צרודה וצווחנית במיתרי הקול שלו, התחיל את הקריירה דווקא עם קול נעים למדי ב-"Closing time" (1973), אלבום נהדר שהציג לעולם את "הטרובדור השיכור, נווד הבארים הרומנטי" כפי שמגדיר אותו גיאחה, שגם מודה בפתח הדבר לפרויקט שאף פעם לא היה "מעריץ פנאטי" של ווייטס, ושרק בשנים האחרונות התחיל לצלול מעבר לאלבום הביכורים.

וייטס הפך עם השנים לאחד האומנים המגוונים ביותר במוזיקה האמריקאית, ושחרר שורה של אלבומים ניסיוניים מאז שנות השמונים. "מוזיקאי למוזיקאים", מספר סיפורים משופשף עם הומור שחור וערמת בדלי סיגריות, מין צ'רלס בוקובסקי עם פסנתר, שנע מחומרים אקספרימנטלים לגמרי לפולק, בלוז וג'אז (ובמקביל גם פיתח קרירה משונה כשחקן;  תראו אותו משחק את קנלר בWristcutters: A Love Story, העיבוד האמריקאי לספרו של אתגר קרת "הקייטנה של קנלר").

הרעיון ל"שירים משומשים" התחיל משיחת טלפון של גיאחה עם עידן אלתרמן, ומסתובב לו רשמית מאז סוף 2009 – אז עוד דובר על הוצאת האלבום בפורמט של דיסק פיזי. מאז קיימה החבורה כמה הופעות מהשירים, התגברה על בלגאן זכויות היוצרים והבירוקרטיה, ובעזרת תרומת כסף של הקהילה שהתפתחה סביב העונג, הפרויקט יוצא עכשיו כאלבום חינמי וחופשי להורדה באינטרנט בלבד.

"שירים משומשים" הוא "אלבום מחווה" ולא "אלבום קאברים", מכיוון שהנוסח העברי והעצמאי שמביאים היוצרים לשירים, הוא פעמים רבות רק פלטפורמה לצאת ממנה אל עבר מקום חדש לגמרי. יש, כמובן, גם כמה חידושים "רגילים" פחות או יותר, אבל לפחות פעמיים תתקשו ממש לזהות את השיר המקורי. יחד עם הדיאלוג המיידי שיוצרים קישורי ה- YouTube לביצועים האורגינאליים של ווייטס (שמוצמדים לכל שיר בחוברת הדיגיטלית של האלבום) נוצר פינג פונג מרתק לשמיעה.

החומרים של וייטס הם ההארד-קור של התרבות האמריקאית, ורוב האומנים באלבום התמודדו עם העניין בגיור לחומרא: בולטימור הופכת לבאר שבע (ירון בן עמי ונועה גולנדסקי ב"כפיים"), " hot meal on your table" הופכת ל"סיר עם טשולנט" (נועה גולנדסקי ועוזי פיינרמן ב"חכה לבוא אתמול") ו"ביג אין ג'אפאן" מוחלף  ב"גדול ביוון". לא כל הביצועים מבריקים, אבל שמעו נא את דיוויד בלאו מבצע (בנוסח עברי נהדר) את "מרתה", שיר אהבה מיוחד על אדם מבוגר שמתקשר לאהבתו הלא ממומשת מלפני ארבעים שנה, את טליה פרי בביצוע נוגע ל"כלבי הגשם" ("Rain dogs") שמזכיר קצת את "רחוב הנשמות הטהורות", את זאב טנא ב"הדבר הזה" ("That feel")  וכמובן את יהוא ירון עושה את "עפר באדמה" ("Dirt in the ground"), תיאטרון צללים בתוך כדור בדולח שבור.

