Archive for the 'ספרים' Category

טריפ של כנות – ראיון עם רון דהן

בספרו האחרון, "נעורים", עובר המשורר רון דהן מסע מטלטל בין חוויות מלחמת לבנון השנייה וטיול במזרח. כעת הוא מוציא אותו כאלבום והתוצאה חזקה עוד יותר [פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 15.8.2014]

שבוע הספר היה אולי חלש בדוכנים, אבל חזק אצל רון דהן. אנחנו מתכנסים לראיון לכבוד "נעורים" – אלבום מוזיקלי שהוציא עכשיו בעקבות ספר שיריו בעל השם הזהה – אבל בכובעו השני, דהן הוא גם המייסד והמנהל של אתר "אינדיבוק"; חנות ספרים עצמאית ברשת. השנה, עם חוק הספרים שהפך את הרשתות והירידים לאטרקטיביים פחות, אתרים בסגנון "אינדיבוק" הופכים לשחקנים משמעותיים בחודש המכונה – עדיין, משום מה – "שבוע הספר", וטלפונים מלקוחות, מהוצאות ומשותפים מעכבים אותנו מלהתחיל.

מסתבר ש"אינדיבוק" נולד די במקרה. דהן היה צריך למכור את "נעורים", שיצא לראשונה כספר ב־2012 בהוצאה עצמית, ולכן, למעשה לא הופץ בשום־מקום. דהן: "חיפשתי פלטפורמה אחרת לשווק אותו וככה נולד האתר, שאותו הקמתי יחד עם חברי, יזם האינטרנט ניר גרינהויז. היום אפשר להוריד את הספר בחינם ולהתנסות ברעיון של ספר דיגיטלי".

למרות שאתם מוכרים גם ספרים מודפסים.

"כמובן שמטבע הדברים הספרים הדיגיטליים וספרי הקינדל – עולים פחות. הרעיון הוא לייצר עולם ספרות שיש בו מחירים הגונים לצרכן ותמלוגים נאים – הן ליוצר והן להוצאה. אני חושב שאנחנו רק בתחילת המהפכה בתחום, ואי אפשר לדעת מה יהיה. הטכנולוגיה משנה את התרבות ומרחיבה את אפשריות השיח."

יש ז'אנרים ספרותיים שמקבלים יותר מקום בחנויות רשת או כספרים דיגיטליים?

"אפשר להגיד שספרות עצמאית, וספרות יותר נועזת מקבלות מקום בולט. נוצרת למעשה 'כלכלה של קהילות', כלומר; אם עד עכשיו הייתה פירמידה אחת של רבי מכר שהייתה נכונה לכולם, בעתיד אנחנו נראה מודל חדש של קהילות ז'אנרים ותת-ז'אנרים. השירה היא דוגמא טובה, כי יש קהל טוב וגדול ונאמן של ספרי שירה שחוזר לקנות אם יש לו איפה. ומצד שני – גם ספרות רומנטית וארוטית נמכרות טוב בדיגיטלי, וגם סיפורים קצרים, שספר דיגיטאלי הוא כנראה הפורמט הכי נכון בשביליהם, לפחות מבחינת אופן הקראה. אני, למשל, קורא סיפורים קצרים בסמארטפון כשיש לי זמן –הפורמט הזה מאוד נכון לקצב החיים של סיפור קצר שמעניק חוויה ספרותית פתאום באמצע היום יום. במסגרת ההוצאה הקטנה שלנו, אותה עורך ארז שוייצר, אנחנו מוציאים כרגע אוספות סיפורים קצרים דיגיטליים."

ובכל זאת, לפני כשנה, אחרי שכתבת את הרומן "בוא כמו שאתה", בחרת להוציא אותו כספר קשיח בהוצאה ממוסדת כמו 'הקיבוץ המאוחד'.

"אני חושב שהיה לי יותר ביטחון להוציא בצורה עצמאית ודיגיטאלית את ספרי השירה שלי, כי הבנתי שבעולם השירה זאת הדרך הנכונה. לרומן היה נכון דווקא למוצא בית שייתן לו הפצה שאני לא יכולתי לעשות אז. אבל אני לא מתחרט על הקשר עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, למרות שהספר הבא כבר יצא בצורה עצמאית – כי זה מה שנכון לו. צריך להיות בדיאלוג עם שאלת הפורמט כל הזמן."

ההוצאות הגדלות משתפות פעולה עם הרעיון הדיגיטאלי?

"רובם לא – ובדרך כלל הטענה שלהם היא בעיות אבטחה. ההוצאות הגדולות מפחדות על הנכסים שלהם, למרות שאנחנו מנסים לשכנע אותם שזה כבר לא ככה. הקוראים יעדיפו לשלם מחיר הגון תמורת ספר מאשר 'לגנוב' אותו דיגיטאלית."

דהן (35 ), נולד וגדל בהרצליה, מתגורר היום בפרדסיה עם אשתו ובתו. הוא בוגר לימודי מזרח אסיה והתוכנית הרב תחומית באמנות באוניברסיטת תל אביב. "נעורים" (2012) הוא ספר שיריו השני, קדם לו ספר השירים "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011) ולאחרונה הצטרף אליו ספר שירים חדש בשם "עקרונות הגן (אינדיבוק, 2014 ). באמצע היה כאמור גם רומן, "בוא כמו שאתה" (הקיבוץ המאוחד, 2013 ), שכותרתו נלקחה מהשיר המפורסם של להקת נירוונה והוא מגלגל את סיפורם של שלושה מתבגרים בתחילת שנות התשעים כשברקע ההתאבדות של קורט קוביין ורצח רבין.

כבר כספר, "נעורים" היה טלטלה גדולה לקריאה. דהן נע שם בין חוויותיו כמילואימניק במלחמת לבנון השנייה ובין מסע סמים פסיכדליים שבא לאחר מכן, במזרח הרחוק, באוסטרליה ובאירופה (יחד עם החבר ניר, שיהיה בעתיד שותף להקמת האתר). "חווית המלחמה היא כמובן חוויה מסוכנת", אומר דהן, "והנדודים והסמים הם חוויות של חופש מוחלט ומפורק שיכול להיות גם מסוכן בהרבה מקומות. אלו שתי נקודת קצה שכל הזמן רצות והן לא פשוטות לעיכול. המלחמה התרחשה ב־ 2006 , אבל הספר נכתב רק ב־ 2011 . לקח לי זמן לעבד את זה".

עכשיו הספר יוצא גם בגרסת אלבום. דהן מקריא־שר בקולו הכמעט נערי, ולהקת Farthest South עושה את המוזיקה. התוצאה, לפחות לטעמי, חזקה אף יותר מהספר. תוכן וצורה שמתאחדים לטריפ של כנות, אמנות שמזכירה חומרים של גבריאל בלחסן פוגשת את “וואלס עם באשיר“ של ארי פולמן ואת הקראת שיריו של אלן גינסברג.

מה הניע אותך לעבד את הספר למדיום נוסף?

"האלבום מתחיל מהרצון להביא יצירה טוטלית באמת. מהרגע שהספר יצא רציתי לעשות אתו עוד משהו – תערוכה, קומיקס, תסריט – יעדתי לו תפקיד שמעבר לשירה. בערב ההשקה של הספר הקראתי את כל הספר מתחילה עד הסוף. ברי ברקו, הגיטריסט של Farthest South, היה שם ואחרי שהכול נגמר הציג לי את הלהקה. משם התחיל דיבור שיצר חיבור מדהים, ואחר כך גם חזרות ומפגשים על הספר ועל המוזיקה. זאת להקת אימפרוביזציה – הנגינה מאולתרת, וכך גם הוקלט האלבום – לייב בטייק אחד. למעשה זה ככה גם בהופעות; הרעיון הוא שכל פעם שאנחנו מופיעים ברור מאיפה אנחנו יוצאים אבל אנחנו לא יודעים איפה זה יגמר."

קצת דומה למלחמה במובן הזה; ההתחלה ברורה, אבל הסוף בסימן שאלה תמידי. ובכל זאת, יש מעגל מלחמתי. אתה כותב בספר:

"אָבִי שָׁחַט אֶת נְעוּרָיו בְּמִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר הָרִאשׁוֹנָה

אֲנִי, בְּנוֹ, עָשִׂיתִי זֹאת בִּלְבָנוֹן הַשְּׁנִיָּה.

נֶכְדּוֹ, בְּנִי, וַדַּאי יַעֲשֶׂה זֹאת בִּלְבָנוֹן מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה.

אֲבָל בְּנוֹ, נֶכְדִּי, לֹא יַעֲשֶׂה זֹאת.

הוּא יַמְשִׁיךְ אֶת נְעוּרָיו לָנֶצַח, כְּמוֹ טֵרוּף לְלֹא הַצְדָּקָה,

עוֹד וָעוֹד."

"כל העולם הוא מזבח ועקדה. עקדה היא מצב קיים. אבות עדין עוקדים את הבנים. זה מתקשר גם למאבק הטבעוני שלי – העקדה היא פשע שחוזר על עצמו כל הזמן – וזה עדיין ממשיך לקרות. אבות ובנים, בנים ואבות. הנכד שלי אולי לא יעשה את זה, אבל לא מתוך 'שלום' – אלא מטעם בחירה – לבחור להיות משוגע – וככה אולי ישבר הגורל".

נדמה לי שאתה כבר מתחיל את התהליך הזה של השיגעון בעצמך, ובאיזשהו מקום אתה פועל שם בתוך מהלך חווית האל.אס.די שכתבו בו בעברית משוררים כמו יונה וולך ודוד אבידן ואפילו ק. צטניק.

"באופן כללי אני מרגיש שאני לא עובד אצל הספרות העברית, ובספר הזה ספציפית לא כתבתי באיזושהי מסורת קודמת. היה לי רצון דווקא להסתגר ולקלף את התרבות ממני – וממילא גם את הספרות – כדי להגיע למקור אחר. לתת את הבעיטה ואת האגרוף בצורה ישרה וטובה. אבל ברור שיש השפעות – בסוף תיקח את כל השירה שהיא רוקנרול  ותמצא את אותם שלושה אקורדים".

גם היום, עם בית ואשה וילדה אתה ממשיך לצאת למסעות כאלה?

"אני סחי כבר כמה שנים. אבל הנושא הזה מעסיק אותי, ויש לי חלום לעשות אוספת סיפורים של סמים. זה נושא שלא מטופל מספיק.  כשיצאתי מהצבא כל מה שרצתי זה לעשות סמים. ולא בגלל הצבא. אחר כך טיילתי כמעט עשור בנדודים, במצבים מגוחכים עד אימה, וגם מצבים נפלאים. חוויית חיים עצומה – שזאת הייתה המטרה. אבל מבחינתי זה מיצה את עצמו די מהר: הסמים נותנים לך את החוויה הזאת שאתה מחפש – אבל הם לא מאפשרים את התהליך, אתה קופץ למדרגה תודעתית בלי עמל. אצלי, עכשיו, התהליך המחשבתי תופס מקום."

ולאן הוא לוקח אותך?

"אני בן אדם דתי. אני כן מאמין שיש דרך, והדרך הזאת ברורה והיא כוללת גם משמעת, והיא כוללת גם חוק, והיא כוללת גם פרקטיקה. 'נעורים' הוא ספר לגמרי כאוטי – וזה היה נכון לאותה התקופה. אני אוהב את הכעס הזה שיש בו, כעס שצריך לעבור בו ושממנו נולדת חוויה מסיומת. אבל עכשיו אני במקום אחר. הכתיבה אצלי היא ניקוי שולחן – ברגע שאני מוציא את הספר אני מרגיש הקלה: 'הנה הוא' – תעשו אתו מה שאתם רוצים.

המסע שלי עכשיו הוא מסע שונה. בספר החדש אני כותב: 'בוא אל הגן, אל תכבה את האש'. הגן הזה הוא לכאורה הרבה פחות ממה שהיה פעם – אבל האש שם שורפת, מכלה, והמסע שאני נמצא בו כרגע לא פחות אלים. הוא שונה – כי המנגנון השתנה. המסע שלי עכשיו הוא מסע אל 'האנחנו' – לא רק אל האהבה ששוררת בבית, אלא גם אנחנו החברתי, התרבותי. הניסיון להפוך את המקום הזה למקום הוא יותר טוב. זה מסע הרבה יותר ממוקד ומנוסח יותר, וכנראה גם בוגר יותר. מסע של הורות בתוך העולם זה לא מסע פשוט. יש ב'עקרונות הגן', את 'בייבי רוקנרול' – מכתב שאני כותב לבת שלי, ומסביר לה לאיזה עולם אני מכניס אותה. וזה לא פשוט."

אחד השינויים שדהן מנסה לדחוף בכל כוחו הוא השינוי הטבעוני. הדרך שבא הוא מבקש לחולל את השינוי נראית לא פעם מיליטנטית, ויעידו על כך הסטטוסים שלו ברשת החברתית. "הגישה שלי לטבעונות היא קיצונית במהותה", הוא מצהיר. "היא אומרת שאין בכלל דיון".

אנחנו יושבים ב"אנסטסיה", בית קפה ברחוב פרישמן בתל אביב שמכריז על עצמו כ"בית הקפה הטבעוני הראשון בעיר". תוך כדי אכילת חביתה לא רעה מקמח חומוס, דהן מספר שהוא "כבר שמונה שנים צמחוני ושנתיים טבעוני. ההתקדמות לטבעונות הגיעה מתוך רגע שבו התריס נופל עד הסוף – אצלי זה קרה כשראיתי את אשתי מיניקה את הבת שלי. ראיתי את החיבור הזה בינה ובין הילדה וגם את הקושי הגדול שלה עם מכונת השאיבה לחלב. דמיינתי לעצמי שפרה ברפת עוברת את זה כל יום – ופשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר".

המאבק שלו כולל גם עשייה אמנותית, כמו כתיבת שירים בנושא (שצוטטו לאחרונה על ידי טל גלבוע – המתמודדת הטבעונית בתוכנית "האח הגדול") או עריכת גיליון של כתב העת "הליקון" סביב הטבעונות (יחד עם דרור בורשטיין וחן ישראל קלינמן), תחת הכותרת "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון".

דרור בורשטיין, שאיתו ערכת את הגיליון, אמר פעם שהוא לא מעוניין לקרוא חרוזים של משוררים אוכלי בשר. אתה רואה קשר בין שירה לטבעונות?

"אני חושב שבאופן בסיסי אין הבדל מיוחד בין משורר לכל אדם אחר. מנסים לנחס מעמד סוציו-אקונומי לטבעונות, אבל זה לא נכון. הטבעונות נוגעת לכל מי שנחשף לסבל. אני כן חושב שהשירה והספרות עוזרת לקבע אתה הרעיון ואת החמלה. אין שינוי מהותי ללא ארון ספרים, ללא שירה וספרות ותרבות. הגיליון של הליקון בא להראות שטבעונות היא לא טרנד, היא נטועה עמוק. להגיד שטבעונות זה טרנד זה כמו להגיד שאהבה היא טרנד."

לפעמים נראה שאתה בוחר בדרך מאוד אגרסיבית כדי לקדם את זה, דרך שיש לה גם מחיר.

"אני לא מחשיב את המחיר כ'מחיר'  נוכח הסבל עצמו. צריך להבין פה מי הקרבנות האמתיים, הסובלים. אם צריך לשלם איזשהו מחיר – אני מקבל אותו באהבה. אבל אני כן מתמודד עם הצד הזועם שלי, מתמודד עם הזעם שיש משהו פוסט-טראומאטי כשמישהו עובר לטבעונות, המראה שמתגלה מעבר לווילון, התמונות והפרקטיות שנתקלים בהם יום יום אמורות לגרום לכל אדם להשתגע. ובגלל זה יש משהו כל כך מכעיס באופן בו אנשים מסוימים מתמודדים עם הנושא, אנשים שיוצרים היררכיה במקום שאין. התנועה הטבעונית אולי עוברת רדיקליזציה אבל המציאות הרבה יותר רדיקאלית, והיא חייבת להפסיק אתמול."

התפסן והשדה – על "המקוללים" של חגי לוי

יונה וולך, פנחס שדה, משה קרוי ואביבה אורי הם ארבעת היוצרים "המקוללים" של הבמאי חגי לוי, והוא יצא איתם למסע אישי ומטושטש גבולות

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב, תחת הכותרת "אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט"  24.1.2014]

והמקום קטן. ולחוץ. ומשעמם. והשאלות שלך קיומיות. אחרות. כולם מסביבך נראים אותו הדבר. אתה נער סקרן שקורא שרחוק – אבל לא רחוק מדי – יש עולם אחר. אנשים אחרים שחושבים מחשבות אחרות. אתה קורא אותם ועליהם בשקיקה, עוקב אחריהם דרך ערמות העיתונים של סוף השבוע. כותב משפטים חזקים שלהם על הקירות, במחברת, וחוזר אליהם שוב ושוב כמו מנטרה. אתה אומר לעצמך: מישהו "שם" יכול להבין אותי, אני לא לבד.

אחרי זמן אתה אוזר אומץ. נוסע ל"שם". לפגוש אותם, לעמוד מול דלת ולהסס אם לדפוק. הם פותחים והאור מסנוור: החיים שלהם מתנהלים בדיוק כפי שהם כותבים. אין פער. משלמים מחיר על האמנות. הם היו רחוקים ועכשיו אתה מתאבק באבק רגליהם. והם בני אדם. כמוני – כמוך. אבל טוטאליים. בלי הנחות. טוטאליים זה מושך.

עם השנים אתה מתרחק. הקשר נשמר, חלקית, אבל יחסי הכוחות משתנים. אתה בלימודים, משפחה, פרנסה, חיים. אתה רוצה שיהיה נוח, שיהיה נעים, מסודר. הם עדיין יוצרים. עדיין טוטאליים. אבל הזמן עשה להם רע. אתה מתבונן בהם בכעס. בעצב. בתימהון. לבסוף בחמלה ובהשלמה. הם גומרים לא טוב. לבד. אובדניים. נשכחים. מקוללים. אחר כך אתה עושה על זה סרט, או סדרה.

יהודה אלמגור משחק את פנחס שדה בסדרה.

חגי לוי, היוצר של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול" (שגרסתה הישראלית נמכרה לרשת האמריקנית HBO) בחר את ארבעת המקוללים שלו, ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער עם מצלמת הסופר־ 8 (שלא הייתה לו) ולצלם: הסופר והמשורר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והציירת אביבה אורי. כולם מתים. לאף אחד מהם אין יורש רשמי. הם נראים לא שייכים לישראל 2014. לוי חוזר אליהם בסדרה בת ארבעה פרקים (ואפילוג), כשהוא מצויד בביוגרפיה חדשה שמבוססת בקווים כללים על הביוגרפיה האמיתית שלו – נער דתי מקיבוץ שעלבים שהפך לאיש קולנוע. מהחומרים האלה הוא יוצר סיפור שיכול היה להתרחש לו ולהם לאורך השנים.

נדרש מאמץ מסוים לקבל את זה. עוד נחזור לכל שאלת הז’אנר של ”המקוללים”. בינתיים רק נבהיר שמדובר בשחזורים, לא בחומרי ארכיון. שחקנים משחקים את כל התפקידים (נטע שפיגלמן היא יונה וולך, איתי ברנע הוא משה קרוי). לוי משחק את עצמו, מהסס בקולו, לובש פאה על פדחתו כדי לשוות לעצמו מראה של אדם צעיר, אדם שפנחס שדה הופך אותו מבפנים כמו שהופכים גרביים.

שדה ( 1929-1994)  היה גיבורם של צעירים רבים, מאז פרסם את ספרו האוטוביוגרפי ”החיים כמשל” בסוף שנות העשרים לחייו. הפרק עליו שודר בסמיכות ליום השנה העשרים למותו ולפרסום היומנים האישיים שכתב (שטעימה מהם הודפסה גם במוסף זהלצד מאמר של אלחנן ניר). לוי מתמקד במוות ובעיסוק במוות שהקיף את שדה מכל צדדיו. הוא עצמו מגיע אליו כשבאמתחתו מחשבות נעורים אובדניות, ולאורך הפרק אנחנו רואים את בנות הזוג שלו שמות קץ לחייהם. ”עשרה אנשים קרובים אליך התאבדו”, מטיח לוי המבוגר והמפוכח, ”אולי אתה משפיע עליהם?”. התשובה של שדה מתאמצת לא להיות שיפוטית: ”הם אנשים רגישים. מגיעים אליי אנשים נפלאים, טובים… הצעירים הם החזקים”, הוא מזכיר, ”גם אתה היית פעם צעיר”.

שדה לקח את עצמו ברצינות תהומית. הטוטאליות שהוא מבקש רואה כל פרט בחייו כבעל משמעות מיתית. הארוחות פשוטות, הבית סגפני. הרוח גדולה. בניגוד למציאות העובדתית הוא מתכחש פומבית לכך ש”אכפת לו” מה אומרים אליו. שדה קורא ללוי המבוגר לחזור אל בקשת הטוטאליות שהייתה לו כנער. בשמה של הטוטאליות המחייבת הוא מוכן להעריך את היטלר מחד ואת הפנאטיות הדתית מאידך על פני ה”תל אביביות” שלוי המראיין הוא המייצג שלה כעת. ”מי שאומר שהמתים מתו”, אומר שדה, ”אינו יודע מה הוא שח. אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט”.
הפרק כמעט לא מתעכב על שיבתו של שדה אל העולם היהודי בערוב ימיו, אבל התיאור שאיתו בוחר לוי לסכם את מצבו של הגיבור הוא כותרת הספר שכתב שדה על הרבי מקוצק – אולי הדמות הטוטאלית ביותר בעולם החסידי – ”איש בחדר סגור, לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה”.

נטע שפיגלמן משחקת את יונה וולך

הפרק השני מוקדש ליונה וולך (1985 – 1944), שזוכה לאחרונה לאינפלציה קולנועית: בשנה שעברה יצא סרטו הדוקומנטרי הנהדר של יאיר קידר " 7 הסלילים של יונה וולך", בקרוב יצא "יונה", סרטם העלילתי של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי על שנות העשרים בחייה של וולך, ויש לפחות עוד שני פרויקטים נוספים בדרך.

לוי לא מחדש הרבה בהתבוננות בדמותה. הוא מנסה להבין את וולך, להבין את תת ההכרה שנפתחת כמו מניפה שלה, אבל הוא לא מצליח לפענח את המיסטיקה שלה. מי שלא שמע את קולו המתוק של אלוהים, לא יבין על מה היא מדברת. דווקא כשהיא משתמשת בתפילין באותו שיר מפורסם, ארוטי ופרובוקטיבי, משהו מהגירסא דינקותא של לוי הקיבוצניק הדתל"ש מתעורר. גם חבצלת חבשוש, אחת מנשותיו המתאבדות של פנחס שדה, חוזרת בפרק כשוולך (לכאורה) מכתיבה ללוי שיר שממוען לדמותה.

הפרק השלישי מוקדש לד"ר משה קרוי (1948 – 1989 ), פילוסוף שהחל את דרכו בתיאוריות על ה"אגואיסט הרציונלי" ורעיונות פילוסופיים נוספים נוסח איין ראנד, וסיים את חייו, אחרי שסבב בכתות משונות, כדמות שוליים סהרורית ופרנואידית, אדם המבקש להעביר בראיון טלוויזיוני מסר מ"בני האור" ל"בני החושך". קרוי הוא דמות משונה, שקל להבין מדוע – בניגוד לשאר הדמויות בסדרה שנהנות מ"סוכני זיכרון" (כהגדרתו של אדם ברוך) ששומרים על שמם בתודעה הציבורית – נשכח לגמרי. הדבר המרשים בדמותו הוא העובדה שבחר לִחיות, ולא רק לכתוב, את כל אחת מהפילוסופיות שבחר. עם כל הטירוף המחולט שמתלווה לזה.

הפרק הטוב בסדרה מוקדש לציירת אביבה (1922 – 1989) הוא מתחיל בתיאור חייה המשונים עם בעלה, הצייר דוד הנדלר, ועובר להתמקד במערכת היחסים הסבוכה שניהלה עם בתה רחל, שאותה מסרה לאימוץ בגיל צעיר. אם שדה ו־וולך נפטרו עריריים וקרוי הטריף את בתו במהלך חייו – אורי לא יכלה לשאת את בתה כחלק מעסקת החבילה של "האמנית הטוטאלית". היא קיוותה שתצא "נורמלית", לא חלק מקללת האומנים. "הנך מקללת את האישה שבך", כתבה אורי ביומנה בגיל צעיר, "אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואח"כ אישה". בתה מציעה לה אפשרות ל"כפרה", תלמדי אותי לצייר היא מבקשת ממנה, תדברי איתי על אמנות. אבל אורי לא מסוגלת. היא לא רוצה שתלך לעולם הזה ונתלית בתירוצים שונים: את לא מספיק מוכשרת, הם רוצים את העבודות שלך רק כי את בתי.

חגי לוי. בחר את ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער ולצלם

"המקוללים" נמצאת בקו תפר משונה מאוד מבחינת ז'אנריסטית. למעשה מדובר בסוג של "מוקומנטרי" (סגנון שמנסה לחקות קולנוע דוקומנטרי, אלא שבדרך כלל הוא נעשה כפרודיה). צופה לא מודע שייפול על פרק אקראי עלול לחשוב בקלות שהוא אכן רואה צילומים "אמיתיים".

לוי הקפיד אמנם להשאיר בפיהם של הגיבורים טקסטים שכתבו או אמרו מבלי לשנות אותם (מלבד מילות קישור וכדומה), אבל מדובר בשחזור: שחקנים, איפור, סט צילומים עלילתי לכל דבר. הוא מעולם לא פגש אותם באופן אישי. חומרי הגלם האישיים שהוא לכאורה צילם צולמו כך שידמו את הקונבנציות המוכרות של הקולנוע התיעודי וקלטות הווידיאו: המצלמה תזזיתית, פסי מחיקה של הקלטות, הצבע מגורען, החומרים "מלוכלכים", מחוספסים, נוטים לחובבנות. במבחן האמינות מדובר בתוצאה מרשימה.

ההחלטה הזאת עלולה לקומם לא מעט צופים שעלולים לחוש מרומים. הספורט האהוב על צופים מן השורה בסרטים דוקומנטריים הוא לנסות ולזהות את המניפולציה על "האמת". לוי עשה להם עבודה קלה. כמעט הכול חוץ מהגרעין הרעיוני והטקסט הוא מניפולציה. אבל התוצאה היא סדרה מעניינת מאוד שמצליחה – בזכות הבחירה המשונה הזאת – להגיע למקומות שסרט תיעודי רגיל עם ראשים מדברים וחומרי ארכיון לא היה מצליח להגיע אליהם. אם יש סיבה להתרעם – היא על מה שנדמה כניסיון הדחקה של העובדות, כגון דחיקת הקרדיטים של השחקנים בסוף הפרקים והגדרתם כ"משתתפים" והבחירה לשדר את הסדרה תחת הפלטפורמה של ערוץ 8 של hot.

לוי הצהיר שהרעיון לסדרה דווקא התחיל כדבר דוקומנטרי לכל דבר, אלא שהיעדר חומרי ארכיון מספיקים הוריד אותו מהקונבנציה המוכרת אל הפתרון המשוחזר. פרק ה”אפילוג” שחותם את הסדרה (הפרק הדוקומנטרי ”הרגיל” היחיד) מראה את עמנואל, בנם של לוי ושל העיתונאית נילי לדסמן, מראיין את אביו על אודות הסדרה והמניעים האישיים שלו ליצור אותה. למרות העניין שיש בפרק, התחושה היא שזהו מעין ניסיון לתרץ ולהצדיק את הבחירה בשחזורים. ובכלל, פרק האפילוג לוקה ברצינות יתר של לוי ביחס לעצמו, מסוג רצינות היתר והחשיבות העצמית שמלוות את פנחס שדה – ממש כמו פרסום יומן הכתיבה של ”החיים כמשל”.

לוי לא היה צריך לתרץ את ההחלטה להפיק סדרה מוקומנטרית. ההגדרות הנזילות מטרידות את הקולנוע התיעודי מאז יום קיומו, וטשטוש הגבולות הופך עבודה רווחת בעשייה הדוקומנטרית בארץ ובעולם. די להזכיר שני סרטים ישראליים מוצלחים – ”שתיקת הארכיון” של יעל חרסונסקי (שלקחה חלק גם בפרויקט הזה) ו”ואלס עם באשיר” של ארי פולמן – שהצליחו, בדיוק כמו לוי, ליצור יצירה משמעותית על ידי הרחבת האפשרויות המקובלות.

אברהם הפנר – התסריט המלא

[פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏12/04/2013]

ספר התסריטים, אברהם הפנר / כתר, 736 עמ

"כולנו תלמידים של אברהם הפנר" מצהירים בפתח "אברהם הפנר – ספר התסריטים" עורכי הכרך עב הכרס בן 734 העמודים. כשהם כותבים "כולנו", הם לא מתכוונים רק לשמות החתומים על העריכה (עליזה ציגלר, איתן גרין, רנן שור, מרט פרחומובסקי ומאיה הפנר), אלא לכלל יוצרי הקולנוע בישראל. אברהם הפנר – כפי שיכול להעיד כותב שורות אלו – הוא שם שמוזכר שוב ושוב בשיעורים בבתי הספר לקולנוע בארץ, אם כי לאו דווקא בשל סרטיו. יותר מכל מורה אחר, הפנר הוא המורה של המורים (בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב שם שימש כפרופסור ויותר מאוחר גם בבית הספר 'סם שפיגל'). כך שלמרות שאינו מלמד יותר בשל מצבו הבריאותי הקשה, משפטים, אנקדוטות, ותובנות שלו עוברים כתורה שבעל פה לדור שלא ידעו אותו כמורה.
אברהם הֶפְנֶר נולד (1935) וגדל בחיפה. שירת בימים היפים של להקת הנח"ל ואחר כך למד ספרות, פילוסופיה וקולנוע בירושלים, פריז וניו יורק. הקולנוע של הפנר נחשב לחלק מתנועת "הרגישות החדשה" (שם שתבע לאחר שנים אחד ממובילי התנועה יהודה ג‘אד נאמן) שצמחה בקולנוע הישראלי בשנות השישים והשבעים, בדומה לגלים חדשים האחרים בקולנוע העולמי. "הרגישות החדשה" הייתה קבוצה אמנותית-חברתית שיצרה קולנוע שהתנגד ל"ריאליזם הציוני" מחד ול"סרטי הבורקס" מאידך, הדגש הושם על ערכים אסתטיים, חדשניים ואישיים.

מלבד ההוראה, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שכתב וביים, הפנר גם שיחק קצת ("חור בלבנה" של אורי זוהר וסדרת הטלוויזיה "חדווה ושמוליק"), כתב ספרי עיון על קולנוע וגם לא מעט רומנים נהדרים. בשנת 2004 זכה ב"פרס אופיר" (האוסקר הישראלי) על מפעל חיים.
"ספר התסריטים" מאגד לראשונה את התסריטים של כל ארבעת סרטיו הארוכים: "לאן נעלם דניאל וקס?" (1972), "דודה קלרה" (1977), "פרשת וינשל" (1979) ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), ואת התסריט לסרטו הקצר "לאט יותר" (1968, ע"פ סיפור קצר של סימון דה בובואר). יחיד איתם נכרכים מאמר על אודות הפנר מאת מבקר הקולנוע אורי קליין, קטעים מתומללים מראיון שנתן הפנר ל"מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" – פרויקט דוקומנטרי חשוב שערך מרט פרחומובסקי ופילמוגרפיה מקיפה של יצירותיו.
מי שלא רגיל בקריאת תסריטים עלול להתבלבל מעט מהפורמט, שדורש כללי קריאה אחרים (שדומים מעט יותר למחזה). אבל גם קורא לא מיומן יכול להפיק מהתסריטים המובאים בספר הנאה גדולה: הפנר כותב באופן מילולי מאוד, בשפה דיבורית נטולת מליצות. הטקסט מלא (ומודע לעצמו), והדיאלוגים הארוכים מברקים.


תסריט הוא, כידוע, רק נקודת מוצא עבור הסרט (שיעבור שנויים מהותיים פעמיים; בזמן צילומים ובזמן העריכה). החלטה מעניינת שלקחו העורכים בהקשר הזה, היא הבאת התסריטים המלאים והמקוריים, הכוללים גם סצנות שלא נכנסו לגרסאות הסופיות של הסרטים. אצל במאי כמו הפנר, שליהק לא פעם שחקנים לא מקצועיים ועבד איתם על הסט באימפרוביזציה, יש לכך לא מעט משמעות.
סרטיו של הפנר ספוגים באווירה חזקה של התפוררות, ואפשר לזהות בהם ביקורת גדולה שנוגעת בשברי המפעל הציוני. הפנר מעולם לא היה יוצר פופולארי; את סרט הבכורה שלו, "לאן נעלם דניאל וקס?", ראו בזמן אמת כ-5,000 איש, אולם הוא זוכה מדי כמה שנים לתואר "הסרט הישראלי הטוב ביותר" במשאלים המשונים שעורכים מבקרים ומומחים. במרכזו של הסרט העדין הזה מגיע בני שפיץ – זמר ישראלי סביב גיל הארבעים שהיגר לארה"ב וזכה שם להצלחה יחסית – לביקור מולדת. הוא פוגש בארץ חבר נוסף מימי הגימנסיה ויחד הוא מחפשים את "מלך הכיתה" הכריזמטי שנעלם מחייהם ונמצא היום נבול, ממורמר ועייף כמוהם.
סרטו השני, "דודה קלרה", מבוסס על משפחתו הפולנית של הפנר, ומתאר את עולמם רווי המתחים של שלוש אחיות מבוגרות המנהלות ביחד סלון לשמלות כלה. לאחר הפוגה בסרטו השלישי "פרשת וינשל" (1979) שנע סביב רצח פולטי בימי המנדט, הוא חוזר אל הטריטוריה האשכנזית-פולנית בסרטו הרביעי, "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", אודות כוכבת תיאטרון יידיש תל אביב שמסתלקת מהעולם כמו שפת אמה והערכים עליהם גדלה. דווקא ביצירתו האחרונה "ארץ קטנה, איש גדול" (מיני סדרת משטרה טלוויזיונית, 1998) אותו כתב יחד עם בתו מאיה הפנר, ניצבת גיבורה מזרחית בגילומה של תיקי דיין.

הוצאת ספרי תסריטים בישראל (גם בהיקף קטן יותר מפרויקט הענק של הפנר) היא לא עניין של מה בכך. על אף שמדף ספרי הקולנוע בעברית מתחיל סוף סוף להתמלא הוא עדיין חסר מאוד – גם באגף הקולנוע הבינלאומי וגם באגף הישראלי. אולי הפתרון לכך הוא שיתופי פעולה בהוצאת ספרים בין הגורמים הרלוואנטיים. להפקת הספר של הפנר חברו יחד קרן הקולנוע הישראלי, החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, בית ספר "סם שפיגל", מכללת ספיר, הסינמטקים של ת"א, ירושלים, חיפה, הרצליה וחולון, איגודי הבימאים והתסריטאים והוצאת כתר. מותר לקוות שזאת יריית הפתיחה.

זוכר כמעט הכל (אהוד בנאי כפול 2)

ספר ואלבום כפול של אהוד בנאי מזכירים איך הצליח להפוך לקונסנזוס ישראלי שמותר גם לשוליים לאהוב, ומשאירים את העתיד פתוח וצמא לשיר חדש. וגם המלצה על יובל פרוינד.

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 7/12/2012)

הילד בן שלושים והוא עובד כדוור לא רחוק מהמקום שבו גדל ובו גרים הוריו. חברה מהתיכון רואה אותו עובד ברחוב, הוא מתחמק, אבל העיניים של החברה מהירות יותר. היא פותחת בטקס המקובל: "לא התראינו שנים" ו"תמיד אמרו שתגיע רחוק" וכמובן ה"נו, אז מה אתה עושה היום?". גם התשובה של בנאי על פי הקוד: "עובד ולומד" הוא עונה לה. אלא שבתום החקירה יתברר שהעובד זה דוור בדואר, והלומד זה נהיגה במכונית. וכן, הוא בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא.

הסיפור הקטן הזה, שמופיע בפתח הספר האחרון של בנאי "זה המקום", הוא חלק מסיפור הסינדרלה הגדול שלו, סיפור שסופר רבות על ידו ועל ידי אחרים. ובכל זאת, מדהים לחשוב ששלושים שנה אחר כך (לא מעט עורכי עיתונים נכנעו לכותרת המתבקשת: "הילד בן שישים") התשובה לשאלת ה"מה אתה עושה עכשיו?" היא "זה המקום" – ספר חדש בהוצאת 'כתר', אלבום אולפן כפול בשם "באופק אחר", תוכנית רדיו שבועית בגל"צ (גם היא תחת השם "זה המקום"), הוקרות כמו אלבום מחווה לאלבום הבכורה שלו "אהוד בנאי והפליטים" שיצא בידי תלמידי בית הספר Muzik והופעות בפורמטים שונים.

שלושים שנה אחר כך, אהוד בנאי הוא הקונסנזוס הישראלי הרחב ביותר שגם השוליים לא מתביישים לאהוב. הוא מורכב מאנשים שזוכרים לו לטובה את “ערבב את הטיח אחמד“ ומאנשים של “אסדר לסעודתא“ וממעשני העשב המתוק של “רוחות הצפון“ וממדליקי נרות הנשמה של “הופעת מילואים“, ובעיקר מההמון השר בקול ניחר “איך זה נגמר בסוף כולם יודעים“. אני מאוד אתפלא אם לא עברה במוחו של יאיר לפיד המחשבה המשובבת לקחת את בנאי לרשימת המיינסטרים הכל־ישראלית שלו. המזל הגדול הוא שסינדרלות מהסוג של בנאי עדיין שומרות על צניעות.

 

"זה המקום"' אהוד בנאי. הוצאת כתר. 186 עמ'.

"זה המקום" הוא הספר השני שבנאי מוציא לאור. קדם לו "זוכר כמעט הכל" (כתר, 2001) –  אוסף סיפורים קצרים ופרגמנטים ששוטטו, כמו הספר החדש, סביב הביוגרפיה של בנאי. בששת הסיפורים שמרכיבים את הספר אנחנו פוגשים אותו כנער, כרועה צאן, כזמר מפורסם, כתייר ישראלי תועה, כהיפי מזוקן, כסגן גבאי בית כנסת. אנחנו פוגשים אותו בניו יורק, בכרתים, עם כבשים בגליל ועם מתפללים בגבעתיים, קוראים את היומן שלו מהתיכון ומהזמן הזה ובעיקר פוגשים אותו ברצינות. מאוד ברצינות. בנאי, קצת כמו המנטור שלו פנחס שדה, לוקח כל דבר בביוגרפיה שלו ברצינות, מתעד, מדווח, לא שוכח. כאדם צעיר ומבוגר, הוא פורט מחשבות לתוך מחברות שחלקן רואות כאן אור.

מי שאוהב את בנאי ועוקב בסקרנות אחר הדברים שמרכיבים אותו ייהנה מהרצינות המודעת הזאת, אם כי יש לי תחושה שרוב הקהל הרחב שאוהב את השירים יתקשה למצוא את עצמו בספר בין זיכרונות פרטיים, כמעט טריוויאליים, ובין רבי יוסף דלמדיגו והיש"ר מקאנדיה. אישית הבנתי כבר מזמן שאני אוהב את אהוד בנאי האדם – הרוח שנושבת ממנו, החומרים הביוגרפיים – הרבה יותר משאני אוהב את השירים, את "אהוד בנאי" המוזיקאי. אהוד בנאי האדם הוא תופעה חד פעמית בתרבות הישראלית ו"זה המקום" מביא הפניות רבות לדברים שעיצבו ומעצבים אותו.

בנאי באמת זוכר כמעט הכול. מראות, ריחות, אנשים. הוא מתחיל את הספר במעקב אחרי חייו של נח נפתולסקי, איש העלייה השנייה ומחלוצי החקלאות בארץ – מסעו הטרגי בין היישובים בארץ ישראל ואהבתו הנכזבת לרחל המשוררת – ומסיים בסיפורו של הרב איבלגון, חכם מפתיע שהיה רב קהילת האי כרתים. בין לבין הוא חוזר תמיד אל חלקה גיאוגרפית קטנה ולא זוהרת (שאנחנו חולקים באהבה משותפת): גן העלייה השנייה בגבעתיים, רחובות שכונת רמת יצחק ברמת גן וקצה בני ברק. בנאי שוב מזכיר לי בספר הזה איך אפשר להתהלך בהם ולמצוא פתאום אור נקי, מרתק, ששואב את דוק הפרבריות הבורגנית וחושף סיפורים מפתיעים.

לא כל הסיפורים אחידים ברמתם, אבל מהרבה בחינות "זה המקום" מפוזר קצת פחות מ"זוכר כמעט הכל". לסיפורים יש יותר אורך רוח. הם משמרים את הכיף שבכתיבה האסוציאטיבית, הפשוטה וחסרת המניירות של בנאי. העין הפקוחה שלו המתארת בדיוק את שהיא רואה – בין אם מדובר בשולחן עמוס בבקבוקי אוזו או ארון מלא ספרי תורה – והיד שרושמת הכול, בלי להתיפייף בדוקומנטריות ששומרת על סגנון אחיד לכל אורכה.

אהוד בנאי, באופק אחר (אן.אם.סי)

"באופק אחר", אלבום האולפן השמיני של בנאי, הוא סוג של אלבום אוסף. שירים ישנים ומוכרים בעיבודים חדשים של פסנתר וכלי מיתר. הקונספט הזה, סיכום עם טוויסט, הפך לנפוץ בשנים האחרונות וכמה מאלבומים שנוצרו במסגרתו – כמו "שעה של אור" של עמיר בניון ו"אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל – היו מוצלחים במיוחד.

עמי רייס, המפיק המוזיקלי שמאחורי העיבודים של "באופק אחר" (הוא עמד גם מאחורי ההופעות שקדמו לאלבום – הרעיון עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הפסנתר 2011), הוא גם המפיק שמאחורי האלבום של כנסיית השכל. אבל בשונה מ"אוטוביוגרפיה", שהצטיין בעיבודים תזמורתיים מרובי משתתפים, האלבום של בנאי שומר על מינימליזם: בנאי שר ומנגן על גיטרה, רייס בפסנתר, ורביעיית כלי מיתר נפלאה – מאיה בלזיצמן, גליה חי, חן שנהר וניצן קאנטי – מלווה רוב הזמן בעדינות.

הרעיון בא מבנאי, שלמד בנעוריו נגינה בצ'לו אצל יעקב מנזה, ושם עין על רייס מאז שיתוף הפעולה שלו עם להקת אלג'יר. רייס מודה שכאשר בנאי הציע את הרעיון הוא תהה על טיב ההקשר המוסיקלי: "פסנתר ורביעיית מיתרים הם כלים כל כך לא קשורים ולא טבעיים לשיריו של אהוד", הוא כותב בחוברת האלבום, "שיש סיכוי שיצא מזה משהו מעניין ומיוחד".

"מעניין ומיוחד" הוא תיאור נכון של התחושה בהאזנה לאלבום, שנוסק לשמים ברגעים מסוימים ומותיר אותך בתחושה משונה ברגעים אחרים. עיבוד כלי המיתר אכן לא טבעי כל כך – מכאן, למשל, כוחו של הביצוע הנהדר ל"מהרי נא" המטפטף כמו הגשם הראשון ומכאן חולשתו של "עיר מקלט" שמאבד את הרגליים הרצות והבועטות בשלטון הקשתות.

אבל גם כשעיבודים לא עובדים לגמרי, הם עדיין מעניינים (גם בחיוורון היחסי של "הכוכב של מחוז גוש דן" ובביצוע הקצת מיותר ל"בלוז כנעני" יש רעיון או פרשנות מוזיקלית מפתיעה). בשיאים – כמו הפתיחה הנהדרת והדרמטית עם "אביא לך", התעוזה העיבודית של "דוד ושאול" או הביצוע ב"הופעת מילואים" שעולה על המקור כשדחיסות הנגינה העירומה משרתת היטב את דחיסות השיר – נמצאת ההצדקה האמיתית לאלבום.

מלבד שמונה עשר השירים הישנים יש כאן גם שני שירים חדשים: "הסביבה הזמן והמצב" המתוק שמזכיר שירים מהאלבום האחרון "רסיסי לילה", ו"על דרך שיר" – תרגום לבלדה אירית בלחן עממי.

לטעמי, הביצוע הטוב ביותר באלבום הוא דווקא של "עיירה בדרום", מתוך אופרת הרוק "מאמי". הלל מיטלפונקט כתב את הטקסטים הפוליטיים הקשים באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת ובנאי הלחין, שר ושיחק לצד מזי כהן ואריה מוסקונה (שפי ישי ויוסי אלפנט היו אחראים לעיבודים המקוריים). "מאמי" הייתה לחלק משמעותי בפריצה של בנאי, אבל נדחקה מהרפרטואר בשל הבוטות והפוליטיקה.

"עיירה בדרום" הוא דואט תמונת החתונה של מאמי וניסים מלכה. ענני הגשם והמלחמה עוברים היטב ואווירה מסתורית ועצובה שורה על השיר – "לזוג הצעיר יש תקווה ויש אהבה / לכלה אין מקצוע ולחתן אין גרוש". זה אולי השיר הכי "קל" מהרפרטואר של "מאמי", אבל הוא מזכיר את הימים שבהם בנאי הלך קצת פחות בקונסנזוס. זאת אולי הבעיה היחידה בכל החיבוק החם והמוצדק שהוא מקבל כאחד האמנים האהובים בישראל, מה שנדמה לפעמים כפחד לשיר ולהתעסק במקומות פחות נעימים (בניגוד לחומרים שמהם עשוי אלבומו הראשון "אהוד בנאי והפליטים") לא רק במובן הפוליטי אלא גם במובן האישי. הגיל והמעמד הביאו איתם רכות צפויה, אך לאו דווקא מתבקשת.

בנאי הוא יוצר שלוקח את הזמן בין אלבום לאלבום, ובין לבין עושה הרבה דברים קטנים – אחד מהם הוא התארחות באלבומים של אחרים. השילוב של טוב לב ומעמד מוזיקלי בכיר גורם למוזיקאים רבים לפנות אל בנאי ולבקש ממנו להצטרף אליהם בדואט, כמו הסכמה לספר תורני. בדרך כלל מדובר באמנים בתחילת דרכם ובדרך כלל בנאי נענה בחיוב (טוב לב, כבר אמרנו), אבל לרוב בנאי הוא רק קישוט להתנאות בו או לפתות קהל.

והנה "להתחיל ממך", הדואט של בנאי עם יובל פרוינד באלבום הביכורים של האחרון, מביא דואט מוצלח שיש בו ערך מוסף. אמנם פרוינד כתב את הטקסט אבל בנאי יכול לחתום עליו בקלות. זה שיר נעים וקליט שמרוויח את בנאי בצדק. "להתחיל ממך" פותח את "תכף אשוב", אלבום הבכורה של פריונד, רב במסגרות שונות ומחבר ספרי יהדות שהוציא מהמגירה את המילים והלחנים שלו ונכנס איתם לאולפן ההקלטות. התוצאה היא אלבום פשוט (במובן הטוב), חף מיומרות בוסר ומלא בכנות. למעט רצועה אחת אין באלבום הלחנות מהמקורות. פרוינד מציע פתח לעולמו האישי מ"מי מריבה" היפה ועד "בלוז שטיפות כלים" של מוצאי שבת. לא תמיד הוא מצליח "להפסיק להיות חמוד" כמו שהוא מבקש בשיר "מחבואים", אבל החמידות שלו מזמינה שמיעה.

מדריך הטרמפיסט למשתחרר – ביקורת על הספר "עם הארץ" ליאיר אגמון

יאיר אגמון לקח עגלת שוק ויצא איתה למסע טרמפים, התוצאה הספרותית יוצאת עכשיו בספרו "עם הארץ". פה ושם בארץ ישראל, 2012

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 2/3/2011)

"עם הארץ (סיפור מסע)" / יאיר אגמון

זמורה-ביתן 2011 / 265 עמ'

"עם הארץ (סיפור מסע)"

את טיול השחרור שלו עשה יאיר אגמון בארץ. לא בשביל ישראל, גם לא בדילוג בין הסוויטות של רשת מלונות דן. בלי תיק גדול על הגב ועם עגלת שוק  בשם "לאה", הוא תפס טרמפים לאורכם ולרוחבם של המקומות שבהם הסתובב עד לא מזמן כחייל. "אני רוצה לפגוש אנשים", מצהיר הגיבור בפני אלו שפותחים לפניו את דלתות מכוניותיהם ובתיהם ותוהים על מעשיו. לפעמים נדמה שמוסד טיול השחרור הישראלי יוצא מנקודת ההנחה ההפוכה; שאחרי שלוש שנים עם עַם הארץ באוהלי סיירים ואחרי שעות של שמירות המשקיפות לגולן – אתה רוצה משהו אחר. כך משתרך לו זרם המשתחררים מעמדת החתמת הדרכונים בנתב"ג אל עבר מקומות אקזוטיים יותר וממלא את דפי הפייסבוק בתמונות עִם שער ארוך על רקע הר. "כולם נוסעים לשם", כותב אגמון בספר, "וזה לא משנה מה השם הזה בשבילם. כי מה שיש להם שם בסוף זה אותנו. ישראלים נוסעים להודו כדי להיות עם ישראלים, יוצאים באמסטרדם לעשן עם ישראלים, חוצים את דרום אמריקה עם ישראלים שפגשו, טסים עם ישראלים, וכל כך למה". אגמון, אם כן, רק שינה את הגיאוגרפיה והחזיר אותה למקום ההתרחשות הטבעי.

הטיול של אגמון קצר – קצת פחות משבועיים – אבל עמוס באירועים. טרמפ מוביל לטרמפ. גיבור הסיפור יוצא מירושלים עיר מגוריו ומוצא את עצמו משתכן אצל עובדים זרים, רודף אחרי נערה חרדית לשעבר בסניפי 'ארומה' תל אביב, ניצל על ידי קיבוצניקים מבוגרים ונזירים ומשתתף בערב פוסט-הריסת בית בגוש עציון עם הרב פרומן ואריאל זילבר. אבל כל האירועים הללו הם רק תירוצים; הכוח האמיתי של הספר נמצא בדקויות הקטנות, ואגמון, בחור שמנסה לדייק בכתיבתו, מפזר אותן בשפע. מתיאור ריקוד חיבור חגורות הבטיחות באוטו דחוס טרמפיסטיות דתיות ועד רשימת מילים נייטרליות שיכולות להיקרא גם כגסות שבגסות.

"עם הארץ" הוא ספר רהוט, מהנה, מפתיע בכנותו, אך לא חף מבוסר. זהו ספרו השני של אגמון בן ה-25, סטודנט לקולנוע בבית הספר 'סם שפיגל' ובוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. עוד כחייל הוציא אגמון את הספר 'חפ"ש' (הוצאת ראובן מס, 2008) – אוסף דרשות צבאיות לפרשת השבוע, וסיפור שכתב – "ונפש יהונתן נקשרה" – זכה בהמלצת השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' בשנה שעברה. המשותף לכל היצירות הללו הוא הנוכחות הצה"לית שנספגת בשפה ובחוויות כמו שמן רובים על מדי ב' מטונפים. כך שרוב הזיכרונות של אגמון, קצין קרבי בנח"ל בשירותו הסדיר, באים ב"עם הארץ" בירוק צבאי. לפעמים הם בעלי חן, כמו ההתעקשות שלו לאסור על חייליו לקרוא את עיתון הגברים 'בלייזר' – "עיתון שמתייחס לבנות ולמכוניות אותו הדבר", אבל כשמספר המור"קים עולה אתה פשוט רוצה לבקש גימלים מהחופ"ל הסיפורי.

במובן אחד גיבור הספר עדיין לא השתחרר: הוא יצרי כמו חייל שרואה באמצע הבסיס מדריכת כושר ואינו יכול שלא לשרוק. היצריות הזאת היא אחד הכוחות המרכזיים שמובילים את העלילה, ודרך ההתעסקות בה דן אגמון בנושא הבגידה, כבוגד בעצמו, כנבגד בידי חברתו וכפרי בגידה של הוריו (אחד הקטעים המרשימים ומלאי התנופה בספר הוא תיאור מדומיין וסוחף של פרשת האוהבים שהובילה להיוולדו).

היצריות האובססיבית הזאת מצטרפת לתחבולה הספרותית ומייצגת, בסופו של דבר, אלמנט נוסף של חוסר המפגש. אגמון בורא כאן דמות שבניגוד להצהרתה – לא פוגשת אף אחד באמת. כשהוא מרוכז ועסוק כל כך בעצמו לא נותר לגיבור הספר זמן להקשיב לקולות שאותם הוא מבקש לשמוע. יש כאן סימפטום רחב יותר המייצג חברה שלכאורה מוצפת באפשרויות מפגש – מהרשתות החברתיות ועד הרשתות הסלולריות – אבל המפגש שהיא מציעה הוא צר, שטחי ומתענג למשמע עצמו כהד בחלל הריק.

הספר כולו מהלך על הקו הדק שבין הבדיוני לביוגרפי: אגמון העניק לגיבור הסיפור את שמו הפרטי ופרטים אישיים נוספים, וכך הוא כותב על מכתב שפרסם ב'ynet יהדות' כיעל, בחורה צעירה ומתוסכלת בעקבות נישואיה לחייל קרבי. אגמון מספר על הפולמוס שעורר זעמו המניפולטיבי כנגד נישואים במהלך השירות הצבאי. הסיפור הזה משובץ בספר לא במקרה: אגמון מבקש שתקראו אותו קריאה כפולה, היה או לא היה, פאזל שלא משלים את כל החלקים.

פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך

אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, והגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה.

[התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏‏12/11/2010 ‏ה'/כסלו/תשע"א]

  • אדם ברוך – תקשורת: אנתולוגיה, 2008-1972
    עורכים: שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב
    דביר, 2010, 412 עמ'

באחד מקטעי הארכיון המופעים ב'מות האדמו"ר' – סרטו המפוספס מעט של רון מיברג על אדם ברוך – מתראיין ברוך בתוכניתו של יאיר לפיד. זה הולך קצת כמו במשחקי כדורגל, כשלעתים מזדמן מפגש שיש בו מן הסימבולי; שני עיתונאים בשחור, עם 'פרסונה' ונוכחות ברורה, קסקט מול ג'ל בשיער וקהל צופים באולפן.
"במובן מסוים", פותח לפיד, "ההלכה והעיתונאות הם הפכים. ההלכה מבוססת על זה שהיא לא מתחדשת והעיתונות כן מתחדשת – אי לכך יש ביניהן סתירה. כשאתה פותח כל שבוע מדור עם איזשהו 'פסקון' אתה מייצר, אולי, תחושה אנכרוניסטית קצת".
"וזה לא טוב?", שואל אותו ברוך, "ההלכה מתחדשת, ואני שמח על הגילוי המדעי הזה שהעיתונות מתחדשת". לפיד אומר: "אם אתה רוצה להתעמק בהלכה אתה הולך להלכה, אף אחד לא צריך את העיתון שיהפוך לרבי שלו". וברוך, מרצין פנים, עונה לו: "הותרת אותי חסר מילים". בהמשך הוא יוסיף: "אני לא יודע לדבר בשם 'אף אחד'. אני בקושי יודע כל שבוע לדבר בשם עצמי. אתה אומר 'אף אחד לא צריך את זה'. אנחנו יודעים מעט מאוד על 'אף אחד'. הבה נתאמץ לדעת על עצמנו ובעיקר לדבר בשם עצמנו".
כדאי לראות את כל הקטע הזה. לא תמללתי הכול, ודאי לא את שפת הגוף שמשחקת שם משחק שלם. הדיאלוג הזה יכול לשמש כמעין מבואה לספר 'אדם ברוך: תקשורת' – אנתולוגיה חדשה המרכזת כשלוש מאות טקסטים של ברוך שנערכו על ידי אלמנתו שירה אביעד, העיתונאי והחבר הקרוב רינו צרור ומפיקת הפרויקטים שלו מורן שוב. דמותו של ברוך כפי שהיא מצטיירת ב'תקשורת' היא של אחד שתופס אותך במילה. מבקר קפדן, מדויק, נכון לפרק כל דימוי, כל משפט. אמרת 'אף אחד', מדוע אמרת 'אף אחד'? מי הוא בכלל 'אף אחד'? בשם מי אתה מדבר (ערוץ 2, הקונסנזוס)? את מי אתה משרת? הטקסטים שאליהם מתייחס ברוך נקראים על ידו בדקדקנות. לעתים נחשפים כותביהם בערוותם, לעתים זוכים לשבחים. בכל הקטעים – על אף הנשכנות הסמכותית הטבעית שלהם – נמצא נדיבות וסולידריות כלפי עולם התקשורת הישראלי.

הספר הוא תוצאה של עבודת ארכיון מקיפה שמתפרסת מטוריו הארוכים של המדור 'קשר עין' (החל ב-1972) עד הדיוק החסכני שאפיין את הטור 'שישי', שאותו כתב עד סמוך למותו (2008). בדרך הם עוברים כמעט בכל תחנה של העיתונות הישראלית: 'ידיעות אחרונות', 'מושג', 'מוניטין', 'כותרות ראשיות', 'מעריב', 'חדשות', 'העולם הזה', 'שישי תקשורת/תרבות' ו'גלובס' – בכולם ברוך כתב, ברובם ערך. טביעות האצבע שלו, שחורות מדיו עיתונים, ניכרות בכולם. יותר מהכול מוצע כאן שיעור חשוב בתקשורת – כיצד צורכים אותה, כיצד יוצרים אותה.
אחד הדברים המרשימים באנתולוגיה הוא היקף הזמן והמילים. אנחנו מולָכים בחלוקת פרקים כרונולוגית, ורואים את שקבע לפיד – העיתונות אכן התחדשה. ברוך כצרכן אדוק ומעודכן מגיב כל הזמן; הוא מבכה את סגירתו של כל עיתון, מאתר כשלים, נורמות. הוא מלווה את חייו ומותו של 'מושג' (מגזין האמנות שערך, 13 גיליונות) במכתבי הפתיחה והסיום המופיעים צמודים, בפתח תמיד: "קורא יקר". בעוד עשרים שנה הוא יתחשבן עם "האספסוף" שסגר את העיתון, וגם עם עצמו ("כל אחד אספסוף בתורו"). יהיו גם מכתבי הפתיחה של 'מוניטין' ו 'שישי'. תמיד "קורא יקר". יש משהו נוגע ללב ב"קורא יקר" של ברוך.
חלק מהקטעים נכתבו בתקופות הניו-יורקיות שלו. הם כתובים בסגנון מדווח, יותר מתבונן ממבקר. ספוגים מהשפע של דוכן העיתונים בכניסה לרכבת התחתית, מעשרות ערוצי הטלוויזיה, מחומרי הגלם של צלמת הדיוקנים האמריקנית אנני ליבוביץ'. ברוך הביא משהו מתרבות המגזינים האמריקנית לישראל, בתפיסה, בעיצוב, במהות. למשל היחס לצילום מגזיני כאמנות. הוא מטפח את הצלמים שלו (אלכס ליבק, גדי דגון, מיכל היימן), אוצר תערוכות מתוך התמונות השוטפות של העיתון. מנסה ללמד 'קריאת צילום'.

באחד הטקסטים הראשונים מתייחס ברוך לסגירתו של המגזין האמריקני 'לייף'. הנאשם המרכזי: הטלוויזיה. "הטלוויזיה הייתה העיתונאי היחיד שהגיע לירח", כותב ברוך, "ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור". את הטלוויזיה בישראל של אותם ימים, ערוץ ציבורי יחיד ומוגבל, מגדיר ברוך כ"טלוויזיה שנראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה". ייקח זמן רב עד שהיא תסגור עיתונים.
הוא לא עקבי ביחסו למסך הקטן. לפעמים הוא רואה בו איום גדול על העיתונות הכתובה, לפעמים מחוץ למשחק (במלחמת המפרץ הראשונה הוא עוד כותב ש"הטלוויזיה לא מפחיתה את הרעב לעיתונים"). לבסוף יוכרע שהיא המגרש האמיתי – רוב הטקסטים מהשנים האחרונות יעסקו בערוצים המסחריים, ברשות השידור, בכבלים ובלוויין. אבל האצבע תמיד על הדופק, מתכוננת לדבר הבא: בזמן שרזי ברקאי מבקש להעלות לשידור את "האחראי על האינטרנט" (במה שייזכר כאחת מנקודות הניתוק הבוטות ביותר של הדור הישן) ברוך מציג את האינטרנט כ"יבשת חדשה". באחת הפסקאות הוא מייחל שהרשת תהיה אלטרנטיבה אמיתית למונופול של ערוץ 2 ומדורת השבט שלו.
כמה מילים על היחס של אדם ברוך לערוץ 2 בכלל ולמהדורת החדשות שלו בפרט. הוא כותב עליהם המון, מנתח את המגישים, הפרשנים, הצלמים, את הפרדיגמה. בתור מי שצופה במהדורת החדשות לעתים נדירות בלבד זה נראה לי מעט משונה, אך ההבנה של ברוך היא שרוב אזרחי המדינה מקבלים את האינפורמציה שלהם מערוץ 2, וכיוון שאינפורמציה תקשורתית היא ערובה לדמוקרטיה בריאה ראוי להתייחס לעניין ביסודיות. במובן מסוים ברוך רואה את ערוץ 2 ככישלון, תקלה אבולוציונית. בזמן מונופול רשות השידור הייתה הטלוויזיה שופרו של הממשל. שותפות אינטרסים והעדר תחרות גרמו לה להיות זרוע ביצועית של מממנה. הערוץ השני (וגם ערוץ 10) היו אמורים לפתוח את האפשרויות, לשחרר אותן. במקום זה ברוך מוצא מהדורת חדשות שאיננה יודעת להפריד בין 'בידור' ל'חדשות', כתבים צבאים הממשיכים במסורת דוברי הצבא, ורייטינג המזכיר שבסופו של דבר מדובר רק בכסף. ערוץ 2 החליף את ערוץ 1 ונהיה 'בית' – הקונסנזוס הישראלי, המרחב הציבורי הגדול. "טלוויזיה שיש לה מדינה", כותב ברוך יותר מפעם אחת.

לא נפקדה מ'תקשורת' רוחה של ההלכה. ההלכה כקוד אתי, מוסרי, ההלכה כתקנון. האם מותר למצלמתו של ניסים משעל לפלוש קרוב כל כך אל פניו של המרואיין, ביודעו שצילום כזה מדמה את פניו של המרואיין כ"'שדה קרב' שדוחה הדר, אסתטיות, מסתורין"? האין הוא מחויב להודיע על כך למרואיין? האין הוא מחויב לעשות זאת גם למתחרהו הפוליטי של המרואיין? ובעניין אחר: האומנם עשה כדעת ההלכה הרב ישראל אייכלר, כשפרש מדיון ב'פופליטיקה' בנושא מיסוד הזנות בישראל מתוך "צניעותם של תלמדי חכמים"? תשובתו של ברוך דוקרת, עניינית, לא משתמעת לשני פנים.
ברוך מבקש להחיל את חוק "כבוד האדם וחירותו" על הרגע המזעזע שבו דודו טופז זורק כדורי שוקולד לתוך פיה הפעור של אישה שמנה, גם אם היא עצמה אינה מודעת לפגיעה בכבודה האנושי; דורש מעיתונאים לפרסם את הגילוי הנאות שלהם במקום שבו הוא נצרך, ובעיקר מודע ליכולת של התקשורת להשתמש באדם כחומר בערה לסיפוק הרייטינג. הוא איננו סומך תמיד על הממונים שלא יבואו לידי כישלון וביזיון הבריות.
היחס של ברוך אל המסך הקטן מתורגם לפרקטיקה כמעט הלכתית: הוא מבקש ממך לא לכבות את הטלוויזיה בשעת הלוויות קרבן פיגוע "למען יאריכון ימיך כבן אדם", ומתחבט האם מותר – מבחינה הלכתית – להחרים את המכשיר כנגד חוב שאינו נפדה, ונוטה להשיב: "בהיות הטלוויזיה כמעט חייו, קהילתו, אזרחותו ומפלטו של החייב, אולי אין על פי ההלכה להחרים אותה".
ההלכה מובאת בדפי הספר גם על ידי פסקים (אם כי בצורה מצומצמת הרבה יותר מספריו האחרים, מטבעו של הנושא), בעיקר מפי הרב עובדיה יוסף. בין השניים היו כידוע קשרי חיבה והערכה הדדיים. בספר מובא טור ארוך שבו מסכם ברוך את כישלונו להסביר את הרב יוסף ל'ישראלים' דרך ראיון שערך עימו ב'מעריב'. ברוך מופתע מתגובות הלעג ומהעוינות, ובמילות הסיכום שלו ישנה נימה רגשית מפתיעה.

אדם ברוך הרבה להשתמש במושג 'סוכן זיכרון'; אישיות מרכזית השומרת את המת בתודעה התרבותית-תקשורתית, ואינה נותנת לו להיעלם אל תהום הנשייה של הזיכרון הציבורי. דן בן אמוץ נעלם, פנחס שדה כמעט נעלם. חנוך לווין נשאר, מאיר אריאל כמעט חי ונושם. מי שנשאר – היה לו מי שידאג לסעוד אותו אחרי מותו. "אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי-זיכרון", הוא כותב באחת הפסקאות שעוסקות בתרבות המדיחים והמודחים בתקשורת הישראלית.
רצה הגורל והנה 'סוכני הזיכרון' של ברוך הקימו את האנדרטאות שלהם באותו הזמן. 'תקשורת' ו'מות האדמו"ר' משהים את אדם ברוך בינינו ונותנים לדמותו במה מכובדת להיאחז בה. ההשוואה ביניהם אינה הגונה. כל אחד מהם מושך, במדיום אחר, לכיוון שונה. ובכל זאת, חידת אדם ברוך אינה קרובה לפתרון בסרטו של מיברג (יישארו ממנה בעיקר עדותה ודמותה המדהימה של אמו, נחמה רוזנבלום). אם ישנו מפתח, הוא נמצא בטקסטים הרבים שהשאיר אחריו. עבודה רבה עוד מצפה לסוכני הזיכרון. המבחר שמכונס ב'תקשורת' הוא נקודה נוספת שממנה אפשר לנסות ולבאר את דמותו.

"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010, תחת הכותרת: 'אדם ללא מסכות')

Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg

National Gallery of Art Washington, D.C

אלן גינסברג על הגג על בניו יורק (מתוך התערוכה)

הייתי צריך לנסוע עד וושינגטון די. סי. כדאי למצוא את ניו יורק. רק שם, הרחק מההמולה האורבאנית ומהסצנה האמנותית, בלב השלווה הירוקה והמנומנמת שבין המונומנטים האמריקניים הגדולים, בעיר שסניפי ה'סטארבקס' שבה נסגרים בשמונה בערב – שם מצאתי משהו שחיפשתי זמן רב בכרך הגדול.

בבניין המערבי של ה'גלריה הלאומית לאמנות' מוצגת כעת התערוכה Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg – כשמונים צילומים שצילם המשורר היהודי-אמריקני אלן גינסברג (1926-1997), ממנהיגי 'דור הביט', מיסטיקן, פעיל חברתי, בחור מסובך ומוכשר כמו שד.

התבוננות בצילומים של גינסברג היא כמו דפדוף באלבום משפחתי פרטי. הוא צילם הכול: חברים, מצבים, משפחה, טיולים בעולם. שנים לאחר הצילומים, בניסיון לשמור על מה שכינה 'קדושת הרגע', הוסיף מתחת לכל תמונה מחשבות שעלו בו (יחד עם הפרטים היבשים: שמות, מקומות, תאריכים). בכתב יד צפוף אך מסודר הוא הופך את האינטימיות של התמונות לקרובה מתמיד, אישית, ממוענת.

גינסברג החל לצלם בשנת 1953, הפסיק לזמן מה וחזר לתחביבו בתחילת שנות השמונים בעידודם של הצלמים ברניקי אבוט ורוברט פרנק. באחת התמונות הראשונות – שלוש שנים לפני פרסום הפואמה השערורייתית "יללה" (שלהוצאתה לאור קדם משפט ארוך וסוער על גבולות חופש הביטוי בארה"ב) – הוא נראה כאדם מן היישוב: מגולח, ממושקף, עצור. החולצה בורחת רק מעט מחגורת המכנסיים. ניו יורק שנשקפת מגג ביתו היא עיר אחרת מזו שגרתי בה בחודשים האחרונים. לא מזהים הרבה במרחב מלבד השפיץ המחודד של האמפייר סטייט בילדינג. 'המון אנטנות חדשות', כותב גינסברג מתחת לתמונה. מאיר אריאל כתב פעם שיר עם אותם הדימויים.

רחובות ניו יורק מציצים בתמונות מכל מקום; מחלונות החדרים, מהגגות, מתגלים למלוא גודלם בבתי הקפה של האיסט וילג', במדרכות האפר ווסט סייד, בסנטרל פארק, בטיימס סקוור (טרם הפך מלכודת דבש של תיירים ומזכרות) כשהוא מלא ספסרים ונרקומנים וביטניקים תמוהים המהלכים ביניהם. זאת לא העיר שהסתובבתי בה בחודשים האחרונים, ובכל זאת יש תחושת רשימו עמוקה מאוד. רשימו אישי: אני מכיר את הרחובות האלה מתמונות סבי וסבתי, רות והסקל זליגמן, טרם עלייתם לארץ, עומדים מוקפדים במידטאון מנהטן בשחור לבן. אני מכיר אותם מכורח ילדותה של אמי בעיר הזאת. אני מכיר אותם מחייו של יורם קניוק כפי שנכתבו ביצירת המופת 'חיים על נייר זכוכית'. אני מכיר אותם מסרטים, שירים, הצגות, סיפורים, גא'ז. יש כאן רשימו כללי, עמוק, קולקטיבי, של התרבות המערבית כולה. מכאן נסעה אותה הרוח אל העולם.

אני מחפש בין התמונות את דיוקן נעמי, אִמו חולת הרוח של גינסברג, אשר לה הקדיש את פואמת ההספד המפעימה "קדיש". אבל דיוקן המהגרת היהודייה-רוסייה המבוגרת, שבו אני חושד בהתחלה, מתגלה כתמונת סבתו רבקה. היא יושבת אל השולחן ולצידה פרוסת עוגה. פניה קשות, מבטה מהורהר. היא לבושה סוודר כהה ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת חפתים עבים. הנה גינסברג, מבוגר יותר, במקדש בודהיסטי. קוף מטפס על אדן המרפסת, זקנו הפרוע מכוסה במעט בשאל. והנה בוב דילן המבוגר, מיתוס מהלך מביט משועשע למצלמתו בפארק.

במובן מסוים זהו ספר המחזור של דור הביט: ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, פרנצ'סקו קלמנטה, טימותי לירי ואחרים נראים כאן לאורך הזמן. דור פורץ דרך, שטוף סמים והזיות, פשע, פילוסופיה, מין, אמנות ואמונות. אנחנו רואים אותם עומדים ביחד מחוץ לחנויות ספרים אחרי הקראות פומביות, יושבים בבתים וכותבים, מסתובבים בטבע נפעמים, הולכים בעולם אבודי דרך ומוצאי מציאות.

הם גדלים מול עדשת המצלמה: ויליאם בורוז הצעיר (שעתיד לכתוב בקרוב את 'ארוחה ערומה') עומד זקוף ובטוח, משקיף על ניו יורק מגג הדירה. ופתאום בורוז בגיל העמידה, מצולם מהמושב האחורי במכונית, כובע של מאפיונר איטלקי מסתיר את פניו. ולבסוף בורוז הקשיש, קירח ורפוס בחצר ביתו בקנזס. רק ז'קט ג'ינס מרופט מזכיר שהאדם הזה היה פעם טירוף הנעורים בעצמו. טירוף מהלך.

על שער קטלוג התערוכה מופיע צילום פורטרט של ג'ק קרואק הפוער את פיו ברחוב שבע. גינסברג אהב לצלם את קרואק, הסופר שטבע את הביטוי 'דור הביט' וכותבו של 'בדרכים'. הוא מצלם אותו נשען על קיר לבנים ומעשן סיגריה, בתמונה שתהפוך לאחד האימאג'ים המזוהים ביותר עם קרואק. הוא מצלם אותו בערפולי חייו האלכוהוליים ורושם מתחת לתמונה: "הוא נראה אז כמו אביו המנוח, אדום פנים ושמן". קרואק היה ונשאר, כנראה, הסמל המזוהה ביותר עם דור הביט. במכתב ב-1957 כתב לו גינסברג להיזהר מזה: "יש בך כל כך הרבה דברים אחרים, למה שתכבול את עצמך לתנועה הזאת ותיאלץ לדבר עליה כל פעם שמישהו ישאל מה דעתך על מזג האוויר".

ג'ק קרואק בתצלום של אלן גינזברג (מתוך התערוכה)

אלן גינצבורג עומד ערום מול המצלמה, פעמיים. בתמונה הראשונה הוא צעיר, רזה מאוד, ביטניק מגודל שיער, זקנו מבולגן כשל רב שאינו מקפיד על סידורו. הוא עומד על החוף ומאחוריו אי, בידו קנה נחל שגבוה מדמותו, הוא מביט במצלמה בחדות אדישה. התמונה נידמת כאותם צילומים אנתרופולוגים של ילידים משבטים לא מוכרים; הנה יליד שבט הביט בטקס הנודיזם.

התמונה השנייה מעניינת לא פחות: גינסברג כבר אדם מבוגר. כרס מפוארת מקדמת את גופו. במקום שהיה שיער נפער חור קרחת גדול. גינצבורג מכניס את עצמו בין שני ארונות המראה של חדר השינה ומצלם. המצלמה משתקפת, וגופו שלו נראה כהשתקפות שבתוך ההשתקפות. כמו אותם תיכוניסטים ברשתות החברתיות המצלמים את עצמם במצלמת הטלפון הסלולארי דרך מראת האמבטיה או המעלית.

הוא חשוף לחלוטין. אולי נכון יותר לכתוב: חשוף מדי. הנכונות להתפשט לגמרי היא אחד מסודות הקסם של שירתו של גינסברג, וכנראה גם של אלן האיש. אך באותה נשימה היא קללתו הגדולה. המקום שבי שמתקשה עם גינסברג – מקום שכמעט ולא יכול להכיל אותו – והמקום שבו אני עומד נדהם מול הכישרון והכנות, יוצאים מהרגע הזה שבו אדם כותב את חייו ללא שקר, ללא מחיצות. אבל לעתים זה כמו להתבונן בשמש, קשה מדי, מסמא, לא נעים.

אולי בגלל זה התערוכה הזאת מכה חזק כל כך בבטן. הנה אדם ללא מסכות, הנה חברים, הנה ניו יורק, סן פרנסיסקו, הודו, העולם. הנה חיים שלמים בשחור לבן: נעורים עד זקנה, רגעים פשוטים. גם מי שאינו מכיר את שירתו וחייו של גינסברג יכול למצוא עניין בסיפור הזה (ובכלל, אם מזדמן לכם, ה'גלריה הלאומית לאמנות' היא חלק מקומפלקס המוזיאונים החינמיים של עיר הבירה האמריקנית, ובערכת הקבע שלה היא מציעה קלאסיקות טובות של פיקאסו, מודיליאני, גוגן, ואן גוך, רותקו ועוד).

בסוף, אמריקנים כמו אמריקנים: בחנות המזכרות אין כמעט מרצ'נדיז שקשור לדור הביט ולא נמכר. כל דבר יכול להפוך לספל, גלויה, מברשת לניקוי האסלה, מגנט למקרר. המהירות שבו אייקון מקבל כאן את תוקפו היא בלתי נתפסת: במוזיאון השכן להיסטוריה אמריקנית מוצגים כבר פריטי לבוש של ברק אובמה לצד הדגל הענקי שהתנוסס על מצודת מקהנרי במלחמת 1812.

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter