Archive for the 'קולנוע' Category

אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – על "הגננת" לנדב לפיד

[פורסם במוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', 6.3.2015]

שרית לארי ואבי שניידמן ב"הגננת" של נדב לפיד

הקרנת הבכורה הישראלית של "הגננת", סרטו החדש והמרשים של הבמאי נדב לפיד, התקיימה כמה חודשים לפני צאתו לאקרנים במסגרת פסטיבל ירושלים לקולנוע. הימים היו ימי מבצע "צוק איתן", והפסטיבל ניסה לשמור על ארשת תרבותית-חגיגית בזמן שהמציאות המדממת השתוללה מסביב. מהחלונות הפתוחים אל הרחוב נשמעו פטפוטי הסרק באולפנים הפתוחים של ערוצי הטלוויזיה ולאף אחד לא הייתה סבלנות לתרבות. טיימינג מהגיהינום לפרמיירה קולנועית.

החגיגיות המדומה לא כל כך עבדה למארגני הפסטיבל: סרט הפתיחה בוטל, אזעקות הטילים חדרו את האולמות וגם אורח הכבוד האמריקני סירב לצאת מחדר המלון. ובכל זאת, אחרי שהסתיימה ההקרנה של "הגננת" (לא סרט פוליטי במיוחד), היה אפשר להרגיש באוויר שהטיימינג דווקא מושלם. דווקא כאן, דווקא עכשיו: כמו יופי שנאחז בקרשי הרפסודה הטובעת בים האגרסיבי של המציאות. הקהל נזרק אל המרפסת הגדולה של הסינמטק, שרוצף בשלטי הכוונה למקומות מחסה מוגנים לעת אזעקה, והעיר העתיקה הרעישה בזעקת התפילה הבוטה שלה. כמה אנשים התיישבו וכתבו להם רשמים, בשורות קצרות, מהחוויה שהעביר אותם לפיד.

לאה גולדברג התבקשה פעם למלא שאלון ובו השאלה: "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?". על הדף היא ענתה כך: "- וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים? / וּבָאַיָּלוֹת וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?". נירה הגננת (שרית לארי), גיבורת סרטו של לפיד, עונה גם היא על השאלה הזאת בדרכה; גם היא קובלת על היעדר הפלא בעולם שמתקדם לכאורה ללא הרף.

אלא שנירה איננה לאה גולדברג. רחוק מכך: רק לאחרונה היא גילתה את האפשרויות שמציעות המילים. מאז היא משתתפת בסדנה לכתיבת שירה, אך לא זוכה להערכה רבה של יצירתה מצד המנחה והקבוצה. יום אחד היא מגלה כי אחד מילדי הגן שלה, יואב פולק בן החמש (הילד אבי שניידמן הנהדר), נכנס מדי פעם למעין טרנס שבמהלכו הוא פוסע מצד לצד ומכתיב שירים שנרקמים במוחו. שלא כצפוי, השירים של יואב עוסקים באלימות, במוות ובאהבה מוחמצת (לפיד העיד בראיונות שמודבר בשירים שכתב בעצמו באותו הגיל).

נירה נתקפת באובססיה כלפי הילד שהופך בעיניה למעין מדיום שאותו יש להציל מהבינוניות והתוקפנות שסביב. למרות נקודת המוצא הטובה שלה, האובססיה למשורר הצעיר גורמת לה לצאת מהקווים של המציאות: בתחילה היא מביאה את שיריו של יואב לסדנת הכתיבה שבה היא משתתפת ומציגה אותם כשיריה שלה, לקול מחיאות הכפיים של מנחה הסדנה. אחר כך היא בוחרת לקחת את יואב כפרויקט אישי ומרחיקה ממנו את האנשים שעומדים בדרכה: המטפלת הפרטית שלו (אסתר רדא בתפקיד נהדר) ואביו המסעדן המצליח (יחזקאל לזרוב) שלא מתפעל מהכישרון הצעיר. בהיעדר האם שברחה (יואב כותב בשירים שהיא מתה), מנדבת נירה את עצמה למלא את החלל. כוח נשי מול עולם קשוח ומצ'ואיסטי.

המילים בעולמה של נירה הופכות קדושות. היא עצמה לא מצליחה לעשות בהן שימוש אמנותי, אבל יואב כן. היא מבקשת לשמור על היופי שהיא מוצאת בו, על מנת שהיופי לא יבלה בשמש הדורסנית.

אלא שהילד, כדרכם של ילדים, רוצה להשתולל במגרש המשחקים ולא להשתתף בתרגילי הספרות שנירה מבקשת להעביר אותו. ככל שנירה מעמיקה במגננה שהיא מייצרת עבר יואב (ועבורה) כנגד המציאות, היא מוצאת את עצמה מתנתקת יותר ויותר מחייה "הקודמים": מעבודתה עם הילדים האחרים בגן, משני הילדים הבוגרים שלה, מבעלה, איש התעשייה האווירית (ליאור רז, שמעוצב דווקא כדמות אוהבת ומכילה), ומתמכרת אל מערכת היחסים המשונה, כמעט פרוורטית, שהיא מפתחת עם ילד בן חמש.

"הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים", מצטט דודו של יואב את שירו המפורסם של מאיר ויזלטיר בפני נירה, "אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ / קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים / אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים, אֲפִלּוּ לֹא / אֶת הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, לְעוֹלָם / לֹא יוֹאִיל הָעוֹלָם לִקְרֹא אֲפִלּוּ / אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּשִּׁירִים / אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ, אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ מְאוֹד / הוּא לֹא יַסְכִּים".

הדוד (דן תורן), משורר מעט נלעג שעובד במשמרות עריכה ליליות בעיתון "הארץ" הגוסס, שותה ללא הרף מים מכוס חד פעמית. כשמביטים בו, קל להבין מדוע אביו המצליח של יואב לא מעודד את כישרונו האמנותי של בנו. האב דווקא יודע להעריך אמנות טובה: דרך מערכת הסטריאו שלו נשמע שירו של צ'ט בייקר "Let's Get Lost”. אבל הוא רואה כמה עלוב אחיו, המשורר התפרן שהפסיד במרוץ החיים. לשיטתו גם הוא מציל את יואב.

לפיד מתאר את עולם השירה הישראלי כפי שהוא במציאות, על סדנאות הכתיבה המונהגות בידי מנטורים בעיתיים לעתים, על שיח הפוליטיקלי-קורקט שרווח בהם ועל ערבי השירה המלאים בעצמם ובמעט אנשים. המשוררת נעם פרתום משתתפת בסרט בתפקיד עצמה, כסופת הוריקן של אישה אחת המבקשת להחיות ערב שירה גוסס בלהטוטי פרפורמנס, ומתווכת בצורה יפהפייה את שירו של יואב על הטרובדור.

העניין הוא שהשירה עצמה יפה ונוגעת, אבל כמו שכתב ויזלטיר, העולם אינו קורא שירה, וכפי שקבעה ויסלבה שימבורסקה – רק אחדים אוהבים שירים. בהיעדר קהל וממילא בהיעדר כסף – שני צינורות חיים ההכרחיים לתפקוד בריא – נותר עולם השירה כביצה קטנה שבה מתגוששים רבים על מעט מאוד מזון.

מי שפורחת במצב כזה היא שירת היום יום: שירת התוכנית “מצב האומה” (שבינתיים שינתה את השם ואת ערוץ השידור – אבל מה זה בעצם משנה?) בטלוויזיה, או שירת מגרשי הכדורגל כמשל. אלוהים לא מרחם על ילדי הגן של נירה, וכמו הגדולים שצועקים בשער חמש באצטדיון בלומפילד, גם הקטנים שרים בחצר הגן “מכבי נאצים” ואת שאר רפרטואר הקללות הנלווה של אוהדי הפועל תל אביב (הקבוצה שאוהד לפיד עצמו). השירה והקללות נפגשות כאשר מלמדת נירה (המזרחית) את יואב (האשכנזי) את שירו של איתן נחמיאס גלס מספרו הראשון “אני סימון נחמיאס”, ומגדירה דרכו את הפער העדתי על חוף הים של תל אביב.

לפיד לא מבכה את העבר. “הגננת” חף לחלוטין ממתקתקות הנוסטלגיה. השירה כשלעצמה משמשת דימוי – סימבולי ושמיש – לדבר מה שאבד מהעולם. כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט נוצרים מהיעדר המילים, מסצנות ריקודים קדם-שפתיות, פרימיטיביות, כמו ברגע שבו מחלקה של חיילים רוקדים בדירתה הבורגנית של נירה לצלילי מוזיקת טראנס. “הלוחמים יודעים שאני לא איש של מילים”, אומר המפקד של בנה ברגע שלפני הריקוד.

נדב לפיד

"הגננת" הוא סרטו הארוך השני של נדב לפיד, בוגר בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. קדם לו "השוטר" (2011), דרמה אקטיביסטית שזכתה להערכה ביקורתית (ואף בפרס הגדול של פסטיבל לוקרנו) והדהדה במחאה החברתית שצמחה בקיץ של אותה שנה.

כמו ב"השוטר", כך ב"הגננת" לפיד נשאר נאמן לאנשי הצוות שלו. גם כאן אמו, עורכת הסרטים הוותיקה ערה לפיד, ערכה את הסרט, והצלם שי גולדמן צילם. העבודה של גולדמן מבריקה: הוא לוקח את המצלמה שלו למסע חסר גבולות של שיטוט במרחב, חיפוש בלתי פוסק של נקודת מבט בין ילדים למבוגרים ואף לחיות. למרות הנושא, הוא דווקא נמנע לרוב מדימויים "פיוטיים" שמאפיינים סרטים שעוסקים בעולם השירה, ומייצר שפה קולנועית חדשה. כבר בשוט הפתיחה של הסרט מתנגשת רגלו של בעלה של נירה במצלמה ובמיקרופון, הצהרת כוונת ברורה שמונעת ממך כצופה לשקוע בנוחות בכורסה.

"הגננת" הגיעה לפסטיבל ירושלים עטורת שבחים מפסטיבל קאן – וגם כעת הסרט ממשיך להיות מוקרן בהצלחה רבה ברחבי אירופה. לפיד, שמסומן כאחד הבמאים המבטיחים בעולם, כבר יצלם את סרטו הבא "מיקרו-רובר" (על שם המקור הצרפתי למילון אבן שושן) במימון וקאסט צרפתי, כשהעלילה עוקבת אחרי סיפורו של בחור ישראלי צעיר (שבדומה ללפיד עצמו בעברו) עובר לחיות בפריז במטרה להפוך מישראלי לצרפתי. אבל מקומו הטבעי של "הגננת" אינו במרינות על חוף הריביירה הצרפתית, אלא כאן בארץ, בעברית. הסוד שאותו הוא מבקש לפענח זקוק לקהל ישראלי שיהיה מוכן לעמוד באתגר.

 

"מול התוהו שבה": ראיון זוגי עם הבמאי ינאי יעקב ליין ואמו הרבנית פייגה אשלג

בסרט תיעודי חדש עוקב הבמאי ינאי יעקב ליין אחרי אמו, פסיכיאטרית ורקדנית שעלתה מרוסיה והתחתנה עם האדמו"ר השני לבית אשלג, ואחר מסע חייהם בין קבלה, גאולה, הרואין, ריקוד וניסיון תמידי להציל את העולם מפצצת האטום. פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 5.12.2014, תחת הכותרת: "הרב שלי עכשיו הוא האין סוף"

 

יש סיפורים שצריך להתחיל לספר מהאמצע: כשפייגה לונץ הייתה בת 45 היא התחתנה בשלישית עם הרב"ש – האדמו"ר ברוך שלום הלוי אשלג, והוא בן 85 שנים. הפער בין הכלה לחתן היה גדול יותר מארבעים שנות החיים שהפרידו ביניהם: היא רופאה פסיכיאטרית ילידת רוסיה, חוזרת בתשובה עם שני ילדים; הוא בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל "הסולם" ומקובל חשוב בזכות עצמו. "זה היה מוזר להרבה מאוד אנשים", מודה הרבנית פייגה בריאיון שמתקיים בדירת האדמו"ר שמעל בית הכנסת "האר"י אשלג" בבני ברק, דירה שבה היא מתגוררת מאז חתונתה האחרונה ועד היום. "הרבה אנשים היו שמחים אם הרב"ש היה מתחתן עם אישה אלמנה, בת 70, כזו שלא רוצה ללמוד ממנו תורה – ככה זה היה יותר קל ולא היה כל כך מוזר".

ולך זה היה מוזר?

"בכלל לא, כי הכול היה בהשגחה, בלי שום בחירה מצדי. אפשר להגיד שזה 'פשוט קרה'. אבל היה לי מאוד קשה, הדיבורים מסביב לא היו נעימים, והסערות אצלי נשארו סמויות. לפני האירוסין ובמהלך החתונה הרב"ש התייעץ עם הרב ניסים קרליץ (מגדולי הפוסקים הליטאים) על כל פסיק, ובגלל האירועים מסביב החתונה הייתה בהסתר גדול עם מניין אנשים בלבד. היו בה רק חופה וקידושין וסעודה סמלית. אפשר לעשות כמה וכמה סרטים על שלושת החודשים שעברו בין האירוסין שלנו לחתונה. סרטי מתח, סרטי דרמה, סרטים רציניים מאוד".

 

נכון לעכשיו, סרט אחד כבר נעשה: "מול התוהו שבה", סרט דוקומנטרי יוצא דופן שביים ינאי יעקב ליין, בנה של הרבנית (מנישואיה השניים), שזכה לאחרונה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע של חיפה ויוקרן החל מהשבוע בסינמטקים ברחבי הארץ.

באופן מקרי, נקבעה הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב ליום החתונה של הרב"ש והרבנית, י"ז בכסלו (9.12. יום אחר כך תיערך הקרנת בכורה ירושלמית). ינאי, שהיה ילד בן תשע בזמן החתונה, לא זוכר את הטקס. "אני הייתי במחבוא", הוא מספר, "אצל בעל תשובה שהיה גם בעל אקדח. אנשים איימו עלינו, והרב"ש קיים את החתונה למרות ההתנגדות, ולמרות שהיה מדובר ממש בסכנת נפשות. אחרי החתונה נכנסנו לבית שלו. אני זוכר אותו כמין סוג של לוויתן גדול, ואני הייתי כמו ראשן קטן שצף לידו. הוא הלך למים העמוקים בכל לילה ועלה לעולם ביום, והיו לו נהמות עמוקות כשהוא היה מתבודד בחדר שלו ומנגן ניגונים".

הרב"ש עצמו מופיע בסרט רק בקטעי ארכיון, אבל נדמה שהוא נקודת החיבור של כל קווי העלילה, המתפרסת על פני עשר שנות צילום רצופות. זהו מסע קולנועי מרהיב שיוצא מבית האדמו"ר אל העולם הגדול שבחוץ ומשאיר את הצופה פעור פה לעתים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – ולהפך. ליין מנסה לחקור בעזרת הסרט את מושג "הבית", חקירה שמתנהלת דרך תיעוד חייו האישים ודרך חיי אמו, "שיש מקומות שלמים לגביה שאני לא יודע אותם עד היום, גם עכשיו, אחרי התחקיר של הסרט".

כך, למשל, לא ברור היכן בדיוק נולדה הרבנית. היא נמצאה בבית יתומים בסנט פטרסבורג, כמעט גוססת מרעב, ואומצה בגיל שלוש על ידי זוג יהודים שחיפשו בבית היתומים ילד יהודי חדש, תחליף לבנם שנהרג במלחמת העולם השנייה. "הזיכרון הראשון שלי הוא המסע איתם ברכבת הביתה, מסנט פטרסבורג למוסקבה", היא מספרת. "למרות המשטר הקומוניסטי אמא לקחה אותי לבית הכנסת, אמרה לי להתפלל לעליון שישמור עליי".

פייגה גדלה להיות רופאה במכון לפסיכיאטריה משפטית, והספיקה להתחתן, להוליד בת בכורה (שחזרה לימים גם היא בתשובה) ולהתגרש בטרם תעלה לישראל בשנת 1978. בארץ היא פוגשת "אלמן רוסי צעיר, באבל גדול ועם ילדה קטנה". הם מתחתנים ומביאים לעולם את ינאי יעקב, וכעבור זמן קצר מתגרשים. אבל המעבר לארץ הקודש מעלה בה אותות רוחניים והיא מגלה, כהגדרת בנה, "סממנים קשים של תשוקה עזה מדי לאלוהים". התסמינים: חיפוש אובססיבי אחרי רוחניות יהודית בכל החזיתות; ליטאים וחסידים, ירושלים וכפר חב"ד, צפת ואלון שבות. לבסוף היא נוחתת, באמצע שנות השמונים, בקהילת חסידי אשלג בבני ברק.

הרב"ש; הרב ברוך שלום הלוי אשלג

 

חסידות אשלג הוקמה בידי הרב יהודה לייב הלוי אשלג, שנודע בעיקר בכינוי "בעל הסולם", על שם פירוש "הסולם" שכתב על ספר הזוהר. מפעל תורני מונומנטלי שביקש להנגיש את הקבלה לציבור הרחב, ולהוציא אותה מהמרחב האזוטרי המצומצם של חבורת המקובלים. לתפיסתו, מטרתו המרכזית של האדם היא להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט, ומתוך נקודת ההנחה הזאת תמך האדמו"ר גם במגמות הסוציאליסטיות של תחילת המאה העשרים. "האומה" – כתב העת שהוציא – נסגר בידי משטרת המנדט הבריטי באשמת "קידום עמדות קומוניסטיות", ודוד בן גוריון, שאיתו הרבה להיפגש, העיד עליו ביומנו: "אני רציתי לדבר אתו על קבלה, והוא רצה לדבר איתי על סוציאליזם"‏.

בעל הסולם נפטר ביום הכיפורים תשט"ו (1954) ואת מקומו תפסו שני בניו, הרב"ש והרב שלמה בנימין, שפעלו שניהם בבני ברק. בתחילת שנות השמונים הצטרפו לקבוצת התלמידים החרדית של הרב"ש גם קבוצת חוזרים בתשובה, רבים מהם אמנים, "כחלק מהמגמה שהתחיל בעל הסולם, להוציא את מעיינות פנימיות התורה החוצה לאנשים הצמאים", מסביר ליין. "פעם שאלתי את הרב אברהם ברנדווין [אחיין של בעל הסולם. ע"ח] איך הרב"ש קירב כך בעלי תשובה שלא מילאו את כרסם בש"ס ופוסקים לקבלה? הוא אמר לי שהבעיה של החסידים מלידה זה שהכרס שלהם מלאה בצ'ולנט – אז אין להם חיסרון, אבל לחוזרים בתשובה אין עדיין כרס של צ'ולנט – אז יש חיסרון והשתוקקות".

פייגה הגיעה אל הרב"ש בעקבות ספר קבלה ברוסית שכתב מיכאל לייטמן, מי שהיה באותן שנים המשמש של הרב"ש. "משמש משונה מאוד, יש להודות", אומר ליין. "הוא היה יוצא דופן אפילו בקרב חבורת החוזרים בתשובה שסבבו את הרב"ש, משום שהוא לא היה לבוש כמו חסיד, והיה לו טמפרמנט של יהודי־רוסי חסר נחת. זה באמת פלא גדול שהרב"ש קירב דווקא אותו – אבל ייאמר לזכותו שהוא היה משמש פנאט שנתן הכול בשביל האדמו"ר. הוא היה מבוטל מולו לגמרי. ואני אומר זאת ביחס לכך שכיום הוא בראש 'בני ברוך' – קבוצה ענקית ובינלאומית".

עם הגעתה לחסידות מתמסרת פייגה ללימוד (“כל מאמר לומדים שלושה חודשים, עם השיניים“), ובהמשך היא מתמנה למטפלת האישית של הרבנית בבית האדמו“ר, ואף פורשת מהסתדרות הרופאים “בשביל לא להתפתות ולחזור להיות שוב רופאה“. לאחר פטירת הרבנית מעלה לייטמן את ההצעה שתתחתן עם הרב“ש, מה שאכן קרה לבסוף, על אף הקשיים הרבים.

“בכל השנים שבהן הייתי בבית של הרב“ש, כולל אחרי החתונה, עדיין לא התבטלתי עד הסוף“, מספרת פייגה. “שמרתי על ה‘אני‘ שלי, על האגו שלי. לא הבנתי את גודל הזכות – הרי הרב“ש לא הכניס כמעט אף אחד הביתה. רק בחודש האחרון לחייו ראיתי את הרב“ש בלי המסכות. ראיתי אותו כמו שהוא וזאת הייתה עוצמה משתקת, הייתי ברעדה. כמה בכי היה לי כשהבנתי שרק רגע לפני הסתלקותו הבנתי מי הוא היה באמת. תשעה חודשים אחרי הנישואים שלנו הרב“ש הסתלק, ואני הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שיש לי בחירה“.

בחירה לצאת לחיים או להישאר בבני ברק?

"הציעו לנו מקומות חדשים ועבודה חדשה. הבחירה להישאר כאן הייתה בתנאים שמאוד לא אהבתי. יש כאן בית כנסת למטה, יש הרבה אנשים ואני אדם שחש אנשים אחרים, זה עומס גדול. אבל ההחלטה הייתה שצריך להמשיך איכשהו את הרב"ש. התחלתי ללמד בבית, ובמשך עשרים השנים שבהן לימדתי עברו כאן אלפים. היום אני כמעט לא מלמדת. יש מספיק אנשים אחרים שיכולים ללמד את הדרך של בעל הסולם ואת העבודה הפנימית של הרב"ש. אני כבר סבתא ולא כל כך נחוצה".

הרבנית פייגה בדרך לאירוע קבלי ברוסיה (מתוך הסרט)

 

כדרכן של תנועות רוחנית המאבדות את רבן הכריזמטי, גם הסתלקותו של הרב"ש בשנת 1991 הפכה את חסידות אשלג למסובכת קצת יותר. לצד צאצאים שונים של בעל הסולם הפועלים כאדמו"רים חסידים־חרדיים, קמו לא מעט קבוצות יוצאות דופן מתוך החסידות. ביניהן קבוצה שהונהגה בידי הרב אברהם ברנדווין, בנו של הרב יהודה צבי ברנדווין (גיסו ותלמידו הקרוב של בעל הסולם), שפעל בעיר העתיקה בירושלים כאדמו"ר מסטרטין, והרב מרדכי שיינברגר, ראש קהילת "אור הגנוז" ליד מירון, שמנהיג יישוב המנסה לממש כמה מרעיונותיו הסוציאליסטיים של בעל הסולם.

אבל שני הפלגים המוכרים ביותר שיצאו מאשלג הם אלו שלקחו עד הקצה את רעיונות הרב"ש בדבר הפצת הקבלה, ולא רק לעם ישראל: תנועת "בני ברוך" שהוקמה על ידי מיכאל לייטמן, ו"המרכז לחקר הקבלה" שהקים שרגא ברג. לייטמן, שמוכר ציבורית גם בזכות "ערוץ הקבלה" הטלוויזיוני שלו, פועל ברחבי העולם וזוכה להצלחה מספרית גדולה לצד ביקורת לא מבוטלת של רבנים אורתודוקסים רבים, ונחשב כשנוי במחלוקת גם באשלג עצמה (אם כי הקשר ההדוק שהיה לו עם הרב"ש לא מוטל בספק).

לעומתו, ברג נחשב כמוקצה גמור בחסידות. המרכז שהקים בלוס אנג'לס חולש על יותר מ־50 סניפים ברחבי העולם, ומקבץ תחתיו אוסף סלבריטאים עונדי חוטים אדומים ושותי מים קדושים, שהידועים שבהם הם הזמרת מדונה והשחקנים אשטון קוצ'ר ודמי מור. ניו אייג' קבלי ומסחרי. "אני אישית אוהב את לייטמן ואפילו את ברג", מצהיר ליין, "אני כנראה אחד הבודדים מאשלג שלא רואים בו עבודה זרה גמורה. יש שם המון קליפות כמובן, אבל אני מצליח לראות גם צד מבורך בהפצה שלו".

הרבנית, אישה שמתגלה בסרט ולאורך הריאיון כמי שלא חוששת להביע דעות נחרצות, מתעקשת לשמור על דיפלומטיות ביחס לממשיכי הדרך. "אני מכבדת את כולם, כל אחד ממקומו, אני לא נגד אף אחד". רק לבסוף היא מתרצה להגיד ש"'בני ברוך' הם כמו הילדים שלי". באחת הסצנות הטעונות בסרט אומרת הרבנית לינאי: "כל העולם בנים שלי. יש לי 'בני ברוך', מיליוני אנשים״. "ואני?", שואל אותה הבן הביולוגי. ״אתה ליד זה", היא עונה.

את רואה צורך בממשיך רשמי של רב"ש, אדמו"ר מוסכם במקום כל הפלגים?

"רב"ש היה האחרון להשיג השגה פרטית, עכשיו ההשגה היא השגה כללית. הרב שלי עכשיו הוא האינסוף. רב"ש לימד אותנו לפנות ישר לאין־סוף – אין שום דבר באמצע. אני גם לא אוהבת את המילה הזאת, אדמו"ר. כל אחד היום אדמו"ר, כל אחד מקובל. צריך בירור של המילים, שלא יהיו ריקות. רב"ש לא היה אדמו"ר, הוא היה איש פנימי. נכון, הוא שירת חברה, אבל זה היה ההסתר שלו, הוא הסתיר את עצמו, את הפנימיות שלו, כרב קהילתי. גם היום אני חושבת שצריך להיות ממושמע לקבוצה שאליה אתה שייך, אבל עכשיו אין לי קהילה. הבית הזה הוא מקום עבודה רוחני, שדה התרחשות, אני כמעט לא יוצאת ממנו, יש לי הספרים כאן".

 

ינאי יעקב ליין ו הרבנית פייגה אשלג בבית האדמו"ר (צילום: אריק סולטן)

גילוי נאות: ינאי ואני חברים. בית הכנסת של אשלג ממוקם ברחוב חזון איש בבני ברק, לא רחוק מבית הוריי ברמת גן. כמה מהחברים הטובים שלי בילדותי היו בני קהילת החוזרים בתשובה שהתכנסה סביב הרב“ש. “הוא יצר קהילה של אנשים שקמים בשתיים וחצי בבוקר ולומדים ביחד זוהר“, אומר ליין, “ומצד שני הם גם חיים באתוס עבודה חמור מאוד. רב“ש אמר שאדם צריך להיות נעוץ בעולם הזה, בייחוד אם הוא לומד את הספירות הגבוהות ביותר, ולכן צריך להביא 100 דולר הביתה כל יום. הוא שלח אנשים לעבוד במס הכנסה, בדואר. הייתה תקופה שהוא עצמו עבד כפועל בניין. מהשילוב הזה יצאה עוצמה יוצאת דופן“.

אבל נדמה לי שזה יצר גם בלבול גדול. אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי האם החברים האשלגיסטים שלי הםבאמת "חרדים" או מזרוחניקים מפותחים רוחנית, או אולי פשוט אנשים על הקצה. אצל רבים מההורים שלהםלא היה ברור לאיזה חינוך שולחים את הילדים, וכשאני מתבונן היום על החבר'ה שגדלו איתי ועל המקוםהרוחני שלהם בעולםנראה כאילו העוצמה שהנהיג הרב"ש לא הצליחה לשרוד את מבחן הדור השני.

"נכון, עזבנו את בני ברק. אבל חלק מאיתנו, הילדים של בעלי התשובה, התחברנו יחד בירושלים וגילינו את עצמנו כצרכני קבלה כפייתיים. רצינו לקום גם אנחנו מוקדם בבוקר וללמוד יחד. רובנו יצאנו לחיפוש שכלל נטישה של הדרך, ועכשיו אנחנו חוזרים. אולי זה גם הסיפור של דור ההורים – הם יכלו לקבל את הרב"ש רק אחרי גולה כבדה מאוד. כמה פעמים בחיים שלי הייתי ממש על סף מוות, ופתאום התחלתי לשיר ניגון שהרב"ש שר וממש ניצלתי מהמקומות הכי הזויים שיש, כשהייתי מותש ושיכור על מדרון ללא ברקסים".

מדרון ללא ברקסים זאת הגדרה עדינה. אתה חושף בסרט, בכנות גדולה, את קורות חייך בצד האפל של גושדן.

"אחרי שהרב"ש נפטר הייתי בעצבות גדולה מאוד, וגם בתחושת אשמה. במקביל, מהר מאוד השתלט עליי היצר הרע, והייתי בתשוקות גדולות להכיר את מ"ט שערי הטומאה של העולם. אמא שלי בבית האדמו"ר ואני מתחיל להסתובב בשדה אחר, תופס טרמפים בשבת לתל אביב, בגולה פנימית עם יותר מדי הרואין, יותר מדי לילות מסוממים בכיכר. העיפו אותי מכל מוסד, מכל ישיבה. בצער רב אמא ויתרה על המחשבה שהיא יכולה לשלוט בי, היא הבינה שאי אפשר. עברתי לגור אצל אבא שלי ואשתו – אבל לא הרגשתי שם בית, וגם אצל אמא בבני ברק לא הרגשתי בבית. חייתי בתחושה כרונית של חוסר בית.

"הקב"ן שכנע אותי להתגייס לצה"ל ולהיות לוחם, ובזכות המערכת והחוקים הבלתי נסבלים עברתי בפועל גמילה מהסם בזמן הטירונות. ככה ידעתי שאני יכול לחיות בלי הסם. הצבא היה גם גמילה תרבותית; אחרי שנים ששמעתי רק דארק אייטיז בריטי מדוכדך התחלתי פתאום לשמוע אהוד בנאי ולראות את ארץ ישראל כאהובה שנטשתי".

מתי אתה מתחיל לתעד את חייך במצלמה?

"התחלתי לצלם בשלב מוקדם מאוד, כבר בשלב הפוסט־פנקיסטי שלי. אחרי הצבא ניסיתי להתקבל ללימודי קולנוע בסם שפיגל ללא הצלחה, אבל הצלחתי להתקבל ללימודי ניו מדיה בבצלאל, ולאחר מכן, אחרי שאיימו להעיף אותי מבצלאל, ברחתי שוב לסם שפיגל והפעם התקבלתי. בסם שפיגל כבר גיליתי שאני בהיריון עם הסרט הזה, שהולך כנראה לשנות את העולם שלי. ידעתי שהזרע יפגוש בביצית ושחייב לצאת ממנו ילד גדול מאוד. מבחינת הלימודים עצמם הייתי תלמיד בעייתי מאוד, אבל הצלחתי לסיים את סם שפיגל – בית הספר היחידי שסיימתי בחיי – למרות שאת סרט הגמר העלילתי שלי, 'המעיין הנעלם', לא מאשרים שם לצילום. בסופו של דבר צילמתי אותו בכל זאת, עם משה איבגי בתפקיד הראשי, זכיתי בפסטיבל חיפה והגעתי גם לפסטיבל קאן".

לקראת אמצע הסרט מצטרפת לסיפור גיבורה נשית חדשה; חמלה, אשתך, ובהמשך גם הילדים.

"אלוהים חמל עליי ונתן לי את חמלה, ואחר כך את הילדים. את הלידה הטבעית באמבטיה של אליה, היום בת שלוש וחצי, אפשר לראות בסרט בצורה צנועה מאוד. הלידה של אור־שלום, שהיום בן שנה, הייתה ההבנה שכאן עוצרים את תהליך התיעוד. חמלה, כמוני, היא נשמת תוהו, ומאידך טיפוס מאוד ביישן ונסתר, מלאה בענווה. בסרט יש גם מריבות קשות שלנו, אבל אנחנו בוחרים לבנות את בית המקדש הזוגי. כשהיא ראתה את הסרט היא ראתה אותו כיצירה, היא תפסה את עצמה כשליחה למסר הזה שאנחנו מעבירים. חוץ מזה היא אמרה לי: אני יוצאת הכי טוב בסרט, הכי שפויה".

צילום: ינאי יעקב ליין (מתוך הסרט)

 

 

באחת הסצנות היפות ביותר בסרט, מדגימה הרבנית פייגה למצלמה של בנה תנועות ריקוד ביום שמש רוסי, על מדרגות תיאטרון הבולשוי במוסקבה. היא אומנם נסעה לרוסיה כדי להשתתף כאורחת הכבוד בכנס קבלי גדול, אבל המולדת מוציאה ממנה גם את הרקדנית שהיא יכלה להיות. "אמא הייתה טובה מאוד בזה", אומר ליין, "היא יודעת את הגוף שלה ברמות שרק רקדן מנוסה יודע ואוהב, ומאידך היא תמיד פחדה מהגוף, רצתה להגביל את הצד הבהמי שבו".

יש משהו יוצא דופן ברבנית שרוקדת ככה בגוף חופשי בסרט. היא לא חוששת מה"מה יגידו" המפורסם?

"תמיד ידעו שהיא יוצאת דופן, גם בתור חילונית היא הייתה יוצאת דופן. בבני ברק היא נתפסה תמיד כלא מפוענחת. דוסים אולי עלולים להיבהל מהסצנה הזאת, אבל תלמידות שלה שראו את הסרט בפסטיבל אמרו לי שבזכותו הם התאהבו בה מחדש. חשוב לי להגיד שרק בשנים האחרונות היא יותר ויותר משתחררת. רוב ילדותי היא ניסתה להיות רבנית דוסית. עכשיו, בגיל שבעים, נפתח איזה פקק, היא עוברת שינוי ויוצאת ממנה גם הרקדנית שכלואה בגוף הרבנית הדוסית".

את עדיין לא ראית את הסרט.

פייגה: "ואני גם לא אראה".

ינאי: "היא תראה לבסוף, אבל בינתיים היא מתמידה באמירה שהיא לא רוצה לראות. ביום האחרון שעוד היה אפשר לשנות משהו בעריכת הסרט הצעתי לה שוב לראות, אמרתי שאני אוהב אותה גם אם זה על חשבון האמנות, שלא מעניינת אותי האמנות – אני רק רוצה שיהיה לה טוב. היא חשבה קצת ואמרה שכל בחירה שאני אעשה זאת בחירה טובה. תן לסרט לחיות, יש לו שליחות, תוליד אותו".

פייגה: "זה הדבר הכי חשוב, שיבינו את השליחות של הסרט".

מה השליחות שלו?

פייגה: "אנחנו צריכים להציל את העולם מפצצת האטום – בעל הסולם זעק את זה, וגם הרב"ש. זה הדבר היחיד שמעניין אותי. אתה לא צריך ליפול מקומה 12 ורק אז לקבל את ההכרה, מספיק להבין את זה מנפילה מקומה 8. כל אמנות שמחזקת אמונה בתכלית עוזרת להשיג חיבור בין אנשים. דרך העבודה שנתן לנו הרב"ש נותנים לנו אמצעי להגיע לכוח החיבור בתוכנו, בתוך האומה ובכל העמים. אם נגביר את כוח החיבור לא יהיה צורך בהגשמת כוח הפירוד של מלחמת האטום".

ינאי: "לדעתי השליחות של הסרט שלי היא לעורר את האהבה עד שתחפץ. לפעמים אני חושב שהבורא בעצמו כל כך מבסוט על הקיום של אמא. הלוואי שהיא הייתה יודעת כמה הומור, שמחה ועזות של קדושה היא מעוררת בהוויה. הקדוש ברוך הוא משתעשע מהקיום שלה כמחזה אבסורד בלי חוקי אנוש ונורמות, בלי קצה. וכמוה אני מאמין שאני שליח של רצון עתיק, רק שבגלל נסיבות חיי לא יכולתי להמשיך לחיות את המלחמה על התיקון ממקום של כאב ופחד ממלחמת העולם השלישית – אלא מתוך אמונה חזקה שתכלית הבריאה היא כפי שבעל הסולם אומר: 'להיטיב לנבראיו'.

"ומשום כך אני דורש מאמא, מאבא, מאשתי, מעצמי, מחבריי, מעמי ומאלוהים שתתגלה האהבה בכל יום מחדש, ועל כן אני עוסק בתיקון הלב שלי ומאמין שזה משפיע החוצה – אפילו אם זה בצורת סרט. הסרט צועק לעולם את הצעקה הענקית הפנימית שלי – 'מהר אהוב כי בא מועד וחוננו כימי עולם'. על כל הפשעים תכסה האהבה".

"חרד לקיומו של המקום הזה" – ראיון עם רינו צרור

רינו צרור יצא עם מצלמה ליהודה ושומרון לחפש את המהפכה הבאה. הוא הופתע לגלות שהקבוצה המרכזית התברגנה, טוען שהפמיניזם הדתי מוצה, חושש ממלחמת דת ועדיין רואה בחברה הזו את הקבוצה המשפיעה והדרמטית ביותר בישראל. ראיון אישי, מהמשפחה מטריפולי והילדות ברמת גן ועד הנגמ"ש במלחמת יום כיפור והדלקת המשואה 

[פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014]

רינו צרור יצא לצלם סרט דוקומנטרי ביהודה ושומרון, סרט שמנסה לענות על שאלת האמונה של אותם יהודים שבחרו לגור מעבר לקו הירוק. "במה אתם מאמינים?", שואל צרור את המרואיינים השונים, והתשובות שלהם מורכבות מחיבורים שונים של אותן מילות יסוד: אלוהים, אדם, אדמה.

הכותרת הראשונה של הסרט (ששודר לראשונה בשבוע שעבר בערוץ 8 של "הוט") הייתה "אלוהים אחרים". לא פחות. לאחר בקשות של המשתתפים שינה צרור את הכותרת לטעונה פחות: "אני ה'". צרור, כדרכם של חילונים, הוגה את שם־השם בכותרת בשם אדנות; אני א־דוני. "באמת הופתעתי מהרעש", מודה צרור כשהוא מדבר על התגובות להחלפת שם הסרט, "בעיקר מאלו שעשו עניין מהשינוי וגם פירשו את השינוי בצורה כזאת שייצרה לו כוונות חדשות".

הכותרת ב"הארץ" ניסתה לרמוז לשערורייה זוטא: "מתנחלים מחו, ורינו צרור שינה את שם סרטו".

"אין לי כוח לשטויות האלה. בחרתי שם חדש שהוא לא פחות טוב מהשם הראשון", הוא אומר בראיון ראשון בעקבות הסרט. "הבעיה עם 'אלוהים אחרים' הייתה שהוא היה שם פוגע. פוגע לכתחילה. הוא לא אִפשר לצופה לראות ולפתח את הדיון שרציתי להראות. זאת הייתה בחירה בשם טוב, אבל פוסטרי, שטוח. טעיתי כשלא לקחתי בחשבון שמדובר בציטוט מדויק של הדיבר. הרשיתי לעצמי לעשות פרפרזה על דבר שבציבור שלי, החילוני, הוא מקובל, אבל בציבורים של המרואיינים בסרט – לא. ברגע שהבנתי את נקודת הפגיעה – והבנתי באיחור רק אחרי שדיברו איתי חלק מהמשתתפים – לא היה לי ספק בכלל שאני אשנה את זה.

"הכותרת ב'הארץ' אומרת 'המתנחלים מחו' – אבל זה לא 'המתנחלים': אלו משתתפי הסרט. אנשים שצילמתי אותם כשנתיים, שאני מכיר, שפתחו את הכול בכנות מלאה באופן יחסי. אף לא אחד מהם ביקש לראות חומר קודם, ואף אחד לא ביקש לצנזר. בגלל זה אני מכבד את המהלך שלהם, ולכן כשהיה ברור לי שאני פוגע כאן בהם ללא כוונה – החלטתי לשנות. אני מתכוון בסרט להאיר, להתדיין, לטלטל, להציג מציאות. אני לא הולך לריב איתם. זה לא סרט של מריבה".

בניגוד לסרטים קודמים שעסקו בשטחים ונדמו כקרב הורדת ידיים – כמו למשל "ארץ המתנחלים" של חיים יבין – צרור באמת בא להקשיב. "אני לא מוצא טעם בהתכתשות בסרט דוקומנטרי", הוא מצהיר, "אני יכול להתכתש על האינפורמציה בשידור רדיו, למשל. אקטואליה היא פני הרגע ויש בה לפעמים עיסוק בדיני נפשות. אצלנו הרגע מורכב כמובן מביטחון, אבל גם ממזון שלא מגיע לאנשים. שם אני דורש תשובות, ולא מוכן לקבל שום 'מריחה'.

"אבל סרט דוקו מאפשר לך כניסת עומק. להתכתש עם הגיבור שלך בסרט זה לשחק אותה בולדוזר, זה שואו. אני לא הגיבור. קולנועית אני האיש שמביא את התמונה, אבל בשום פנים ואופן אני לא הגיבור של התמונה. המציאות היא הגיבור".

את המציאות מציג צרור בעזרת קשת רחבה של מרואיינים. מהצדדים המתונים שמיוצגים בידי ד"ר מיכה גודמן מאלון, הרב יואל בן־נון מאלון שבות והרבנית מלכה פיוטרקובסקי מתקוע, דרך מתנחלים חילונים כאליקים העצני מקרית ארבע ועד הקצה הפוליטי השני שמתבטא בתוכנית המקדש של יהודה עציון איש עפרה, נערי הגבעות של מאיר ברטלר ותפיסתו של הרב יצחק גינזבורג שמיוצגת בידי תלמדו הבכיר הרב ישראל אריאל מיצהר. כולם מצולמים במגרשים הביתיים שלהם, נינוחים, לא מתלהמים, נכונים לבאר ולהסביר. חלקם הגיעו להקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב. הוא תוזמן שם מיד אחרי הקרנה מיוחדת של "בית שאן: סרט מלחמה" – סרטו הראשון של צרור (שאותו ביים במשותף עם דורון צברי), יצירת מופת תיעודית על מלחמה אחרת לגמרי ממה שמתרחש בשטחים.

בא להקשיב. רינו צרור ומאיר ברטלר צילומים: מתוך הסרט

מאיר ברטלר ורינו צרור

אנחנו נפגשים לראיון בביתו של צרור ביפו, לא רחוק מהים. ליד הבית בתי תפילה: כמה מסגדים וכמה בתי כנסת קטנים. תלמידים מישיבת ההסדר ביפו הסמוכה הולכים ברחוב ויכולים להשתלב בקלות בצילומי אילוסטרציה של הסרט. קל לזהות את תהליך הג'נטריפיקציה של השכונה: הדשא של השכנים ירוק יותר והטיח שלהם לא מתקלף. צרור הגיע לכאן הרבה לפני התהליך הזה, קנה חורבה בתחילת שנות התשעים ושיפץ בהדרגה ובנעימות. בחצר עץ לימון קטן, בפנים ספרים בערמות. מעל שולחן האוכל ממסוגרים איור של דודו גבע ושער עיתון מצהיב, גם הוא מעשה ידו של גבע, שנושא את הכותרת: "האשכנזים מבינים רק כוח".

הכיפות הסרוגות מעניינות את צרור כבר כמה שנים. "הם מרתקים אותי, אני לא סתם מתעסק בהם לא מעט". את ימי ההתנתקות העביר בגוש קטיף וחזר משם עם תיעוד יוצא דופן שהפך לסרט "תפילת הנערות". אלף נערות שהתאספו בבית הכנסת של נווה דקלים ביום הפינוי, זועקות זעקה נואשת, שירה שלא מפסיקה להדהד בראש גם אחרי שנים.

עוד נחזור ל"תפילת הנערות", אבל בינתיים צרור מספר שלמרות ההיכרות עם העולם של הכיפה הסרוגה, הפתיע אותו מאוד לגלות את "האנמיות של המיינסטרים. זאת הפתעה גדולה כי כשהכול נמצא בכזה מצב נפיץ – צדדים שונים שמדברים באלוהים, וכולם נוגעים באותו ספר וכל אחד פורץ את הגבולות שלו – פתאום הקבוצה הכי מרכזית דוממת לגמרי. מהנהנת לפה ומהנהנת לשם. אתה מצפה לשמוע איזו אמירה משמעותית, חד משמעית, מנהיגותית – ואתה לא שומע. בגלל שאני בא מהעולם החילוני הם נדבקו לי למיינסטרים החילוני האנמי־ ואני פשוט התעלפתי מזה"

במובן מסוים זה טבעו של המיינסטרים בכל מקום, להנהן ולחייך לכולם.

"אבל הדימוי של העולם המחשבתי בכיפה הסרוגה הוא הרבה יותר יצרי ורעשני, ההתנהלות הפנימית מרתקת. העולם הזה הרי עבר בעשרים השנים האחרונות מהפכים משוגעים לגמרי. זאת קבוצה שמידת ההשפעה שלה על החברה בכלל היא הכי דרמטית בישראל. אתה זז איתם ימינה – הכול זז ימינה, אתה זז איתם שמאלה – הכול זז שמאלה. זאת קבוצה שמשנה חיים, משנה מסלול, משנה תנועה. אז בכזה מקום לגלות שכל האמצע הוא בור – זאת הייתה הפתעה מאוד גדולה.

"אני אציג את זה מכיוון אחר: להבנתי המהפכה הנשית בכיפה הסרוגה נמצאת כבר לקראת הסיום שלה. כעת זה רק חלחול פנימה ועבודה על הצעירות שימשיכו את הדרך. אתה רואה בסרט דמות כמו הרבנית מלכה פיוטרקובסקי שהיא תלמידת חכמים ויחד איתה יש קבוצה גדולה מאוד של מנהיגות פמיניסטיות־אורתודוקסיות. קבוצה שאין לה מקבילה בחברה החילונית כקבוצה אינטלקטואלית. יש יחידות, כמובן, בעולם החילוני, אבל יש כוח גדול הרבה יותר בהתנהלות הקבוצתית והקהילתית של הנשים הדתיות, והכוח הזה מאפשר להכפיל את ההישגים כל הזמן. עכשיו, מצד שני, אתה רואה את המורדות שהדת מתגלגלת אליהם בשנים האחרונות, כמו להיכנס לחיבור כזה עם האדמה או היחס לשאלת בית המקדש והעלייה להר הבית היום. בהגדרות שלי זה מגיע לרמה של עבודה זרה".

הרב אליקים לבנון (צילום מתוך הסרט)

אבל אתה מבין את הבעיה של אנשים כמוני עם מה שאתה אומר. אני לומד קולנוע במקום חילוני כמו "סםשפיגל", אבל באותה הנשימה עליתי להר הבית כמה פעמים בחיי כאדם דתי. אני מקשר את העלייה להרלסוגיות של כנות דתית, לא פוליטית.

"אני מבין לגמרי , ואין לי שום בעיה עם הרצון שלך. אבל הנושא של הר הבית הוא לא נושא של חופש הדת או חופש הביטוי. הנושא הוא האם אני רוצה לבנות את בית המקדש על כיפת הסלע מחר".

אבל אני לא רוצה לבנות מחר את בית המקדש על כיפת הסלע ואני כן רוצה להתפלל שם.

"אז אתה טועה כשאתה חושב שהדרך שבה אתה הולך עכשיו לא מגיעה לשם בסופו של דבר. אני מכיר את הנושא של הר הבית טוב, גם מעל וגם מתחת. יש לי בהר עניין היסטורי, ארכיאולוגי וחברתי עצום. דתי־ לא. עליתי עם לא מעט אנשים להר הבית וראיתי את החיל והרעדה – זה לא משהו שאני לא מבין אותו. אבל אתה ולא מעט אנשים אחרים לוקחים את הנושא של הר הבית כאלו יש כאן קיפוח דתי – וזאת שגיאה.

"יש הסכם מדיני חתום בין ישראל לבין ירדן. ההסכם הזה מגדיר את ירדן כמי שיש לה קושאן על הר הבית יחד עם עוד דברים. אתה לא יכול להפר את ההסכם הזה, כי הפרה שכזאת לא מקובלת על אף אחד מראשי מערכת הביטחון בשלושים השנים האחרונות. אתה יכול להגיד: אותי לא מעניין הביטחון, אני רק רוצה להתפלל שם. אבל זאת סוגיה מדינית דרמטית. השאלה היא מה יותר כבד: סוגיית חופש הדת שלך או הסוגיה המדינית־ביטחונית. לפי דעתי – אתם השתגעתם לגמרי. משקל הנזק הוא עצום. זה מתכון לקטסטרופה בשם האלוהים".

יהודה עציון וישראל אריאל אומרים לך בסרט שהאלוהים שלהם הוא לא אותו האלוהים של המוסלמים. ממש"אלוהים אחרים" כשמו המקורי של הסרט.

"ההבנה שאין הסכמה על מונותיאיזם, שיש התנגדות למונח בכלל, הכתה אותי בתדהמה. היה שם קטע חזק מאוד עם יהודה שנולד מתוך הרגע: השיחה על הר הבית והמוסלמים מתרחשת כשברקע קריאות 'אללה אכבר' של המואזין. אנחנו עומדים שם מול כל הרובע המוסלמי ואתה מבין שיהודה רוצה להזיז אותם לטובת בתים לסנהדרין ולהקמת 'קריית הממשלה' המחודשת. עוד הוא מתאר את זה והמאזין מתחיל ב'אללה אכבר'. באותו רגע שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם המוזיקה – כי אני לא מכיר בנאדם שהמוזיקה הזאת לא תופסת אותו, לא יעזור לאף אחד כלום – ויהודה נכנס למבוכה, לגמגום. הוא אמר: אם תכבו את המצלמה אני אגיד. בסוף הוא מודה שהוא אוהב את זה, רק שהנושא מפריע לו".

ויש בסרט גם את אליעז כהן שחותר, בדרכו של הרב מנחם פרומן, לסוג חדש של דו־קיום אמוני.

"נכון. אבל יש לא מעט קולות של חברים שגוברים ואומרים 'יש רק אלוהים אחד והוא האלוהים שלנו'. זאת רגרסיה עצומה, עוד רגע אנחנו בחיתים ובאמורים. התפיסה הפרקטית הזאת של אנשים כמו יהודה, שאלוהים צמצם את עצמו עד לנקודת הסלע, והכול עובד רק על פי הקריטריונים המוכרים, היא מין הזיה פנימית שמקבלת ביטוי מעשי. אני חשבתי ככה גם על גוש קטיף. אמרתי שזאת הייתה הזיה גם ב'תפילת הנערות'".

נדמה לי ש"אני ה'" ו"תפילת הנערות" הם שני צדדים כמעט הפוכים. חוסר האונים שאתה מצלם בבית הכנסתבגוש קטיף מול צילום הפגנת הכוח של הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד.

"מה פתאום הפכים? לפי דעתי זה אותו קו. אתה צודק שבין הזכות של 'תפילת הנערות' לבין ההמולה של 'אני ה" – הים הגדול נמצא, אבל למרות זאת הם יושבים על אותה הסקאלה. ב'אני ה" אנחנו רואים אנשים שפשוט עוברים מהתפילה למשהו אחר ומעשי. מעשיות של עבודת האלוהים. כל אחד מהאנשים בסרט עובד במה שהוא דיבר. מיכה גודמן אמר לי: 'אצלנו יש גם את תפילת הנערות וגם את הרב גינזבורג'. בעיניי, גינזבורג הוא הרגע שבו המגמה של 'תפילת הנערות' מקבלת סטייה, מוטציה. אני בגינזבורג רואה הידרדרות, גזענות. ישראל אריאל לא מסתיר בסרט את דעתו החיובית בעיקרה על המטווח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אני רואה בזה סטייה מהאמונה כמו שאני מבין ולמדתי אותה.

"למען האמת, הייתי בטוח שישראל אריאל יכחיש בכלל את העיסוק באפיקורוס, במסגרת הדיון על 'מה ייעשה בגוי'. הוא לא הכחיש. להיפך, הוא הגן על עצם הדיון, כאילו מדובר בתיאוריה בלבד, והוסיף ואמר שהאפיקורוס מאיים עליו יותר מן הפלשתיני – כדי להמחיש את עוצמת האיום. שים לב, ח"כ אלעזר שטרן הואשם בדיוק בפשע הזה במודעות רחוב ובעיתונים, וגם נקבע שם מה עליו לעשות כדי לחזור בתשובה.

"אני כבר חציתי את גיל 60, די והותר כדי לדעת שאחרי האות אל"ף באה האות בי"ת ואחריה גימ"ל. גינזבורג ואנשיו, בדרכם, הכריזו על 'מלחמת דת' בשקט בשקט. ואם לא ירגיעו אותם מהר מהר, תהיה התנגשות בין החילוני לקנאי. אנחנו יודעים היטב מה יהיה בסופה של ההתנגשות הזו. היינו שם".

אי אפשר להסביר את המשיכה של צעירים לרב גינזבורג בלי לחזור לדברים שאמרת קודם על האנמיות שלהמיינסטרים. הוא מושך כי בניגוד אליהם הוא לא עסוק בלהתנצל ולהתנחמד כל הזמן. הוא לא מפחד. מלכהאומרת לך לקראת הסוף שהיא מפחדת ממה יגידו.

"אנחנו בבעיה מנהיגותית קשה בכל החזיתות, בכל מיני רבדים ובכל מיני מגזרים. היו לי גם שיחות עם אנשים מבורגני ההתנחלות – אבל זה היה בדיוק כמו לדבר עם אנשי גבעת שמואל. מלכה פיוטרקובסקי מייצגת בסרט גם אותם, וברצון ובצורך שלה להיפרד יש תשובה מסוימת שכנגד. אבל זה כנראה לא מספיק".

רינו צרור ויהודה עציון על קרע הר הבית

רינו צרור נולד בשנת 1953 להורים שעלו מטריפולי, בירת לוב. למרות הזיהוי התקשרותי התופס אותו כמעין "מותג פריפריה", צרור גדל באזור הטוב של רמת גן, רחוב ביאליק של שנות השישים, אבא קבלן, אמא עקרת בית, עולם בורגני. אביו וסבי היו חברים טובים עוד מטריפולי, אחר כך גם שכנים בארץ.

"יש לא מעט תל־אביבים, נשמות אחד אחד, שעד היום יכולים לשאול אותי; 'תגיד רינו, נולדת בדימונה?', או; 'איך היה לגדול בבית שאן? קשה?'", צוחק צרור. "השאלות הללו באות מתוך קימוץ העורקים של בני האדם. הם חושבים שאם אתה בעד משהו, המשהו הזה ממילא שלך; בטח יש לך קשר אליו. אולי אתה אח שלו, אולי זה הכסף שלך. אבל אצלי אין שום קשר בין הדברים. הבית ברמת גן היה מלא כל טוב. קיבלתי הכול עוד לפני שביקשתי, לקח בדיוק שלושים שניות עד שהגיע מה שרציתי. במיוחד בשלושה תחומים, שלושה מרכיבים שאין עליהם בכלל ויכוח או דיון: ספרים, בגדים ומזון. הייתי מקבל בדואר את כל עיתוני הנוער של אותם ימים, ומגיל עשר גם כתבתי בהם ככתב־נוער. ערמות של עיתונים. ההורים שלי היו חותמים לכל סוכן ספרים שהסתובב ברחוב. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, אתה הרי מכיר את דור ההורים האלה בדיוק כמוני".

אני תמיד תוהה על הקפיצה הזאת שלהם מטריפולי לישראל, לתוך עולם חדש עם הגדרות חדשות לחלוטין.

"זה דור הורים שעזבו את טריפולי במודעות מלאה, והתכוונו במודעות מלאה לתת חופש לילדים שלהם. חד משמעית. אני מכיר את ההגדרות האלה, שמעתי אותם מדברים את זה. אני זוכר התוועדות מהסוג המטורף – עם ערק וכל השטויות האלה – של אבי ושל סבך ועוד שניים. אני זוכר שהם דיברו שם על חופש, על זה שקשה להם לדמיין את החופש של הילדים שלהם, שלא קל להיתקל בחופש הזה. היה להם קשה איתנו, אנחנו היינו חוצפנים והפער היה גדול. אבל ההחלטה שלהם הייתה לתת חופש – גם כי משום כך הם עשו את כל הדרך לכאן, לאפשר להם ולבני ביתם עצמאות מלאה. רק היום בשחזורים שלי בראש אני יודע להבין את גודל ההחלטה".

ומצד שני; יש גם עולם של מסורות, שבית הכנסת הוא אחד הסמלים שלו. עד היום אנחנו נפגשים לפעמיםבבית הכנסת "יד הגיבורים" ברמת גן.

"אני בא משם – אחרי שישה חודשי לימוד אצל ציון בדש החזן לקראת בר המצווה, רק כדי שלא לשגות באף תו מן הפרשה וההפטרה, שאלוהים ישמור – אתה שם. בן למקום. אבל אצלי תפילה ואמונה זה היה ליד הבית. לא ממש בתוך הבית שלי. זה היה בבית של סבא ובבית של סבתא. זה פחות בבית שלי. אבל אתה לומד להכיר את בית הכנסת והמקום לבדו מייצר עניין עצום במוזיקה ובחיבורים ובממתקים. בית הכנסת זה מקום ששואב אותך ולא מקום שמרחיק אותך. ויש גם הצרכים שלך כבנאדם – בסוף־סוף, כשאתה מסתכל על החיים, הם לא שלאגר גדול – אתה צריך להישען פה על משהו, על משהו".

ומה אתה לוקח מהמטען הזה?

"מגיל צעיר אני לוקח את דברי הנביאים, כל פעם בהתאמה לגיל. זה תופס אותי גם שכלית וגם רגשית. בפעם הראשונה שלמדנו את עמוס אני כמעט התעלפתי, וזה היה בגיל עשר או אחד עשרה. מאז התחלתי לחורש באופן עצמאי. ענינה אותי התפיסה שלהם, הצעקה. זה גם, כמובן, פונקציה של מורים וכל אחד מהם מרגלית ויהלום. התפיסה שלי גם היום מרוכזת בנביאים. שם אני מקבל את מה שאני שחושב שאמור להיות ה'אור לגויים'. אני זוכר שבגיל צעיר הרגשתי חזק מאוד את הבדידות של הנביאים. הם היו בודדים. במחאה החברתית שהייתה בקיץ לפני שלוש שנים אמרתי שאם עד עכשיו שמענו צעקות של צדק חברתי רק מבנאדם אחד בתקופה: פעם עמוס, פעם ירמיהו – פתאום אנחנו מקבלים 400 אלף איש ביחד. זה נס. אני שם, זאת האמונה".

זאת אמונה אחת. כלומר, בתוך המרחב היהודי יש מוסר הנביאים וגם, למשל, פרקטיקה הלכתית

"בואו נעשה הבחנה בין 'אמונה' לבין 'דתיות', בין תחושה רליגיוזית שמתקיימת אצל קבוצת אנשים לבין ההנחיות הדתיות שנוצרו באלפיים שנות רבנים שאתה שם לי עכשיו על הראש. אני בעניין הזה עושה הבחנה. קורא הרבה יותר חומש ותנ"ך מאשר משנה או הספרים שבאים אחר כך. קראתי לאחרונה את 'הנאום האחרון של משה' שכתב מיכה גודמן בהתפעלות גדולה. אני מזהה שם המון אומץ, הבנה מרתקת של משה כדמות. זה נאום מלא תובנות שרלוונטי לנושא האמונה גם היום. אבל אתה מסבך אותי, אמונה היא לא דבר שאני יכול להגדיר לך אותו ברמה של 'הגדרה'".

איך אתה רואה את האמונה שהובילה את אבא שלך וסבא שלי לעלות לארץ?

"אני חושב שזאת אמונה שטבועה אצל בני הדור שלי, דור ראשון למהגרים, ואני חושב שיש לזה המשך גם בדור הבא. האמונה היא אלמנט או חלק מתוך הקיום. יכול להיות שבמהלך הדרך אתה תריב איתה, תתכחש לה, תבעט בה בכל מיני כיוונים – אבל קיבלת אותה עם חלב האם.

"האמונה הזאת חוזרת לשאלה מה היא הציונות של המזרחיים לעומת הציונות של האשכנזים. יש ספר ענק שכתב ד"ר יצחק בצלאל, חוקר יהדות המזרח, בשם 'נולדתם ציונים'. הוא מביא שם מפגש בין סוקולוב לבין, נדמה לי, הרב בכר של יפו, סביב שנת 1925. הרב בא בטענות לסוקולוב על הגיוס שהציונים עושים באירופה, ושואל אותו למה הם לא עושים אותו דבר במגרב ובמצרים וכו'. סוקולוב עונה לו את התשובה שנתנה לי את הפתרון לשאלה 'מה אני'. הוא אמר לו: אתם נולדתם ציונים, אנחנו לא צריכים לעשות אצלכם שום עבודת שיווק.

"כשאני הולך לאבי וחבריו אני מבין בדיוק על מה הוא מדבר במשפט 'הם נולדו ציונים'. גם אם לא הייתה לך כיפה על הראש – היה לך חיבור בין ציון לבין ריבונו של עולם ובין ירושלים. זה חיבור של עצמאות וזהות וחופש. אני נולדתי לזה לחלוטין. אצלי ציונות זה לא בן גוריון, ולא כל מה שנעשה בשמה בימים אלה. ציונות זה ציון. זה אבא, שמעפיל לישראל ומתחיל את הדרך בשחייה בים. זו אמא, שזורקת רימון הרתעה כבר בטריפולי, במסגרת כוח ההגנה של היהודים".

הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד

בעשור האחרון מתרכז עיקר הפרופיל התקשורתי של צרור ברדיו ובטלוויזיה: הוא מגיש בגלי צה"ל את תוכנית האקטואליה "מה בוער" בימי חמישי ובמוצאי שבת את תוכנית "הולך בחצות". מלבד הסרטים התיעודיים, התלתלים שלו נראו על המסך גם כמנחה תוכניות טלוויזיה. אבל צרור, לפני הכול, הוא אמן המילה הכתובה. הטקסטים שלו מביאים איתם ארבעים שנות כתיבה ועריכה בתפקידי מפתח בעיתונות הישראלית.

נקודת הפתיחה העיתונאית שלו הייתה מערכת "העולם הזה". "למה העולם הזה? כי הייתי קורא אותו קבוע בכל שבוע" אומר צרור, "הוא היה היחיד באותם ימים שמגיב למציאות וגם היחיד שמדבר בשפה שלנו. פיתחתי עוינות גודלה לעיתונים הנפוצים של אותה תקופה, שהביאו בכל סוף־שבוע סיפור של שישה עמודים מוורשה או קושטא, חומרים עבשים. אהבתי לקרוא את אבנרי, כמו גם את דן בן אמוץ ואת עמוס קינן שידעו לדבר את השפה". גם היום עניין השפה נשאר רגיש אצלו, והוא "מקפיד לדבר בצורה כזאת שגם בני ה־25 יבינו".

צרור מגיע למערכת "העולם הזה" כבר בחופשת השחרור שלו, אחרי שירות צבאי בצנחנים. הוא מבקש להצטרף, ואלי תבור, ראש מערכת העיתון, שולח אותו לטסט עיתונאי ראשון: סיפור קצר על ילד בשם "אלי אלי" שנוסע לאילת. צרור מתקבל ושלושה חודשים אחר כך פורצת מלחמת יום כיפור. "המלחמה" בשפתו של צרור, קו הגבול שחותך את מה שקדם ואת מה שעוד עתיד לקרות, מלחמה שבוערת בו עד היום.

לפני כשנתיים ערך תוכנית אישית ויוצאת דופן על חווייתו מהמלחמה בשם "והחולם נפל פצוע" (על התוכנית זכה בפרס מפקד גלי צה"ל). צרור חוזר שם אל סיפורו האישי: הוא יורד עם חברו לצוות "העולם הזה", הצלם רמי הלפרין, לחזית המצרית בסיני. השניים מתעדים את מראות הקרב; צרור במילים והלפרין במצלמת ניקון. הם מצטרפים לכוח הנגמ"שים של שלמה לוין, שמנסה בעיקר לחלץ את כוחותינו. דקה לפני צליחת תעלת סואץ הם יוצאים לסיור בנגמ"שים נפרדים. "רמי לא חוזר מהסיור הזה, ואני נוסע לבד למרכז להודיע להורים שלו, למערכת".

אתה נוסע להודיע? אין קצין נפגעים מצה"ל? משהו?

"הם לא יודעים שאנחנו שם. אנחנו לוחמים ואין שמות. אין חיול. אין דסקיות. הרגו אותנו שם. אתה חווה את החורבן וזה משנה את התמונה שלך. אתה מזהה שהגווארדיה ברמה הכי גבוהה מרמה אותך – הגווארדיה הצבאית והגווארדיה המדינית. יש לי מאז הכרה שאני לא מאמין להם, לא יכול לסמוך עליהם. אני קם בשנתיים הראשונות ועשרה חברים קרובים חסרים. אין סליחה פה, אתה יודע".

נדמה שמשהו מתחושת חוסר האמון כלפי המערכת מלווה אותך עד היום. ההתעסקות שלך בנושאיםחברתיים היא גם משם, לא רק מתודעת הנביאים שדיברנו עליה קודם.

"אני כל הזמן בוחן, מאז ועד היום. ונכון, גם היום אני לא מאמין להם. יש כאלה שאתה יכול להרשות לעצמך להאמין להם, יש טובים, גם עכשיו. אבל לא בהנהגה. אתה רואה שהם משחקים את המשחק הפופולרי. בנט כמו לפיד. יש כאן המון פעמים הונאה של הציבור. אני מת מזה. אכפת לי. אין עבודה תקשורתית שאני עושה שלא אכפת לי ממנה או מהסיטואציה. אני חרד לקיומו של המקום הזה, ואנחנו מחויבים לשמור על שקיפות המעשה והמחשבה. אמרתי דברים דומים גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בשנה שעברה".

שם זה היה מאוד אופטימי. יש לך מאמר מוכר בשם "הריבונות השלישית איבדה שליטה", שם אתה משווהבין הריבונות הראשונה לבין הריבונות השנייה ובין שתיהן לשלישית, ומוצא שישראל הריבונית והעצמאית לאחצתה מעולם את גבול 85 השנים.

"הביולוגים יודעים לספר שבמהלך השנה יש כל מיני זיווגים ועניינים שמביאים לעולם סוג של חיים חדשים. העולם מייצר כל יום עולמות קטנים חדשים. זיווג של זה עם זה, וירוס כזה וחיידק כזה ובעל חיים אחר. עכשיו, הביולוגים לא מוכנים לבדוק את הדברים החדשים האלה אלא רק אחרי שלושה דורות – כי רק אחרי שלושה דורות אתה יכול לבוא ולהגיד שהאורגניזם החדש הזה שרד במציאות הקיומיות ויש לו חיות. ומהרגע שיש לו חיות משל עצמו – אתה יכול להתחיל ולבדוק אותו כמו שצריך.

"אנחנו בדור השלישי של המדינה, ואני אומר לך שאם אנחנו לא נהיה בפוזיציה של מה שקרוי 'תורת הנביאים' – אין מצב שהמקום הזה יחזיק מעמד. לא נחזיק מעמד כי המקום הזה לא יהיה כדאי. אנחנו הרי שתולים פה – מאז אברהם ועד היום תמיד הגענו ממקום אחר למקום הזה. תורת הנביאים היא הדרך היחידה להחזיק כאן מעמד. אני מסתכל על הפוליטיקה של היום ואני חושב שהיא מסכנת אותנו".

יש לך מחשבות לעשות את הצעד אל העולם הפוליטי?

"אני 40 שנה מתעסק בתקשורת, ראיתי את המעגלים חוזרים על עצמם עוד פעם ועוד פעם. יש שאלות על ההבדל בין היכולת לראות, לתאר ולהזהיר לבין המעשה הפוליטי. אני לא בטוח שאני יודע לעשות את המעשה הפוליטי. אני לא יכול לעמוד בצפרדעים שפוליטיקאי צריך לבלוע כדי להסתדר. זה עולמות שונים. אני שלם מאוד עם המעשה שלי על כל הרבדים שלו. אין בי הצורך הזה להיות בכנסת כדי לנסות לחוקק חוקים. אבל כן יש בי צורך מאוד גדול עכשיו במהלך יותר מעשי. אולי מהלך פחות 'מתאר'. זה צורך שאני מרגיש אצלי, נגיעות כאלה שבאות בתגובה לגודל המצוקה. אני אתן לך דוגמה: אני רואה כעת את עוטף עזה, ויש לי תחושה שרק לדבר על זה לא מספיק".

אז מה אתה רואה את עצמך עושה?

"אני לא יודע לענות. אבל אני מרגיש שכמה שאנסה מהצד שלי לדבר עליהם ולהשמיע את קולם – זה לא מספיק. יש שם חבל ארץ בסכנה גדולה מאוד. איך מתייחסים לזה? איך אני מתייחס לזה? אני צריך להיות עם עצמי עוד קצת ולדעת בדיוק".

"מלך היהודים" – ראיון עם יאיר קדר בעקבות סרטו על ביאליק

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, תחת הכותרת "היהודי האהוב בדורו", 6.6.2014]

"הילד מהשטייטל שהפך למשורר לאומי". חיים נחמן ביאליק

לפעמים, כשמזדמן לי לעבור ברחוב בלפור בתל אביב, אני מביט באולם "אוהל שם" שניצב שם בבניין מספר שלושים, ומבכה את הירושה שיכלה להיות לי. סבא של סבתי, הנדבן והתעשיין הציוני־אמריקני שמואל (סם) בלום, תרם את המגרש ואת הקמת האולם הגדול שבו לכבוד יובל השישים של חיים נחמן ביאליק. אקט של הערצה גדולה למשורר, שתחת חסותו נערכו במקום מפגשי "עונג שבת" (היום משמש האולם כמשכן "תיאטרון אורנה פורת", וכך קרסה ההזדמנות שלי לנכס בתל אביב).
באחת התמונות שמסתובבת במשפחה נראה ביאליק נואם בטקס הנחת הפינה לאולם שנתרם לכבודו והוא נראה מאושר, הן מהנדבה והן מהנאום. אבל אחרי צפייה ב"מלך היהודים", סרטו החדש של יאיר קדר על חייו של ביאליק, אני מתחיל לתהות למי להאמין: למראה העיניים של התמונה המאושרת או לכתביו הפרטיים של ביאליק, שמוקראים בסרט בקולו של חיים טופול, ובהם הוא מתאר כמה היה מאוס עליו הצורך לנאום ולשמש "סמל לאומי" של העם היהודי.
כשאני שואל את קדר על העניין, הוא טוען שלא צריך להאמין בהכרח למילים הברורות שכתב בנושא. "ביאליק מתַקשר הרבה פעמים דרך תלונות", אומר קדר בראיון שמתקיים יום לאחר הקרנת הבכורה של סרטו בפסטיבל "דוקאביב", "הקיטורים הם מרכיב תרבותי אצל הרבה רוסים באותה תקופה. ההצגה של 'אני לא רציתי בכבוד, זה נכפה עליי'. מין משחק בסגנון שדומה לשמעון פרס. אבל ברור שהיו לביאליק יחסים אמביוולנטיים עם היותו איש ציבור. זה החמיא לו והעיק עליו בו זמנית. אנחנו רואים בסרט את השלט שנתלה על יד ביתו, שמבקש להגביל את שעות הביקור אצלו לימים ולשעות מסוימים. אנשים רצו שהוא יצא מהבית בשביל שיוכלו לרקוד סביבו 'הורה'. הוא היה היהודי האהוב בדורו. העובדה שסבא שלך בוחר להקדיש ליום ההולדת שלו אולם גדול מעידה על הערצה יוצאת דופן. 100 אלף אנשים נכחו בהלוויה שלו בשנת 1934".

"מלך היהודים" הוא הסרט השלישי של קדר במסגרת פרויקט "העברים". קדמו לו הסרטים "לאה גולדברג בחמישה בתים" (2011) ו־"7 הסלילים של יונה וולך" (2012). בדומה להם גם כאן מובאת הביוגרפיה של המשורר בשילוב אנימציה יפהפייה, ראיונות עם חוקרים (כמו חיים באר, זלי גורביץ', אריאל הירשפלד, דן מירון, ארי אלון, חביבה פדיה ואחרים) וגם ביצועים מחודשים לשירי ביאליק בביצוע נינט טייב. התוצאה המרשימה מבקשת ומצליחה לגאול את ביאליק מהפסל שבו התאבנה דמותו שלא בצדק.
"ביאליק הוא המשורר העברי הגדול הראשון", אומר קדר, "ראש וראשון למשוררים שיבואו אחריו. היו לפניו פייטנים גדולים שכתבו בשפת הקודש, כמו משוררי ספרד, אבל הוא פותח את תקופת השירה העברית. והוא סובל משימוש יתר; מניכוס מילים שלו בנאומים של פוליטיקאים, מאימוץ גדול שלו בידי הממסד. זה דבר לא פשוט ליוצר ולפעמים זה יוצר חיץ בינו לבין הקהל, שלא קורא אותו כי הוא מחשיב אותו כממוסד. וחבל, כי המדף שלו הוא המדף הכי יפה של התרבות העברית החדשה. צריך כמובן לגשר על פערים גדולים כשניגשים לביאליק. כשיצאתי לתחקיר ולמסע הביוגרפי של הדמות שלו יצאתי לעולם אחר, וצריך לייצר את זה גם אצל הצופה. אפילו מהדברים הפשוטים: ביאליק בא מעולם של כרכרות וסוסים, ואחר כך עובר לחשמליות באודסה. זאת תודעה אחרת. צריך לאהוב את העבר, לאהוב מסעות לעבר, בשביל להיכנס לזה".

אחרי הצפייה יש תחושה שהניכוס שלו כ"יהודי חדש" לא מוחלט כל כך. באחד הרגעים היפים בסרט מקריא זלי גורביץ' את פתיחת השיר "ים הדממה פולט סודות". בהתחלה הוא מקריא אותו כמו שיהודי דובר עברית ב־2014 קורא אותו ומעיר שזה נשמע כמו סלוגן של "שייטת 13". אחר כך הוא מקריא אותו כפי שביאליק קרא את השיר: בהגייה אשכנזית שמשמשת היום רק יהודים־חרדים, ופתאום המוזיקה של השיר נשמעת שונה, כבר פחות "היהודי החדש" שנולד מהים.

"ביאליק מציג את המעבר. הוא היה סמל הציונות, אבל גם האיש שמביע סימפתיה ליידיש, למשל. בשנת 1926 הוא עורר סערה כשאירח סופרי יידיש חשובים כמו י"ל פרץ ושלום אש. צעקו עליו – איך אתה לא מגן על העברית? אני חושב שהמפגש איתם התאפשר לו בגלל שהוא פעל בתקופה של פרה־מדינה. לא בטוח שזה היה עובר אחר כך".

איך מתחילים לעבוד על סרט על ביאליק, מבחינת הנרטיב של הסרט?

"עבדתי בשיתוף פעולה עם האנשים המרכזיים בחקר ביאליק. אבנר הולצמן שימש מין יועץ מלווה לסרט, ואריאל הירשפלד סייע בשאלת בחירת השירים שחשוב שיופיעו. דרך ההדרכה של הולצמן הגענו לנרטיב המרכזי של הסרט, שאפשר להגדיר אותו כנרטיב 'הברווזון המכוער שהופך למלך'. הילד מהשטייטל שנראה כמו סוחר ובונה לעצמו שם של משורר לאומי כמעט מאפס. אחר כך, כשהוא עם השם המחייב, הוא צריך להתמודד עם דיכאון, עם מערכת מסובכת של יחסים עם נשים, וגם עם השתיקה שלו כמשורר. כמו בסרטים הקודמים, אנחנו מתחילים ביום שהוא נולד ומגיעים עד היום שבו נפטר, ולא עוסקים בשאלת ההתקבלות שלו. בסרט אני שם את הביוגרפיה של הדמות במרכז".

אחד הדברים שהפתיעו אותי בסרט הוא היעדרה של התקופה שבה למד ביאליק בישיבת וולוז'ין. שם כתב את "אל הציפור" ומאוחר יותר התייחס לתקופה הזו ולעולם בית המדרש בשיר "המתמיד".

"היו שנים עשר בתים אפשריים בחייו של ביאליק, ובסופו של דבר היינו צריכים לוותר על חלק מהם ולבחור מה להכניס לסרט של 60 דקות. עשינו כבר אנימציה לוולוז'ין אבל זה ירד בסוף. צריך לזכור שבמבט על הוא למד בישיבה רק כמה חודשים. היו עוד ויתורים בסרט – ויתרנו על מאהבות ומחזרות, וויתרנו גם על תקופת ברלין של ביאליק, בעיקר בשל חשש לבלבול של הצופה. בסרט המהלך הוא מאודסה לארץ־ישראל, בלי גרמניה. הסרט הוא תמונות מחיי ביאליק, לא הסיפור השלם, לא אנציקלופדיה".

ביאליק פעל בתחילת המאה ונפטר ב־1934, כך שניתן להניח שלא היה לך הרבה חומר מצולם להשתמש בו.

"בדרך כלל אבני הבניין של סרטים בסגנון הזה הם חומרים מצולמים ומוקלטים של הדמויות, אבל אין הרבה חומר גלם מביאליק, ומה שיש שוכפל בסרט. אגב, גם אצל לאה גולדברג, שנפטרה מאוחר יותר, המצב לא היה יותר טוב. אבל במקרה של ביאליק אין בכלל אנשים שהכירו אותו, כולם מתו. במהלך התחקיר לסרט שמעתי שקיים ציטוט באחד הספרים שנכתבו על ש. אנ־סקי שלפיו ביאליק הוקלט בעודו מקריא בקולו את 'הדיבוק' בעברית. ממש אוצר. לקח זמן לאתר את החוקר שכתב את הספר, ולבסוף הוא סיפר שלא שמע את ההקלטות בעצמו, אבל ידע שהן נמצאות בספריית ורדנסקי בקייב. אנחנו אחרי מסך הברזל, אז אפשר כבר לברר את זה, ואחרי תכתובות רבות התקווה נגנזה בבוקר מאכזב אחד. לודמילה מהספרייה ענתה שההקלטות נערכו על צילינדר של פונוגרף – מין שיטת הקלטה על גלילי שעווה שהמציא אדיסון – והם למרבה הצער לא שרדו. השעווה נמסה ואיתה נעלמה גם ההקלטה, כנראה היחידה של קולו של ביאליק”.

האנימציה הרבה שבסרט באה לכסות על היעדר חומרים מצולמים או שאתה רואה בה אלמנט של לכתחילה?

"האנימציה היא ביטוי של החופש של הסרט, ומהבחינה הזאת היא לא באה כתחליף לחומר תיעודי חסר, אלא באמת לכתחילה. אצל ביאליק זה היה אתגר מיוחד כי מיטב המאיירים והמעצבים היהודים־ציונים כבר עסקו בדמותו במשך חמישה דורות, והיה צורך בתחקיר ובהרחבה של הדמות שלו כפי שהיא עוצבה באיורים האלה".

אני מרגיש שהאנימציה כאן הלכה שלב אחד קדימה מהסרטים הקודמים. למשל כשאותיות דף הגמרא מתגלות כאנשים.

"הרעיון שאתה מדבר עליו בא מהשפעת העבודות של האמנית מיכל רובנר, וגם מהספר 1Q84 של מורקמי. עבדתי על האנימציה עם האנימטור ירון שין, המכונה JEWBOY, וחיפשנו דרך לקשר בין אנשים לאותיות. היה אפילו ניסיון שכל אות בשורה של שיר תהפוך להיות דמות – האנשה של אותיות – אבל זה התגלה כבלתי אפשרי, כי לא היה אפשר לקרוא את זה. בסופו של דבר עבדנו בימי צילום עם מסכים ירוקים, הבאנו אנשים והשתמשנו בתנועות שלהם כשהם מתפללים או הולכים בשביל ליצור את האנימציה”.

יאיר קדר, יליד 1969, הגיע אל הקולנוע הדוקומנטרי אחרי קריירה ארוכה כפעיל חברתי וכעיתונאי. בעבר הוא ערך את המגזין "מסע אחר" ואת ירחון הקהילה ההומולסבית "הזמן הוורוד". הוא מעיד על עצמו שתמיד רצה לעשות קולנוע, "אבל רק בגיל ארבעים הגיע הסרט הראשון". לאור השליטה שלו במדיום הקולנועי, מפתיע לגלות שהוא לא למד מעולם קולנוע בצורה פורמלית, ואת הפערים הוא משלים בעזרת אנשי המקצוע
שהוא מגייס להפקות.
ביאליק, כאמור, מצטרף ליונה וולך וללאה גולדברג, כסרט השלישי בסדרת הסרטים שקדר הוא היוצר הראשי שלה. "הרעיון הראשוני היה ליצור פרויקט בן חמש־עשרה דמויות, כשביאליק ווולך מסמנים את הקצוות הכרונולוגיים", הוא אומר, "אבל היה קשה ללכת על זה מבחינת תקציב, וכשהבנתי את זה פירקתי את הפרויקט לחתיכות ובפועל הסרט על לאה גולדברג בא קודם. בחלום שלי זאת אנתולוגיית סרטים בלתי נגמרת על גדולי התרבות העברית, משהו כמו סדרת American Masters או סדרות סרטים דומות של ה־BBC. בעולם מתוקן ראוי ששירות הסרטים הישראלי או הערוץ הראשון ייתנו מימון מלא ולא חלקי למיזם הזה, שנתמך על ידי גופים אחדים אבל באופן מאופק יותר ממה שנדרש”. קדר רץ אחרי הערוץ הראשון כמעט עשר שנים, ובסופו של דבר הם רכשו את חמשת הסרטים הבאים בסדרה: זלדה (בבימויו של קדר; נמצא בשלבי עריכה מתקדמת), יוסף חיים ברנר, זאב ז’בוטינסקי, רחל (בבימוי סיון ארבל) ור’ דוד בוזגלו (בבימוי רפאל בלולו).

אתה בעצם קובע כאן קאנון חדש. למשל, בבחירה לשים את ר' דוד בוזגלו לצד רחל יש אמירה משמעותית.

"אני לא אומר שאני ראוי לקבוע מי בקאנון, וצריך לזכור שתמיד תהיה שאלה של ייצוג בדברים כאלה. כל הגמוניה וכל קאנון תמיד יותקפו, כשכרגע נדמה שהמותקפים הם מהצד הציוני והאשכנזי. הניסוי של 'העברים' הוא להביא קאנון שכולל יצירה עברית מודרנית יחד עם יצירה של פיוט, כמו למשל של בוזגלו. אני רואה את זה כהנעה הדדית, כהגדרה מחדש. אני שואל האם יש קאנון שבו זלדה ורבי שלום שבזי וז'בוטינסקי יכולים להיות בו ביחד בלי קבוצה שרוצה לרמוס ולהשתלט על ההגדרות. יש רשימה של דמויות נוספות שראויות להיכנס לפרויקט, וכשייגמר סבב העבודה הנוכחי נראה איך זה חי ולאן זה ממשיך".

קלוז-אפ נפשי: הרב מנחם פרומן, ר' נחמן וקורוסאווה

[פורסם לראשונה בynet ביום פטירתו הראשון של הרב מנחם פרומן]

רנן אמר שהוא רוצה שיבוא גם רב לכנס, ואני הצעתי את הרב מנחם.

רנן זה רנן שור, מנהל ביה"ס 'סם שפיגל' לקולנוע בירושלים, והכנס הוא כנס פתיחת השנה שעברה שהוא אירגן בסינמטק תחת הכותרת "הקלוז-אפ הקולנועי", אני הייתי בתפקיד עורך התוכן של האירוע, והרב מנחם פרומן היה הסוס הטרויאני שלי.

למדתי אצל הרב מנחם, רבה של ההתנחלות תקוע ורב בישיבת עתניאל כמה שנים, ומאז גררתי אותו לכמה אירועים. כדרכו – ובפרט אחרי שמחלת הסרטן פרצה בגופו – הוא אמר ישר כן. הרב מנחם היה מהאנשים שמגיעים. תמיד. אף פעם לא היה צריך לשכנע אותו. שאלתי אותו מה הוא רוצה להקרין לפני דבריו, והוא אמר; "משהו ממזרח אירופה, אולי מ'דקלוג' של קישלובסקי, אולי משהו של טרקובסקי". כמה ימים אחר כך הוא שינה את הכיוון הגיאוגרפי למזרח הרחוק: סצנת החיצים מ'כס הדמים' של קורוסאווה. "אחר כך" הוא אמר, "נדבר על ר' נחמן".

הרב מנחם פרומן. צילום: מרי צחי

"כס הדמים" (1957), סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה הוא אדפטציה חופשית ומדממת במיוחד ל"מקבת" של ויליאם שייקספיר. קורוסאווה לוקח את הטרגדיה הסקוטית אל יפן הפיאודלית של ימי הביניים, ובטכניקה משולבת ששואבת השראה הן מהמערבון האמריקאי והן מתיאטרון ה'נו' היפני המסתורי הוא מגיע אל סוף אלים, אכזרי ומהמם. את הסוף הזה – מכל הסרטים שנוצרו במאה השנים האחרונות – בחר הרב מנחם להקרין לפני דבריו.

צריך להזכיר שהנושא הרשמי של הכנס היה "הקלוז-אפ הקולנועי", ושבהקשר הזה "כס הדמים" הוא בחירה קצת משונה; בגלל כל ההשראה הזאת מתיאטרון ה'נו' יש בו מעט מאוד קלוז-אפים. מקסימום מדיום קלוז-אפ. "נדמה לי", אמרתי לרב מנחם בהיסוס טלפוני שבוע לפני, "שבסצנה שבחרת אין קלוז-אפ אחד מבחינה צילומית". הרב מנחם שתק קצת ואמר: "הקלוז-אפ שם הוא קלוז-אפ נפשי".

כעבור שבוע, בסינמטק ירושלים, הוא מחכה שיגמרו להקרין את מטווח החיצים על המסך הגדול – אולי הקטע הכי קשה שהוקרן באותו היום – ואחרי שתיקת ההלם שאחזה בקהל כשחץ אחרון פילח את צווארו של הגיבור ויצא מצדו השני, הרב מנחם עזב את כיסא הגלגלים בעזרת אשתו הדסה והועלה אל הכיסא שהונח במרכז הבמה.

הוא התיישב בלי להביט בקהל. הוא הביט בספר. תמיד כשאני חושב על הרב מנחם יש לו ספר ביד: 'זוהר', 'מי השילוח', 'ליקוטי מוהר"ן', 'משנה תורה', סידור. וכמו תמיד אצל יהודים אתה לא יודע מי שומר על מי – הספר על היהודי או היהודי על הספר. הפעם זה היה ספר נהדר של ד"ר צבי מרק: "התגלות ותיקון בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב", והוא בחר להקריא מתוכו את "מעשה משריון"  – סיפור קצר, גנוז וסודי של ר' נחמן מברסלב שעד למחקרו של מרק נודע ממנו רק משפט הפתיחה.

והנה, למרות הסוד, הרב מנחם מקריא את הנוסח המלא של הסיפור:

 "עוד דיבר עמהם אז, ואמר כשהולכים במלחמה לובשים שריון שקורין 'פנצר' ואעפ"כ אם יהיה מורה בהם ויכוונם למקום שאין מגיע שם השריון כי אין השריון מקיף כל הגוף, ואם יכוונו למקום שאין מגיע שם השריון או אם יהיו רובים בחזקה מאוד שישברו גם השריון עצמו אזי בוודאי יהרגוהו, אבל ע"י מה שעושין שריון שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה"

מילים סתומות. הפירוש המקובל לסיפור דורש אותו על סוד מצוות הייבום (מצווה המחייבת אדם לקחת לאישה את אשת-אחיו המת, אם זה לא הספיק להשאיר אחריו צאצאים), כפי שהוא מתואר בידי הדמות המסתורית 'סבא דמשפטים' בספר הזוהר. שם נכתב כי נשמת האדם המת בלא בנים מתגלגלת בבן שנולד אחר כך לאשתו שנישאה לאחיו ממצוות הייבום.

אבל הרב מנחם לא אמר את זה. הוא שתק. והקהל שתק. שתיים-שלוש דקות של שתיקה. ואחרי אנחה גדולה הוא סגר את הספר והתחיל לדבר. לא כולם הבינו שהאדם שעומד לפניהם מדבר עכשיו על עצמו, שהוא נע כבר כמעט שלוש שנים בין החיים והמוות.

הוא אמר: אדם יודע שהוא הולך למות. שימיו – מרגע שיצא מאוויר העולם ועד הרגע שיראה את האדמה מלמעלה – ספורים. ובכל זאת, אדם לובש שריון במלחמת החיים. אלא שהשריון לא מבטיח כלום. השריון לעולם לא יקיף את כל הגוף. תמיד יכול לבוא משהו גדול יותר שישבור את השריון לרסיסים, תמיד יישאר טפח לא מכוסה ודרך הטפח הזה יחדור החץ – ממש כמו בסרט של קורוסאווה שראינו עכשיו. אלו חייו של האדם; כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה.

ובכל זאת – אמר הרב מנחם אליבא דר' נחמן – יש תועלת בשריון. לא סתם לובשים אותו כשיוצאים למלחמה; השריון הזה (הוא הרים את ידו ממסעד הכיסא כלפי מעלה) יש בו כוח! אדם למרות אפסותו הגדולה לא באמת מת! "שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה".

"הדברים של ר' נחמן הם סוד" הוא אמר, "אבל מי שיקשיב להם טוב יצליח להבין. הייתי רוצה לשכנע אתכם שקורוסאווה הכיר את הסיפור הזה של ר' נחמן, אבל אתם כנראה לא תאמינו".

ארבעה דוברים אחרי הרב מנחם עלתה לבמה פרופ' חביבה פדיה. גם היא בחרה להקרין סצנה מסרט של קורוסאווה: "איקרו" משנת 1952. בסצנה מגלה הגיבור מפיו של הרופא שהוא חולה בסרטן, ובהמשך נראה ניסיונו להשלים עם מותו הקרוב, ומחשבותיו – שהופכות גם למעשים אקטיביסטים – להותיר חותם משמעותי בעולם.

הרב מנחם, שגופו העייף נאכל מסרטן בעודו מנסה להספיק כמה שיותר מחזונו הרוחני, ישב עם הדסה אשתו בשורה הראשונה והתרגש מהדברים. חביבה הפנתה אליו כל הזמן את המבט, כמו בדיאלוג פרטי. ידיעת המוות, היא סיכמה לבסוף, מכריחה אותנו להקשיב. ואני חשבתי שזה פחות או יותר מה שקרה לרב מנחם בשנתיים האחרונות, מאז שהמחלה התפרצה. אחרי שנים שבהם ניצב בציבוריות הישראלית והדתית כקוריוז, דמות שוליים סהרורית של מתנחל-פעיל שלום, משורר ללא קהל ואדמו"ר עם מעט חסידים – המחלה הכריחה אנשים להקשיב לו ברצינות בפעם הראשונה. ופתאום המעט הפך להרבה. השיעורים בתקוע, עם אהוד ואביתר בנאי וברי סחרוף הביאו המונים, המפגשים הבין-דתיים שלו כבר לא זכו לבוז.

הוא היה אמור ללכת בסוף סשן ההרצאות, אבל החליט לבטל את השיעור שלו בערב ולהישאר עד הסוף. בעשר וחצי בלילה, אחרי עשרות דוברים וסרטים, ואחרי שאמר לי שהוא התגעגע לקולנוע מאוד, קם הרב מנחם מהכיסא, לבש שריון והחל להתפלל ערבית לצד מוכר המזון העייף של הסינמטק. כמה שבועות אחר כך נפטר.

התפסן והשדה – על "המקוללים" של חגי לוי

יונה וולך, פנחס שדה, משה קרוי ואביבה אורי הם ארבעת היוצרים "המקוללים" של הבמאי חגי לוי, והוא יצא איתם למסע אישי ומטושטש גבולות

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב, תחת הכותרת "אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט"  24.1.2014]

והמקום קטן. ולחוץ. ומשעמם. והשאלות שלך קיומיות. אחרות. כולם מסביבך נראים אותו הדבר. אתה נער סקרן שקורא שרחוק – אבל לא רחוק מדי – יש עולם אחר. אנשים אחרים שחושבים מחשבות אחרות. אתה קורא אותם ועליהם בשקיקה, עוקב אחריהם דרך ערמות העיתונים של סוף השבוע. כותב משפטים חזקים שלהם על הקירות, במחברת, וחוזר אליהם שוב ושוב כמו מנטרה. אתה אומר לעצמך: מישהו "שם" יכול להבין אותי, אני לא לבד.

אחרי זמן אתה אוזר אומץ. נוסע ל"שם". לפגוש אותם, לעמוד מול דלת ולהסס אם לדפוק. הם פותחים והאור מסנוור: החיים שלהם מתנהלים בדיוק כפי שהם כותבים. אין פער. משלמים מחיר על האמנות. הם היו רחוקים ועכשיו אתה מתאבק באבק רגליהם. והם בני אדם. כמוני – כמוך. אבל טוטאליים. בלי הנחות. טוטאליים זה מושך.

עם השנים אתה מתרחק. הקשר נשמר, חלקית, אבל יחסי הכוחות משתנים. אתה בלימודים, משפחה, פרנסה, חיים. אתה רוצה שיהיה נוח, שיהיה נעים, מסודר. הם עדיין יוצרים. עדיין טוטאליים. אבל הזמן עשה להם רע. אתה מתבונן בהם בכעס. בעצב. בתימהון. לבסוף בחמלה ובהשלמה. הם גומרים לא טוב. לבד. אובדניים. נשכחים. מקוללים. אחר כך אתה עושה על זה סרט, או סדרה.

יהודה אלמגור משחק את פנחס שדה בסדרה.

חגי לוי, היוצר של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול" (שגרסתה הישראלית נמכרה לרשת האמריקנית HBO) בחר את ארבעת המקוללים שלו, ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער עם מצלמת הסופר־ 8 (שלא הייתה לו) ולצלם: הסופר והמשורר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והציירת אביבה אורי. כולם מתים. לאף אחד מהם אין יורש רשמי. הם נראים לא שייכים לישראל 2014. לוי חוזר אליהם בסדרה בת ארבעה פרקים (ואפילוג), כשהוא מצויד בביוגרפיה חדשה שמבוססת בקווים כללים על הביוגרפיה האמיתית שלו – נער דתי מקיבוץ שעלבים שהפך לאיש קולנוע. מהחומרים האלה הוא יוצר סיפור שיכול היה להתרחש לו ולהם לאורך השנים.

נדרש מאמץ מסוים לקבל את זה. עוד נחזור לכל שאלת הז’אנר של ”המקוללים”. בינתיים רק נבהיר שמדובר בשחזורים, לא בחומרי ארכיון. שחקנים משחקים את כל התפקידים (נטע שפיגלמן היא יונה וולך, איתי ברנע הוא משה קרוי). לוי משחק את עצמו, מהסס בקולו, לובש פאה על פדחתו כדי לשוות לעצמו מראה של אדם צעיר, אדם שפנחס שדה הופך אותו מבפנים כמו שהופכים גרביים.

שדה ( 1929-1994)  היה גיבורם של צעירים רבים, מאז פרסם את ספרו האוטוביוגרפי ”החיים כמשל” בסוף שנות העשרים לחייו. הפרק עליו שודר בסמיכות ליום השנה העשרים למותו ולפרסום היומנים האישיים שכתב (שטעימה מהם הודפסה גם במוסף זהלצד מאמר של אלחנן ניר). לוי מתמקד במוות ובעיסוק במוות שהקיף את שדה מכל צדדיו. הוא עצמו מגיע אליו כשבאמתחתו מחשבות נעורים אובדניות, ולאורך הפרק אנחנו רואים את בנות הזוג שלו שמות קץ לחייהם. ”עשרה אנשים קרובים אליך התאבדו”, מטיח לוי המבוגר והמפוכח, ”אולי אתה משפיע עליהם?”. התשובה של שדה מתאמצת לא להיות שיפוטית: ”הם אנשים רגישים. מגיעים אליי אנשים נפלאים, טובים… הצעירים הם החזקים”, הוא מזכיר, ”גם אתה היית פעם צעיר”.

שדה לקח את עצמו ברצינות תהומית. הטוטאליות שהוא מבקש רואה כל פרט בחייו כבעל משמעות מיתית. הארוחות פשוטות, הבית סגפני. הרוח גדולה. בניגוד למציאות העובדתית הוא מתכחש פומבית לכך ש”אכפת לו” מה אומרים אליו. שדה קורא ללוי המבוגר לחזור אל בקשת הטוטאליות שהייתה לו כנער. בשמה של הטוטאליות המחייבת הוא מוכן להעריך את היטלר מחד ואת הפנאטיות הדתית מאידך על פני ה”תל אביביות” שלוי המראיין הוא המייצג שלה כעת. ”מי שאומר שהמתים מתו”, אומר שדה, ”אינו יודע מה הוא שח. אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט”.
הפרק כמעט לא מתעכב על שיבתו של שדה אל העולם היהודי בערוב ימיו, אבל התיאור שאיתו בוחר לוי לסכם את מצבו של הגיבור הוא כותרת הספר שכתב שדה על הרבי מקוצק – אולי הדמות הטוטאלית ביותר בעולם החסידי – ”איש בחדר סגור, לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה”.

נטע שפיגלמן משחקת את יונה וולך

הפרק השני מוקדש ליונה וולך (1985 – 1944), שזוכה לאחרונה לאינפלציה קולנועית: בשנה שעברה יצא סרטו הדוקומנטרי הנהדר של יאיר קידר " 7 הסלילים של יונה וולך", בקרוב יצא "יונה", סרטם העלילתי של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי על שנות העשרים בחייה של וולך, ויש לפחות עוד שני פרויקטים נוספים בדרך.

לוי לא מחדש הרבה בהתבוננות בדמותה. הוא מנסה להבין את וולך, להבין את תת ההכרה שנפתחת כמו מניפה שלה, אבל הוא לא מצליח לפענח את המיסטיקה שלה. מי שלא שמע את קולו המתוק של אלוהים, לא יבין על מה היא מדברת. דווקא כשהיא משתמשת בתפילין באותו שיר מפורסם, ארוטי ופרובוקטיבי, משהו מהגירסא דינקותא של לוי הקיבוצניק הדתל"ש מתעורר. גם חבצלת חבשוש, אחת מנשותיו המתאבדות של פנחס שדה, חוזרת בפרק כשוולך (לכאורה) מכתיבה ללוי שיר שממוען לדמותה.

הפרק השלישי מוקדש לד"ר משה קרוי (1948 – 1989 ), פילוסוף שהחל את דרכו בתיאוריות על ה"אגואיסט הרציונלי" ורעיונות פילוסופיים נוספים נוסח איין ראנד, וסיים את חייו, אחרי שסבב בכתות משונות, כדמות שוליים סהרורית ופרנואידית, אדם המבקש להעביר בראיון טלוויזיוני מסר מ"בני האור" ל"בני החושך". קרוי הוא דמות משונה, שקל להבין מדוע – בניגוד לשאר הדמויות בסדרה שנהנות מ"סוכני זיכרון" (כהגדרתו של אדם ברוך) ששומרים על שמם בתודעה הציבורית – נשכח לגמרי. הדבר המרשים בדמותו הוא העובדה שבחר לִחיות, ולא רק לכתוב, את כל אחת מהפילוסופיות שבחר. עם כל הטירוף המחולט שמתלווה לזה.

הפרק הטוב בסדרה מוקדש לציירת אביבה (1922 – 1989) הוא מתחיל בתיאור חייה המשונים עם בעלה, הצייר דוד הנדלר, ועובר להתמקד במערכת היחסים הסבוכה שניהלה עם בתה רחל, שאותה מסרה לאימוץ בגיל צעיר. אם שדה ו־וולך נפטרו עריריים וקרוי הטריף את בתו במהלך חייו – אורי לא יכלה לשאת את בתה כחלק מעסקת החבילה של "האמנית הטוטאלית". היא קיוותה שתצא "נורמלית", לא חלק מקללת האומנים. "הנך מקללת את האישה שבך", כתבה אורי ביומנה בגיל צעיר, "אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואח"כ אישה". בתה מציעה לה אפשרות ל"כפרה", תלמדי אותי לצייר היא מבקשת ממנה, תדברי איתי על אמנות. אבל אורי לא מסוגלת. היא לא רוצה שתלך לעולם הזה ונתלית בתירוצים שונים: את לא מספיק מוכשרת, הם רוצים את העבודות שלך רק כי את בתי.

חגי לוי. בחר את ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער ולצלם

"המקוללים" נמצאת בקו תפר משונה מאוד מבחינת ז'אנריסטית. למעשה מדובר בסוג של "מוקומנטרי" (סגנון שמנסה לחקות קולנוע דוקומנטרי, אלא שבדרך כלל הוא נעשה כפרודיה). צופה לא מודע שייפול על פרק אקראי עלול לחשוב בקלות שהוא אכן רואה צילומים "אמיתיים".

לוי הקפיד אמנם להשאיר בפיהם של הגיבורים טקסטים שכתבו או אמרו מבלי לשנות אותם (מלבד מילות קישור וכדומה), אבל מדובר בשחזור: שחקנים, איפור, סט צילומים עלילתי לכל דבר. הוא מעולם לא פגש אותם באופן אישי. חומרי הגלם האישיים שהוא לכאורה צילם צולמו כך שידמו את הקונבנציות המוכרות של הקולנוע התיעודי וקלטות הווידיאו: המצלמה תזזיתית, פסי מחיקה של הקלטות, הצבע מגורען, החומרים "מלוכלכים", מחוספסים, נוטים לחובבנות. במבחן האמינות מדובר בתוצאה מרשימה.

ההחלטה הזאת עלולה לקומם לא מעט צופים שעלולים לחוש מרומים. הספורט האהוב על צופים מן השורה בסרטים דוקומנטריים הוא לנסות ולזהות את המניפולציה על "האמת". לוי עשה להם עבודה קלה. כמעט הכול חוץ מהגרעין הרעיוני והטקסט הוא מניפולציה. אבל התוצאה היא סדרה מעניינת מאוד שמצליחה – בזכות הבחירה המשונה הזאת – להגיע למקומות שסרט תיעודי רגיל עם ראשים מדברים וחומרי ארכיון לא היה מצליח להגיע אליהם. אם יש סיבה להתרעם – היא על מה שנדמה כניסיון הדחקה של העובדות, כגון דחיקת הקרדיטים של השחקנים בסוף הפרקים והגדרתם כ"משתתפים" והבחירה לשדר את הסדרה תחת הפלטפורמה של ערוץ 8 של hot.

לוי הצהיר שהרעיון לסדרה דווקא התחיל כדבר דוקומנטרי לכל דבר, אלא שהיעדר חומרי ארכיון מספיקים הוריד אותו מהקונבנציה המוכרת אל הפתרון המשוחזר. פרק ה”אפילוג” שחותם את הסדרה (הפרק הדוקומנטרי ”הרגיל” היחיד) מראה את עמנואל, בנם של לוי ושל העיתונאית נילי לדסמן, מראיין את אביו על אודות הסדרה והמניעים האישיים שלו ליצור אותה. למרות העניין שיש בפרק, התחושה היא שזהו מעין ניסיון לתרץ ולהצדיק את הבחירה בשחזורים. ובכלל, פרק האפילוג לוקה ברצינות יתר של לוי ביחס לעצמו, מסוג רצינות היתר והחשיבות העצמית שמלוות את פנחס שדה – ממש כמו פרסום יומן הכתיבה של ”החיים כמשל”.

לוי לא היה צריך לתרץ את ההחלטה להפיק סדרה מוקומנטרית. ההגדרות הנזילות מטרידות את הקולנוע התיעודי מאז יום קיומו, וטשטוש הגבולות הופך עבודה רווחת בעשייה הדוקומנטרית בארץ ובעולם. די להזכיר שני סרטים ישראליים מוצלחים – ”שתיקת הארכיון” של יעל חרסונסקי (שלקחה חלק גם בפרויקט הזה) ו”ואלס עם באשיר” של ארי פולמן – שהצליחו, בדיוק כמו לוי, ליצור יצירה משמעותית על ידי הרחבת האפשרויות המקובלות.

פרובוקציית הקבצנים של זלדה (על דוד פרלוב ו"בירושלים")

חמישים שנה אחרי צילום "בירושלים", סרטו פורץ הדרך של דוד פרלוב יוצא כעת מחדש בפרויקט המחווה "עקבות בירושלים". וגם קצת על הסרט שלי.

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 6.12.2013]

"עקבות בירושלים", 2013.

"עקבות בירושלים", 2013.

את הפרובוקציה ב"בירושלים", סרטו התיעודי המכונן של הבמאי דוד פרלוב משנת 1963, סיפקה דווקא המשוררת זלדה שניאורסון־מישקובסקי. האישה הקדושה הזו, שכנראה לא פגעה בחייה בחרק, הייתה טריגר לתגובות חריפות והפגנות שהגיעו עד כדי התערבות אישית של ראש הממשלה דאז לאישור ההקרנה.

"כל קבצן זה אולי המשיח", אמרה זלדה כשהיא יושבת בביתה בשערי חסד, בבניין ברחוב הקליר הצמוד לביתי היום, וכיסוי הראש כמעט בורח לה אל מול המצלמה. היא מתקנת את המטפחת, ומצטטת מדרשים על קבצני ירושלים. מתוך העניים שממלאים את העיר, היא אומרת, יבוא הגואל. פרלוב ערך את הראיון כך שבמקביל מופיעים גם צילומי דיוקנם של קבצני העיר המעוררים סלידה, סקרנות וחמלה גם יחד. לא שונים בהרבה מקבצני העיר דהיום.

בשנת 1963 זלדה הייתה דמות אנונימית כמעט לגמרי. ספר שיריה הראשון ("פנאי") פורסם רק ארבע שנים אחר כך, ביוזמתה של יונה וולך. פרלוב הכיר אותה דרך ידידתה, המתרגמת עזה צבי שנפטרה לא מכבר (דמות מרתקת בעצמה, המופיעה גם היא על המסך), ובחר להקדיש לה פרק שלם בסרט שמתאר את ירושלים דרך פרקים קצרים. וכך, בין "מאה שערים" ל"גבול" עומד פרק הנושא את שמה, "זלדה", משל הייתה שכונה לעצמה בעיר.

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

לאחרונה יצא מחדש גיליון מיוחד של כתב העת "קשת" בעריכת אהרון אמיר, שבסתיו 1968 הוקדש באופן חד פעמי לקולנוע. הגיליון כולל ראיון בן 81 עמודים (!) של פרלוב, העונה לשאלותיו של מבקר הקולנוע הצעיר דאז משה נתן. פרלוב מתאר שם בפירוט את התגלגלותו הכמעט מקרית של הסרט בכלל, ושל הפרק הזה בפרט. אחרי שסיים את הריאיון עם זלדה הוא יצא לחפש ברחובות ירושלים את הדברים שעליהם דיברה. "חיפשתי גם את המשיח", אומר פרלוב לנתן בראיון, "את הקבצנים כמו בעולם התחתון".

אלא שהמשיחים הפוטנציאלים שנמצאו לא היו לרוחם של אנשי "שירות הסרטים הישראלי", אגף שהיה כפוף למשרד ראש הממשלה ושימש זרוע להפקת סרטים תיעודיים עבור המדינה, והפיק גם את "בירושלים". זלדה הרסה את האג'נדה בסרט שמממניו הממסדיים ביקשו להציג בו את בני דמותה כעולם הולך ונעלם, בתוך ירושלים חדשה העטופה בבנייה מודרניסטית נקייה.

הממסד ביקש להסיר את הפרק, אולי אפילו לצלם סרט חדש. בניגוד לפרק המתאר את המתרחש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, משוררת חב"דניקית המדברת על קבצנים לא תיראה טוב בחו"ל. אותו טיעון ידוע של "מה יגידו". המתנגדים נשאו כרזות: "אין קבצנים בירושלים". אבל פרלוב, אדם שידע עוני בילדותו, אהב את האתוס במדרש שהביאה זלדה. בסופו של דבר הגיעה השאלה להכרעתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול, וזה פסק: "למרות שיש מספיק קבצנים בסרט לשני סרטים, הוא ראוי להקרנה".

בשלושים ושלוש הדקות של "בירושלים" מציג פרלוב את דיוקנה של העיר שבלבה חומה המחלקת אותה בין מדינת ישראל הצעירה לממלכת ירדן, ארבע שנים לפני שאוחדה גיאוגרפית והשתנתה שוב. פרלוב מתעד את שכונת הספר דאז ימין משה, את ילדי נחלאות המבקשים שיצלם אותם, את הבניינים המוקמים בגבעה של קריית הממשלה.

הוא גם חוזר אחורה בזמן ומראיין את משה מורי רוזנברג, במאי "הסרט הראשון של פלשתינה" שצולם בשנת 1911 (על אף שזהו לא באמת "הסרט הראשון של פלשתינה". האחים לומייר הקרינו כבר ב־1895 סרט קצר שצולם בארץ הקודש). פרלוב אף מקרין קטעים ממנו בתוך "בירושלים", המתעדים את פרופ' בוריס שץ בבניין הישן של בית הספר לאמנות "בצלאל" – מה שהפך לבלגן גדול בהמשך, כשהתברר שרוזנברג לא נתן אישור לשימוש בחומרים.

את הקריינות לסרט כתב פרלוב יחד עם פרופ' יעקב מַלכּין, וזה אף הקריא אותה בקולו הסמכותי. לצילום הסרט גויס הצלם אדם גרינברג שיפתח בהמשך קריירה הוליוודית פורייה (ואף יהיה מועמד לפרס אוסקר לצלם הטוב ביותר), ולראשונה בסרט תיעודי בישראל נתבקש המלחין הקלאסי הישראלי־הונגרי עדן פרטוש לכתוב יצירה מוסיקלית מקורית לסרט. על הביצוע ניצח מאסטרו גארי ברתיני.

ההשקעה השתלמה; "בירושלים" נחשב מאז צאתו לנקודת ציון משמעותית בקולנוע הישראלי, זכה במדליית ארד בפסטיבל הקולנוע של ונציה באותה השנה, ונחשב ליצירה החשובה של פרלוב לצד ששת פרקי ה"יומן" שצילם מאוחר יותר. "דיוקן אישי ופיוטי שלא דמה לשום סרט תיעודי ואף עלילתי שנוצר בישראל קודם לכן", כתב בשנת 2011 אורי קליין, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ". "כשצפיתי בסרט לראשונה בשנת 1963 לא הייתי מודע עדיין לחשיבותו של פרלוב בתולדות הקולנוע הישראלי, אך כן ידעתי שבסרטו זה הקולנוע נולד נגד עיניי".

"לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב מצלם את "יומן" בדירתו בת"א

דוד פרלוב נולד בשנת 1930 בבירת ברזיל דאז ריו דה ז'נרו. כבנו של קוסם שהרבה להיעדר מהבית הוא גודל על ידו סבו. כפי שמסגיר שם משפחתו המשותף לרבים מאדמו"רי חסידות סטולין־קרלין, הוא צאצא למשפחה מיוחסת מהחסידות שהתיישבה בצפת בשנת 1857 (והיגרה בחלקה לברזיל לאחר מכן). בשנת 1952 עבר לפריז, עבד עם הדוקומנטריסט ההולנדי הגדול יוריס איוונס ועשה את סרטו הראשון כבמאי, "דודה צ'יינה הזקנה" (1957). שנה אחר כך עלה לישראל עם אשתו מירה, התגורר בתחילה בקיבוץ ברור חיל ואחר כך עבר לתל אביב.

כמו "בירושלים", גם סרטיו האחרים באותם שנים היו ברובם "סרטים מוזמנים" מגופים ממסדיים שונים, גופים שפרלוב לא תמיד הסתדר איתם. מלבדו הוא צילם סרטים רבים, ובהם סרט ביוגרפי (בתפר התיעודי־עלילתי) על דוד בן גוריון, הסרט העלילתי "הגלולה" על פי תסריט של ניסים אלוני (ובהשתתפות יוסי בנאי ואבנר חזקיהו), וגם סרט על משפט אייכמן.

בשנת 1973, לאחר שנתקל בקשיים במימון יצירותיו באמצעות הממסד הקולנועי בארץ, החליט לפנות לכיוון אחר. פרלוב החל לצלם את חייו ואת חיי משפחתו בצורה אינטימית, על רקע אירועים משמעותיים במדינת ישראל, במשך עשור שלם. התוצאה, ששת פרקי "יומן", נחשבת עד היום לאחת היצירות החשובות בקולנוע הישראלי ואף מהדהדת בתולדות העשייה הדוקומנטרית העולמית.

היבול התיעודי הנוכחי סובל מהצפה, כמעט בלתי נסבלת, של "סרטים אישיים" (על התופעה בישראל כתב ד"ר שמוליק דובדבני את ספרו המחקרי והמומלץ "גוף ראשון, מצלמה"), אבל בתחילת שנות השבעים פרלוב מנסח במשפט אחד את החידוש בעניין. "המרק החם מפתה", אומר קולו בעל המבטא הפורטוגזי מול מרק מהביל, "אני יודע שמהיום אעמוד בפני ההחלטה: לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב המשיך ליצור סרטים, בין השאר ארבעה פרקים חדשים ל"יומן" (בין השנים 1990־1999), וטרם מותו בשנת 2003 הספיק לזכות בפרס ישראל לקולנוע.

תצלום מתוך "בירושלים", 1963

בשנת 2005 ערך "מרכז פומפידו" בפאריס רטרוספקטיבה גדולה לסרטיו של פרלוב‏, ובמסגרתה הודפס בווינה עותק חדש ומשופץ של "בירושלים". קשה שלא להתרשם מהסרט גם היום, לא רק כעדות היסטורית אלא בעיקר כקולנוע תיעודי פיוטי רב קסם, שמצליח ליצור וללכוד דימויים קולנועיים וסצנות בלתי נשכחות.

השבוע, חמישים שנה אחרי הקרנת הבכורה שלו ועשור אחרי מותו של פרלוב, יוקרן הסרט מחדש יחד עם תשעה סרטים קצרים שנעשו בהשראתו כסרט באורך מלא (87 דקות) בשם "עקבות בירושלים" (הפיק ואצר: רנן שור, מנהל בית הספר "סם שפיגל" לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים).

בדומה לסרט המקורי, "עקבות בירושלים" מורכב מתשעה פרקים שהם תשעה סרטים קצרים שמציגים מבט עדכני על העיר שהשתנתה. אחד מהתשעה הוא סרט קצר שביימתי יחד עם אלעד שוורץ בשם "מקדש מעט", סרט שחוזר אל מוזיאון ישראל שאותו מצלם פרלוב בבנייתו. "הבניין עוד לבוש פיגומים", הוא אומר שם, "וכבר הוא ממהר להיכנס להיסטוריה". ביום שלישי הקרוב יתקיים באותו בניין עצמו כנס על הסרט (בין המשתתפים: ארי פולמן, בלהה בן אליהו ושניים מיוצרי "בירושלים" – אדם גרינברג ופרופ' יעקב מלכין ) ואחריו תוקרן הקרנת הבכורה.

מלבד סרטים שיצרו סטודנטים כמוני כונסו בסרט גם סרטיהם של בוגרים מוכרים של בית הספר, כמו דוד אופק ("בת ים־ניו יורק", "ההרוג ה־17"), נדב לפיד ("השוטר") ודן גבע ("צד רביעי למטבע"), שהסרט הקצר בבימויו "אורשלים" נוצר במסגרת סדנה שפרלוב העביר ב"סם שפיגל" ב־1993.

ב־12 בדצמבר יוקרן הסרט כאירוע בינלאומי ב־50 סינמטקים, מוזיאונים, פסטיבלים, בתי קולנוע ובתי ספר לקולנוע ברחבי העולם ובישראל בו זמנית, בין היתר במוזיאון לודוויג לאומנות מודרנית שבעיר קלן שבגרמניה, במוזיאון הקולנוע במינכן, במוזיאון הקולנוע בשנחאי ובמוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק.

כנס המחווה לפרלוב במוזיאון ישראל


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter