Archive for the 'וטלוויזיה' Category

"חרד לקיומו של המקום הזה" – ראיון עם רינו צרור

רינו צרור יצא עם מצלמה ליהודה ושומרון לחפש את המהפכה הבאה. הוא הופתע לגלות שהקבוצה המרכזית התברגנה, טוען שהפמיניזם הדתי מוצה, חושש ממלחמת דת ועדיין רואה בחברה הזו את הקבוצה המשפיעה והדרמטית ביותר בישראל. ראיון אישי, מהמשפחה מטריפולי והילדות ברמת גן ועד הנגמ"ש במלחמת יום כיפור והדלקת המשואה 

[פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014]

רינו צרור יצא לצלם סרט דוקומנטרי ביהודה ושומרון, סרט שמנסה לענות על שאלת האמונה של אותם יהודים שבחרו לגור מעבר לקו הירוק. "במה אתם מאמינים?", שואל צרור את המרואיינים השונים, והתשובות שלהם מורכבות מחיבורים שונים של אותן מילות יסוד: אלוהים, אדם, אדמה.

הכותרת הראשונה של הסרט (ששודר לראשונה בשבוע שעבר בערוץ 8 של "הוט") הייתה "אלוהים אחרים". לא פחות. לאחר בקשות של המשתתפים שינה צרור את הכותרת לטעונה פחות: "אני ה'". צרור, כדרכם של חילונים, הוגה את שם־השם בכותרת בשם אדנות; אני א־דוני. "באמת הופתעתי מהרעש", מודה צרור כשהוא מדבר על התגובות להחלפת שם הסרט, "בעיקר מאלו שעשו עניין מהשינוי וגם פירשו את השינוי בצורה כזאת שייצרה לו כוונות חדשות".

הכותרת ב"הארץ" ניסתה לרמוז לשערורייה זוטא: "מתנחלים מחו, ורינו צרור שינה את שם סרטו".

"אין לי כוח לשטויות האלה. בחרתי שם חדש שהוא לא פחות טוב מהשם הראשון", הוא אומר בראיון ראשון בעקבות הסרט. "הבעיה עם 'אלוהים אחרים' הייתה שהוא היה שם פוגע. פוגע לכתחילה. הוא לא אִפשר לצופה לראות ולפתח את הדיון שרציתי להראות. זאת הייתה בחירה בשם טוב, אבל פוסטרי, שטוח. טעיתי כשלא לקחתי בחשבון שמדובר בציטוט מדויק של הדיבר. הרשיתי לעצמי לעשות פרפרזה על דבר שבציבור שלי, החילוני, הוא מקובל, אבל בציבורים של המרואיינים בסרט – לא. ברגע שהבנתי את נקודת הפגיעה – והבנתי באיחור רק אחרי שדיברו איתי חלק מהמשתתפים – לא היה לי ספק בכלל שאני אשנה את זה.

"הכותרת ב'הארץ' אומרת 'המתנחלים מחו' – אבל זה לא 'המתנחלים': אלו משתתפי הסרט. אנשים שצילמתי אותם כשנתיים, שאני מכיר, שפתחו את הכול בכנות מלאה באופן יחסי. אף לא אחד מהם ביקש לראות חומר קודם, ואף אחד לא ביקש לצנזר. בגלל זה אני מכבד את המהלך שלהם, ולכן כשהיה ברור לי שאני פוגע כאן בהם ללא כוונה – החלטתי לשנות. אני מתכוון בסרט להאיר, להתדיין, לטלטל, להציג מציאות. אני לא הולך לריב איתם. זה לא סרט של מריבה".

בניגוד לסרטים קודמים שעסקו בשטחים ונדמו כקרב הורדת ידיים – כמו למשל "ארץ המתנחלים" של חיים יבין – צרור באמת בא להקשיב. "אני לא מוצא טעם בהתכתשות בסרט דוקומנטרי", הוא מצהיר, "אני יכול להתכתש על האינפורמציה בשידור רדיו, למשל. אקטואליה היא פני הרגע ויש בה לפעמים עיסוק בדיני נפשות. אצלנו הרגע מורכב כמובן מביטחון, אבל גם ממזון שלא מגיע לאנשים. שם אני דורש תשובות, ולא מוכן לקבל שום 'מריחה'.

"אבל סרט דוקו מאפשר לך כניסת עומק. להתכתש עם הגיבור שלך בסרט זה לשחק אותה בולדוזר, זה שואו. אני לא הגיבור. קולנועית אני האיש שמביא את התמונה, אבל בשום פנים ואופן אני לא הגיבור של התמונה. המציאות היא הגיבור".

את המציאות מציג צרור בעזרת קשת רחבה של מרואיינים. מהצדדים המתונים שמיוצגים בידי ד"ר מיכה גודמן מאלון, הרב יואל בן־נון מאלון שבות והרבנית מלכה פיוטרקובסקי מתקוע, דרך מתנחלים חילונים כאליקים העצני מקרית ארבע ועד הקצה הפוליטי השני שמתבטא בתוכנית המקדש של יהודה עציון איש עפרה, נערי הגבעות של מאיר ברטלר ותפיסתו של הרב יצחק גינזבורג שמיוצגת בידי תלמדו הבכיר הרב ישראל אריאל מיצהר. כולם מצולמים במגרשים הביתיים שלהם, נינוחים, לא מתלהמים, נכונים לבאר ולהסביר. חלקם הגיעו להקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב. הוא תוזמן שם מיד אחרי הקרנה מיוחדת של "בית שאן: סרט מלחמה" – סרטו הראשון של צרור (שאותו ביים במשותף עם דורון צברי), יצירת מופת תיעודית על מלחמה אחרת לגמרי ממה שמתרחש בשטחים.

בא להקשיב. רינו צרור ומאיר ברטלר צילומים: מתוך הסרט

מאיר ברטלר ורינו צרור

אנחנו נפגשים לראיון בביתו של צרור ביפו, לא רחוק מהים. ליד הבית בתי תפילה: כמה מסגדים וכמה בתי כנסת קטנים. תלמידים מישיבת ההסדר ביפו הסמוכה הולכים ברחוב ויכולים להשתלב בקלות בצילומי אילוסטרציה של הסרט. קל לזהות את תהליך הג'נטריפיקציה של השכונה: הדשא של השכנים ירוק יותר והטיח שלהם לא מתקלף. צרור הגיע לכאן הרבה לפני התהליך הזה, קנה חורבה בתחילת שנות התשעים ושיפץ בהדרגה ובנעימות. בחצר עץ לימון קטן, בפנים ספרים בערמות. מעל שולחן האוכל ממסוגרים איור של דודו גבע ושער עיתון מצהיב, גם הוא מעשה ידו של גבע, שנושא את הכותרת: "האשכנזים מבינים רק כוח".

הכיפות הסרוגות מעניינות את צרור כבר כמה שנים. "הם מרתקים אותי, אני לא סתם מתעסק בהם לא מעט". את ימי ההתנתקות העביר בגוש קטיף וחזר משם עם תיעוד יוצא דופן שהפך לסרט "תפילת הנערות". אלף נערות שהתאספו בבית הכנסת של נווה דקלים ביום הפינוי, זועקות זעקה נואשת, שירה שלא מפסיקה להדהד בראש גם אחרי שנים.

עוד נחזור ל"תפילת הנערות", אבל בינתיים צרור מספר שלמרות ההיכרות עם העולם של הכיפה הסרוגה, הפתיע אותו מאוד לגלות את "האנמיות של המיינסטרים. זאת הפתעה גדולה כי כשהכול נמצא בכזה מצב נפיץ – צדדים שונים שמדברים באלוהים, וכולם נוגעים באותו ספר וכל אחד פורץ את הגבולות שלו – פתאום הקבוצה הכי מרכזית דוממת לגמרי. מהנהנת לפה ומהנהנת לשם. אתה מצפה לשמוע איזו אמירה משמעותית, חד משמעית, מנהיגותית – ואתה לא שומע. בגלל שאני בא מהעולם החילוני הם נדבקו לי למיינסטרים החילוני האנמי־ ואני פשוט התעלפתי מזה"

במובן מסוים זה טבעו של המיינסטרים בכל מקום, להנהן ולחייך לכולם.

"אבל הדימוי של העולם המחשבתי בכיפה הסרוגה הוא הרבה יותר יצרי ורעשני, ההתנהלות הפנימית מרתקת. העולם הזה הרי עבר בעשרים השנים האחרונות מהפכים משוגעים לגמרי. זאת קבוצה שמידת ההשפעה שלה על החברה בכלל היא הכי דרמטית בישראל. אתה זז איתם ימינה – הכול זז ימינה, אתה זז איתם שמאלה – הכול זז שמאלה. זאת קבוצה שמשנה חיים, משנה מסלול, משנה תנועה. אז בכזה מקום לגלות שכל האמצע הוא בור – זאת הייתה הפתעה מאוד גדולה.

"אני אציג את זה מכיוון אחר: להבנתי המהפכה הנשית בכיפה הסרוגה נמצאת כבר לקראת הסיום שלה. כעת זה רק חלחול פנימה ועבודה על הצעירות שימשיכו את הדרך. אתה רואה בסרט דמות כמו הרבנית מלכה פיוטרקובסקי שהיא תלמידת חכמים ויחד איתה יש קבוצה גדולה מאוד של מנהיגות פמיניסטיות־אורתודוקסיות. קבוצה שאין לה מקבילה בחברה החילונית כקבוצה אינטלקטואלית. יש יחידות, כמובן, בעולם החילוני, אבל יש כוח גדול הרבה יותר בהתנהלות הקבוצתית והקהילתית של הנשים הדתיות, והכוח הזה מאפשר להכפיל את ההישגים כל הזמן. עכשיו, מצד שני, אתה רואה את המורדות שהדת מתגלגלת אליהם בשנים האחרונות, כמו להיכנס לחיבור כזה עם האדמה או היחס לשאלת בית המקדש והעלייה להר הבית היום. בהגדרות שלי זה מגיע לרמה של עבודה זרה".

הרב אליקים לבנון (צילום מתוך הסרט)

אבל אתה מבין את הבעיה של אנשים כמוני עם מה שאתה אומר. אני לומד קולנוע במקום חילוני כמו "סםשפיגל", אבל באותה הנשימה עליתי להר הבית כמה פעמים בחיי כאדם דתי. אני מקשר את העלייה להרלסוגיות של כנות דתית, לא פוליטית.

"אני מבין לגמרי , ואין לי שום בעיה עם הרצון שלך. אבל הנושא של הר הבית הוא לא נושא של חופש הדת או חופש הביטוי. הנושא הוא האם אני רוצה לבנות את בית המקדש על כיפת הסלע מחר".

אבל אני לא רוצה לבנות מחר את בית המקדש על כיפת הסלע ואני כן רוצה להתפלל שם.