הייתי רוצה לצטט לכם את כל פתח הדבר הנהדר שכתב גיאחה (תקראו אותו באתר), אבל נסתפק כאן בהערה מדויקת אחת: וויטס הואשם תדיר על ידי מבקרים שפקפקו במקוריות שלו, הם טענו שהוא לוקח מאחרים ורוקח מהדברים שהוא לוקח פרפראזה וחיקויים. "המבקרים האלה, בדיוק מפני שהם צודקים, פספסו משהו מהותי" כותב שם גיאחה, "ווייטס הוא לא סתם עוד זמר יוצר, הוא מוזיאון חי להיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, בדיוק כמו שטרנטינו הוא מוזיאון חי להיסטוריה של הקולנוע הפופולרי. שניהם לא מפחדים לשאול, לגנוב ולעבד מחדש רעיונות, מהלכים וגישות אסתטיות וסגנוניות. הם עושים זאת במודע, והם מבצעים פעולה אמנותית כפולה: הם יוצרים משהו חדש, לגמרי שלהם, והם מביאים את האמנות הישנה, המוזרה, שלרוב זוכה להתעלמות או לבוז, אל מרכז הבמה. הם מכבדים אותה, מפיצים אותה, מחיים אותה בדרכם". כמוהו, גם האוסף הזה מבצע את הפעולה הטום ווייטסית: אומנים לוקחים משהו מווייטס והפכים אותו לדבר חדש שהוא לגמרי שלהם.  כך גם שם האלבום, שמתייחס לשם האירוני שנתן וייטס לאלבום המיטב שביקשה להוציא לו חברת התקליטים ("Used Songs 1973-1980"),  שירים יד שנייה זה הדבר האמיתי.

צלול - עמיחי חסון, מוסף ערב שבת של מעריב 05/04/2013

פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏05/04/2013
(במסגרת הטור צלול – עמיחי חסון)

מחפש מקום – ראיון עם יהונתן אינדורסקי על סרטו זמן פוניבז'

מעולם לא נכנסה מצלמה לישיבת הדגל החרדית. יהונתן אינדורסקי נכנס לשם כנער ויוצא משם כעת עם סרט תיעודי באורך מלא. בדידות והתבגרות באולם הגדול של ישיבת פוניבז' בני ברק [פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏29/03/2013]

זמן פוניבז': התבגרות ובדידות על הפסגה הבני ברקית

גם אחרי שלוש שנים בפוניבז', ליהונתן אינדורסקי עדין לא היה מקום משלו בבית המדרש של הישיבה. "לא רק מבחינה סימבולית, אלא ממש מבחינה פרקטית: מהרגע הראשון שאתה מגיע לפוניבז' אתה עסוק בחיפוש אחרי מקום", הוא מסביר, ערב תחילת ההקרנות של סרטו הדוקומנטרי "זמן פוניבז'" בסינמטקים של ירושלים ותל אביב. "אתה מגיע ביום ראשון של שיעור א', נער בן 16 מירושלים עם מזוודה אחת שחורה שהורים קנו לך, מנסה להבין מה הולך ומה עושים – ואף אחד לא מסביר לך. אתה מגלה שכל האולם הגדול, מה שנקרא 'היכל הישיבה', כלו נמצא ב'חזקות'. אברכים בני שישים עדיין מחזיקים מקום בבית המדרש, והם מורישים אותו לילדים, לנכדים, לבני דודים שלהם".

'מקום' בפוניבז' יכול להיות גם מושב רק לסדר לימוד אחד (יום הלימודים בישיבה מתחלק ל'סדרים' — סדר א'   בבוקר, סדר ב' בצהרים, וסדר ערב), וכך לוח המודעות של הישיבה מלא בהצעות החלפה – מקום לסדר א' תמורת מקום לסדר ב'. בפועל, בגלל שממילא אין מקום באולם הגדול לכל ה-1,200 התלמידים שלומדים שם, גולים רוב השיעורים הנמוכים אל עזרת נשים או אולמות אחרים. ביום הראשון של שיעור א' לאינדורסקי דווקא היה מזל: "אח שלי, שלמד פוניבז' לפניי, הצליח לארגן לי מקום במנחה בסוף הבית מדרש, רק לחודשים, עד שהבחור שה'חזקה' שלו יחזור מה'חיזוק' שלו בישיבה אחרת. אבל אני הרגשתי כל כך בר מזל בחודשיים האלה, בזמן תפילת מנחה באולם הגדול: יש לי מקום בבית המדרש של פוניבז'".

גדול הדור נולד

ישיבת פוניבז', שכנה בעיר פוניבז' בליטא שלפני השואה, הוקמה מחדש על הגבעה הכי גבוהה בני-ברק בשנת 1943 על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, ששרד את המלחמה בגפו. פוניבז' נחשבת עד היום לאחת הישיבות היוקרתיות ביותר בעולם החרדי, והיא משאת נפש נכספת למאות צעירים שרוצים לבוא בשעריה בכל שנה, עתודות תלמידי החכמים והמנהיגות החרדית של הדור הבא.

אינדורסקי, יליד 1984, הגיע לשם משכונת גבעת שאול בירושלים, הבן הצעיר מתוך חמישה אחים במשפחה ליטאית. "אם גבעת שאול, על המיקרוקוסמוס של החברה החרדית שנמצא בה, היא המולדת הראשונה שלי" הוא אומר, "פוניבז' היא המולדת השנייה, הנכספת". כבר ב"אור אלחנן" ה"ישיבה קטנה" שבשכונה, היעד היה ללכת בעקבות אחיו אל פוניבז', "להוכיח למשפחה ולכולם שאני לא מבייש את הפירמה", אבל היעד הזה דרש מהפך משמעותי: "כילד, תמיד נמשכתי לעולם הדמיון. המלמדים תמיד היו אומרים שאני חולם בשיעורים, מה שהיה, מבחינתם, גרוע מאוד – עדיף כבר שתפריע ותראה מעורבות, אבל באיזה זכות יש לך את העולם שלך?"

ואז מגיע השלב של הבחינות לישיבות גדולות ואתה מבין שצריך להחליף פרסונה, שהילד החולם צריך להפוך כבר למבוגר?

"זה ממש רגע שבו אתה מוותר על הילדות. החלטה מודעת. ניתקתי את עצמי בכוח מהחברים, מהבילויים, מהרבה דברים שרציתי להיות חלק מהם – הבחור החדש הזה שרציתי להיות, פשוט לא יכול לעשות את הדברים האלה יותר. הייתי עסוק בלהראות לראש ישיבה שלי שאני למדן. נבחנתי גם לשתי ישיבות אחרות בתור גיבוי, אבל החלום שלי היה להתקבל לפוניבז', להיות הבחור הכי טוב בשיעור שלי ואחר כך להיות גדול הדור, לכבוש את הפסגה של גבעת פוניבז'".

וככה גם חושבים ומאמינים חלק גדול מהתלמידים, מין "גדול הדור נולד".

"זה אמיתי. זה מה שדוחף את הבחורים לקום ב-6 וחצי בבוקר, זה מה שדוחף להראות נוכחות, לעשות שטייגן, להשקיע את כל הקיום שלך בלהבין את השיעור, בללכת לישון מאוחר כדי להספיק ללמוד עוד. בעיני זה מאוד עמוק, זה לא משחק. אתה מקריב את החיים שלך לעבודה רוחנית – ואתה עדיין ילד. אתה מרגיש איך מסתכלים עליך, ואתה מרגיש את האמירה 'בשבילי נברא העולם', ויחד איתך נמצאים הבחורים הכי טובים ואתה שואל את עצמך איפה הבן-אדם שניסית לעצב בישיבה הקטנה מוצא את עצמו במערכת הזאת. אני זוכר ממש את הרעש של הלימוד תוקף אותי כשאני נכנס לבית המדרש".

אינדורסקי היה התלמיד היחיד שהגיע מ"אור אלחנן" לפוניבז', "שגם זאת גם מין גאווה כזאת של נערים. צריך להבין שהחיים שלי היו תלויים במשך כמה חודשים בקבלה לישיבה – התחושה הזאת חזרה על עצמה, וזו אולי השוואה כואבת, רק פעם אחת בחיים שלי – כשחיכיתי לתשובה מ"סם שפיגל".

מחביאים את הלב

הצפייה ב"זמן פוניבז'" מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. לצד תיאור שיגרת יומם של התלמידים וההישאבות לעולם לימוד התורה, נצמדת המצלמה גם לדמויות שונות – מוצלחות יותר או פחות בעולם המושגים של פוניבז' – כמעט מכולם נראים אותם לבבות בודדים, ילדים שהפכו ברגע למבוגרים בתוך מערכת גדולה במיוחד. גם התפאורה האפורה של הפנימיות, של הארוחות הפשוטות (הרים של לחם, ופרוסת מלפפון שמתגנבת לסיר הביצים הקשות) לא מיטיבים את המצב. חיים, נער צעיר בשנתו הראשונה בישיבה, מתקשה למצוא את מקומו, הוא יושב לבדו ואוכל בחדר אוכל הענק, בוכה בלילות מתחת לשמיכה, חולם על הבית. נער אחר, אורי, בנו של המשגיח הרוחני של הישיבה, הרב אליהו קלרמן, קובל לפני אביו בשיחה: "פה מחביאים את הלב בפנים, לא מוציאים אותו". אלה היו, פחות או יותר, גם החוויות של אינדורסקי: "שלוש השנים הקשות והמשמעותיות בחיי" הוא מסכם, "אבל לא הייתי מוותר על רגע אחד בישיבה, והיא תהיה לעולם ה'אלמה מאטר' שלי, צירוף זקוק של געגועים וייסורים".

אתה מרגיש כישלון ביחס לעזיבה שלך?

"זה לא סוד שבפוניבז' קשה, כולם גם אומרים לך את זה – כולם אומרים 'בפוניבז' צריך מרפקים', תפארת הישיבה היא העובדה שאתה צריך להילחם על המקום שלך. אם אתה נופל, לך לישיבה אחרת – שזה בסדר גמור – אבל אתה לא פונוביצ'ר יותר.

הרבה אנשים שעוזבים את עולם הישיבות אוהבים להציג את עצמם כעילויים שבחרו בדרך אחרת, אני לא. הייתי רחוק מזה. ועדין הרגשתי כישלון שלא הצלחתי לכבוש את פוניבז'. בכל כיוון ממנו אתה מנסה לעלות לגבעת הישיבה, אתה חייב לעלות במדרגות, הרבה מדרגות, אתה עומד למטה, מביט בהן, וצריך לקחת את ההחלטה 'לעלות לישיבה'. גם כשצילמנו את הסרט הייתי צריך לעמוד למטה ולהחליט לעלות, עם כיווץ בלב, עם הידיעה שכבר נכשלתי".

זה יכול להיות סרט אישי, למה לא רואים או שומעים אותך?

"כשהתחלתי לעשות את הסרט הזה, הרגשתי שהדרך המתבקשת, כביכול, היא אכן לספר את הסיפור האישי שמורכב מהזיכרונות של ימי פוניבז' שלי, אבל דווקא בגלל זה הבנתי שההזדמנות שבאפשרות שיש לי לצלם את הסרט הזה, יש בה יותר מאשר להזדקק לסיפור הקטן שלי. למרות זאת, בסופו של דבר, כמו שאמר אחד הציירים הגדולים, כל פורטרט הוא פורטרט עצמי. בכל אחת מהדמויות בסרט, יש איזה מרכיב שהזכיר לי את עצמי, את ימיי בישיבה. בכלל, יש איזו סתירה פנימית בעצם המושג קולנוע דוקומנטרי. הבמאי מביא אמנם תמונה של המציאות, אבל זו תמונת המציאות שהוא רואה, וזו שהוא מפרש אותה בדרכו."

איך, בעצם, הסכימו בישיבה שתצלם?

"זו שאלה ששאלתי את עצמי פעמים רבות לפני שניגשתי לנשיא הישיבה, הרב אליעזר כהנמן כדי להציע לו לצלם סרט על הישיבה. לא האמנתי שהעניין ייצא לפועל, אבל הרצון לעשות את הסרט הזה גרם לי לנסות ולפנות אליו. אמרתי לו את מה שאני באמת מאמין בו; יש משהו בשיח הציבורי שלנו כישראלים אודות בני הישיבות, שהוא אף פעם לא מספיק עמוק, וזו מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא באמת יודעים מהו בחור ישיבה, איך נראית ישיבה, ומה הם עושים שם כל היום. להפתעתי, לקח מעט זמן, אבל הוא השתכנע ולבסוף נתן את הסכמתו לצילום הסרט."

זה לא רק לשכנע את ראשי הישיבה, אלא גם לשכנע תלמידים שלא רגילים בנוכחותה של המצלמה.

"אחד הדברים שזכורים לי מימי הצילום הראשונים בישיבה היא העובדה שבתחילה, גם כשכבר היו מספר גיבורים שהתחלנו לעקוב אחריהם, כשקרה דבר-מה אותנטי, נוגע ללב, הם ביקשו ממני לכבות את המצלמה. הם ניסו להבין מה ברגעים הללו מעניין אותי, זה הרי החיים שלהם, החיים הפרטיים שלהם. לקח מעט זמן עד שגם הם הבינו שמה שמעניין אותי הם דווקא החיים שלהם, כמו שהם."

ואיך הם הגיבו לתוצאה הסופית?

"הראיתי את הסרט לכמה מרבני הישיבה כבר אחרי שהסרט היה גמור והוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. להפתעתי הם אהבו את התוצאה הסופית ואפילו התרגשו ממנה. צריך להבין שהעובדה שהלימודים בפוניבז' הם קשים עבור התלמידים אינה סוד. זו תפארתה של פוניבז', וכל בחור שמגיע לישיבה יודע על המחיר שהיא דורשת ממנו, אבל זו ממש גם הסיבה שהישיבה הצמיחה את גדולי המנהיגים הרוחניים של הציבור החרדי בדורות האחרונים."

מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. צילום מתוך "זמן פוניבז'": פיליפ בלאיש

אין כלום, רק תורה

הקרנת הבכורה של "זמן פוניבז'" בסינמטק ירושלים. ממשלה חדשה, נטולת חרדים, נשבעת אמונים, אבל באולם הגדול של הסינמטק יש לא מעט כובעים, שביסים וחליפות שחורות בתוך הקהל החילוני. אישה מבוגרת מנסה לגרור אברך צעיר לדבר על ביבי-לפיד-בנט, במקום זה הוא עונה לה בציטוט של המשגיח מהסרט, "אני מפוניבז'" הוא עונה לה, "אצלנו אין כלום ולא מעניין כלום, "רק תורה, תורה, תורה".

בפוניבז', הדברים מתנהלים לאט. שני תלמידים מבקשים מהמשגיח לארגן, לראשונה, שמחת בית השואבה בישיבה. "רק בפוניבז' אין" הם אומרים לו, והוא מדגיש את ה"אין". "לכאורה מה העניין, שיהיה שמחת בית השואבה, אבל כל שינוי בישיבה הוא לא דבר פשוט. פעם, כשהרב שך נזקק למעלית, בנו אותה בצורה כזאת שהדלת שלה מתנגשת בעמוד ולא נפתחת עד הסוף. הסיבה הייתה שהעמוד היה מ"זמן הרב", הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ומה ש"מזמן הרב" לא משנים. עד היום העמוד חוסם את המעלית, אבל זה בדיוק מה שאומר המשגיח בסרט לבחורים בנוגע לשמחת בית השואבה – מי אני שישנה את הסדר הגדול הזה? בסוף, כאמור, זה מצליח והשמחה נערכה בגג הישיבה".

בשנים האחרונות נוצרה מתיחות בין שתי קבוצות בישיבה, שיצרו סכסוך שגלש לא פעם לאלימות ולהתערבות משטרתית. למעשה פוניבז' מתנהלת היום כשתי ישיבות נפרדות לחלוטין שמשתמשות באותו השם והמתחם, אבל הפילוג נעדר לחלוטין מהסרט. "אני חושב שבכל מוסד באשר הוא ישנן הפוליטיקות שרוחשות מתחת לפני השטח, ולפעמים עולות גם מעליו", מסביר אינדורסקי את הבחירה, "מטבעם של דברים, דווקא הדברים האלו מעניינים את כלי התקשורת. גם כשאני למדתי בישיבה היו התרחשויות פוליטיות בצל הפילוג, אבל הם לא הזיכרון שלי מפוניבז'. כשאתה בא לעשות סרט אתה צריך לבחור מה מעניין אותך. אותי עניין לספר את סיפורו של ילד בן 16, שעוזב את אבא ואמא, משאיר את הגעגועים מאחוריו, וגולה למקום תורה, מנסה למצוא את מקומו בישיבה בה כולם, לכאורה, נראים כמוהו, וכמוהו שואפים להיות הלמדנים הכי טובים, יראי השמים הגדולים ביותר, השפיצים של פוניבז'."

מה הרגע המתוק שלך משלוש השנים הללו?

"אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מן הישיבה הוא זמן סעודה שלישית, הזמן שבין דמדומי שבת ליציאתה. בפוניבז' שורר חושך מוחלט בזמן הזה. הנוהג הזה קיים עוד מימיו של הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל שהקים את הישיבה. הסיבה פשוטה: הרב מפוניבז' טען שבניין הישיבה, בגלל העובדה שהוא נמצא במרומיה של בני ברק, נשקף מהערים הסמוכות. הוא חשש שאם אנשים בתל-אביב יראו שבחלונות הישיבה דולקים אורות, הם יטעו לחשוב שהשבת כבר יצאה ויחללו את השבת. לכן, כבר עשרות שנים, באורח קבוע, שעון שבת שמכוון מראש, מכבה את אורות הישיבה בחצי שעה הזו. בזמן הזה יושב ראש הישיבה הנערץ, הרב ברוך דב פוברסקי שליט"א, במקומו שבשורת המזרח, ומעביר שיעור בפרשת שבוע למספר בחורים שמסתופפים סביבו. אבל זהו גם הזמן שבו יכולתי להסתובב בהיכל הישיבה בנחת, בתוך החושך הייתה תחושה שאלפי המבטים הנעוצים בך לאורך כל השבוע, שוקטים לרגע, ואתה יכול להיות עצמך, ממש עצמך."

ויש גם השגות רוחניות יזומות?

"הגג של פוניבז', הגג הגבוה ביותר בבני- ברק, נעול בכל ימות השנה. בהיותי בישיבה היו מספרים על אחד מגדולי הדור, שאמר שהפעם היחידה בה הזדמן לו לחוש את מלוא כל הארץ כבודו, הייתה בימי חורפו, כשלמד בפוניבז', ועלה בערב אחד לגג הישיבה, נשכב על הבטון הקר והביט אל השמים זרועי הכוכבים. גם אני, בליל שבת אחד, כאשר עזרת הנשים הייתה כבר ריקה, פניתי אל הקיטון הקטן שנמצא בקצה הקומה, דרכו אפשר לעלות לגג. המנעול שעל הדלת היה פתוח. ברעד קל נכנסתי פנימה, מקווה שבעוד כמה רגעים אוכל לעלות, לראשונה בחיי, על הגג של ישיבת פוניבז'. הגג של השמים, של הכוכבים. נכנסתי פנימה, הכול היה שקט וחשוך. עליתי בסולם המתעקל עד לסופו, והגעתי לדלת הקטנה שבסופו בידיעה שהנה, בעוד רגע אני על הגג. אבל אז, גיליתי שהמנעול עבר מהדלת למטה אל זו שלמעלה. ירדתי בחזרה."

לצפייה ישירה ב"דרייבר" סרט הגמר של יהונתן אינדורסקי בסם שפיגל (2010)

חרדים כבני־אדם

אחרי שעזב את הישיבה, חזר אינדורסקי לגר בבית ההורים, והחל לעבוד לפרנסתו ככתב בעיתונים חרדים. הגילוי הגדול היה של בית מדרש חדש, הסינמטק. "יום אחד התקשר אליי חבר טוב וסיפר לי בהתלהבות על בית קולנוע בירושלים בו אפשר לקנות מינוי בזול ולראות מאות סרטים בשנה", הוא קנה מנוי וליהט בין ראיונות של חברי כנסת חרדים ביום, לשתיים-שלוש סרטים ברציפות בלילה. "באותם ימים הקולנוע היה עבורי עניין נשגב, לא חשבתי שיש לי חלק בו ושאני בעצמי יכול לעשות סרטים. באחד הימים צפיתי באקראי באחד היומנים של דוד פרלוב, והצפייה הזו הפכה את כל מה שחשבתי שאני יודע על קולנוע. קולנוע זה שני עצים שנוטים אחד לשני בבוקר של יום סתיו. זו הבנה שגרמה לי לרצות ללמוד קולנוע, ואולי גם להעיז ולעשות."

התחנה הבאה הייתה ישיבה לא פחות קשוחה מפוניבז', בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. במסגרת בית הספר הוא ביים וכתב את הסרט הדוקומנטרי "עולים ויורדים בו" (המספר חמש מעשיות משכונת־הפחים בירושלים) ואת סרט הגמר "דרייבר", שזכה בפרס הסרט הטוב מטעם בית-הספר והשתתף בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

"דרייבר", סרט קצר, פשוט ונהדר, מספר על לילה אחד במכוניתו של נחמן – מאכער חרדי המסיע אנשים לאסוף "שנור" מגבירים בני ברקים. אל המסע הלילי מצטרף שעיה – חבר ילדות שנזקק בדחיפות לכסף בשל מחלה קשה, וחוי – חברתו של נחמן, אותה הוא מציג בפני שעיה כבִתו. השלושה מתגלגלים לה בוולוו כחולה וישנה מבני ברק לתל אביב בעקבות מזוודה שמעבר להם אחד הנדבנים.

אפשר לראות את "דרייבר" כאחת מאותן יצירות קולנועיות שנוצרו על ידי יוצרים שבאו מתוך העולם החרדי, ומשלבים מבט אהב ואותנטי לצד ביקורת, כמו "אושפיזין" של שולי רנד, "חופשת קיץ" של דוד וולך ו"למלא את החלל" של רמה בורשטיין (גם היא בוגרת "סם שפיגל"). אינדורסקי רואה ביצירות הללו תופעה מבורכת "ואולי איזה שינוי מתקן של שנות קולנוע ישראלי רבות בהן דמות החרדי הייתה כמעט קלישאה והיה ניתן לשאול אותה מסרט אחד למשנהו".

מה שבעיקר מעניין הוא האפשרות של הסרטים הללו לעסוק בחרדים שפשוט 'חיים'.

"במשך שנים רבות הקולנוע שעסק בחברה החרדית עסק תמיד בקונפליקט הדתי, מתוך איזו ידיעה מוקדמת על חייו של החרדי וההבנה שמה שמטריד אותו בחייו הן בעיקר ההתמודדות מול הדת. מעין משוואה – אלוהים לא מרשה לעשות כך, והחרדי הרי רוצה לעשות זאת, בואו ונראה מה יהיה. אני חושב שהבשלות של הקולנוע הישראלי מאפשרת לו לספר גם סיפורים על מיעוטים בתוכו שלא קשורים לעובדת היותם מיעוטים. חרדי, עוד הרבה לפני שהוא חרדי, הוא בנאדם, עם התמודדויות שלא קשורות בכלל לעובדת היותו חרדי. מה שמעניין אותי לבחון הוא הקונפליקט בין האדם העומד מול היקום ותוהה על מצבו, יותר מאשר הקונפליקט, החשוב גם הוא, של האדם מול דתו."

גם הפרויקט הבא של אינדורסקי – הסדרה "שטיסל" אותה כתב ויצר יחד עם אורי אֵלון (גילוי נאות: אורי הוא גיסי היקר) – מתרחש במרחב החרדי ותעלה לשידור בחודש מאי הקרוב ב-yes. הסדרה עוסקת בחייה של משפחה חרדית שגרה בשכונת גאולה בירושלים, ובתפקידים הראשיים משחקים דבל'ה גליקמן, מיכאל אלוני, איילת זורר ונטע ריסקין. "אנחנו מקווים שזו תהיה אולי הפעם הראשונה בטלוויזיה בה ניתן יהיה לראות חרדים שאוהבים להיות חרדים, שלא קמים בבוקר וחושבים על העולם מעבר, אלא מתמודדים עם המצוקות הקיומיות והצורך הנואש באהבה. את כל זה עוטפת היכולת החרדית המופלאה לצחוק מכל דבר, כי מה נותר לנו בעולם הזה מלבד איזו אנחה טובה, האוכל שאהבנו בילדותנו, והמעייש'ס – הסיפורים שבלעדיהם היינו נשכחים".

לצפייה ישירה ב"שטיסל" פרק ראשון (1):


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפות ל-332 עוקבים

ארכיון

Follow me on Twitter