"אז אתה טועה כשאתה חושב שהדרך שבה אתה הולך עכשיו לא מגיעה לשם בסופו של דבר. אני מכיר את הנושא של הר הבית טוב, גם מעל וגם מתחת. יש לי בהר עניין היסטורי, ארכיאולוגי וחברתי עצום. דתי־ לא. עליתי עם לא מעט אנשים להר הבית וראיתי את החיל והרעדה – זה לא משהו שאני לא מבין אותו. אבל אתה ולא מעט אנשים אחרים לוקחים את הנושא של הר הבית כאלו יש כאן קיפוח דתי – וזאת שגיאה.

"יש הסכם מדיני חתום בין ישראל לבין ירדן. ההסכם הזה מגדיר את ירדן כמי שיש לה קושאן על הר הבית יחד עם עוד דברים. אתה לא יכול להפר את ההסכם הזה, כי הפרה שכזאת לא מקובלת על אף אחד מראשי מערכת הביטחון בשלושים השנים האחרונות. אתה יכול להגיד: אותי לא מעניין הביטחון, אני רק רוצה להתפלל שם. אבל זאת סוגיה מדינית דרמטית. השאלה היא מה יותר כבד: סוגיית חופש הדת שלך או הסוגיה המדינית־ביטחונית. לפי דעתי – אתם השתגעתם לגמרי. משקל הנזק הוא עצום. זה מתכון לקטסטרופה בשם האלוהים".

יהודה עציון וישראל אריאל אומרים לך בסרט שהאלוהים שלהם הוא לא אותו האלוהים של המוסלמים. ממש"אלוהים אחרים" כשמו המקורי של הסרט.

"ההבנה שאין הסכמה על מונותיאיזם, שיש התנגדות למונח בכלל, הכתה אותי בתדהמה. היה שם קטע חזק מאוד עם יהודה שנולד מתוך הרגע: השיחה על הר הבית והמוסלמים מתרחשת כשברקע קריאות 'אללה אכבר' של המואזין. אנחנו עומדים שם מול כל הרובע המוסלמי ואתה מבין שיהודה רוצה להזיז אותם לטובת בתים לסנהדרין ולהקמת 'קריית הממשלה' המחודשת. עוד הוא מתאר את זה והמאזין מתחיל ב'אללה אכבר'. באותו רגע שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם המוזיקה – כי אני לא מכיר בנאדם שהמוזיקה הזאת לא תופסת אותו, לא יעזור לאף אחד כלום – ויהודה נכנס למבוכה, לגמגום. הוא אמר: אם תכבו את המצלמה אני אגיד. בסוף הוא מודה שהוא אוהב את זה, רק שהנושא מפריע לו".

ויש בסרט גם את אליעז כהן שחותר, בדרכו של הרב מנחם פרומן, לסוג חדש של דו־קיום אמוני.

"נכון. אבל יש לא מעט קולות של חברים שגוברים ואומרים 'יש רק אלוהים אחד והוא האלוהים שלנו'. זאת רגרסיה עצומה, עוד רגע אנחנו בחיתים ובאמורים. התפיסה הפרקטית הזאת של אנשים כמו יהודה, שאלוהים צמצם את עצמו עד לנקודת הסלע, והכול עובד רק על פי הקריטריונים המוכרים, היא מין הזיה פנימית שמקבלת ביטוי מעשי. אני חשבתי ככה גם על גוש קטיף. אמרתי שזאת הייתה הזיה גם ב'תפילת הנערות'".

נדמה לי ש"אני ה'" ו"תפילת הנערות" הם שני צדדים כמעט הפוכים. חוסר האונים שאתה מצלם בבית הכנסתבגוש קטיף מול צילום הפגנת הכוח של הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד.

"מה פתאום הפכים? לפי דעתי זה אותו קו. אתה צודק שבין הזכות של 'תפילת הנערות' לבין ההמולה של 'אני ה" – הים הגדול נמצא, אבל למרות זאת הם יושבים על אותה הסקאלה. ב'אני ה" אנחנו רואים אנשים שפשוט עוברים מהתפילה למשהו אחר ומעשי. מעשיות של עבודת האלוהים. כל אחד מהאנשים בסרט עובד במה שהוא דיבר. מיכה גודמן אמר לי: 'אצלנו יש גם את תפילת הנערות וגם את הרב גינזבורג'. בעיניי, גינזבורג הוא הרגע שבו המגמה של 'תפילת הנערות' מקבלת סטייה, מוטציה. אני בגינזבורג רואה הידרדרות, גזענות. ישראל אריאל לא מסתיר בסרט את דעתו החיובית בעיקרה על המטווח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אני רואה בזה סטייה מהאמונה כמו שאני מבין ולמדתי אותה.

"למען האמת, הייתי בטוח שישראל אריאל יכחיש בכלל את העיסוק באפיקורוס, במסגרת הדיון על 'מה ייעשה בגוי'. הוא לא הכחיש. להיפך, הוא הגן על עצם הדיון, כאילו מדובר בתיאוריה בלבד, והוסיף ואמר שהאפיקורוס מאיים עליו יותר מן הפלשתיני – כדי להמחיש את עוצמת האיום. שים לב, ח"כ אלעזר שטרן הואשם בדיוק בפשע הזה במודעות רחוב ובעיתונים, וגם נקבע שם מה עליו לעשות כדי לחזור בתשובה.

"אני כבר חציתי את גיל 60, די והותר כדי לדעת שאחרי האות אל"ף באה האות בי"ת ואחריה גימ"ל. גינזבורג ואנשיו, בדרכם, הכריזו על 'מלחמת דת' בשקט בשקט. ואם לא ירגיעו אותם מהר מהר, תהיה התנגשות בין החילוני לקנאי. אנחנו יודעים היטב מה יהיה בסופה של ההתנגשות הזו. היינו שם".

אי אפשר להסביר את המשיכה של צעירים לרב גינזבורג בלי לחזור לדברים שאמרת קודם על האנמיות שלהמיינסטרים. הוא מושך כי בניגוד אליהם הוא לא עסוק בלהתנצל ולהתנחמד כל הזמן. הוא לא מפחד. מלכהאומרת לך לקראת הסוף שהיא מפחדת ממה יגידו.

"אנחנו בבעיה מנהיגותית קשה בכל החזיתות, בכל מיני רבדים ובכל מיני מגזרים. היו לי גם שיחות עם אנשים מבורגני ההתנחלות – אבל זה היה בדיוק כמו לדבר עם אנשי גבעת שמואל. מלכה פיוטרקובסקי מייצגת בסרט גם אותם, וברצון ובצורך שלה להיפרד יש תשובה מסוימת שכנגד. אבל זה כנראה לא מספיק".

רינו צרור ויהודה עציון על קרע הר הבית

רינו צרור נולד בשנת 1953 להורים שעלו מטריפולי, בירת לוב. למרות הזיהוי התקשרותי התופס אותו כמעין "מותג פריפריה", צרור גדל באזור הטוב של רמת גן, רחוב ביאליק של שנות השישים, אבא קבלן, אמא עקרת בית, עולם בורגני. אביו וסבי היו חברים טובים עוד מטריפולי, אחר כך גם שכנים בארץ.

"יש לא מעט תל־אביבים, נשמות אחד אחד, שעד היום יכולים לשאול אותי; 'תגיד רינו, נולדת בדימונה?', או; 'איך היה לגדול בבית שאן? קשה?'", צוחק צרור. "השאלות הללו באות מתוך קימוץ העורקים של בני האדם. הם חושבים שאם אתה בעד משהו, המשהו הזה ממילא שלך; בטח יש לך קשר אליו. אולי אתה אח שלו, אולי זה הכסף שלך. אבל אצלי אין שום קשר בין הדברים. הבית ברמת גן היה מלא כל טוב. קיבלתי הכול עוד לפני שביקשתי, לקח בדיוק שלושים שניות עד שהגיע מה שרציתי. במיוחד בשלושה תחומים, שלושה מרכיבים שאין עליהם בכלל ויכוח או דיון: ספרים, בגדים ומזון. הייתי מקבל בדואר את כל עיתוני הנוער של אותם ימים, ומגיל עשר גם כתבתי בהם ככתב־נוער. ערמות של עיתונים. ההורים שלי היו חותמים לכל סוכן ספרים שהסתובב ברחוב. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, אתה הרי מכיר את דור ההורים האלה בדיוק כמוני".

אני תמיד תוהה על הקפיצה הזאת שלהם מטריפולי לישראל, לתוך עולם חדש עם הגדרות חדשות לחלוטין.

"זה דור הורים שעזבו את טריפולי במודעות מלאה, והתכוונו במודעות מלאה לתת חופש לילדים שלהם. חד משמעית. אני מכיר את ההגדרות האלה, שמעתי אותם מדברים את זה. אני זוכר התוועדות מהסוג המטורף – עם ערק וכל השטויות האלה – של אבי ושל סבך ועוד שניים. אני זוכר שהם דיברו שם על חופש, על זה שקשה להם לדמיין את החופש של הילדים שלהם, שלא קל להיתקל בחופש הזה. היה להם קשה איתנו, אנחנו היינו חוצפנים והפער היה גדול. אבל ההחלטה שלהם הייתה לתת חופש – גם כי משום כך הם עשו את כל הדרך לכאן, לאפשר להם ולבני ביתם עצמאות מלאה. רק היום בשחזורים שלי בראש אני יודע להבין את גודל ההחלטה".

ומצד שני; יש גם עולם של מסורות, שבית הכנסת הוא אחד הסמלים שלו. עד היום אנחנו נפגשים לפעמיםבבית הכנסת "יד הגיבורים" ברמת גן.

"אני בא משם – אחרי שישה חודשי לימוד אצל ציון בדש החזן לקראת בר המצווה, רק כדי שלא לשגות באף תו מן הפרשה וההפטרה, שאלוהים ישמור – אתה שם. בן למקום. אבל אצלי תפילה ואמונה זה היה ליד הבית. לא ממש בתוך הבית שלי. זה היה בבית של סבא ובבית של סבתא. זה פחות בבית שלי. אבל אתה לומד להכיר את בית הכנסת והמקום לבדו מייצר עניין עצום במוזיקה ובחיבורים ובממתקים. בית הכנסת זה מקום ששואב אותך ולא מקום שמרחיק אותך. ויש גם הצרכים שלך כבנאדם – בסוף־סוף, כשאתה מסתכל על החיים, הם לא שלאגר גדול – אתה צריך להישען פה על משהו, על משהו".

ומה אתה לוקח מהמטען הזה?

"מגיל צעיר אני לוקח את דברי הנביאים, כל פעם בהתאמה לגיל. זה תופס אותי גם שכלית וגם רגשית. בפעם הראשונה שלמדנו את עמוס אני כמעט התעלפתי, וזה היה בגיל עשר או אחד עשרה. מאז התחלתי לחורש באופן עצמאי. ענינה אותי התפיסה שלהם, הצעקה. זה גם, כמובן, פונקציה של מורים וכל אחד מהם מרגלית ויהלום. התפיסה שלי גם היום מרוכזת בנביאים. שם אני מקבל את מה שאני שחושב שאמור להיות ה'אור לגויים'. אני זוכר שבגיל צעיר הרגשתי חזק מאוד את הבדידות של הנביאים. הם היו בודדים. במחאה החברתית שהייתה בקיץ לפני שלוש שנים אמרתי שאם עד עכשיו שמענו צעקות של צדק חברתי רק מבנאדם אחד בתקופה: פעם עמוס, פעם ירמיהו – פתאום אנחנו מקבלים 400 אלף איש ביחד. זה נס. אני שם, זאת האמונה".

זאת אמונה אחת. כלומר, בתוך המרחב היהודי יש מוסר הנביאים וגם, למשל, פרקטיקה הלכתית

"בואו נעשה הבחנה בין 'אמונה' לבין 'דתיות', בין תחושה רליגיוזית שמתקיימת אצל קבוצת אנשים לבין ההנחיות הדתיות שנוצרו באלפיים שנות רבנים שאתה שם לי עכשיו על הראש. אני בעניין הזה עושה הבחנה. קורא הרבה יותר חומש ותנ"ך מאשר משנה או הספרים שבאים אחר כך. קראתי לאחרונה את 'הנאום האחרון של משה' שכתב מיכה גודמן בהתפעלות גדולה. אני מזהה שם המון אומץ, הבנה מרתקת של משה כדמות. זה נאום מלא תובנות שרלוונטי לנושא האמונה גם היום. אבל אתה מסבך אותי, אמונה היא לא דבר שאני יכול להגדיר לך אותו ברמה של 'הגדרה'".

איך אתה רואה את האמונה שהובילה את אבא שלך וסבא שלי לעלות לארץ?

"אני חושב שזאת אמונה שטבועה אצל בני הדור שלי, דור ראשון למהגרים, ואני חושב שיש לזה המשך גם בדור הבא. האמונה היא אלמנט או חלק מתוך הקיום. יכול להיות שבמהלך הדרך אתה תריב איתה, תתכחש לה, תבעט בה בכל מיני כיוונים – אבל קיבלת אותה עם חלב האם.

"האמונה הזאת חוזרת לשאלה מה היא הציונות של המזרחיים לעומת הציונות של האשכנזים. יש ספר ענק שכתב ד"ר יצחק בצלאל, חוקר יהדות המזרח, בשם 'נולדתם ציונים'. הוא מביא שם מפגש בין סוקולוב לבין, נדמה לי, הרב בכר של יפו, סביב שנת 1925. הרב בא בטענות לסוקולוב על הגיוס שהציונים עושים באירופה, ושואל אותו למה הם לא עושים אותו דבר במגרב ובמצרים וכו'. סוקולוב עונה לו את התשובה שנתנה לי את הפתרון לשאלה 'מה אני'. הוא אמר לו: אתם נולדתם ציונים, אנחנו לא צריכים לעשות אצלכם שום עבודת שיווק.

"כשאני הולך לאבי וחבריו אני מבין בדיוק על מה הוא מדבר במשפט 'הם נולדו ציונים'. גם אם לא הייתה לך כיפה על הראש – היה לך חיבור בין ציון לבין ריבונו של עולם ובין ירושלים. זה חיבור של עצמאות וזהות וחופש. אני נולדתי לזה לחלוטין. אצלי ציונות זה לא בן גוריון, ולא כל מה שנעשה בשמה בימים אלה. ציונות זה ציון. זה אבא, שמעפיל לישראל ומתחיל את הדרך בשחייה בים. זו אמא, שזורקת רימון הרתעה כבר בטריפולי, במסגרת כוח ההגנה של היהודים".

הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד

בעשור האחרון מתרכז עיקר הפרופיל התקשורתי של צרור ברדיו ובטלוויזיה: הוא מגיש בגלי צה"ל את תוכנית האקטואליה "מה בוער" בימי חמישי ובמוצאי שבת את תוכנית "הולך בחצות". מלבד הסרטים התיעודיים, התלתלים שלו נראו על המסך גם כמנחה תוכניות טלוויזיה. אבל צרור, לפני הכול, הוא אמן המילה הכתובה. הטקסטים שלו מביאים איתם ארבעים שנות כתיבה ועריכה בתפקידי מפתח בעיתונות הישראלית.

נקודת הפתיחה העיתונאית שלו הייתה מערכת "העולם הזה". "למה העולם הזה? כי הייתי קורא אותו קבוע בכל שבוע" אומר צרור, "הוא היה היחיד באותם ימים שמגיב למציאות וגם היחיד שמדבר בשפה שלנו. פיתחתי עוינות גודלה לעיתונים הנפוצים של אותה תקופה, שהביאו בכל סוף־שבוע סיפור של שישה עמודים מוורשה או קושטא, חומרים עבשים. אהבתי לקרוא את אבנרי, כמו גם את דן בן אמוץ ואת עמוס קינן שידעו לדבר את השפה". גם היום עניין השפה נשאר רגיש אצלו, והוא "מקפיד לדבר בצורה כזאת שגם בני ה־25 יבינו".

צרור מגיע למערכת "העולם הזה" כבר בחופשת השחרור שלו, אחרי שירות צבאי בצנחנים. הוא מבקש להצטרף, ואלי תבור, ראש מערכת העיתון, שולח אותו לטסט עיתונאי ראשון: סיפור קצר על ילד בשם "אלי אלי" שנוסע לאילת. צרור מתקבל ושלושה חודשים אחר כך פורצת מלחמת יום כיפור. "המלחמה" בשפתו של צרור, קו הגבול שחותך את מה שקדם ואת מה שעוד עתיד לקרות, מלחמה שבוערת בו עד היום.

לפני כשנתיים ערך תוכנית אישית ויוצאת דופן על חווייתו מהמלחמה בשם "והחולם נפל פצוע" (על התוכנית זכה בפרס מפקד גלי צה"ל). צרור חוזר שם אל סיפורו האישי: הוא יורד עם חברו לצוות "העולם הזה", הצלם רמי הלפרין, לחזית המצרית בסיני. השניים מתעדים את מראות הקרב; צרור במילים והלפרין במצלמת ניקון. הם מצטרפים לכוח הנגמ"שים של שלמה לוין, שמנסה בעיקר לחלץ את כוחותינו. דקה לפני צליחת תעלת סואץ הם יוצאים לסיור בנגמ"שים נפרדים. "רמי לא חוזר מהסיור הזה, ואני נוסע לבד למרכז להודיע להורים שלו, למערכת".

אתה נוסע להודיע? אין קצין נפגעים מצה"ל? משהו?

"הם לא יודעים שאנחנו שם. אנחנו לוחמים ואין שמות. אין חיול. אין דסקיות. הרגו אותנו שם. אתה חווה את החורבן וזה משנה את התמונה שלך. אתה מזהה שהגווארדיה ברמה הכי גבוהה מרמה אותך – הגווארדיה הצבאית והגווארדיה המדינית. יש לי מאז הכרה שאני לא מאמין להם, לא יכול לסמוך עליהם. אני קם בשנתיים הראשונות ועשרה חברים קרובים חסרים. אין סליחה פה, אתה יודע".

נדמה שמשהו מתחושת חוסר האמון כלפי המערכת מלווה אותך עד היום. ההתעסקות שלך בנושאיםחברתיים היא גם משם, לא רק מתודעת הנביאים שדיברנו עליה קודם.

"אני כל הזמן בוחן, מאז ועד היום. ונכון, גם היום אני לא מאמין להם. יש כאלה שאתה יכול להרשות לעצמך להאמין להם, יש טובים, גם עכשיו. אבל לא בהנהגה. אתה רואה שהם משחקים את המשחק הפופולרי. בנט כמו לפיד. יש כאן המון פעמים הונאה של הציבור. אני מת מזה. אכפת לי. אין עבודה תקשורתית שאני עושה שלא אכפת לי ממנה או מהסיטואציה. אני חרד לקיומו של המקום הזה, ואנחנו מחויבים לשמור על שקיפות המעשה והמחשבה. אמרתי דברים דומים גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בשנה שעברה".

שם זה היה מאוד אופטימי. יש לך מאמר מוכר בשם "הריבונות השלישית איבדה שליטה", שם אתה משווהבין הריבונות הראשונה לבין הריבונות השנייה ובין שתיהן לשלישית, ומוצא שישראל הריבונית והעצמאית לאחצתה מעולם את גבול 85 השנים.

"הביולוגים יודעים לספר שבמהלך השנה יש כל מיני זיווגים ועניינים שמביאים לעולם סוג של חיים חדשים. העולם מייצר כל יום עולמות קטנים חדשים. זיווג של זה עם זה, וירוס כזה וחיידק כזה ובעל חיים אחר. עכשיו, הביולוגים לא מוכנים לבדוק את הדברים החדשים האלה אלא רק אחרי שלושה דורות – כי רק אחרי שלושה דורות אתה יכול לבוא ולהגיד שהאורגניזם החדש הזה שרד במציאות הקיומיות ויש לו חיות. ומהרגע שיש לו חיות משל עצמו – אתה יכול להתחיל ולבדוק אותו כמו שצריך.

"אנחנו בדור השלישי של המדינה, ואני אומר לך שאם אנחנו לא נהיה בפוזיציה של מה שקרוי 'תורת הנביאים' – אין מצב שהמקום הזה יחזיק מעמד. לא נחזיק מעמד כי המקום הזה לא יהיה כדאי. אנחנו הרי שתולים פה – מאז אברהם ועד היום תמיד הגענו ממקום אחר למקום הזה. תורת הנביאים היא הדרך היחידה להחזיק כאן מעמד. אני מסתכל על הפוליטיקה של היום ואני חושב שהיא מסכנת אותנו".

יש לך מחשבות לעשות את הצעד אל העולם הפוליטי?

"אני 40 שנה מתעסק בתקשורת, ראיתי את המעגלים חוזרים על עצמם עוד פעם ועוד פעם. יש שאלות על ההבדל בין היכולת לראות, לתאר ולהזהיר לבין המעשה הפוליטי. אני לא בטוח שאני יודע לעשות את המעשה הפוליטי. אני לא יכול לעמוד בצפרדעים שפוליטיקאי צריך לבלוע כדי להסתדר. זה עולמות שונים. אני שלם מאוד עם המעשה שלי על כל הרבדים שלו. אין בי הצורך הזה להיות בכנסת כדי לנסות לחוקק חוקים. אבל כן יש בי צורך מאוד גדול עכשיו במהלך יותר מעשי. אולי מהלך פחות 'מתאר'. זה צורך שאני מרגיש אצלי, נגיעות כאלה שבאות בתגובה לגודל המצוקה. אני אתן לך דוגמה: אני רואה כעת את עוטף עזה, ויש לי תחושה שרק לדבר על זה לא מספיק".

אז מה אתה רואה את עצמך עושה?

"אני לא יודע לענות. אבל אני מרגיש שכמה שאנסה מהצד שלי לדבר עליהם ולהשמיע את קולם – זה לא מספיק. יש שם חבל ארץ בסכנה גדולה מאוד. איך מתייחסים לזה? איך אני מתייחס לזה? אני צריך להיות עם עצמי עוד קצת ולדעת בדיוק".

מודעות פרסומת

התפסן והשדה – על "המקוללים" של חגי לוי

יונה וולך, פנחס שדה, משה קרוי ואביבה אורי הם ארבעת היוצרים "המקוללים" של הבמאי חגי לוי, והוא יצא איתם למסע אישי ומטושטש גבולות

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב, תחת הכותרת "אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט"  24.1.2014]

והמקום קטן. ולחוץ. ומשעמם. והשאלות שלך קיומיות. אחרות. כולם מסביבך נראים אותו הדבר. אתה נער סקרן שקורא שרחוק – אבל לא רחוק מדי – יש עולם אחר. אנשים אחרים שחושבים מחשבות אחרות. אתה קורא אותם ועליהם בשקיקה, עוקב אחריהם דרך ערמות העיתונים של סוף השבוע. כותב משפטים חזקים שלהם על הקירות, במחברת, וחוזר אליהם שוב ושוב כמו מנטרה. אתה אומר לעצמך: מישהו "שם" יכול להבין אותי, אני לא לבד.

אחרי זמן אתה אוזר אומץ. נוסע ל"שם". לפגוש אותם, לעמוד מול דלת ולהסס אם לדפוק. הם פותחים והאור מסנוור: החיים שלהם מתנהלים בדיוק כפי שהם כותבים. אין פער. משלמים מחיר על האמנות. הם היו רחוקים ועכשיו אתה מתאבק באבק רגליהם. והם בני אדם. כמוני – כמוך. אבל טוטאליים. בלי הנחות. טוטאליים זה מושך.

עם השנים אתה מתרחק. הקשר נשמר, חלקית, אבל יחסי הכוחות משתנים. אתה בלימודים, משפחה, פרנסה, חיים. אתה רוצה שיהיה נוח, שיהיה נעים, מסודר. הם עדיין יוצרים. עדיין טוטאליים. אבל הזמן עשה להם רע. אתה מתבונן בהם בכעס. בעצב. בתימהון. לבסוף בחמלה ובהשלמה. הם גומרים לא טוב. לבד. אובדניים. נשכחים. מקוללים. אחר כך אתה עושה על זה סרט, או סדרה.

יהודה אלמגור משחק את פנחס שדה בסדרה.

חגי לוי, היוצר של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול" (שגרסתה הישראלית נמכרה לרשת האמריקנית HBO) בחר את ארבעת המקוללים שלו, ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער עם מצלמת הסופר־ 8 (שלא הייתה לו) ולצלם: הסופר והמשורר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והציירת אביבה אורי. כולם מתים. לאף אחד מהם אין יורש רשמי. הם נראים לא שייכים לישראל 2014. לוי חוזר אליהם בסדרה בת ארבעה פרקים (ואפילוג), כשהוא מצויד בביוגרפיה חדשה שמבוססת בקווים כללים על הביוגרפיה האמיתית שלו – נער דתי מקיבוץ שעלבים שהפך לאיש קולנוע. מהחומרים האלה הוא יוצר סיפור שיכול היה להתרחש לו ולהם לאורך השנים.

נדרש מאמץ מסוים לקבל את זה. עוד נחזור לכל שאלת הז’אנר של ”המקוללים”. בינתיים רק נבהיר שמדובר בשחזורים, לא בחומרי ארכיון. שחקנים משחקים את כל התפקידים (נטע שפיגלמן היא יונה וולך, איתי ברנע הוא משה קרוי). לוי משחק את עצמו, מהסס בקולו, לובש פאה על פדחתו כדי לשוות לעצמו מראה של אדם צעיר, אדם שפנחס שדה הופך אותו מבפנים כמו שהופכים גרביים.

שדה ( 1929-1994)  היה גיבורם של צעירים רבים, מאז פרסם את ספרו האוטוביוגרפי ”החיים כמשל” בסוף שנות העשרים לחייו. הפרק עליו שודר בסמיכות ליום השנה העשרים למותו ולפרסום היומנים האישיים שכתב (שטעימה מהם הודפסה גם במוסף זהלצד מאמר של אלחנן ניר). לוי מתמקד במוות ובעיסוק במוות שהקיף את שדה מכל צדדיו. הוא עצמו מגיע אליו כשבאמתחתו מחשבות נעורים אובדניות, ולאורך הפרק אנחנו רואים את בנות הזוג שלו שמות קץ לחייהם. ”עשרה אנשים קרובים אליך התאבדו”, מטיח לוי המבוגר והמפוכח, ”אולי אתה משפיע עליהם?”. התשובה של שדה מתאמצת לא להיות שיפוטית: ”הם אנשים רגישים. מגיעים אליי אנשים נפלאים, טובים… הצעירים הם החזקים”, הוא מזכיר, ”גם אתה היית פעם צעיר”.

שדה לקח את עצמו ברצינות תהומית. הטוטאליות שהוא מבקש רואה כל פרט בחייו כבעל משמעות מיתית. הארוחות פשוטות, הבית סגפני. הרוח גדולה. בניגוד למציאות העובדתית הוא מתכחש פומבית לכך ש”אכפת לו” מה אומרים אליו. שדה קורא ללוי המבוגר לחזור אל בקשת הטוטאליות שהייתה לו כנער. בשמה של הטוטאליות המחייבת הוא מוכן להעריך את היטלר מחד ואת הפנאטיות הדתית מאידך על פני ה”תל אביביות” שלוי המראיין הוא המייצג שלה כעת. ”מי שאומר שהמתים מתו”, אומר שדה, ”אינו יודע מה הוא שח. אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט”.
הפרק כמעט לא מתעכב על שיבתו של שדה אל העולם היהודי בערוב ימיו, אבל התיאור שאיתו בוחר לוי לסכם את מצבו של הגיבור הוא כותרת הספר שכתב שדה על הרבי מקוצק – אולי הדמות הטוטאלית ביותר בעולם החסידי – ”איש בחדר סגור, לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה”.

נטע שפיגלמן משחקת את יונה וולך

הפרק השני מוקדש ליונה וולך (1985 – 1944), שזוכה לאחרונה לאינפלציה קולנועית: בשנה שעברה יצא סרטו הדוקומנטרי הנהדר של יאיר קידר " 7 הסלילים של יונה וולך", בקרוב יצא "יונה", סרטם העלילתי של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי על שנות העשרים בחייה של וולך, ויש לפחות עוד שני פרויקטים נוספים בדרך.

לוי לא מחדש הרבה בהתבוננות בדמותה. הוא מנסה להבין את וולך, להבין את תת ההכרה שנפתחת כמו מניפה שלה, אבל הוא לא מצליח לפענח את המיסטיקה שלה. מי שלא שמע את קולו המתוק של אלוהים, לא יבין על מה היא מדברת. דווקא כשהיא משתמשת בתפילין באותו שיר מפורסם, ארוטי ופרובוקטיבי, משהו מהגירסא דינקותא של לוי הקיבוצניק הדתל"ש מתעורר. גם חבצלת חבשוש, אחת מנשותיו המתאבדות של פנחס שדה, חוזרת בפרק כשוולך (לכאורה) מכתיבה ללוי שיר שממוען לדמותה.

הפרק השלישי מוקדש לד"ר משה קרוי (1948 – 1989 ), פילוסוף שהחל את דרכו בתיאוריות על ה"אגואיסט הרציונלי" ורעיונות פילוסופיים נוספים נוסח איין ראנד, וסיים את חייו, אחרי שסבב בכתות משונות, כדמות שוליים סהרורית ופרנואידית, אדם המבקש להעביר בראיון טלוויזיוני מסר מ"בני האור" ל"בני החושך". קרוי הוא דמות משונה, שקל להבין מדוע – בניגוד לשאר הדמויות בסדרה שנהנות מ"סוכני זיכרון" (כהגדרתו של אדם ברוך) ששומרים על שמם בתודעה הציבורית – נשכח לגמרי. הדבר המרשים בדמותו הוא העובדה שבחר לִחיות, ולא רק לכתוב, את כל אחת מהפילוסופיות שבחר. עם כל הטירוף המחולט שמתלווה לזה.

הפרק הטוב בסדרה מוקדש לציירת אביבה (1922 – 1989) הוא מתחיל בתיאור חייה המשונים עם בעלה, הצייר דוד הנדלר, ועובר להתמקד במערכת היחסים הסבוכה שניהלה עם בתה רחל, שאותה מסרה לאימוץ בגיל צעיר. אם שדה ו־וולך נפטרו עריריים וקרוי הטריף את בתו במהלך חייו – אורי לא יכלה לשאת את בתה כחלק מעסקת החבילה של "האמנית הטוטאלית". היא קיוותה שתצא "נורמלית", לא חלק מקללת האומנים. "הנך מקללת את האישה שבך", כתבה אורי ביומנה בגיל צעיר, "אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואח"כ אישה". בתה מציעה לה אפשרות ל"כפרה", תלמדי אותי לצייר היא מבקשת ממנה, תדברי איתי על אמנות. אבל אורי לא מסוגלת. היא לא רוצה שתלך לעולם הזה ונתלית בתירוצים שונים: את לא מספיק מוכשרת, הם רוצים את העבודות שלך רק כי את בתי.

חגי לוי. בחר את ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער ולצלם

"המקוללים" נמצאת בקו תפר משונה מאוד מבחינת ז'אנריסטית. למעשה מדובר בסוג של "מוקומנטרי" (סגנון שמנסה לחקות קולנוע דוקומנטרי, אלא שבדרך כלל הוא נעשה כפרודיה). צופה לא מודע שייפול על פרק אקראי עלול לחשוב בקלות שהוא אכן רואה צילומים "אמיתיים".

לוי הקפיד אמנם להשאיר בפיהם של הגיבורים טקסטים שכתבו או אמרו מבלי לשנות אותם (מלבד מילות קישור וכדומה), אבל מדובר בשחזור: שחקנים, איפור, סט צילומים עלילתי לכל דבר. הוא מעולם לא פגש אותם באופן אישי. חומרי הגלם האישיים שהוא לכאורה צילם צולמו כך שידמו את הקונבנציות המוכרות של הקולנוע התיעודי וקלטות הווידיאו: המצלמה תזזיתית, פסי מחיקה של הקלטות, הצבע מגורען, החומרים "מלוכלכים", מחוספסים, נוטים לחובבנות. במבחן האמינות מדובר בתוצאה מרשימה.

ההחלטה הזאת עלולה לקומם לא מעט צופים שעלולים לחוש מרומים. הספורט האהוב על צופים מן השורה בסרטים דוקומנטריים הוא לנסות ולזהות את המניפולציה על "האמת". לוי עשה להם עבודה קלה. כמעט הכול חוץ מהגרעין הרעיוני והטקסט הוא מניפולציה. אבל התוצאה היא סדרה מעניינת מאוד שמצליחה – בזכות הבחירה המשונה הזאת – להגיע למקומות שסרט תיעודי רגיל עם ראשים מדברים וחומרי ארכיון לא היה מצליח להגיע אליהם. אם יש סיבה להתרעם – היא על מה שנדמה כניסיון הדחקה של העובדות, כגון דחיקת הקרדיטים של השחקנים בסוף הפרקים והגדרתם כ"משתתפים" והבחירה לשדר את הסדרה תחת הפלטפורמה של ערוץ 8 של hot.

לוי הצהיר שהרעיון לסדרה דווקא התחיל כדבר דוקומנטרי לכל דבר, אלא שהיעדר חומרי ארכיון מספיקים הוריד אותו מהקונבנציה המוכרת אל הפתרון המשוחזר. פרק ה”אפילוג” שחותם את הסדרה (הפרק הדוקומנטרי ”הרגיל” היחיד) מראה את עמנואל, בנם של לוי ושל העיתונאית נילי לדסמן, מראיין את אביו על אודות הסדרה והמניעים האישיים שלו ליצור אותה. למרות העניין שיש בפרק, התחושה היא שזהו מעין ניסיון לתרץ ולהצדיק את הבחירה בשחזורים. ובכלל, פרק האפילוג לוקה ברצינות יתר של לוי ביחס לעצמו, מסוג רצינות היתר והחשיבות העצמית שמלוות את פנחס שדה – ממש כמו פרסום יומן הכתיבה של ”החיים כמשל”.

לוי לא היה צריך לתרץ את ההחלטה להפיק סדרה מוקומנטרית. ההגדרות הנזילות מטרידות את הקולנוע התיעודי מאז יום קיומו, וטשטוש הגבולות הופך עבודה רווחת בעשייה הדוקומנטרית בארץ ובעולם. די להזכיר שני סרטים ישראליים מוצלחים – ”שתיקת הארכיון” של יעל חרסונסקי (שלקחה חלק גם בפרויקט הזה) ו”ואלס עם באשיר” של ארי פולמן – שהצליחו, בדיוק כמו לוי, ליצור יצירה משמעותית על ידי הרחבת האפשרויות המקובלות.

ישעיהו ג': על 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם'

הסדרה 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' מצליחה למפות תחנות ורעיונות שהעסיקו את ההוגה מרחביה, אך מעט יותר ביקורת הייתה משלימה את התמונה [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  8.3.2013]

דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות, פרופ' ישעיהו ליבוביץ (מתוך הסדרה)

 "אין כאן שני 'ישים': 'יש חיים' ו'יש מוות'", אומר פרופ' ישעיהו  ליבוביץ (1994־1903) באחד מקטעי הארכיון הרבים המופיעים בסדרה הדוקומנטרית החדשה על אודותיו. "לא", הוא פוסק בטון התקיף המפורסם שלו, "יש 'יש חיים' ויש 'אין חיים'". נקודה.

בתור מישהו ששקוע כמעט עשרים שנה ב"אין חיים", ליבוביץ הוא דווקא "יש חיים" אחד גדול. התרבות הישראלית, שבדרך כלל ממהרת לשכוח את ההוגים והיוצרים שפעלו בה רגע אחרי פטירתם, מלאה בנוכחותו במדיומים שונים, לפעמים כמושא הערצה, לפעמים כמושא ביקורת. כך או כך, הוא לא נעלם, גם לא ממרקע הטלוויזיה, כפי שאפשר לראות עכשיו ב'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם', סדרה מעניינת (אם כי לא נטולת בעיות) בשלושה פרקים שיצרו רינת קליין ואורי רוזנווקס, ומשודרת בערוץ 8 של 'הוט'.

מציאות נדירה

עוד בחייו שימש  ליבוביץ גיבורם של לא מעט סרטים דוקומנטריים. השילוב של דמות מעוררת עניין, יחד עם נכונותה של הדמות הזאת להגיע ולפגוש כל אדם (גם עם מצלמה ביד), יצר כמות עצומה של תיעודים, כמה מהם מומלצים כשלעצמם, כמו הסרט 'ליבוביץ במעלות' בבימויו של יגאל בורשטיין הכולל ויכוח סוער עם הפרופסורים ישראל אלדד ומנחם ברינקר אגב ביקור בעיר הצפונית 
בשנת 1982.

קליין ורוזנווקס (שעומד גם מאחורי הסדרה הנהדרת 'לוד בין ייאוש לתקווה') עושים שימוש נרחב בחומרים התיעודיים הללו ובחומרים ארכיוניים נוספים, לצד עשרות ראיונות עם בני משפחה, חברים, תלמידים, אנשים שהושפעו מתורותיו וגם מעט מתנגדים (מעט מדי, עוד נגיע לזה), ויחד הם יוצרים דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות.

הדבר המרשים ביותר שהסדרה מצליחה להעביר הוא עד כמה נדיר המצב הזה שבו אינטלקטואל ישראלי מתפקד ככתובת עבור מאות אנשים ממגזרים שונים, ששולחים אליו מכתבים, מגיעים אליו הביתה ומערבים אותו בשאלות המהותיות ביותר של חייהם. כמה נדיר הוא אינטלקטואל בעל שיעור קומה שבא לכל מקום שמזמינים אותו, ומייצר עניין רב כל כך ציבורית ותקשורתית. גם במאמץ גדול אני לא מוצא אף דוגמה חיה אחת לכך בישראל 2013.

החלוקה העקרונית לשלושה פרקים – אמונה, אדמה, אדם – כאשר כל אחד מהם פונה אל צד אחד באישיותו והגותו של  ליבוביץ נכונה לא רק טכנית אלא גם תוכנית. בהעדר אסכולה מסודרת, עסקת החבילה הליבוביצ'ית לא נלקחת, בדרך כלל, בשלמותה. למרות הקשרים המהותיים בין התחומים, לכל אחד מהצדדים "סוכני זיכרון" שונים: המעריצים שרואים בו נביא פוליטי לחוד, המעריצים הדתיים לחוד, ומפעל חייו האקדמי בתחומי מדעי הטבע באגף נפרד.

ישעיהו ג'

הפרק הפותח, "אמונה", שואל כמעט לכל אורכו מדוע לא הכתה תורתו של  ליבוביץ שורשים עמוקים בדתיות המודרנית, מקומה הטבעי לכאורה. לא כאן המקום לסקור את תפיסותיו על אודות היהדות (וגם הסדרה עושה זאת רק בראשי פרקים), אך המסקנה המשותפת לכל המראיינים שאינם בני משפחה היא שבמאבקו כנגד מה שתפס כ"עבודה זרה" רוקן  ליבוביץ את הבריכה עד שלא הותיר בה מים כלל. הוא טען שלתפילה הייתה אותה משמעות גם אם ההלכה הייתה מצווה לקרוא שלוש פעמים ביום את מדריך הטלפונים, שהתפילה "כמובן שאיננה פועלת במציאות", ש"א־לוהים זה לא קופת חולים" וש"התורה איננה ספר היסטוריה". הוא מחק כל משמעות אנושית למצוות, להשגחה או לממדים הרגשיים של אהבת ה'. הרב אביה הכהן טוען ביושר כי לו היה  ליבוביץ מצליח לשכנע אותו בצדקת דרכו, הוא כלל לא בטוח שהיה ממשיך להאמין בא־לוהים.

עוד מוזכרות בסדרה אמירותיו הנוקבות בדבר הצורך "לחוקק הלכה לגבי מציאות שההלכה אינה מכירה שהיא קיימת" (ובפרט בענייני נשים והומוסקסואלים), אבל אין בה התייחסות משמעותית למהפך שעבר  ליבוביץ בתחילת שנות החמישים, מתפיסה שדמתה יותר לצידוד ב"מדינת הלכה" אל עבר תפיסתו המפורסמת שדגלה בהפרדת הדת מהמדינה.

הפרק 'אדמה' מתאר יפה כיצד הפך הפרופסור האורתודוקסי מרחביה לסמכות רוחנית עבור חלקים בשמאל הישראלי. היא מציגה את הביקורת העקבית (ומשולחת הרסן לעתים) שהציג ליבוביץ כנגד התנהלותה של מדינת ישראל, עוד מימי תגובתו הייחודית לפעולת קיביה (1953), דרך הקריאה לסגת מיש"ע עם סיום מלחמת ששת הימים (יהודה מלצר מתאר בסדרה כיצד פתח את הטרנזיסטור הקטן בתום הקרבות ושמע אותו קורא "להסתלק!") ועד התגברות הצהרותיו הפוליטיות הפרובוקטיביות בימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה.

השימוש השיטתי במושגים הלקוחים מאוצר המילים והדימויים של השואה (הביטוי "יודו־נאצים" הוא כמובן המפורסם שבהם), וההשוואות התכופות לאירופה 1939, הקפיצו עליו את המיינסטרים הישראלי, והפכו אותו ליקירם של הרדיקלים. רובם ככולם דחו את תפיסתו הדתית, אבל קידשו אותו כמעין נביא שחזה את הדברים עוד ב־67' (אורי אבנרי מכנה אותו בסרט, בשעשוע, 'ישעיהו ג").

 ליבוביץ מצידו דאג להבהיר שלחם ב־48', שאינו פציפיסט, שלא היה חבר ב"ברית שלום" ושמעולם לא היה "הומניסט" (במכתב יפה שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין). "הפלשתינים והשלום", מזכירים אורי אבנרי ודדי צוקר, "לא ממש עניינו אותו". מה שעמד מאחורי התרסותיו היה תפיסתו ביחס לייעודה של מדינת היהודים. לכן, מציע יהודה מלצר, נעלב כל כך ליבוביץ מהתפוצצות פרשת פרס ישראל (1993) שבסופה הודיע כי הוא מוותר על קבלת הפרס. הוא ציפה שיבינו שמאחורי כל האמירות הקשות והפרובוקציות להכעיס (שכנראה גם הסבו לו עונג רב) עומד אינטלקטואל שבאמת ובתמים דואג לארצו.

כמה מהסצנות היפות בסדרה מתארות את הפער המרתק בין איש הציבור לאדם הפרטי, למשל בסוגיית הסרבנות.  ליבוביץ החריף לאורך שנות השמונים והתשעים את קריאתו לסרבנות (ולא הסתיר את התקווה כי דווקא מלחמת אזרחים ישראלית תביא את הפתרון שהוא מבקש), ואף 'ניבא' שמחאה תנועתית בת אלף סרבנים תסיים את השליטה הישראלית ביש"ע. אבל כשנכדו, ד"ר ישי עופרן, מגיע אליו אחרי תקופת שירות ארוכה בעזה, הם מדברים על השירות כמו שסבא ונכד מדברים על קורות חייהם. באמצע השיחה מצלצל הטלפון וליבוביץ עונה ונושא נאום החלטי על חשיבותה של הסרבנות, וכשהוא מסיים את שיחת הטלפון הוא חוזר לדבר ולהתעניין בשירותו של הנכד, כאילו לא אמר דבר.

זהירות יתר

רוזנווקס וקליין יצרו סדרה מעניינת, שמצליחה למפות לא מעט תחנות ורעיונות שהעסיקו את  ליבוביץ ועוטפת אותם בתיווך קולנועי מזמין. השימוש הנרחב בקטעי ארכיון שבהם הוא מופיע הופך אותה לא רק ל"סדרה על ליבוביץ" אלא גם "לסדרה של ליבוביץ", שמביאה אותו בדבריו ובצלמו על המסך, ולא רק כקישוט אילוסטרטיבי כפי שקורה לעתים בסדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. היא אומנם לא מחדשת יותר מדי, אבל מצליחה לגלות צדדים פחות מוכרים וציבוריים מחייו, כמו דמותו כאיש משפחה – בעזרתם של נכדיו הרבים והמוכשרים (ובעלי הדמיון הפיזי הניכר לראש השבט) שמספרים את זיכרונותיהם למצלמה.

אבל למרות כל השבחים המוצדקים, צריך לציין ש'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' היא סדרה זהירה מדי, שקצת מסתנוורת מזעם הנביא המשמש מושאה. היא כמעט לא מנסה לאתגר את הצופה במרואיינים ששוללים את  ליבוביץ (היחיד שעושה את זה בצורה חד משמעית, אם כי בדרכו המתוקה והעדינה, הוא הרב אביה הכהן), ורוב הביקורת נאמרת מתוך מרחב מכריו ותלמידיו. היה נכון לחפש ולמצוא גם כמה מתנגדים מנומקים שיציגו את הכשלים והסתירות שבשיטתו בצורה מעט יותר תקיפה. מה גם שבשל קוצר הזמן נחתכים בדרך כלל דברי הצד השני בוויכוחים הרבים שהוא מנהל, כך שאנו שומעים לבסוף כמעט אך ורק את דעתו של  ליבוביץ, ללא הטיעונים הנגדיים.

זה משונה כי הביקורת עליו, כפי שמזכירים כמה דוברים, הייתה חלק מחומר הבערה שיצר את הגותו ואת אמירותיו. הפולמוס מול מתנגדיו (בכתב, ברדיו או על מרקע הטלוויזיה) היה אחת הקונבנציות החשובות שבהן הוא השתמש. הורדת הווליום שלהם מורידה גם מעוצמת הדיון. אולי זאת המחשבה שהטיעונים כנגדו עלו כבר בעבר, אולי הם אכן קהו ואיבדו את עוזם במהלך השנים, ואולי מדובר באמת באורו המסנוור של  ליבוביץ שהשפיע על היוצרים. כך או כך, נקודת המבט הנגדית, המנומקת, חסרה מאוד בפסיפס שהסדרה מרכיבה.

רחובות זועמים – על "לוד: בין יאוש לתקווה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013]

שניים־עשר קילומטר מתל אביב. ליתר דיוק, "רק שניים־עשר קילומטר מתל אביב" ואתה מגיע לעיר לוד. המשפט הזה נאמר כלאחר יד בכל כתבה שעוסקת בעיר, לעתים בצרוף הביטוי "החצר האחורית", בדרך כלל לצד דימוי אילוסטרציה של תלמידי בית ספר המנסים לחצות נהר ביוב שעולה על גדותיו.

גם ב'לוד – בין יאוש לתקווה', הסדרה הדוקומנטרית המצוינת שיצרו אורי רוזנווקס ואייל בלחסן (שודרה בערוץ 8 של 'הוט'), מקומם של המשפט והדימוי הזה לא נפקד. הוא נאמר בפיהם של גיבורי הסדרה כעובדה נפשית הרבה יותר מעובדה גיאוגרפית; בישראל הפריפריה נמדדת במרחק הלב ולא במרחק הקילומטרים מהמרכז.

גם מאיר ניצן, ראש העיר הזמני וכובש הלב של העיר, פותח כך את כהונתו. "לא ייתכן שבמרחק שניים־עשר קילומטר מתל אביב תימצא עיר בנחיתות שכזאת", הוא אומר בישיבת הפתיחה, "אם תל אביב פורחת, אין סיבה שלוד לא תפרח". אלא שסיבות דווקא יש, והן נפרסות בסדרה אחת אחת. המטרה של ניצן היא להפוך את המשפט הזה על פיו: במקום שיתאר את קרבת הכישלון, הוא אמור להיות סלוגן אפקטיבי שימשוך אל העיר את מה שמכונה בסדרה בשם המכובס "אוכלוסייה חזקה". או במילים המפורשות, נטולות פוליטקלי קורקט: משפחות יהודיות, משכילות, חילוניות, 
אשכנזיות ומבוססות.

מאתיים רכבות ביום

בלוד, אחת הערים העתיקות בעולם, גרים היום 74 אלף תושבים. 73 אחוזים מהם יהודים, 27 אחוזים ערבים. לרוב, כל אחד מהמגזרים גר בשכונות נפרדות והמגעים ביניהם מציגים מערכת יחסים לא פשוטה. העירייה עצמה בקריסה: בחמש עשרה השנים האחרונות כיהנו בעיר שמונה ראשי עיר שונים שלא הצליחו להתמודד עם הבעיות המאמירות. העיר שהרומאים קראו לה "עיר הא־לוהים" הפכה ל"עיר הפשע", כשהייצוא מספר אחד שלה משוווק בכספומטים של סמים בין כותלי הבתים.

אורי רוזנווקס ואייל בלחסן לקחו את הנתונים היבשים האלה ופירקו אותם לסיפורים אישיים, לדמויות שחיות אותם, לגיבורים שמתמודדים עם המציאות. הם צילמו בעיר כשנתיים והגיעו לחדר העריכה עם מאות שעות שהפכו לבסוף לסדרה בת שישה פרקים (כ־50 דקות כל אחת). נקודת הפתיחה היא הגעתו של מאיר ניצן לתפקיד יושב ראש הוועדה הקרואה וראש העיר בפועל מטעם משרד הפנים. ניצן, יהודי בן 78 בתחילת הצילומים, הוא ג'נטלמן מרשים ואפרפר כמעט באותה המידה. איש של עשייה שמחזיק ברקורד מרשים של 25 שנים כראש העיר ראשון לציון. הוא לא חייב שום דבר לאף אחד, והוא לא הולך לגזור כאן שום קופון אישי. בתמרונים רבים נדמה שהוא מצליח, לראשונה, להזיז משהו בעיר.

ההשוואות המיידיות ל'לוד – בין ייאוש לתקווה' נמצאות ב'בריק סיטי' (brick city) הדוקומנטרית, שעקבה אחרי מאמצי השיקום של ראש עיריית ניו ג‘רזי, וב‘הסמויה‘ (The Wire) העלילתית, יצירת המופת של דייוויד סיימון, המתרחשת בעיר בולטימור, מרילנד – כך וכך קילומטרים מוושינגטון די.סי. המירוץ של טומי קרקטי לראשות העיר בעונתה השלישית של הסדרה, והשפעתו על מצב התושבים, מזכירים את המערכות ב‘לוד‘. סצנה מקבילה נמצאת דווקא בעונה הראשונה: כמו מאיר ניצן, כך מפקדי המשטרה ב‘הסמויה‘ מגלים שאולי מדובר במאה ה־21 – אבל בלוד/בולטימור לא שמעו עדיין על מחשבים ואלקטרוניקה. “עירייה צריכה להיות הלב של האדמיניסטרציה“, אומר ניצן. זה לא יעבוד בלי הכלים האלמנטריים. הוא  מבקש להשיג קודם כול את השדרוג המובן מאליו.

לצד ניצן, השכילו רוזנווקס ובלחסן לבחור גיבורי משנה מרתקים שנפתחים ונחשפים מול המצלמות: ראשי חמולת אל־מרבוע וחמולת אבו־גריבה המסוכסכות; מור וג‘ולייט כהן שלא מצליחים לחיות בגלל הסכסוך הזה; השייח‘ יוסף אל־באז, אימאם המסגד הגדול שנואם מלוויה ללוויה; אהרן אטיאס שמוביל את הגרעין התורני בעיר; משפחת ליברמן שמנסה להגיע לכל משפחה יהודית בשכונה; תורג‘מן מפקד המשטרה שמנסה לעשות קצת שקט בבלאגן; פאתן אל־זינאתי, מרכזת התרבות במגזר הערבי שמנסה ליצור אינטגרציה בין העמים ו“מאומצת“ על־ידי ראש העיר; בחורה יהודית ממוצא רוסי שיוצאת עם ערבים תמורת ג‘ינס; ולבסוף גם הסטודנטים שהגיעו לעיר בהנהגתו של איציק שמולי.

כמעט כל אחד מהם מספר סיפור שמתנגש עם מישהו אחר. כמעט כולם מתקשים מאוד לראות שיש גם “אחר“ נוסף, ויש לו, מה לעשות, אי אילו זכויות ורצונות. אטיאס זועם לגלות שחנויות מזון ערביות פתוחות בערב צום ט‘ באב בניגוד לחוק, ולא ממהר לזכור שצום הרמדאן מסתיים ויש גם לא־יהודים שצריכים לאכול (ואף ביקשו רשות חוקית מיוחדת מראש העיר); השייח‘ אל־באז מסית את האנשים נגד המשטרה בלוויות, ולא רואה את ניסיונות המשטרה למנוע את שפיכות הדמים; ומהצד השני – יאיר רביבו, מנכ“ל העירייה (ודמות סימפתית מאוד), מגלה אחרי שנים שברחוב של השייח‘ אל־באז יש “חושך מצרים“ ואין תאורת רחוב בלילה.

והרשימה ממשיכה: פאתן אל־זינאתי מנסה לקדם אינטגרציה שיתופית במתנ“ס, אבל מתקשה למצוא פתרון למכות שחוטפים הילדים של עולי אתיופיה שעליהם אחראי אטיאס; ניצן הורס בנייה ערבית לא חוקית, אבל לא מצליח לארגן אישורי בנייה; אנשי מסיבת החצר שנערכת בבית משפחות האסירים ששוחררו בעסקת שליט במימון התנועה האסלאמית לא מבינים מדוע התושבים היהודים מתעצבנים; והמצעדים, מכל הצדדים, צועדים בלי סוף לכל אירוע.

‘לוד‘ הדוקומנטרית נצפית כמו סדרה עלילתית. היא מותחת ומסקרנת ומקאברית כמו שרק תסריטאי המציאות יכולים להיות: מתווך הסולחות בין החמולות הוא אדם חסר מיתרי קול שמשליט את מרותו בלחישות שיוצאות מכפתור בגרון, דלת ברזל מוצבת בקדמת הקומה האחרונה של משפחת כהן כדי למנוע את ניסיונות ההצתה היום־יומיים של הדירה ממול, ואת כולם חותכות יותר ממאתיים רכבות ביום שקורעות את העיר לגזרים; דימוי מציאותי שהסדרה עושה בו שימוש מתבקש וחכם.

מתוך הסדרה

הכול דיבורים

שניים־עשר קילומטר מלוד, במאהל המחאה בשדרות רושטילד בתל אביב, עומד מאיר ניצן עם מגאפון ומנסה לשכנע את יושבי האוהלים שלוד היא אופציה כדאית שעונה על דרישותיהם. מדי פעם הקהל קוטע אותו, אנשים זורקים את המילים המוכרות "סמים" ו"פשע". ניצן מתחמם. הוא הגיע לזהות מוחלטת עם העיר. כשמישהו אומר משהו רע על לוד זה פועל עליו כאילו קיללו את אחותו. "בלוד יש הרבה פחות פשע מתל אביב", הוא אומר, ולא ממש מצליח לשכנע. גם הוא יודע שאחרי הבחירות ייפסקו ביקורי האח"מים המודאגים (בסדרה ראינו את ראש הממשלה, את השר לביטחון פנים ואת הנשיא). הם באים והולכים, מבטיחים לבקר שוב, מצפים לשיפור.

"איזה שיפור יהיה", שואל ניצן את ראש הממשלה, "אם בלמעלה מ־21 חודשים אני לא מצליח להעביר ולו תוכנית בנייה אחת?". נתניהו מהנהן בהסכמה. אהרונוביץ' מבטיח לשוב לבקר, פרס מדבר על התושבים החמים והנפלאים. האח"מים הם כמו המנחמים בלוויות נרצחי מלחמת החמולות בעיר: המצלמה של עודד קירמה נשארת על האבל, ושורה ארוכה של מנחמים עוברים ושבים מול המצלמה, וכל מה שיש בפיהם אלו מילים.

רוזנווקס ובלחסן (אגב, הסדרה הבאה של רוזנווקס תשודר בקרוב גם היא בערוץ 8, ותעסוק בפרופ' ישעיהו ליבוביץ) מסיימים את 'לוד' בתמונת שלום אופטימית: אל־זינאתי מצליחה לקיים את "שבוע הספר הערבי" במתנ"ס שיקגו ואטיאס מגיע לראות את הילדים הערבים המחייכים. אבל החודש האחרון שאחרי שידור הסדרה לא היטיב עם העיר: דו"ח קשה של מבקר המדינה על התנהלות העירייה ודיווחים על הפגנות ערביי לוד נגד פעילות הגרעין התורני הזכירו שלוד היא בקבוק מולוטוב שרק מחכה להיזרק

המדריך למהפכה שלא קרתה

קולות המחאה החברתית שככו אבל על המסך הצעקה בשיאה, כפי שניכר מהסדרה "שביתה" של רני בלייר. מחשבות בעקבות חלקה הראשון

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 05/10/2012)

כשחזרתי השבוע מקניות ונורת הדלק הבהבה באור הצהוב והמטריד שלה יומיים אחרי התדלוק הקודם, נזכרתי שבקיץ שעבר הייתה כאן מחאה, ואוהלים, והפגנות, ומנהיגים, וסיסמאות, וועדות, ודיור, וציפיות, וקוטג', ו"העם־רוצה־צדק־חברתי־וכל־מיני־דברים". היה קצת קשה להיזכר כשהמספרים רצו להם לצד הליטרים של הדלק כלפי מעלה וברדיו הפתוח עברו מדיון על הרציונליות של אחמדינג'אד אל זהות המנצח ב"הישרדות וי.איי. פי".

לא הייתי פעיל כל כך בקיץ הקודם – שילוב מבלבל של הזדהות עם המחאה וחשדנות כלפי דרכה ובעיקר עומס של הכנות לחתונה – אבל הדבר שהכי זכור לי מהביקורים במאהלים השונים היה התחושה שכולם מתעדים כל הזמן את מה שקורה (או כותבים משהו שהלוקיישן שלו הוא 'שדרת אוהלים תל אביבית'). גם אם שובה של המחאה הקיץ היה מוטל בספק, היה נדמה שהנוכחות שלה ביצירה התרבותית תישאר ואף תגבר אחרי עיכול של האירועים, מה גם שעוד לפני שהתפרק המאהל האחרון פורסמו כבר ספרים בנושא.

המחאה, כידוע, לא ממש שבה לרחובות השנה, אבל תוצרים ישירים של הקיץ שעבר אכן משתחררים לעולם ומנשימים את הדיון. למרות שאחרי צפייה ב"חברים", סרטו התיעודי נוטף האהבה העצמית של רגב קונטס (אחד ממנהיגי המחאה), המחאה נראית כמו הזיה של קיץ שכל מה שנותר ממנה כעת הוא רושם הזיעה על הכרית.
התוצרים התרבותיים המעניינים ביותר הם כנראה התוצרים העקיפים, כמו סדרות טלוויזיה שהופקו בקיץ שעבר (ותוכננו קודם לכן) ועסקו בנושאי המחאה שדבקה בהן בזמן הצילומים. הבולטות שבהן היו "30 ש"ח לשעה" שיצרו דוד אופק, יוסי מדמוני וחיים שריר – סדרה שנקברה בבית העלמין של ערוץ 1, וחבל – ו"שביתה", מיני־סדרה של רני בלייר וענת אסולין ששודרה בקיץ האחרון ב"יס" וזכתה לחשיפה רבה.

לחסל בעזרת דם

"שביתה" מבוססת על סרט תיעודי בעל שם זהה שיצרו אסף סודרי ואמיר טאוזינר ב־2005. הסרט (שעוד נרחיב עליו בהמשך) תיאר את השביתה שפרצה בשנת 2003 במפעל ליד דימונה, המשמש שלוחה דרומית של "חיפה כימיקלים". מחאתם של חלק מהפועלים כנגד תנאי העסקתם ורצונם להתאגד תחת ההסתדרות התפרצו לשביתה ששיבשה לזמן מה את פעילות המפעל, אך הוכתרה, בסופו של דבר, ככישלון מחולט. זהותו של בעל המפעל (איש העסקים היהודי־אמריקני אריה גנגר) וקשריו עם פוליטיקאים ישראלים (בעיקר עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון) נתנו את ההכשר למערכת הדורסנית והאלימה של הממסד לחסל את ההתנגדות בעזרת דם, מכות וכמות בלתי נתפסת של מניפולציות.


רני בלייר לקח את הסיפור של המפעל ותרגם אותו לדרמה בת חמישה פרקים, שאליה לוהקו שחקנים מובילים: עמוס תמם, זהר ליבה, שלום מיכאלשווילי, חיים זנאתי, אלון אבוטבול, נטע גרטי, מלאני פרס, רותם זיסמן ועוד רבים. בלייר עצמו – שכתב וביים את כל הפרקים – הוא אחד היוצרים המעניינים שפועלים בטלוויזיה הישראלית. תחת ידו עברו הסדרות "שבתות וחגים", "תיבת נוח", "אדמה" ו"פרשת השבוע" (בעיניי, הטובה שבסדרות הישראלית בעשור הקודם).
בלייר אמנם עובד על הסדרה כבר כמה שנים, אבל האווירה של רוטשילד נכנסה היטב לתוך הצילומים והטעינה אותם ברוח קרב.

"חודשיים לפני צילומי הסדרה", כתב בלייר ברשימה שפורסמה באתר 'הארץ', "עוד היינו כולנו מעורבים ומרוגשים מהתעוררות המחאה והמאבק החברתי בשדרות רוטשילד, וחלק מהסצנות בסדרה נכתבו בצל אוהלי השדרה ובבתי קפה שבקרבתה (…) כשחיפשנו את חבורת השובתים המתרכזים סביב אלברט עמר, יעקב בוסקילה ודוד פורטל, טבעי היה בעיניי ש'כנופיית רוטשילד' תיכנס לנעליים אלו. ואכן, בהתלהבות אין קץ הצטרפו כולם למסע הצילומים. בימים שבהם צילמנו את התעוררות המחאה במפעל, את סגירת השערים ואת העימותים עם אלה המנסים לשבור את השובתים הפכה 'כנופיית רוטשילד' לגוף אחד אמין, מרגש ומשכנע, שזעם, נחישות ואומץ לב פרצו ממנו אל המסך בעוצמה אדירה, כזאת שגרמה לי לא פעם לצעוק כילד מרוגש, עם סיום צילום הסצנה 'רוטשילד שולטת!!!' לקול צחוקם של חברי הכנופיה, הצוות והשחקנים".

עוצמה אדירה

העוצמה הזאת אכן ניכרת בסדרה ומזרימה אליה תשוקה של עשייה שעוברת גם אל המסך הקטן בבית, אבל נדמה לי שאותה עוצמה מרוטשילד היא שמונעת מ"שביתה" להיות סדרה מעניינת הרבה יותר. שהרי בסופו של דבר, לצד הישגיה הרבים (וביניהם המשחק של רותם זיסמן וזהר ליבה והצילום הנושם של בועז יהונתן יעקב) היא נופלת למלכודות ש"עוצמה אדירה" נוטה להסתבך בהן.

רק לשם הבהרה: אני לא מדבר על בעיות שנובעות מהקושי האמיתי של תעשיית הטלוויזיה הישראלית על תקציביה המוגבלים (ועל המשוואה האכזרית שדורשת לצלם כמה שיותר סצנות ביום צילומים ולייצר מהן כמה שיותר דקות מסך בתוצר הסופי), אלא על מלכודת ה"חשיבות": הרבה פאתוס יש ב"שביתה" ומעט מאוד איפוק. בלייר, שהתחיל את דרכו בסיפורים התל אביבים הקטנים של "שבתות וחגים", הפך כאן למין אהרון סורקין ("הבית הלבן", "חדר החדשות") שנואם לא פעם את מסריו על חשבון מורכבותו של הסיפור.


כמנהיג השביתה, אלברט עמר (שלום מיכאלשווילי) הוא כמובן הנואם הראשי (משפט לדוגמה: "אנחנו לא בריונים, אנחנו לא פרחחים, אנחנו אנשים שעובדים קשה. אם נתאחד אף אחד לא יוכל עלינו"), אבל הוא לא היחיד. כמעט כולם אומרים את המסרים "החשובים" בצורה כזאת או אחרת, ובניגוד ליצירתיות שמאפיינת את הדיאלוגים ה"סתמיים" – המסרים הם אותן סיסמאות שנשמעות בהפגנות וקולו של היוצר הצועק "רוטשילד שולטת!!!" מהדהד בהם.

וככה, בין תיאור יפה של הסתדרות חסרת שיניים לתיאור שפלות המפעל המאיים על בנות הזוג ובני המשפחה, "שביתה" הופך לעתים למגאפון. ברגעים האלה הסאב־טקסט המפורסם של בלייר מפנה את מקומו לאמירות ישירות. כמו ב"בית הלבן" של אהרון סורקין נדמה לנו שהדמויות הטובות טובות מדי, ומלבד המורכבות בדמותו של יעקב בוסקילה (עמוס תמם), שמבקש נאמנות וצדק בשעה שהוא מועל באמונה של אשתו דניאלה (מלאני פרס), שאר גיבורי המאבק מוצגים בתאורה המחמיאה ביותר של אידיאליסטים בעיצומה של מהפכה.
הדקות היפות של "שביתה" נמצאות כשדמויות מפסיקות לייצג ומתפרטות לסיפורים אישיים; הניסיון של דוד פורטל (זהר ליבה), על ציציותיו המתבדרות ברוח, לסנכרן את חזרתו בתשובה עם העולם שסביבו, או מערכת היחסים שנרקמת בין הנשים כאשר הגברים עסוקים בשביתה.

לצד הביקורות המחבקות והצפויות שמקבלת סדרה חשובה שרוכבת על הגל הנכון (אריאנה מלמד: "שביתה בועטת מהמסך ומעירה את הצופים"), היו גם קולות אחרים. מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של עיתון 'הארץ', סיכם את זה יפה: "זו סדרה שמדברת על מצוקה ונראית כמו מיליון דולר".  שריר הביא את הקולנוע המחוספס שיוצר הבמאי הבריטי קן לואץ' כאנטי־תיזה לבוהק שעולה מ"שביתה". בסרטי הפועלים של לואץ' יש בדרך כלל שחקנים חובבים ודיאלוגים כאילו מאולתרים, והם מביאים את הצופה לתחושה ריאליסטית מרשימה. אני לא בטוח שסרטיו של לואץ' הם המודל הנכון לסדרה הזאת, אבל אין ספק שמשהו בתחושת "מיליון הדולר" של "שביתה" מפריע למטרותיה.

ועוד הערה קטנה: כדי לקבל כסף מהמיזם (החשוב והמיוחד) לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, הועבר המפעל לפאתי העיר והפועלים הפכו להיות תושביה. אבל ירושלים נשארת רק תפאורה דהויה בסדרה. היא נזכרת לפעמים כהד של מאבק שכונות (קטמונים־קטמון וכו') אבל חסרת קשר אמיתי לסיפור. וחבל, כי המיקום הזה יכול היה להוסיף הקשר גיאוגרפי משמעותי שהיה חסר בסדרה.

עקבו אחרי המסגר

"שביתה" – סרטם הדוקומנטרי של אסף סודרי ואמיר טאוזינר (זמין במלואו לצפייה ביוטיוב) – שלמעשה מהווה מקור למיני־סדרה המאוחרת מורכב ברובו מ"ראשים מדברים": מנהיגי השביתה מספרים על האירועים שקרו, ומפעם לפעם משולבים גם קטעי ארכיון וצילומים ממצלמות ביתיות שתיעדו את ההתרחשות בזמן אמת.


יש סכנה מובנית בסרט נטול התרחשויות שמושתת ברובו על מונולוגים רטרוספקטיביים, אבל "שביתה", על 128 דקותיו, הוא מסמך מרתק. שכן גיבוריה האמיתיים של השביתה עוברים מסך היטב והמונולוגים שבפיהם זועמים אך נטולי פאתוס ומדברים בשפה חד פעמית שהתסריט של בלייר מתקשה לשחזר (משפט אקראי: "כל הזמן אמרו זה מפעל הכי מצליח בארץ. הביאו ממפעל תפן, הגיעו אנשים שמנים כאלה, דובונים כאלה, הנדסאים. חכמים יענו. לקחו דף ונייר ועקבו אחרי המסגר, מה הוא עושה ביום, איך הוא עולה על הדלי, כמה זה וכמה זה – לבדוק אם הוא יעיל. ראו שפה יש יותר מדי יעילות").

הסיפורים הם אותם סיפורים – אנשים שבאו לעבוד במפעל ישר אחרי הצבא ועבדו כמו חמורים, להוא נולד ילד ואחר כך הוא נרדם במשמרת, ההוא נפצע בעבודה וקיבל לבית החולים מכתב פיטורים ובונבוניירה, אחד מתחזק, אחד מנהל עבודה שהחליף צד ובעל מפעל שמגיע מדי פעם על מסוק לכמה שעות ונעלם חזרה אל הציביליזציה האחרת. הסרט מצליח לספר את זה במעט מאוד אמצעים ומדגים טוב יותר את הקשר הבעייתי של הון־שלטון־משטרה. הוא מראה כמה מכות (פשוטו כמשמעו) מוכן הממסד הישראלי לתת למי שמעז לפנות אליו בבקשות או דרישות. יהיו אשר יהיו המבקשים – מתנחלים, ערבים, שמאלנים, חרדים או פועלים – נחת זרועם של מושכי החוטים בשלטון תדאג לחסל כל התנגדות. אפילו אחר כך, כשהכול נכשל ונותר רק תיעוד הכישלון – ינסה הממסד למנוע את הקרנתו. הסרט עבר תלאות רבות בידי שומרי החומות של אריאל שרון ברשות השידור, והוקרן לבסוף בערוץ הראשון רק שנה אחרי המועד המתוכנן.

ללכת רחוק

השם שנבחר לסדרה נבחר – מלבד הסיבה המובנת מאליה – גם כמחווה לסרט הקדום שנשא את השם הזה: "שביתה", סרט הבכורה של סרגיי אייזנשטיין משנת 1924. גם בסרט של אייזנשטיין, מגאוני הקולנוע הסובייטי, יש מפעל ופועלים שמוחים כנגד תנאי העסקתם וגם הוא נגמר בכישלון נורא (פי כמה וכמה) כאשר כוחות הצבא והמשטרה טובחים בפועלים ונותנים הזדמנות לאייזנשטיין להפעיל את עריכת המונטאז' שלו בתיאור מקביל של שחיטת פר.


אצל אייזנשטיין אין גיבורים. אין דמויות שמובילות את המאבק ואין לצופה עם מי להזדהות (זה גם המצב ב"אוניית קרב פוטיומקין", סרטו המכונן של אייזנשטיין שיצא שנה אחר כך). קשה להעלות על הדעת סרט שכזה היום ו"שביתה" של בלייר הוא מראה הפוכה. הוא מתמקד בדיוקנם של הגיבורים ובפרט בזה של הגיבור הראשי – אלברט עמר. אלא שאלברט עמר של "שביתה" הוא מנהיג הפועלים שהמחאה החברתית האחרונה אפילו לא טרחה לחפש. הוא מתקבל כרגע רק כדמות תסריטאית, כפנטזיה של רני בלייר. במציאות עמדו בהנהגת המחאה דפני ליף וסתיו שפיר ולא האנשים של "שביתה".

ואולי זה כל הסיפור: המהפכה לא קרתה, וכמו השביתה במפעל היא הסתיימה בסופה ללא תוצאות – כי האנשים מ"שביתה" לא היו ברוטשילד והאנשים מרוטשילד לא היו בדימונה. בחמש הדקות הבודדות שמוקדשות למחאה בדוקו־ריאליטי "מחוברים" (שהחל להצטלם בשיאה של המחאה) היא נראית בזמן אמת דרך מצלמתו של ג'ייסון דנינו־הולט כהפנינג אחד גדול. לא שזה כל מה שהיה שם, אבל זה כנראה מה שזכור מהקיץ הזה בסופו של דבר. "זה יגיע גם למרכז הארץ", אומר בסוף הסרט התיעודי עמרם בן סימון, אבל לא בטוח של"זה" הוא התכוון.

אני באמת מאמין לבלייר שהוא מחפש את אלברט עמר האמיתי ונדמה לי שהדברים באמת בדמו – הדמויות נואמות כי בלייר הוא גם מין מנהיג נואם שכזה. בחמש השנים שבהן שימש יו"ר איגוד הבמאים הוא הוביל שורה של מאבקים חשובים מאוד ובזמן האחרון הוא פועל כחלק מ"ארץ חדשה" (התנועה הפוליטית שהקים אלדד יניב). כלומר, לא רק דיבורים אלא נכונות אמיתית לחולל מעשים, ואולי זאת הזירה הנכונה לדברים שכאלו.

איך שהוא, נדמה לי שאם המחאה תשוב בקיץ הבא לא יעמוד שם בן דמותו של אלברט עמר אלא דווקא אחד מהמהפכנים הרדיקלים שמציג נדב לפיד בסרט הביכורים שלו "השוטר". הסרט, שנוצר הרבה לפני המחאה וחגג את הקרנת הבכורה יומיים לפני שדפני ליף הציבה את האוהל שלה, נתפס כסרט כמעט נבואי. אלא שהמחאה בקיץ שעבר הייתה מנומסת ומלבד הנזקים לדשא של שדרות רוטשילד היא לא הותירה עקבות משמעותיות, ואילו החבורה בסרטו של לפיד מוכנה ללכת רחוק הרבה יותר, גם מדימונה, גם מדפני ליף.

 וגם הזמנה:

עמיחי חסון כנס הקלוז אפ סם שפיגל

אחרי כמה חודשים של הכנות יתקיים ביום חמישי 1 נובמבר 2012 כנס הקלוזאפ של 'סם שפיגל' בסינמטק ירושלים, כנס שהשנה אני אחד המפיקים ועורך התוכן שלו. סתם כדי לגרות אתכם: מודי בר-און ידבר על 'היו זמנים במערב', גילה אלמגור על 'שדרות סאנסט', הרב מנחם פרומן ופרופ' חביבה פדיה על סרטים של קורוסאווה, רונית מטלון על 'נהג מונית' של סקורסזה ועוד שלושים אנשי רוח ואמנות שיציגו וידברו על הקלוזאפים שנחרטו בתודעתם. זה מ-10:00 עד 20:30. אחרי שזה יגמר יחזרו לי החיים.

תבואו, יהיה כיף.

והנה לו"ז מלא

 


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter