Archive for the 'רשימות' Category

אדם מהלך בעולם – שיחות עם אברהם יהושע השל

באמצע שנות השבעים פרסם סבא של מרים, הרב פרופ' פינחס פלאי, ספר שיחות עם מורו ורבו, הרב אברהם יהושע השל, מגדולי המנהיגים וההוגים של יהדות ארה"ב. באותה תקופה – ובניגוד גמור למעמדו האיקוני בצפון אמריקה – השל לא עניין כמעט אף אחד בישראל. הספר לא הודפס שוב והפך לפריט אספנים.

השנה הייתה לי הזכות לערוך את הספר מחדש יחד עם חמותי, אמונה אלון, ולגלות עד כמה תורתו ודמותו של השל רלוונטית בעבור החברה הישראלית היום. המהדורה החדשה רואה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" תחת השם "אדם מהלך בעולם" והיא מהווה פתח לעריכת היכרות עם השל. עדכנו את השיחות, הוספנו מאמרים (של אנדרה נהר, וולף קלמן ופלאי), כתבתי פתח דבר, בן הדוד אריאל סרי-לוי הוסיף אחרית דבר, סטודיו דוב אברמסון עיצב את הספר והעטיפה ועמיחי ברהולץ מ"ידיעות ספרים" אפשר לכל השפע הזה לקרות. הספר זמין כבר בחנויות ואפשר גם לרכוש ברשת. מצרף כאן את פתח הדבר לספר:

בכל מקום שנותנים לו להיכנס / עמיחי חסון

באחד הסיפורים החסידיים הקלאסיים, פונה רבי מנחם מנדל מקוצק אל קבוצת יהודים חשובים ושואל אותם: "היכן נמצא אלוהים?". החסידים, משועשעים מהשאלה הפשוטה כל כך, עונים לו בפסוק מפורש שהיה שגור אצל הבעל שם טוב: "מלוא כל הארץ כבודו", אבל הרבי מקוצק מסרב לקבל את התשובה האוטומטית שלהם ומשיב לעומתה: "אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס".

הרב פרופסור אברהם יהושע השל אהב לספר את הסיפור הזה. הפער, בין אלוהים שנמצא "בכל מקום" לבין אלוהים שנמצא "בכל מקום שנותנים לו להיכנס", נפער בשלב מוקדם בחייו והיה לאחד היסודות שעליהם עומדת הגותו. כבן לשושלת אדמו"רים מבית חסידות רוז'ין, השל נולד אל תוך אתוס האהבה והחסד שלימד אבי תנועת החסידות, הבעל שם טוב, במז'יבוז', אך כבר מגיל תשע מצא את עצמו מושפע ממלמד קוצקאי, ודרישת האמת הקשה והתקיפה של קוצק המשיכה להטריד את נפשו (שנותיו האחרונות הוקדשו לחיבור שתי יצירות – ביידיש ובאנגלית – על "השרף מקוצק"). שני המודלים הרוחניים הללו שימשו אותו בניסיונו לחדש את רוח החסידות האותנטית בכרכים ובפרברים האמריקניים הגדולים של המאה העשרים. השל עשה זאת בדרכו העצמאית והחדשנית, אך המסר העקרוני שנשא היה ישן למדי: אלוהים אינו מילה ריקה.

לכאורה מדובר באמירה אלמנטרית. אבל מי שגדל במערכת חינוך דתית, כמעט בכל אחד מן הזרמים ומן המגזרים, יודע שעל אף שבמערכות אלו קוראים בשמו של אלוהים לאורך היום והלילה, מעדיפים לא לדבר עליו. אלוהים נותר מושג ערטילאי, שיכול להכפיף לתוכו את האמונות התפלות ביותר ואת המושכלות המופשטות ביותר. במקום לעסוק באלוהים לומדים תורה ומקיימים את הריטואל ההלכתי, את הפולקלור החברתי ואת הפוליטיקה של הדת. את אלוהים – כישות רלוונטית, חיה, שמנהלת דיאלוג עם המציאות – אותו מעדיפים להשאיר מחוץ לעולם. 

הפחד מאל רלוונטי הוא פחד מובן. לעתים קרובות, כשמזמינים את אלוהים להיכנס אל המציאות הוא נשבה בידי טרוריסטים בני כל הדתות שמותירים אחריהם שובל עכור של דם, שנאה, גזענות, טירוף ורוע לב הנראה כאילו הוא מקבל את אישורו מן האל. פחד אלוהים להכניס את אלוהים. אבל השל מזכיר שלאנשים הללו אין שום זיקה עם אלוהים. הם עובדי אלילים. "כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך — זהו אליל", מסביר השל ודורש מהמאמין יושר בהגדרת יחסו של האל אל העולם שמחוץ לדת שאליה נולד: "אלוהים הוא האב של כל אדם, או שאינו אביו של איש. צלם אלוהים קיים בכל אדם, או אף לא באדם אחד". תזכורת פשוטה, גם אם קשה מאוד להתמודדות בעבור מאמינים הדורשים מונופול על העבודה הזרה שהוכרזה על ידיהם כאלוהים.

השל מציע לאדם להקשיב למציאות בתשומת לב ולנסות לברר דרכה מה הוא רצון האל ומה הוא "תיקון העולם" הנדרש ממנו כאדם פרטי, כבן לעמו וכשותף בחברה האנושית. בניגוד לתפישת האל המנוכר והאדיש, מבקש השל לחזור ולקרוא בתנ"ך ובאלוהים שבו המעורב בקורות האדם, בין היתר בעזרתם של נביאים הנושאים את דברו. תופעת הנבואה העסיקה אותו מגיל צעיר: לדידו הנבואה לא פסקה והדיאלוג המקראי בין האל לאדם ממשיך להתקיים לאורך הדורות בדרכים סמויות וגלויות. "האדם אינו לבדו", טען השל. הקריאה של האל אל האדם, "איכּה?", עדיין מהדהדת מספר בראשית ועד היום, ובמילים אחרות: "אלוהים מבקש את האדם" (כשם ספרו המפורסם של השל). מחשבה שהיא מבהילה, מגוחכת, נשגבת, סנטימנטלית ורדיקאלית גם יחד. מחשבה שאולי יש בכוחה לרפא את העולם ואת התודעה המודרנית אחרי מלחמת העולם השנייה. "כל הפילוסופיות אינן יכולות להישאר מה שהיו לאחר אושוויץ והירושימה", טוען השל, והשיחות עמו, המובאות כאן במהדורה חדשה ומעודכנת, הן הזדמנות להיחשף למעט מהדרך שבה ביקש למצוא את אלוהים בעולם שאחרי מחנות ההשמדה ופצצות האטום.

השיחות בספר מציעות פתח לעריכת היכרות עם תורתו של השל ועם דמותו, דמות שמסרבת להיכנס להגדרות קשוחות. הוא נולד בוורשה בכ"ה בטבת תרס"ז (11.1.1907), דור שביעי לשושלת רבנים (ובהם רבי אברהם יהושע השל מאפטא, ה"אוהב ישראל", שעל שמו נקרא), עילוי שסומן מילדות להיות לאדמו"ר של חסידים. בטרם מלאו לו שש-עשרה קיבל השל סמיכה לרבנות והשתדך עם בת דודו, שידוך שכישלונו שינה את מסלול חייו: הוא נשלח לאבחון אצל פרופ' פישל שניאורסון, שפסק כי הנער הרָגיש חייב לצאת מן הסביבה הסגורה של העולם החסידי. השל נסע לווילנה, השלים תעודת בגרות בגימנסיה היהודית-החילונית והמשיך את לימודיו הפילוסופיים באוניברסיטת ברלין, שם הגיש את עבודת הדוקטור שלו שעסקה בפנומנולוגיה של הנבואה. במקביל למד ולימד במוסדות חינוך יהודיים, נהג להתפלל בשטיבלך של חסידים, השתתף בחבורה הספרותית היידית "יוּנְג וילנה" ואף פרסם ספר שירה ראשון וחתרני ביידיש. ב-1936 הציע לו ידידו מרטין בובר למלא את מקומו כמנהל הסמינר היהודי בפרנקפורט, תפקיד שבו החזיק השל עד שנעצר על ידי הנאצים סמוך ל"ליל הבדולח" וגורש לפולין, שם לימד במכון למדעי היהדות. כחודש וחצי לפני פלישת גרמניה, עקר השל ללונדון ובמרץ 1940 היגר לארצות הברית. אמו ושלוש מאחיותיו נותרו באירופה ונרצחו בידי הנאצים. 

המפגש עם אמריקה, אותה "מלכות של חסד" שהצילה את חייו, היה מורכב בעבור השל. הוא נהג לספר על הזעזוע שחש מול אחד המראות הראשונים שנגלו לפניו בארץ החדשה: אדם שחור כורע על ברכיו לצחצח את נעליו של אדם לבן, מראה שחיזק את אבחנתו על החולי העמוק שבו שרוי העולם המערבי משני צדי האוקיאנוס. גם שאלת השתייכותו המגזרית בתוך העולם היהודי עמדה במבחן: נציג "העולם הישן", קרוב משפחתו האדמו"ר מבויאן, הגיע לקבל את פניו, אך השל, שהצליח להימלט לארה"ב בזכות אשרה מיוחדת להצלת מלומדים יהודים, שארגנה בעבורו התנועה הרפורמית, החל את דרכו דווקא כרב בהיברו יוניון קולג' (בית המדרש לרבנים של התנועה הרפורמית) בסינסינטי. לימים פרש משם בשל חוסר הנאמנות של התנועה להלכה, ומאז 1945 שימש כפרופסור לאתיקה יהודית וכראש קתדרה בבית המדרש של התנועה הקונסרבטיבית. נראה שהוא מצא בית בדרך האמצע של העולם המסורתי, אך גם שם שמר על עצמאות מחשבתית ולא היסס לבקר את דרכה של התנועה.

שאלת מקומה של ההלכה עולה לא פעם בשיחות עם השל. הוא מבקש לבטל את ההפרדה המלאכותית בין "הלכה" ל"אגדה", כשלתפיסתו, פרישה מאחת מהן כמוה ככפירה, ויוצא נגד ה"פאן-הלכתיות", שאותה הוא מזהה כחסרת נשמה ומזכיר ש"יכול אדם לעשות כל מעשי אלימות ולמצוא לכך היתר בהלכה".  בזמן שהחסידות חיפשה את דרכה מחדש לאחר השואה, ומול המרחב היהודי המודרני שהתחלק לזרמים ולכתות, הציב השל אלטרנטיבה ייחודית: להיות חסידי בתוך העולם המודרני. הוא כנראה לא הקפיד על שלוש תפילות במניין מדי יום, אך כשהתפלל נכנס לא פעם לטראנס של דביקות, שירה וריקוד, פסל כשרות של ירקות בשל עושק שביצע הבעלים כלפי העובדים, ואמר שהוא "שואף להפוך את כל היהודים לדתיים יותר".

בארצות הברית פרסם השל ספרים רבים: ממחקרים על פילוסופיה יהודית בימי הביניים, קבלה וחסידות, דרך ניתוח שיטתם הפרשנית של חז"ל בספר "תורה מן השמיים באספקלריה של הדורות" ועד להגות עצמאית וחדשנית בספרים "האדם אינו לבדו", "אלוהים מבקש את האדם" וספרו "השבת", שבו הציג את תפיסתו התאולוגית על היהדות כדת שאינה מקדשת את הארמונות החומריים אלא את "ארמון הזמן" השַבָּתי. "השבתות הן הקתדרלות האדירות שלנו", כתב השל וטען שהשבת מקבלת משמעות יתרה בעומס החיים המודרניים.

בדומה ליתר המנהיגים היהודים שעברו מאירופה לארה"ב  (כמו הרב סולובייצ'יק, הרב פיינשטיין והרבי מלובביץ'), ניסה השל לתרגם בעבור קהל שומעיו את המפגש המורכב של השטעטל היהודי עם המציאות האמריקנית. אך השל ביקש לדבר גם אל הציבור הלא-יהודי, ובאומה דתית כמו אמריקה, הגותו אכן זכתה בהכרה מצד מאמינים ואנשי דת פרוטסטנטים ואף קתולים (בעקבות שבחיו של האפיפיור פאולוס השישי על ספריו). ההכרה הזאת אפשרה להשל למלא מקום מרכזי בדיאלוג הבין-דתי שהתפתח במחצית השנייה של המאה העשרים. הוא הדריך את מנהיגי תנועת "מקויה" היפנית, סייע ליצירת המהפך ביחס הכנסייה ליהדות ולקח חלק פעיל בדיוני ועידת הוותיקן השנייה ב-1963, שם נאם את אחד מנאומיו הגדולים: "אין דת שהיא אי" – פרפרזה על שירו של ג'ון דאן, "אין אדם שהוא אי".

השל טען כי "זכויות אדם הם האינטרסים של אלוהים", ודרך מערכת היחסים הקרובה, שרקם עם הכומר הבפטיסטי ד"ר מרטין לותר קינג הבן, החל להיות פעיל ב"תנועה האפרו-אמריקנית לזכויות האזרח". נאמן לתביעתו להקשיב קשב רב לקול האלוהי המתגלה בעולם, אמר השל ש"לותר קינג הוא אות שאלוהים לא זנח את ארצות הברית של אמריקה" וקינג, מצדו, הכריז כי השל הוא "הרבי שלו". אילולא נרצח באפריל 1968, היה קינג חוגג את ליל הסדר של חג החירות בביתו של השל, כחלק סימבולי מן המאבק השחור שנשא אופי תנכ"י. אין מביאים ראיה מהומרוס ומאפלטון, אמרו השל וקינג, אלא ממשה רבנו. החיבור בין השניים יצר בשנת 1965 את אחת התמונות המפוארות של המאה העשרים: קינג והשל, יחד עם הנהגה משותפת של אנשי דת יהודים ונוצרים, שחורים ולבנים, צעדו שלובי זרועות ומעוטרי זרי פרחים בראש המצעד השלישי מהעיר סלמה לבירת אלבמה מונטגומרי, במטרה לדרוש את זכויותיהם של האזרחים השחורים להירשם בספר הבוחרים. השל פתח את המצעד בקריאת מזמור כ"ז בתהילים, "לדוד ה' אורי וישעי", ואמר אחר כך שהצעדה הייתה מעשה דתי:  "הרגשתי כאילו רגליי מתפללות". בראיון האחרון שנתן (המובא בספר זה בשיחה החותמת) אומר השל: "הרעיון לדון אדם על פי צבעו, אם שחור או חום או לבן, אינו אלא מחלת עיניים". לצד המלחמה נגד הגזענות הוביל השל מאבקים ציבורים נוספים ובהם המאבק למען יהודי ברית המועצות והמחאה נגד מלחמת ווייטנאם. "כיצד אוכל להתפלל" שאל, "כאשר על מצפוני רובצת המודעות לכך שהיה לי חלק באחריות למותם של אנשים חפים בווייטנאם?".

השל נפטר בשנתו בשבת, י"ח בטבת תשל"ג (23 בדצמבר 1972). הוא הותיר אחריו את אשתו, הפסנתרנית סילביה שטראוס, ואת בתו, חוקרת היהדות פרופ' סוזנה השל.

הרושם שהשאיר השל בציבוריות האמריקנית לא התעמעם עם השנים: ספריו ממשיכים להשפיע על יהודים ועל שאינם יהודים, בתי ספר יהודיים פלורליסטיים נקראים על שמו והנשיא ברק אובמה נהג להזכיר אותו תדיר והניח את ספריו על המדפים בחדר הסגלגל.

לעומת זאת, בישראל נותר השל, עד לשנים האחרונות, דמות כמעט אנונימית. הוא הגיע לראשונה לארץ בשנת 1957 בהזמנת חברו זלמן שז"ר ושב לבקר בה מספר פעמים. המפגש עם המדינה הצעירה הימם אותו ומאז שראה את התגשמותה בעיניו תפסה הציונות מקום בהגותו. הוא נמנה עם חמישים "חכמי ישראל" שאליהם פנה ראש הממשלה דוד בן-גוריון כדי שיחוו דעתם בשאלת "מיהו יהודי", כתב בתשובתו כי "אין כופים על אמונה, אמונה הבאה מכפייה גרועה היא מהכפירה", והציע את ההגדרה "עברים". זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים שב השל לבקר בישראל, הסתובב בירושלים וחווה בכותל המערבי חוויה רוחנית מכוננת שאין אלא לכנותה "חוויה מיסטית". בשובו פרסם את רשמיו בספר "ישראל – הד הנצח", שבו הכריז כי "ארץ ישראל ספוגה מאותה אכפתיות של אלוהים" והסביר מדוע אינו רואה סתירה בין תפיסתו האוניברסלית לבין יחסו לציונות. הספר זכה להצלחה בקהל היהודי והכללי בארצות הברית, והשפיע על יצירת התמיכה האמריקנית בישראל שלאחר המלחמה.

שאיפתו של השל לעלות לארץ ולקבל משרת הוראה באחת האוניברסיטאות נתקלה בהתנגדות הממסד האקדמי בישראל. לא צלחו גם ניסיונותיו הרבים של תלמידו וידידו, הרב פרופ' פינחס פלאי (1930-1989) "להעלות ארצה" את ספריו של השל ואת בשורתו הרוחנית. פלאי אף הקים  בירושלים את "מוסד אברהם יהושע השל" לתרגומם של כתבי השל ולהוצאתם לאור, ובמסגרת זו גם ערך והוציא לאור את הקובץ "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" במהדורתו הראשונה, בשנת 1975.

המהדורה החדשה שלפניכם כוללת נוסח ערוך ומעודכן של השיחות ושל שלוש רשימות הערכה קצרות על השל, שנכתבו על ידי תלמידיו: הרב פרופ' פינחס פלאי, פרופ' אנדרה נהר והרב וולף קלמן. לאלה בחרנו לצרף אחרית דבר על הקשר המיוחד בין השל לפלאי. השיחה הראשונה בספר היא עיבוד לשלוש השיחות המקוריות שנערכו בין השל ובין הסופר והעיתונאי הירושלמי אברהם חיים אלחנני, הכוללת התייחסות למערכת היחסים בין יהדות אמריקה ליהדות בארץ ישראל כמו גם לשאלות על אמונה ועל הלכה. שתי השיחות האחרונות הן תעתיקים של ריאיונות ששודרו בטלוויזיה. הריאיון עם פלאי נערך בעברית, בעבור התוכנית "המבדיל בין קודש לחול" ששודרה בטלוויזיה הישראלית בשחור לבן מונוכרומטי (7.7.71). צפייה בריאיון מאפשרת להבין כמה זר נראה השל לצופה הישראלי: רב עם רעמת שיער ארוך ולבן, חבוש משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה וענוב עניבה מעוטרת בעיגולים, ועל ראשו כיפה אמריקנית מן הסוג המשמש ישראלים חילונים בלוויות. עם זאת, מדהים לשמוע עד כמה העברית של השל קולחת וכמעט נטולת מבטא. לעומתו, הריאיון של השל לעיתונאי האמריקני קארל שטרן התקיים באנגלית כשבוע לפני פטירתו ושודר ברשת אֶן-בי-סי בארצות הברית. בריאיון הזה ניכר עד כמה השתלב השל בצורה טבעית בתוך ההוויה האמריקנית וכיצד הפך לדמות של מנהיג רוחני, המסוגל להסביר את מורכבות מחשבותיו בשפה פשוטה.

ומה לגבי ההוויה הישראלית? נדמה שהשאלות, שאותן מעלה השל, רלוונטיות מתמיד בעבור החברה הישראלית היום. הודות לדור חדש של "סוכני זיכרון", ובראשם פרופ' אלכסנדר אבן חן וד"ר דרור בונדי, אנחנו עדים בשנים האחרונות לעיסוק נרחב בדמותו של אברהם יהושע השל ולהדפסת תרגומים חדשים לספריו (אשר רובם, כמו ספר זה, מצאו בית בהוצאת "ידיעות אחרונות").

בעשור הקודם, כשלמדתי בעולם הישיבות, "השל" היה שם שאומנם הוזכר מפעם לפעם, אך תמיד ממרחק ביטחון. הלימינליות המגזרית שייצג לא אפשרה להכניסו לתוך בתי המדרש האורתודוקסיים בצורה חלקה. אולי היום, בזמן שהתנועה הנאו-חסידות מתפשטת לשדות חדשים והחברה הדתית הופכת לרצף זהותי, תקבל גם הגותו של הרב פרופ' אברהם יהושע השל מקום במרחב הישראלי. שובו של אלוהים לשיח הלאומי מחייב להציג גם את תפיסתו של השל על אודות האל ולא להותיר את הפרשנות הפונדמנטליסטית לבדה. קשיי הקליטה של תורות השל בארץ מובנים, אבל מותר להתפלל שהספר הדק הזה, מעין מבוא קצר וידידותי להגותו, יפעל גם הוא את פעולתו. "אפשר והתפילה לא תצילנו", אומר השל בשיחה עם שטרן, "אך התפילה עושה אותנו ראויים להצלה".

יהי רצון שנהיה ראויים.

רכישת הספר:

אתר עברית / סטימצקי / אתר ידיעות ספרים

מדוע הגותו של אברהם יהושע השל רלוונטית יותר מתמיד? ביקורת של יצחק (בוז'י) הרצוג על הספר במוסף "ספרים" של "הארץ"

יהדות היא ברית של עם עִם אלוהי האדם ביקורת של ד"ר דרור בונדי על הספר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"

לא מפסיק לחפש – קטע שיחה עם הרב פרופ' א"י השל מתוך ספר השיחות (מתוך מוסף "שבת" של "מקור ראשון")

בין השמשות | עונה 3, פרק 22 – עמיחי חסון על השל והשבת

"האידיאל שלכם הוא להקים כאן ברונקס חדשה" – המשורר אלן גינזברג פוגש את פרופ' גרשום שלום בירושלים

בסתיו 1961 הגיע משורר הביט היהודי-אמריקאי אלן גינזברג (1926 – 1997) לביקורו הראשון  בישראל. כמה חודשים קודם לכן פורסם בארצות הברית ספרו השני "קדיש ושירים אחרים" שבמרכזו פואמה מופתית, איומה ומבריקה המוקדשת לחייה ולמותה של אמו, נעמי, אשר התמודדה עם הפרעות פאראנואידיות.

למרות גילו הצעיר, היה גינזברג משורר מוכר בשלב מוקדם זה של חייו. ספרו הראשון "יללה ושירים אחרים" (1956), ניסח מבט ביקורתי על אמריקה מלאת הסופרמרקטים ומדוללת הרוח, ועל מקומו של הדור הצעיר, המבולבל והזועם, בעידן הקונפורמיסטי והחומרני. "ראיתי את טובי המוחות של בני דורי נטרפים לדעת, רעבים, אחוזי אימה ערומים", כותב גינזברג בפתח הפואמה המרכזית, בשירה טבעית, חופשית וגֵ'אזִיסְטִית המאפיינת את הזרם הספרותי של "דור הביט" (הכולל בין היתר גם את ידידיו המתוסבכים ג'ק קרואק וויליאם בורוז). הספר עמד במרכזו של משפט שערורייתי, לאחר שהואשם כ"תועבה" בשל תכניו ההומוסקסואלים, אלא שניצחנו של גינזברג במשפט הפך אותו במהרה לאייקון מרכזי בינלאומי של "תרבות הנגד", מין משורר-נביא של אמריקה החדשה המבקשת להשתחרר מהמסכמות ולחפש מחדש את דרכה.

מדינת ישראל הצעירה הייתה אחת התחנות הראשונות בקדחת המסעות שאחזה את גינזברג לאורך שנות ה-60.  נדמה שהמשך המסע – הכולל ביקור ראשון בהודו ואימוץ פרקטיות של מיסטיקה מזרחית –  יהיה משמעותי יותר בחייו של המשורר, אך גם החודשים שהעביר בארץ הקודש הותירו חותם מעניין בכתיבתו ובזיכרונותיו, וניתן אולי להבין דרכם גם את משיכתו למזרח.

גינזברג לן בדירת ידידתו עתל ברוידא ברחוב הירקון בתל אביב, עישן אופיום וחשיש מול חופי הים התיכון, נפגש עם קרובי משפחה, טייל בגליל וכתב על חוף הכינרת שיר-טריפ בשם "Galilee Shore", שזכה למספר תרגומים (נתן זך, ערן צלגוב, גיורא לשם) ויהדהד בהמשך בשירים של אחרים, כמו בשירו של יונתן ברג (מתוך הספר "היסטוריה") והשיר "משורר וילד" של אהוד בנאי (מתוך האלבום "רסיסי לילה"). גינזברג כותב ב-"Galilee Shore" תמונות קצרות מתוך מסעו בישראל, מהרהר בישו, מביט על סוריה ומזכיר את עלייתו לרגל אל שניים מענקי הרוח היהודים של התקופה: "לגעת בזקנו של מרטין בובר / לראות את גרשום שלום בפני הגולגולת שלו שורך את נעליו" (מאנגלית: זך).

גינזברג המיסטיקן שלא פסק מלהתעניין בתורות רוחניות, נמשך אל פרופ' שלום (1897–1982), ששמו כבר יצא בעולם כגדול חוקרי הקבלה בדורו, והגיע לפגוש אותו ואת אשתו פניה בביתם ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים. מעניין לציין שכעבור עשור בדיוק, יעלה גם הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס לרגל אל ביתו של שלום, שמוזכר גם הוא בפואמה שכתב בורחס.

זיכרון המפגש עם אלן גינזבורג הצעיר, עלה בשיחות שקיים שלום עם מוקי צור בחורף תשל"ד (והובאו לדפוס בספר דברים בגו,  עם עובד, 1975) אגב שיחה על התבוללות ועל משיכת הדור היהודי-אמריקאי החדש אל תורות המזרח. וכך מספר שלום:

"פעם ביקר אצלי המשורר אלן גינזבורג. הוא בחור סימפטי מאוד, דמות אמיתית. מוזר, מטורף, אך אמיתי. חיבבתי אותו מאוד. שוחחנו אתו, אשתי ואני, שיחה מעניינת מאוד, ואשתי כדרכה שאלה אותו 'למה אינך עולה לארץ? (אני איני שואל אף אדם.. אדם יודע אם עליו ללכת או לא, זהו כלל גדול אצלי. אם אדם רוצה לבוא אפשר לדבר עמו. אבל אינני מוצא בי את הכוח לומר לאיש שעליו לבוא לארץ ישראל. אך אשתי שונה). הוא הביט בי ואמר: 'מה אני?..  הרי כל האידיאל שלכם הוא להקים כאן ברונקס חדשה. כל ימי אני בורח מהברונקס, ואני בא למדינת היהודים ואני מוצא שכל האידיאל הגדול של הציונים הוא לבנות כאן ברונקס ענקי. אם עלי לחזור לברונקס, אני יכול להישאר בה'. אמרנו: 'ואולי אתה טועה..' אבל היה משהו בדבריו. הוא אמר: 'אני הולך להודו לעשר שנים', ואחרי שלושה חודשים כבר היה מחוץ להודו. באיש כזה יש מעין תגובה על עזובה אמיתת בה שרויים יהודים באמריקה. אנו מוצאים כמותם, במידה מסוימת, גם כאן בישראל".

למה התכוון גינזברג בדבריו על הברונקס? האם ראה במדינת היהודים שְטֵייטְל ענק, מין "גטו יהודי מבחירה" כדוגמת השכונות היהודיות בצפון אמריקה? מאפית קניש בלב המזרח התיכון? או שהזמן הקצר בו בילה בארץ הספיק למשורר חד האבחנה להבין שהבורגנות תנצח את החלום הציוני. שנים לפני שישראל תישטף באמריקניזציה הוא יראה אותה עירומה תחת האידאלים הרשמיים בחומר וברוח, כמי שבסך הכול רוצה להיות רובע נוסף של ניו יורק. ברונקס של המזרח התיכון.

כך או כך, שלום ראה בגינזברג דמות מייצגת של השבר הרוחני בדור הצעיר של יהדות ארה"ב. הוא הבין שעבור יהודי שכמותו תורות הסוד של המזרח הרחוק מושכות הרבה יותר מתורות הסוד המסורתיות של אבותיהם היהודים. הוא אפילו מזהה את תחילת התהליך שיוביל את הדור הבא של היהודים-הישראלים אל האפשרויות שמציע המזרח, בהעדר אפשריות מלהיבות מבית.

שלום טעה לגבי יחסו של גינזברג להודו; לא מדובר בעוד תחנה במסעו, כי אם מרכז רוחני שישנה את חייו. הוא יצא ויכנס מתת-היבשת ההודית בשורה של סקנדלים שראויים לרשימה בפני עצמה. לימיים יוכתר לאחד המשוררים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20 ולמבקר גדול לא פחות של אמריקה. הוא כיהן ככהן ניו-אייג', תירגל מדיטציה, ניסה סמים פסיכדליים והגדיר את עצמו לבסוף באופן אוקסימורוני כ"יהודי-בודהיסטי", מה שיהפוך לימים לתנועת ה-JuBu. מדינת ישראל וזהותו היהודית אומנם העסיקה אותו כל העת, והוא אף שב לביקור בארץ בשנת 1986 (יחד עם הצלם האמריקאי רוברט פרנק), אך נראה שהמפגש עם מדינת היהודים המתחדשת לא הצליח לערור בו את החוויה אותה ביקש, למרות התרשמותו העמוקה משלום ובובר. בקריאה מחודשת של הזיכרונות מאותה התקופה, לא נותר אלא להסכים עם דברי שלום, שאנו מציינים החודש מאה שנים להולדתו: "היה משהו בדבריו".

מתוך הגיליון החדש של כתב העת "ננופואטיקה"(הוצאת "מקום לשירה") שערכתי יחד עם ד"ר גלעד מאירי ומוקדש למשורר אלן גינזברג במלאות עשרים שנים למותו.

מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי

פורסם במסגרת "לבי במזרח – הציונות הדתית והמזרחים" גיליון מיוחד של מוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

בואכה חג הפסח, אגב הוויכוח הנצחי אודות איסור הקטניות, התלקח בישיבה בה למדתי דיון סוער שגלש לסוגיית "הציונות הדתית והמזרחים". אחד הרבנים גרס שהסוגיה הזאת היא פולמוס של האתמול. אמת, כך טען, "בעבר נעשו טעיות", אבל היום "עם-ישראל והציבור-שלנו" מעורבבים זה בעדתו של זה ומפריחים את הבעיות בעצם קיומם כיהודים חדשים, ארץ-ישראלים, מיזוג גליות שנולד מן הים. "קחו למשל את חסון", הוא אמר והצביע בידו על המקום בו ישבתי כראיה אנושית חותכת, "ילד תערובות של חצי-חצי, מה אתה יותר ספרדי? אשכנזי? ברוך השם עכשיו הכל שטויות!".

הדברים שלו נאמרו מלב-טוב ושואף הרמוניה ברוח הרב-קוק, אבל אני זוכר איך צמד המילים "ילד-תערובת" טלטל אותי. במחשבות שלי "הכל" לא היה "שטויות". כמו הרב, כך גם לא מעט מחברי (האשכנזים) הופתעו לפעמים מעצם העיסוק בנושא הזה: הרי סטטוס החצי-חצי אמור לשחרר יהודים שכמוני ממה שנתפס בעיניהם כמשחק ילדותי של בחירת קבוצות כדורגל.

אבל שאלת הזהות העדתית – זו שהוצגה בדיון כסרך עודף שכור ההיתוך הבן-גוריוני לא הצליח למצער לפתור – רלבנטית בעיניי באופן אישי וכללי. בוודאי בעולם דתי שמקדש את מושג המסורות ובית אבא (עם כל ההלכות והמנהגים שנגזרים ממנו), ודורש ממך להכריע תדיר לאיזה תרבות אתה שייך. בפרפרזה לדברי המשנה אפשר לשאול; מה יעשה מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי?

מתוך "המשגיחים" סרטו של מני יעיש

גם ארבע שנים אחרי החתונה שלנו, אני עדיין מתחמק מלהראות לאשתי את הסרט שעשתה משפחתי לכבוד בר-מצווה שלי. לא פלומת השפם המגוחכת שאני עוטה שם מביכה אותי, כמו הגולמיות של התוכן; זה היה סרט שעסק בשטחיות בקונפליקט העדתי בו נמצאתי, והוא היה, כדרכם של סרטי בר מצווה, נרקיסיסטי להחריד.

התסריט, אותו כתבתי בעצמי, ניסה להראות את היתרונות הגלומים בחצי-חצי; אני מסרב לקום שם לסליחות הספרדיות בזמן חודש אלול כדי לישון עוד, ומהצד השני אוכל קטניות בפסח לתאווה בפה מלא במבה. ברקע הופיעו שני תרבויות מוזיקאליות שונות, נוסחי תפילה שונים וכמובן, פולקלור האוכל; דג חריימה טריפוליטאי מול חביתיות הפנקייקס האמריקאים. זה כנגד זה ברא האלוהים, ואני, חתן דנן, נהנה מכל העולמות.

הסרט התקבל באהבה על ידי הקהל השבוי של מוזמני האירוע. במקום שבו גדלתי – כרך בורגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת –  משפחה "מעורבת" עדיין הייתה אקזוטיקה קלה. הסרט אמר בדרכו המגושמת את האמת: כילדים למדנו שתי שפות של תרבות, שני סוגים שונים של שולחן שבת. מה שהותר כאן נאסר שם ולהפך. הבעיה הייתה הטון המתקתק: כאילו יש שילוב אמיתי, כאילו שלא ברור איזו תרבות עדיפה, ועם איזה צד מוטב להזדהות כדי להצליח בחברה. הראיה: הלהקה האיומה והיקרה שנגנה בבר המצווה ביצעה לאורך הערב שירי פופ-חסידי-אשכנזי ואחר כך "שירי ארץ-ישראל". שיר מזרחי אחד הוקצה באופן סימבולי לייצג את מיזוג הגליות של המשפחה. באוטו שלו, דלת האמות הפרטי, אבא שלי שומע דיסקים של קובי פרץ ודקלון. אבל למה לעשות לילד פדיחות?

כמובן, אין את מי להאשים מלבד את עצמנו, איש לא כפה עלינו את המוזיקה באולם. אנחנו בחרנו מרצוננו החופשי את מה שזוהה כבחירה "הנכונה" והעדיפה. אבל צריך לזכור שהתחנכות במוסדות הלימוד של הציונות הדתית והרצון להשתלב בהם חברתית – פרושם התחנכות והשתלבות בתוך תרבות דתית-אשכנזית. לטוב ולרע. כל טענה אחרת כרוכה בהיתממות.

"השילוב" העדתי האהוב כל כך על האידאולוגיה הציונית-דתית (כחלק מהמקף הקדוש המחבר בין "ציונות" ל"דתיות"), פירושו מתן שמורות טבע קטנות למסורת המזרחית במין נדיבות של מנצחים. תפילה, מוזיקה, אוכל ומנטליות הם רק הצדדים החיצוניים של הסיפור, הקלים יותר להדגמה. שהרי בשם השילוב מצטמצמת מסורת שלמה של הגות, הלכה, תפיסת עולם וקודים חברתיים לכדי עלי תאנה בצורת קישוט חמסה קטן ואוריינטליסטי על דלת הבית המשותף.

אבי נולד בארץ למשפחה שעלתה מהעיר טריפולי שבלוב, אמי ומשפחתה נולדו בניו-יורק ועלו לארץ בסוף שנות השישים.  את הצד האמריקאי של משפחתי הבנתי באמת רק אחרי שגרתי תוקפה במנהטן, לא רחוק מהמקום בו הם חיו. את הצד המשפחתי של אבי היטבתי להבין מקטנות, והזדהיתי אתו באופן טבעי. ולמרות זאת, כילד וכנער, הפנמתי את הרמיזות הבוטות ששדרה לי החברה, ששאלה ללא הרף "מה אתה בעצם?" ודרשה ממני לבחור צד. אני בחרתי להשתכנז.

התודעה המזרחית פרצה אצלי רק כשנכנסתי לעולם הישיבות. בדרך כלל, עד שאתה לא נהיה "האחר" אתה לא מבחין בכך. הרוב, כל רוב, לא יבין על מה המהומה. כמו באולפנות וישיבות תיכוניות מוצלחות אחרות במרכז הארץ, כך גם במקום בו התחנכתי ארע הפלא הגדול: בדרך נס רוכזו רוב התלמידים המזרחיים בכיתה אחת (עם כמה תלמידים אשכנזים חלשים) בעוד בכיתות האחרות היו רוב התלמידים האשכנזיים (עם כמה תלמידים מזרחיים חזקים). אנשים שכמוני היו קלף הג'וקר – אלו שיתאימו לכל כיתה ולכל טיעון. ג'וקרים לומדים לשחק מוקדם את המשחק.

אינני יודע האם זה עדיין המצב בישיבות, אני כן יודע להגיד שבכל מערכת בה הייתי בחיי – מלבד בצבא – נמניתי עם המיעוט המזרחי. המראה שלי מסגיר את המוצא; אנשים שנראים כמוני משחקים בפרסומות מוסכניקים או שחקני כדורגל, אף פעם לא רואי חשבון או כחלק ממשפחות מאושרות. אבל אם כילד התאמצתי להתמזג עם הרוב ולבטל את השוני לטובת המיינסטרים, בשנים האחרונות אני מקבל את האחריות שמביאה אתה הזיהוי כמיעוט. אחריות שהיא לא תמיד נעימה. לפעמים האחריות הזאת נראית מופרכת לחברים אשכנזים שנמצאים איתי במערכת, שהרי; "אתה לא בדיוק מזרחי".

הם צודקים. אני סוג של סוכן כפול עם מאהבת בצד המזרחי. המצב הזה יוצר תודעה שונה מתודעתם של "מזרחים שלמים". ביוגרפית, חיי נקיים מחויות של אפליה, ולמעט הערות גזעניות ומבטי התנשאות לא נפגעתי מהנושא בצורה ישירה. לא גדלתי בפריפריה. לא סתמו לי את הפה. מי שקרא לי "ערס" בעיקר שעשע אותי. ולכן, אולי, אין בי כעס. אין בי זעם. יש לי רצון להכרה בנזק שנעשה ובמניעתו לעתיד לבוא, בחלוקה מאוזנת ונכונה יותר של אבות המזון התרבותיים-תורניים-חברתיים, ובעיקר של הפסקת האפליה במקומות בהם היא עדיין נמצאת – והיא אכן עדיין נמצאת, לצערי הרב –  בישראל 2014.

ולפעמים, כשאני מביט בבן שלי, שרק רבע מהמטען הגנטי שלו מצפון-אפריקה (מה לעשות והאישה שאותה אני אוהב אשכנזייה גמורה), נדמה לי שאולי הרב צדק שם בדיון בישיבה. איזה משמעות בכלל יש לרצון שלי לחנך אותו לתודעה מזרחית, להתעקש ולהטמיע אצלו גירסא דינקותא של מנהגי עדות המזרח בעולם שאליו הוא יגדל?

כשהמחשבה הזאת עולה אני נזכר שמבחן האינסטינקטים הטבעי של הזהות, לפחות מבחינתי, הוא מבחן ההעלבות: האם אתה נעלב או לא נעלב כאשר עולבים בקבוצת הזהות שלך? (עלבו בישראלים ונעלבת? – ישראלי אתה בזהותך, עלבו בדתיים ולא נעלבת? לא דתי אתה בזהותך). אני נזכר איך שמעתי ברדיו את טומי לפיד עולה לשידור אצל רזי ברקאי אחרי שהושמע השיר "שלכת" של עמיר בניון. לפני שדיבר בענייני דיומא ביקש לפיד לפתוח בהתייחסותו למואזין המסלסל ששר לפניו: "אנחנו כבשנו את טול כרם" הוא שאל את ברקאי, "או טול כרם כבשה אותנו?". אני, שהייתי בעיצומו של תהליך השתכנזות מואץ, ששמעתי את עמיר בניון רק באוזניות כדי שאף אחד לא ידע – נעלבתי. הייתי בהלם מההעלבות – שהרי מה לי ולזה? אבל נדמה שהבנתי שלמרות הכל – אני ואבי וסבי מפחידים את ה"ג'נטלמן האירופי" (כך הוא אהב לקרוא ולהגדיר את עצמו) – אין לאן לברוח.

אדם מוגדר מתוך המרחבים בהם הוא מרגיש בנוח, מרחבים שונים של זהויות. כשהכנסנו את בננו לבריתו של אברהם אבינו סימנו אותו, סימן גס וחד-משמעתי, כיהודי. שם המשפחה וצבע העור שלו ימשיך לסמן אותו כמזרחי גם בעתיד, קשה לי להאמין שכנבואתו של אותו הרב, הסימן הזה יתמוסס כ"שטויות".

וכך כתב עורך הגיליון, אלחנן ניר, בפתח הפרויקט:

מה לשאלה המזרחית ולנו?

כשחשבנו לעשות גיליון על מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחיות, סיפרתי על כך לידיד טוב. הלה, בוגר ישיבות חרדיות־ליטאיות, התפלא על עצם הרעיון שלי. הרי הציונות הדתית היא החברה הפנים־ישראלית היחידה שבה אין אפליה עדתית והיא נטולת כל חלוקה לספרדים ואשכנזים, אמר. והוסיף בלהט: הרי רק אצל הכיפות הסרוגות כולם מתחתנים עם כולם, כולם לומדים עם כולם – אז למה לך לייצר דיון על בעיה שכלל לא קיימת?

קשה היה לי לדחות לחלוטין את דברי הידיד, שהרי אין להכחיש שבחברה זו לא נמנעו מלשאת אלו את אלו – כפי הקיים, למשל, בחברות החרדיות השונות (והיזכרו נא ב"פרשת עמנואל", שלא הייתה אלא התפרצות געשית של האפליה הקיימת, ואף על פני השטח, בחברות אלו), ועשיתי לי ניסוי קטן. שאלתי מניין נשאלים האם לדעתם נושא זה ראוי לגיליון מיוחד וראו פלא: חמשת האשכנזים אמרו שאין כל אפליה, אין מה להקדיש לכך גיליון ובכלל מדובר על "נון־אישיו" ועל שיבה בכוח לשנות החמישים, ואילו חמשת המזרחיים אמרו שמוכרחים להקדיש לכך גיליון אחד, אפילו רצף גיליונות.

איך נוצר הפער שתיארתי בין אנשים שנולדו, גדלו והתבגרו יחד? איך זה שעבורי ועבור חברי – שאנו והורינו נולדנו כאן – הנושא הזה עדיין רלוונטי, והחלוקה בין “ספרדים“ ל“אשכנזים“ עדיין מתפקדת?

הראי“ה קוק כתב במאמר “לשני בתי ישראל“ על כך שהתחייה הלאומית־חילונית אינה מוצאת עניין בשימור העדתיות, אך דווקא המסורתיות משמרת אותה. בשל כך עליה לזכור כי “יד ה‘ עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל [הספרדי והאשכנזי], בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה של ההשפעה הטובה, הנותנת לכל אחד מהם את תפקידו ופעולתו בחיי האומה הכלליים“. אלא שזו עצמה השאלה, כיצד אכן ניתן כאן מקום לכל אחד וכיצד דווקא חברה שהתבגרה ממדיניות כור ההיתוך הבן־גוריוניסטי (ודה־פקטו היו שותפים למדיניות זו גם הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, זה בפסיקותיו וזה בסידורו) וצועדת אל עבר רב־תרבותיות מאפשרת לכל אחד להביא את קולו אל תוך מנעד הקולות הרחב והמקומי.

וכאן שוב חוזרת השאלה אל עבר הציונות הדתית – חברה משימתית, אידיאולוגית לעילא וכנראה גם עדיין מעט־הגמונית – האם תשכיל לשלב תפיסה רלטיביסטית שבה ההטרוגניות הקיימת בתוכה תהיה ממשית ומלאה. הצעד הראשון בעיניי בדרך לכך הוא יצירת מניינים משותפים ושוויוניים, אבל “על אמת“ (וראויים לברכה המניינים הבודדים שכבר פועלים כך). לא מניינים אחד ליד השני ורק קידושים ואירועים משותפים, אלא שכל קהילה תתכנס ותשב עם עצמה ותראה כיצד היא ממננת כנכון לה את נוסח התפילה ומנגינותיה ואת מבנה הישיבה, וכיצד היא צועדת בצעד קטן לקהילה אך גדול לכל החברה כאן המבקשת את היחד.

ובמקביל יש לקיים שיעורים והיחשפות־עומק אל הפסיקות של גדולי המזרח בדורות האחרונים, אל הפייטנים והמקובלים (ותורת האר“י היא אבן יסוד לכך, ולו רק משום שהוא היה מודל של “חצי [ספרדי] חצי [אשכנזי]“). כי האוצרות הללו שייכים לכולנו. ובמקביל גם כדאי לזכור פנייה פוליטית אל ציבורים נוספים ואולי ובקרוב גם יהיה כאן רב ראשי אחד.

"חרד לקיומו של המקום הזה" – ראיון עם רינו צרור

רינו צרור יצא עם מצלמה ליהודה ושומרון לחפש את המהפכה הבאה. הוא הופתע לגלות שהקבוצה המרכזית התברגנה, טוען שהפמיניזם הדתי מוצה, חושש ממלחמת דת ועדיין רואה בחברה הזו את הקבוצה המשפיעה והדרמטית ביותר בישראל. ראיון אישי, מהמשפחה מטריפולי והילדות ברמת גן ועד הנגמ"ש במלחמת יום כיפור והדלקת המשואה 

[פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014]

רינו צרור יצא לצלם סרט דוקומנטרי ביהודה ושומרון, סרט שמנסה לענות על שאלת האמונה של אותם יהודים שבחרו לגור מעבר לקו הירוק. "במה אתם מאמינים?", שואל צרור את המרואיינים השונים, והתשובות שלהם מורכבות מחיבורים שונים של אותן מילות יסוד: אלוהים, אדם, אדמה.

הכותרת הראשונה של הסרט (ששודר לראשונה בשבוע שעבר בערוץ 8 של "הוט") הייתה "אלוהים אחרים". לא פחות. לאחר בקשות של המשתתפים שינה צרור את הכותרת לטעונה פחות: "אני ה'". צרור, כדרכם של חילונים, הוגה את שם־השם בכותרת בשם אדנות; אני א־דוני. "באמת הופתעתי מהרעש", מודה צרור כשהוא מדבר על התגובות להחלפת שם הסרט, "בעיקר מאלו שעשו עניין מהשינוי וגם פירשו את השינוי בצורה כזאת שייצרה לו כוונות חדשות".

הכותרת ב"הארץ" ניסתה לרמוז לשערורייה זוטא: "מתנחלים מחו, ורינו צרור שינה את שם סרטו".

"אין לי כוח לשטויות האלה. בחרתי שם חדש שהוא לא פחות טוב מהשם הראשון", הוא אומר בראיון ראשון בעקבות הסרט. "הבעיה עם 'אלוהים אחרים' הייתה שהוא היה שם פוגע. פוגע לכתחילה. הוא לא אִפשר לצופה לראות ולפתח את הדיון שרציתי להראות. זאת הייתה בחירה בשם טוב, אבל פוסטרי, שטוח. טעיתי כשלא לקחתי בחשבון שמדובר בציטוט מדויק של הדיבר. הרשיתי לעצמי לעשות פרפרזה על דבר שבציבור שלי, החילוני, הוא מקובל, אבל בציבורים של המרואיינים בסרט – לא. ברגע שהבנתי את נקודת הפגיעה – והבנתי באיחור רק אחרי שדיברו איתי חלק מהמשתתפים – לא היה לי ספק בכלל שאני אשנה את זה.

"הכותרת ב'הארץ' אומרת 'המתנחלים מחו' – אבל זה לא 'המתנחלים': אלו משתתפי הסרט. אנשים שצילמתי אותם כשנתיים, שאני מכיר, שפתחו את הכול בכנות מלאה באופן יחסי. אף לא אחד מהם ביקש לראות חומר קודם, ואף אחד לא ביקש לצנזר. בגלל זה אני מכבד את המהלך שלהם, ולכן כשהיה ברור לי שאני פוגע כאן בהם ללא כוונה – החלטתי לשנות. אני מתכוון בסרט להאיר, להתדיין, לטלטל, להציג מציאות. אני לא הולך לריב איתם. זה לא סרט של מריבה".

בניגוד לסרטים קודמים שעסקו בשטחים ונדמו כקרב הורדת ידיים – כמו למשל "ארץ המתנחלים" של חיים יבין – צרור באמת בא להקשיב. "אני לא מוצא טעם בהתכתשות בסרט דוקומנטרי", הוא מצהיר, "אני יכול להתכתש על האינפורמציה בשידור רדיו, למשל. אקטואליה היא פני הרגע ויש בה לפעמים עיסוק בדיני נפשות. אצלנו הרגע מורכב כמובן מביטחון, אבל גם ממזון שלא מגיע לאנשים. שם אני דורש תשובות, ולא מוכן לקבל שום 'מריחה'.

"אבל סרט דוקו מאפשר לך כניסת עומק. להתכתש עם הגיבור שלך בסרט זה לשחק אותה בולדוזר, זה שואו. אני לא הגיבור. קולנועית אני האיש שמביא את התמונה, אבל בשום פנים ואופן אני לא הגיבור של התמונה. המציאות היא הגיבור".

את המציאות מציג צרור בעזרת קשת רחבה של מרואיינים. מהצדדים המתונים שמיוצגים בידי ד"ר מיכה גודמן מאלון, הרב יואל בן־נון מאלון שבות והרבנית מלכה פיוטרקובסקי מתקוע, דרך מתנחלים חילונים כאליקים העצני מקרית ארבע ועד הקצה הפוליטי השני שמתבטא בתוכנית המקדש של יהודה עציון איש עפרה, נערי הגבעות של מאיר ברטלר ותפיסתו של הרב יצחק גינזבורג שמיוצגת בידי תלמדו הבכיר הרב ישראל אריאל מיצהר. כולם מצולמים במגרשים הביתיים שלהם, נינוחים, לא מתלהמים, נכונים לבאר ולהסביר. חלקם הגיעו להקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב. הוא תוזמן שם מיד אחרי הקרנה מיוחדת של "בית שאן: סרט מלחמה" – סרטו הראשון של צרור (שאותו ביים במשותף עם דורון צברי), יצירת מופת תיעודית על מלחמה אחרת לגמרי ממה שמתרחש בשטחים.

בא להקשיב. רינו צרור ומאיר ברטלר צילומים: מתוך הסרט

מאיר ברטלר ורינו צרור

אנחנו נפגשים לראיון בביתו של צרור ביפו, לא רחוק מהים. ליד הבית בתי תפילה: כמה מסגדים וכמה בתי כנסת קטנים. תלמידים מישיבת ההסדר ביפו הסמוכה הולכים ברחוב ויכולים להשתלב בקלות בצילומי אילוסטרציה של הסרט. קל לזהות את תהליך הג'נטריפיקציה של השכונה: הדשא של השכנים ירוק יותר והטיח שלהם לא מתקלף. צרור הגיע לכאן הרבה לפני התהליך הזה, קנה חורבה בתחילת שנות התשעים ושיפץ בהדרגה ובנעימות. בחצר עץ לימון קטן, בפנים ספרים בערמות. מעל שולחן האוכל ממסוגרים איור של דודו גבע ושער עיתון מצהיב, גם הוא מעשה ידו של גבע, שנושא את הכותרת: "האשכנזים מבינים רק כוח".

הכיפות הסרוגות מעניינות את צרור כבר כמה שנים. "הם מרתקים אותי, אני לא סתם מתעסק בהם לא מעט". את ימי ההתנתקות העביר בגוש קטיף וחזר משם עם תיעוד יוצא דופן שהפך לסרט "תפילת הנערות". אלף נערות שהתאספו בבית הכנסת של נווה דקלים ביום הפינוי, זועקות זעקה נואשת, שירה שלא מפסיקה להדהד בראש גם אחרי שנים.

עוד נחזור ל"תפילת הנערות", אבל בינתיים צרור מספר שלמרות ההיכרות עם העולם של הכיפה הסרוגה, הפתיע אותו מאוד לגלות את "האנמיות של המיינסטרים. זאת הפתעה גדולה כי כשהכול נמצא בכזה מצב נפיץ – צדדים שונים שמדברים באלוהים, וכולם נוגעים באותו ספר וכל אחד פורץ את הגבולות שלו – פתאום הקבוצה הכי מרכזית דוממת לגמרי. מהנהנת לפה ומהנהנת לשם. אתה מצפה לשמוע איזו אמירה משמעותית, חד משמעית, מנהיגותית – ואתה לא שומע. בגלל שאני בא מהעולם החילוני הם נדבקו לי למיינסטרים החילוני האנמי־ ואני פשוט התעלפתי מזה"

במובן מסוים זה טבעו של המיינסטרים בכל מקום, להנהן ולחייך לכולם.

"אבל הדימוי של העולם המחשבתי בכיפה הסרוגה הוא הרבה יותר יצרי ורעשני, ההתנהלות הפנימית מרתקת. העולם הזה הרי עבר בעשרים השנים האחרונות מהפכים משוגעים לגמרי. זאת קבוצה שמידת ההשפעה שלה על החברה בכלל היא הכי דרמטית בישראל. אתה זז איתם ימינה – הכול זז ימינה, אתה זז איתם שמאלה – הכול זז שמאלה. זאת קבוצה שמשנה חיים, משנה מסלול, משנה תנועה. אז בכזה מקום לגלות שכל האמצע הוא בור – זאת הייתה הפתעה מאוד גדולה.

"אני אציג את זה מכיוון אחר: להבנתי המהפכה הנשית בכיפה הסרוגה נמצאת כבר לקראת הסיום שלה. כעת זה רק חלחול פנימה ועבודה על הצעירות שימשיכו את הדרך. אתה רואה בסרט דמות כמו הרבנית מלכה פיוטרקובסקי שהיא תלמידת חכמים ויחד איתה יש קבוצה גדולה מאוד של מנהיגות פמיניסטיות־אורתודוקסיות. קבוצה שאין לה מקבילה בחברה החילונית כקבוצה אינטלקטואלית. יש יחידות, כמובן, בעולם החילוני, אבל יש כוח גדול הרבה יותר בהתנהלות הקבוצתית והקהילתית של הנשים הדתיות, והכוח הזה מאפשר להכפיל את ההישגים כל הזמן. עכשיו, מצד שני, אתה רואה את המורדות שהדת מתגלגלת אליהם בשנים האחרונות, כמו להיכנס לחיבור כזה עם האדמה או היחס לשאלת בית המקדש והעלייה להר הבית היום. בהגדרות שלי זה מגיע לרמה של עבודה זרה".

הרב אליקים לבנון (צילום מתוך הסרט)

אבל אתה מבין את הבעיה של אנשים כמוני עם מה שאתה אומר. אני לומד קולנוע במקום חילוני כמו "סםשפיגל", אבל באותה הנשימה עליתי להר הבית כמה פעמים בחיי כאדם דתי. אני מקשר את העלייה להרלסוגיות של כנות דתית, לא פוליטית.

"אני מבין לגמרי , ואין לי שום בעיה עם הרצון שלך. אבל הנושא של הר הבית הוא לא נושא של חופש הדת או חופש הביטוי. הנושא הוא האם אני רוצה לבנות את בית המקדש על כיפת הסלע מחר".

אבל אני לא רוצה לבנות מחר את בית המקדש על כיפת הסלע ואני כן רוצה להתפלל שם.

"אז אתה טועה כשאתה חושב שהדרך שבה אתה הולך עכשיו לא מגיעה לשם בסופו של דבר. אני מכיר את הנושא של הר הבית טוב, גם מעל וגם מתחת. יש לי בהר עניין היסטורי, ארכיאולוגי וחברתי עצום. דתי־ לא. עליתי עם לא מעט אנשים להר הבית וראיתי את החיל והרעדה – זה לא משהו שאני לא מבין אותו. אבל אתה ולא מעט אנשים אחרים לוקחים את הנושא של הר הבית כאלו יש כאן קיפוח דתי – וזאת שגיאה.

"יש הסכם מדיני חתום בין ישראל לבין ירדן. ההסכם הזה מגדיר את ירדן כמי שיש לה קושאן על הר הבית יחד עם עוד דברים. אתה לא יכול להפר את ההסכם הזה, כי הפרה שכזאת לא מקובלת על אף אחד מראשי מערכת הביטחון בשלושים השנים האחרונות. אתה יכול להגיד: אותי לא מעניין הביטחון, אני רק רוצה להתפלל שם. אבל זאת סוגיה מדינית דרמטית. השאלה היא מה יותר כבד: סוגיית חופש הדת שלך או הסוגיה המדינית־ביטחונית. לפי דעתי – אתם השתגעתם לגמרי. משקל הנזק הוא עצום. זה מתכון לקטסטרופה בשם האלוהים".

יהודה עציון וישראל אריאל אומרים לך בסרט שהאלוהים שלהם הוא לא אותו האלוהים של המוסלמים. ממש"אלוהים אחרים" כשמו המקורי של הסרט.

"ההבנה שאין הסכמה על מונותיאיזם, שיש התנגדות למונח בכלל, הכתה אותי בתדהמה. היה שם קטע חזק מאוד עם יהודה שנולד מתוך הרגע: השיחה על הר הבית והמוסלמים מתרחשת כשברקע קריאות 'אללה אכבר' של המואזין. אנחנו עומדים שם מול כל הרובע המוסלמי ואתה מבין שיהודה רוצה להזיז אותם לטובת בתים לסנהדרין ולהקמת 'קריית הממשלה' המחודשת. עוד הוא מתאר את זה והמאזין מתחיל ב'אללה אכבר'. באותו רגע שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם המוזיקה – כי אני לא מכיר בנאדם שהמוזיקה הזאת לא תופסת אותו, לא יעזור לאף אחד כלום – ויהודה נכנס למבוכה, לגמגום. הוא אמר: אם תכבו את המצלמה אני אגיד. בסוף הוא מודה שהוא אוהב את זה, רק שהנושא מפריע לו".

ויש בסרט גם את אליעז כהן שחותר, בדרכו של הרב מנחם פרומן, לסוג חדש של דו־קיום אמוני.

"נכון. אבל יש לא מעט קולות של חברים שגוברים ואומרים 'יש רק אלוהים אחד והוא האלוהים שלנו'. זאת רגרסיה עצומה, עוד רגע אנחנו בחיתים ובאמורים. התפיסה הפרקטית הזאת של אנשים כמו יהודה, שאלוהים צמצם את עצמו עד לנקודת הסלע, והכול עובד רק על פי הקריטריונים המוכרים, היא מין הזיה פנימית שמקבלת ביטוי מעשי. אני חשבתי ככה גם על גוש קטיף. אמרתי שזאת הייתה הזיה גם ב'תפילת הנערות'".

נדמה לי ש"אני ה'" ו"תפילת הנערות" הם שני צדדים כמעט הפוכים. חוסר האונים שאתה מצלם בבית הכנסתבגוש קטיף מול צילום הפגנת הכוח של הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד.

"מה פתאום הפכים? לפי דעתי זה אותו קו. אתה צודק שבין הזכות של 'תפילת הנערות' לבין ההמולה של 'אני ה" – הים הגדול נמצא, אבל למרות זאת הם יושבים על אותה הסקאלה. ב'אני ה" אנחנו רואים אנשים שפשוט עוברים מהתפילה למשהו אחר ומעשי. מעשיות של עבודת האלוהים. כל אחד מהאנשים בסרט עובד במה שהוא דיבר. מיכה גודמן אמר לי: 'אצלנו יש גם את תפילת הנערות וגם את הרב גינזבורג'. בעיניי, גינזבורג הוא הרגע שבו המגמה של 'תפילת הנערות' מקבלת סטייה, מוטציה. אני בגינזבורג רואה הידרדרות, גזענות. ישראל אריאל לא מסתיר בסרט את דעתו החיובית בעיקרה על המטווח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אני רואה בזה סטייה מהאמונה כמו שאני מבין ולמדתי אותה.

"למען האמת, הייתי בטוח שישראל אריאל יכחיש בכלל את העיסוק באפיקורוס, במסגרת הדיון על 'מה ייעשה בגוי'. הוא לא הכחיש. להיפך, הוא הגן על עצם הדיון, כאילו מדובר בתיאוריה בלבד, והוסיף ואמר שהאפיקורוס מאיים עליו יותר מן הפלשתיני – כדי להמחיש את עוצמת האיום. שים לב, ח"כ אלעזר שטרן הואשם בדיוק בפשע הזה במודעות רחוב ובעיתונים, וגם נקבע שם מה עליו לעשות כדי לחזור בתשובה.

"אני כבר חציתי את גיל 60, די והותר כדי לדעת שאחרי האות אל"ף באה האות בי"ת ואחריה גימ"ל. גינזבורג ואנשיו, בדרכם, הכריזו על 'מלחמת דת' בשקט בשקט. ואם לא ירגיעו אותם מהר מהר, תהיה התנגשות בין החילוני לקנאי. אנחנו יודעים היטב מה יהיה בסופה של ההתנגשות הזו. היינו שם".

אי אפשר להסביר את המשיכה של צעירים לרב גינזבורג בלי לחזור לדברים שאמרת קודם על האנמיות שלהמיינסטרים. הוא מושך כי בניגוד אליהם הוא לא עסוק בלהתנצל ולהתנחמד כל הזמן. הוא לא מפחד. מלכהאומרת לך לקראת הסוף שהיא מפחדת ממה יגידו.

"אנחנו בבעיה מנהיגותית קשה בכל החזיתות, בכל מיני רבדים ובכל מיני מגזרים. היו לי גם שיחות עם אנשים מבורגני ההתנחלות – אבל זה היה בדיוק כמו לדבר עם אנשי גבעת שמואל. מלכה פיוטרקובסקי מייצגת בסרט גם אותם, וברצון ובצורך שלה להיפרד יש תשובה מסוימת שכנגד. אבל זה כנראה לא מספיק".

רינו צרור ויהודה עציון על קרע הר הבית

רינו צרור נולד בשנת 1953 להורים שעלו מטריפולי, בירת לוב. למרות הזיהוי התקשרותי התופס אותו כמעין "מותג פריפריה", צרור גדל באזור הטוב של רמת גן, רחוב ביאליק של שנות השישים, אבא קבלן, אמא עקרת בית, עולם בורגני. אביו וסבי היו חברים טובים עוד מטריפולי, אחר כך גם שכנים בארץ.

"יש לא מעט תל־אביבים, נשמות אחד אחד, שעד היום יכולים לשאול אותי; 'תגיד רינו, נולדת בדימונה?', או; 'איך היה לגדול בבית שאן? קשה?'", צוחק צרור. "השאלות הללו באות מתוך קימוץ העורקים של בני האדם. הם חושבים שאם אתה בעד משהו, המשהו הזה ממילא שלך; בטח יש לך קשר אליו. אולי אתה אח שלו, אולי זה הכסף שלך. אבל אצלי אין שום קשר בין הדברים. הבית ברמת גן היה מלא כל טוב. קיבלתי הכול עוד לפני שביקשתי, לקח בדיוק שלושים שניות עד שהגיע מה שרציתי. במיוחד בשלושה תחומים, שלושה מרכיבים שאין עליהם בכלל ויכוח או דיון: ספרים, בגדים ומזון. הייתי מקבל בדואר את כל עיתוני הנוער של אותם ימים, ומגיל עשר גם כתבתי בהם ככתב־נוער. ערמות של עיתונים. ההורים שלי היו חותמים לכל סוכן ספרים שהסתובב ברחוב. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, אתה הרי מכיר את דור ההורים האלה בדיוק כמוני".

אני תמיד תוהה על הקפיצה הזאת שלהם מטריפולי לישראל, לתוך עולם חדש עם הגדרות חדשות לחלוטין.

"זה דור הורים שעזבו את טריפולי במודעות מלאה, והתכוונו במודעות מלאה לתת חופש לילדים שלהם. חד משמעית. אני מכיר את ההגדרות האלה, שמעתי אותם מדברים את זה. אני זוכר התוועדות מהסוג המטורף – עם ערק וכל השטויות האלה – של אבי ושל סבך ועוד שניים. אני זוכר שהם דיברו שם על חופש, על זה שקשה להם לדמיין את החופש של הילדים שלהם, שלא קל להיתקל בחופש הזה. היה להם קשה איתנו, אנחנו היינו חוצפנים והפער היה גדול. אבל ההחלטה שלהם הייתה לתת חופש – גם כי משום כך הם עשו את כל הדרך לכאן, לאפשר להם ולבני ביתם עצמאות מלאה. רק היום בשחזורים שלי בראש אני יודע להבין את גודל ההחלטה".

ומצד שני; יש גם עולם של מסורות, שבית הכנסת הוא אחד הסמלים שלו. עד היום אנחנו נפגשים לפעמיםבבית הכנסת "יד הגיבורים" ברמת גן.

"אני בא משם – אחרי שישה חודשי לימוד אצל ציון בדש החזן לקראת בר המצווה, רק כדי שלא לשגות באף תו מן הפרשה וההפטרה, שאלוהים ישמור – אתה שם. בן למקום. אבל אצלי תפילה ואמונה זה היה ליד הבית. לא ממש בתוך הבית שלי. זה היה בבית של סבא ובבית של סבתא. זה פחות בבית שלי. אבל אתה לומד להכיר את בית הכנסת והמקום לבדו מייצר עניין עצום במוזיקה ובחיבורים ובממתקים. בית הכנסת זה מקום ששואב אותך ולא מקום שמרחיק אותך. ויש גם הצרכים שלך כבנאדם – בסוף־סוף, כשאתה מסתכל על החיים, הם לא שלאגר גדול – אתה צריך להישען פה על משהו, על משהו".

ומה אתה לוקח מהמטען הזה?

"מגיל צעיר אני לוקח את דברי הנביאים, כל פעם בהתאמה לגיל. זה תופס אותי גם שכלית וגם רגשית. בפעם הראשונה שלמדנו את עמוס אני כמעט התעלפתי, וזה היה בגיל עשר או אחד עשרה. מאז התחלתי לחורש באופן עצמאי. ענינה אותי התפיסה שלהם, הצעקה. זה גם, כמובן, פונקציה של מורים וכל אחד מהם מרגלית ויהלום. התפיסה שלי גם היום מרוכזת בנביאים. שם אני מקבל את מה שאני שחושב שאמור להיות ה'אור לגויים'. אני זוכר שבגיל צעיר הרגשתי חזק מאוד את הבדידות של הנביאים. הם היו בודדים. במחאה החברתית שהייתה בקיץ לפני שלוש שנים אמרתי שאם עד עכשיו שמענו צעקות של צדק חברתי רק מבנאדם אחד בתקופה: פעם עמוס, פעם ירמיהו – פתאום אנחנו מקבלים 400 אלף איש ביחד. זה נס. אני שם, זאת האמונה".

זאת אמונה אחת. כלומר, בתוך המרחב היהודי יש מוסר הנביאים וגם, למשל, פרקטיקה הלכתית

"בואו נעשה הבחנה בין 'אמונה' לבין 'דתיות', בין תחושה רליגיוזית שמתקיימת אצל קבוצת אנשים לבין ההנחיות הדתיות שנוצרו באלפיים שנות רבנים שאתה שם לי עכשיו על הראש. אני בעניין הזה עושה הבחנה. קורא הרבה יותר חומש ותנ"ך מאשר משנה או הספרים שבאים אחר כך. קראתי לאחרונה את 'הנאום האחרון של משה' שכתב מיכה גודמן בהתפעלות גדולה. אני מזהה שם המון אומץ, הבנה מרתקת של משה כדמות. זה נאום מלא תובנות שרלוונטי לנושא האמונה גם היום. אבל אתה מסבך אותי, אמונה היא לא דבר שאני יכול להגדיר לך אותו ברמה של 'הגדרה'".

איך אתה רואה את האמונה שהובילה את אבא שלך וסבא שלי לעלות לארץ?

"אני חושב שזאת אמונה שטבועה אצל בני הדור שלי, דור ראשון למהגרים, ואני חושב שיש לזה המשך גם בדור הבא. האמונה היא אלמנט או חלק מתוך הקיום. יכול להיות שבמהלך הדרך אתה תריב איתה, תתכחש לה, תבעט בה בכל מיני כיוונים – אבל קיבלת אותה עם חלב האם.

"האמונה הזאת חוזרת לשאלה מה היא הציונות של המזרחיים לעומת הציונות של האשכנזים. יש ספר ענק שכתב ד"ר יצחק בצלאל, חוקר יהדות המזרח, בשם 'נולדתם ציונים'. הוא מביא שם מפגש בין סוקולוב לבין, נדמה לי, הרב בכר של יפו, סביב שנת 1925. הרב בא בטענות לסוקולוב על הגיוס שהציונים עושים באירופה, ושואל אותו למה הם לא עושים אותו דבר במגרב ובמצרים וכו'. סוקולוב עונה לו את התשובה שנתנה לי את הפתרון לשאלה 'מה אני'. הוא אמר לו: אתם נולדתם ציונים, אנחנו לא צריכים לעשות אצלכם שום עבודת שיווק.

"כשאני הולך לאבי וחבריו אני מבין בדיוק על מה הוא מדבר במשפט 'הם נולדו ציונים'. גם אם לא הייתה לך כיפה על הראש – היה לך חיבור בין ציון לבין ריבונו של עולם ובין ירושלים. זה חיבור של עצמאות וזהות וחופש. אני נולדתי לזה לחלוטין. אצלי ציונות זה לא בן גוריון, ולא כל מה שנעשה בשמה בימים אלה. ציונות זה ציון. זה אבא, שמעפיל לישראל ומתחיל את הדרך בשחייה בים. זו אמא, שזורקת רימון הרתעה כבר בטריפולי, במסגרת כוח ההגנה של היהודים".

הרב יצחק גינזבורג בהתוועדות בקבר דוד

בעשור האחרון מתרכז עיקר הפרופיל התקשורתי של צרור ברדיו ובטלוויזיה: הוא מגיש בגלי צה"ל את תוכנית האקטואליה "מה בוער" בימי חמישי ובמוצאי שבת את תוכנית "הולך בחצות". מלבד הסרטים התיעודיים, התלתלים שלו נראו על המסך גם כמנחה תוכניות טלוויזיה. אבל צרור, לפני הכול, הוא אמן המילה הכתובה. הטקסטים שלו מביאים איתם ארבעים שנות כתיבה ועריכה בתפקידי מפתח בעיתונות הישראלית.

נקודת הפתיחה העיתונאית שלו הייתה מערכת "העולם הזה". "למה העולם הזה? כי הייתי קורא אותו קבוע בכל שבוע" אומר צרור, "הוא היה היחיד באותם ימים שמגיב למציאות וגם היחיד שמדבר בשפה שלנו. פיתחתי עוינות גודלה לעיתונים הנפוצים של אותה תקופה, שהביאו בכל סוף־שבוע סיפור של שישה עמודים מוורשה או קושטא, חומרים עבשים. אהבתי לקרוא את אבנרי, כמו גם את דן בן אמוץ ואת עמוס קינן שידעו לדבר את השפה". גם היום עניין השפה נשאר רגיש אצלו, והוא "מקפיד לדבר בצורה כזאת שגם בני ה־25 יבינו".

צרור מגיע למערכת "העולם הזה" כבר בחופשת השחרור שלו, אחרי שירות צבאי בצנחנים. הוא מבקש להצטרף, ואלי תבור, ראש מערכת העיתון, שולח אותו לטסט עיתונאי ראשון: סיפור קצר על ילד בשם "אלי אלי" שנוסע לאילת. צרור מתקבל ושלושה חודשים אחר כך פורצת מלחמת יום כיפור. "המלחמה" בשפתו של צרור, קו הגבול שחותך את מה שקדם ואת מה שעוד עתיד לקרות, מלחמה שבוערת בו עד היום.

לפני כשנתיים ערך תוכנית אישית ויוצאת דופן על חווייתו מהמלחמה בשם "והחולם נפל פצוע" (על התוכנית זכה בפרס מפקד גלי צה"ל). צרור חוזר שם אל סיפורו האישי: הוא יורד עם חברו לצוות "העולם הזה", הצלם רמי הלפרין, לחזית המצרית בסיני. השניים מתעדים את מראות הקרב; צרור במילים והלפרין במצלמת ניקון. הם מצטרפים לכוח הנגמ"שים של שלמה לוין, שמנסה בעיקר לחלץ את כוחותינו. דקה לפני צליחת תעלת סואץ הם יוצאים לסיור בנגמ"שים נפרדים. "רמי לא חוזר מהסיור הזה, ואני נוסע לבד למרכז להודיע להורים שלו, למערכת".

אתה נוסע להודיע? אין קצין נפגעים מצה"ל? משהו?

"הם לא יודעים שאנחנו שם. אנחנו לוחמים ואין שמות. אין חיול. אין דסקיות. הרגו אותנו שם. אתה חווה את החורבן וזה משנה את התמונה שלך. אתה מזהה שהגווארדיה ברמה הכי גבוהה מרמה אותך – הגווארדיה הצבאית והגווארדיה המדינית. יש לי מאז הכרה שאני לא מאמין להם, לא יכול לסמוך עליהם. אני קם בשנתיים הראשונות ועשרה חברים קרובים חסרים. אין סליחה פה, אתה יודע".

נדמה שמשהו מתחושת חוסר האמון כלפי המערכת מלווה אותך עד היום. ההתעסקות שלך בנושאיםחברתיים היא גם משם, לא רק מתודעת הנביאים שדיברנו עליה קודם.

"אני כל הזמן בוחן, מאז ועד היום. ונכון, גם היום אני לא מאמין להם. יש כאלה שאתה יכול להרשות לעצמך להאמין להם, יש טובים, גם עכשיו. אבל לא בהנהגה. אתה רואה שהם משחקים את המשחק הפופולרי. בנט כמו לפיד. יש כאן המון פעמים הונאה של הציבור. אני מת מזה. אכפת לי. אין עבודה תקשורתית שאני עושה שלא אכפת לי ממנה או מהסיטואציה. אני חרד לקיומו של המקום הזה, ואנחנו מחויבים לשמור על שקיפות המעשה והמחשבה. אמרתי דברים דומים גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בשנה שעברה".

שם זה היה מאוד אופטימי. יש לך מאמר מוכר בשם "הריבונות השלישית איבדה שליטה", שם אתה משווהבין הריבונות הראשונה לבין הריבונות השנייה ובין שתיהן לשלישית, ומוצא שישראל הריבונית והעצמאית לאחצתה מעולם את גבול 85 השנים.

"הביולוגים יודעים לספר שבמהלך השנה יש כל מיני זיווגים ועניינים שמביאים לעולם סוג של חיים חדשים. העולם מייצר כל יום עולמות קטנים חדשים. זיווג של זה עם זה, וירוס כזה וחיידק כזה ובעל חיים אחר. עכשיו, הביולוגים לא מוכנים לבדוק את הדברים החדשים האלה אלא רק אחרי שלושה דורות – כי רק אחרי שלושה דורות אתה יכול לבוא ולהגיד שהאורגניזם החדש הזה שרד במציאות הקיומיות ויש לו חיות. ומהרגע שיש לו חיות משל עצמו – אתה יכול להתחיל ולבדוק אותו כמו שצריך.

"אנחנו בדור השלישי של המדינה, ואני אומר לך שאם אנחנו לא נהיה בפוזיציה של מה שקרוי 'תורת הנביאים' – אין מצב שהמקום הזה יחזיק מעמד. לא נחזיק מעמד כי המקום הזה לא יהיה כדאי. אנחנו הרי שתולים פה – מאז אברהם ועד היום תמיד הגענו ממקום אחר למקום הזה. תורת הנביאים היא הדרך היחידה להחזיק כאן מעמד. אני מסתכל על הפוליטיקה של היום ואני חושב שהיא מסכנת אותנו".

יש לך מחשבות לעשות את הצעד אל העולם הפוליטי?

"אני 40 שנה מתעסק בתקשורת, ראיתי את המעגלים חוזרים על עצמם עוד פעם ועוד פעם. יש שאלות על ההבדל בין היכולת לראות, לתאר ולהזהיר לבין המעשה הפוליטי. אני לא בטוח שאני יודע לעשות את המעשה הפוליטי. אני לא יכול לעמוד בצפרדעים שפוליטיקאי צריך לבלוע כדי להסתדר. זה עולמות שונים. אני שלם מאוד עם המעשה שלי על כל הרבדים שלו. אין בי הצורך הזה להיות בכנסת כדי לנסות לחוקק חוקים. אבל כן יש בי צורך מאוד גדול עכשיו במהלך יותר מעשי. אולי מהלך פחות 'מתאר'. זה צורך שאני מרגיש אצלי, נגיעות כאלה שבאות בתגובה לגודל המצוקה. אני אתן לך דוגמה: אני רואה כעת את עוטף עזה, ויש לי תחושה שרק לדבר על זה לא מספיק".

אז מה אתה רואה את עצמך עושה?

"אני לא יודע לענות. אבל אני מרגיש שכמה שאנסה מהצד שלי לדבר עליהם ולהשמיע את קולם – זה לא מספיק. יש שם חבל ארץ בסכנה גדולה מאוד. איך מתייחסים לזה? איך אני מתייחס לזה? אני צריך להיות עם עצמי עוד קצת ולדעת בדיוק".

המלך בשדה (סיפור קצר)

עמיחי חסון, סיפור קצר, הארץ

[הסיפור הומלץ בידי השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת תשע"ד, (מוסף "תרבות וספרות", 5 במאי 2014), והתפרסם גם באנתולוגיה: "דרושה חברה לתקופת החגים – אחד-עשר סיפורים קצרים לימי אלול-תשרי" (הוצאת אינדיבוק, 2014)]

מכוניות חופשיות שורפות את האספלט בכביש המוליך אל חופשת שלהי הקיץ באילת, משאירות אחריהן ענן עשן שחור, שמתקדם בעקשנות אל עמדת השמירה של מחלקה 2, נקודה קטנה במדבר. אבות מכריסים מצביעים עליה מחלון המכונית הממוזגת ואומרים; תראו ילדים, הנה חיילים על טנק. אחר כך הם צופרים לשומר העייף במחוות הזדהות מגושמת, וממשיכים בנסיעה מואצת אל הבוּ‏פֵה האינסופי של ארוחת הבוקר במלון, רגע לפני שהחופש נגמר וחוזרים לחיים ו"דבר אתי ביום ראשון". ואת מי מעניין בכלל, חוץ מאשר את המ"פ הטַוָּוסִי של הפלוגה, שהדבר הזה שהם שומרים עליו בפתח שטח האש "חמישים דרום" הוא נגמ"ש פומ"ה הנדסי ולא טנק, ושהוא לא מתניע כבר שעתיים וחצי.

עד שיבוא הגרר מוטלים סביבו שמונה ביינישי"ם וסמל חילוני, ומ"פ שהולך ובא בג'יפ שלו, סובב את העמדה לראות שבאמת, אחד מהחיילים עומד תמיד בשמירה ו"שומר כמו שצריך" – עם וסט מצ'וקמק וכומתה כסופה על הראש ומכשיר קשר ביד ומחסנית בהכנס – למען יראו וייראו הנופשים המדרימים מחיילי מחלקת בני ישיבות ההסדר באימון המתקדם של חיל הנדסה קרבית.

השמירה בסבבים, והכומתה לוחצת על ראש החייל השומר ונדבקת לכיפה שמתחתיה. מי שלא בסבב מתבטל בטלה מתוקה ומנחמת כפי שרק בטלה במדים יכולה להיות. הספרים נשלפים מהווסטים: משניות קטנות עם פירוש קהתי; ספרים מספרייה לעם; דפי מגזין של "בלייזר" מוחבאים היטב בתוך חוברת מורשת קרב; ספרוני ברסלב בעטיפות צבעוניות. טלפונים סלולריים לחיילים אסורים בפקודה.

ליד הצֵלנית המאולתרת יושב רוזמן וקורא בקול את "מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן מברסלב. הציציות שלו יוצאות מהמכנסיים ונחות על הקרקע כמו ידיים רפויות, שוקעות בחול הפודרה שנלעס תחת גלגלי הפומו"ת עד שהפך אבקה. רוזמן אומנם בא מאותה הישיבה כמו שאר המחלקה, אבל הוא כבר לא אתם. עוד שנה, כשהם ישתחררו חזרה אל בית המדרש הסלעי והסרוג שלהם, הוא יעזוב לישיבה אמיתית בצפת, ככה הוא אומר להם, ישיבה של ברסלב, שלא מקדשים שם את הנשק והגסות של הצבא, שלא מחפפים בה בהלכה כי המג"ד אמר שיש תרג"ד, שלומדים שם כי רבינו אמר שעיקר כלי זינו של המשיח הוא תפילה, שאפשר לכבוש את כל העולם בניגון. רוזמן גם אומר שאחרי שיעזוב לא ידבר עוד עם אף אחד מהמחלקה, אבל בינתיים הם מגבים אותו מול המפקדים, מנסים להסביר למה הוא מגיש קבילות כשלא נותנים לו לטבול במקווה אחרי קֶרִי לילה, ולמה רק הוא מוחא כפיים באמצע השקט של תפילת עמידה, ולמה הוא ממלמל "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני שהוא זורק לפח, שבת אחרי שבת, את כל העיתונים שמגיעים לפלוגה.

רוזמן יושב קרוב, אבל ארתור הסמל נהנה להתבונן בו דרך המשקפת, רואה איך הוא קורא בספרון, וחופן בידו מדי פעם קצת מחול הפודרה, ושופך אותו על ראשו – כמו חתן בחופתו, שהעפר נמשח על פדחתו כזכר לחורבן המקדש וירושלים. ארתור שאל אותו מה הוא עושה, ורוזמן אמר שהוא מסמן את הגלות על המצח, לזכור אותה במקום הטֹטָפֹת.

ארתור לא נכנס לזה. הבוז שלו חרישי. עוד שנה וחצי, כשישתחרר ויטייל בעולם, הוא ינסה להסביר לתיירות נורדיות בטְרֵק על הדתיים שהיו לו על הראש בצבא. אנקדוטה. אולי לארתור לא אכפת, אבל לאלישיב שיושב לידו אכפת מאוד. הוא מפחד שהשם הרע שרוזמן מוציא למחלקת הבינישי"ם גובלת ב"חילול השם" חמור, כזה שעוד עלול להפריע לו לצאת לקורס קצינים. גלות?! צועק אלישיב לרוזמן; איזה מין דבר זה יהודי עם מדים ונשק בארץ ישראל שאומר שהוא בגלות?! רוזמן עונה לו שהמדים האלה הם גלות ושכולנו בגלות, גלות הנפש והגוף, וששם, כמו שאומרת בת המלך בסיפור של רבי נחמן,  לא טוב. המקום הזה לא טוב.

שני פרחי התנאים עוד היו ממשיכים להתווכח, אלא שארתור רואה במשקפת את הג'יפ של המ"פ מתקרב. בתיאום שאין לו דבר עם המקרי, הוא אומר מיד, שאם כבר תקועים כאן, הגיע הזמן לחזור על נוהל הרמת השד"מ; הרמת שדה מוקשים. בכל זאת הנדסה, חבר'ה, לקום. בפקודה לקום. והנה זה קורה כמו תגובה למלת קסם: בחוסר חשק הספרים נסגרים והמכנסיים מנוערים מהפודרה. רוזמן גומר את הסיפור, מחייך אל ארתור ומצטט את השורה האחרונה: "ואיך שהוציאה לא סיפר. ובסוף הוציאה".

עכשיו המ"פ משעין את נוצות הטווס שלו על הג'יפ ומתבונן בארתור מצייר קווים בחול ומפלס בהם שדות מוקשים דימיוניים. למשמע הקריאה שלו קורסים החיילים המדמים את תהליך ההרמה בגופם; מחול הזוי של גברים ירוקים מתמוטטים אל קרקע מובסת, נצבעים באיפור יבש, מסוכר.

בעוד הם על הרצפה, קרב המ"פ אל ארתור וטופח על עורפו כמו אח גדול ותחמן ואומר שזה טוב מאוד. טוב מאוד. ואחרי רגע הוא אומר, והפעם בשקט, הגרר יבוא רק מחר בבוקר. יש שם עומס ואין מה לעשות. וכבר צעקתי על ברזאני. ושמע, אני צריך איזה מַעְרוּף קטן ממך; נעלה את כולם בטיולית לבסיס, אבל אתה תישאר כאן הלילה לשמור עם שני חיילים, ערן יארגן לכם חמגשיות לארוחת ערב.

ארתור מנסה לא להזיז את שרירי הפנים. הוא מהנהן בראשו לאות הסכמה, והמ"פ עוזב את עורפו ופונה אל הג'יפ. רוזמן, עדיין שכוב על הקרקע, לוחש שהכול חרא, שהם כמו יהודונים בשְטֶטְל שמפחדים מהפריץ – מזדחלים כי איזה ילד עם דרגות צעק לזחול – ועכשיו גם ארוחות ערב חרא. ואלישיב מגיב מולו; תראו-תראו את הבחור עם הפאות אומר לנו יהודונים! וארתור הסמל אומר לאלישיב לשתוק, ופונה אל רוזמן, שמחייך את ניצחונו הקטן ופוסק, יש לך שבת רוזמן. ואלישיב, שעכשיו תורו לחיך, פונה אליו ואומר; איך זה לסגור ארבעים וארבע יום, הא רוזמן? ובעוד האצבע של ארתור מנתרות אל גופו של אלישיב, פותח המ"פ את החלון ומסכם; כל הכבוד שני קונילמל, אתם נשארים כאן הלילה לשמור.

הג'יפ נעלם מהאופק והבטלה חוזרת לשגרתה. רוזמן ואלישיב תופסים כל אחד את ספרו בידו ואינם סרים ממנו ימין ושמאל. ארתור משחרר את שרירי הפנים ונפנה להחיות את רוחו בשאריות הבטרייה של הטלפון הסלולרי, בזמן ששאר החיילים מחסלים חפיסות חטיפים עד אחרון פירוריהם. במכשיר הקשר חודלים המטווחים הסמוכים אש לכבוד החשיכה, ורוזמן מתעייף מלנסות לקרוא באור מועט ורק מביט אל השמים.

מששקעה השמש סופית, קם רוזמן מהקרקע כמו מסוכת אבלים בתום שבעה והכריז; נגמר אב! זמן מעריב ראשון של חודש אלול! והוא מוחה כפיים ומרים אנשים מבטלתם וצועק; מלכו של עולם יורד לשדה יהודים, המלך בשדה! המלך בשדה! שלושה חברים קמים לרקוד אתו במעגל סביב הפומ"ה התקולה כמו בריקוד סביב בימת החזן בימי הישיבה, והרובים נחבטים בעצמותיהם בכל קפיצה. הקול שלהם, שהתרגל לצעוק "הקשב!", משחזר עכשיו צעקות מזמן אלול בבית המדרש, ויש בו כנות גדולה כל כך, עד שאפילו אלישיב נשבר, וקם אל המעגל כמי שאינו רוצה לפרוש מהציבור. רק ארתור נשאר לשבת וצועק ממקומו;  חבר'ה מספיק, מספיק בפקודה. ורוזמן עונה לו; הקשב הסמל! המלך בשדה מוקשים הסמל! המלך בשד"מ! המלך בשד"מ!

הפודרה פורחת בתזוזות הרגליים של הריקוד הישר אל פניו של ארתור, שמתרומם סוף סוף ונעמד באמצע המעגל, מנסה לתפוס את מבטו של רוזמן הסובב בקרוסלת החיילים המהירה. אתה מסתבך יא טמבל, הוא אומר לרוזמן, אין לך מושג כמה אתה מסתבך. רוזמן תופס בתגובה את ידו של ארתור ומכניס אותו כנגד רצונו למעגל, גורר אותו יד ביד כמו קרוב-רחוק שהוכרח לרקוד במעגל החתונה.

ארתור לא מבין מדוע, אבל ההתנגדות שלו פוסקת. הוא משתלט על קצב הריקוד המהיר כמו שמשתלטים על נשק. רגלים וידיים זזים, גופים רבים רוקעים בסופת חול לילית סביב גוויית המשוריין. ארתור מוצא את עצמו צורח בלי שליטה; המלך בשד"מ! המלך בשד"מ!

דרושה חברה לתקופת החגים – לרכישה

קלוז-אפ נפשי: הרב מנחם פרומן, ר' נחמן וקורוסאווה

[פורסם לראשונה בynet ביום פטירתו הראשון של הרב מנחם פרומן]

רנן אמר שהוא רוצה שיבוא גם רב לכנס, ואני הצעתי את הרב מנחם.

רנן זה רנן שור, מנהל ביה"ס 'סם שפיגל' לקולנוע בירושלים, והכנס הוא כנס פתיחת השנה שעברה שהוא אירגן בסינמטק תחת הכותרת "הקלוז-אפ הקולנועי", אני הייתי בתפקיד עורך התוכן של האירוע, והרב מנחם פרומן היה הסוס הטרויאני שלי.

למדתי אצל הרב מנחם, רבה של ההתנחלות תקוע ורב בישיבת עתניאל כמה שנים, ומאז גררתי אותו לכמה אירועים. כדרכו – ובפרט אחרי שמחלת הסרטן פרצה בגופו – הוא אמר ישר כן. הרב מנחם היה מהאנשים שמגיעים. תמיד. אף פעם לא היה צריך לשכנע אותו. שאלתי אותו מה הוא רוצה להקרין לפני דבריו, והוא אמר; "משהו ממזרח אירופה, אולי מ'דקלוג' של קישלובסקי, אולי משהו של טרקובסקי". כמה ימים אחר כך הוא שינה את הכיוון הגיאוגרפי למזרח הרחוק: סצנת החיצים מ'כס הדמים' של קורוסאווה. "אחר כך" הוא אמר, "נדבר על ר' נחמן".

הרב מנחם פרומן. צילום: מרי צחי

"כס הדמים" (1957), סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה הוא אדפטציה חופשית ומדממת במיוחד ל"מקבת" של ויליאם שייקספיר. קורוסאווה לוקח את הטרגדיה הסקוטית אל יפן הפיאודלית של ימי הביניים, ובטכניקה משולבת ששואבת השראה הן מהמערבון האמריקאי והן מתיאטרון ה'נו' היפני המסתורי הוא מגיע אל סוף אלים, אכזרי ומהמם. את הסוף הזה – מכל הסרטים שנוצרו במאה השנים האחרונות – בחר הרב מנחם להקרין לפני דבריו.

צריך להזכיר שהנושא הרשמי של הכנס היה "הקלוז-אפ הקולנועי", ושבהקשר הזה "כס הדמים" הוא בחירה קצת משונה; בגלל כל ההשראה הזאת מתיאטרון ה'נו' יש בו מעט מאוד קלוז-אפים. מקסימום מדיום קלוז-אפ. "נדמה לי", אמרתי לרב מנחם בהיסוס טלפוני שבוע לפני, "שבסצנה שבחרת אין קלוז-אפ אחד מבחינה צילומית". הרב מנחם שתק קצת ואמר: "הקלוז-אפ שם הוא קלוז-אפ נפשי".

כעבור שבוע, בסינמטק ירושלים, הוא מחכה שיגמרו להקרין את מטווח החיצים על המסך הגדול – אולי הקטע הכי קשה שהוקרן באותו היום – ואחרי שתיקת ההלם שאחזה בקהל כשחץ אחרון פילח את צווארו של הגיבור ויצא מצדו השני, הרב מנחם עזב את כיסא הגלגלים בעזרת אשתו הדסה והועלה אל הכיסא שהונח במרכז הבמה.

הוא התיישב בלי להביט בקהל. הוא הביט בספר. תמיד כשאני חושב על הרב מנחם יש לו ספר ביד: 'זוהר', 'מי השילוח', 'ליקוטי מוהר"ן', 'משנה תורה', סידור. וכמו תמיד אצל יהודים אתה לא יודע מי שומר על מי – הספר על היהודי או היהודי על הספר. הפעם זה היה ספר נהדר של ד"ר צבי מרק: "התגלות ותיקון בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב", והוא בחר להקריא מתוכו את "מעשה משריון"  – סיפור קצר, גנוז וסודי של ר' נחמן מברסלב שעד למחקרו של מרק נודע ממנו רק משפט הפתיחה.

והנה, למרות הסוד, הרב מנחם מקריא את הנוסח המלא של הסיפור:

 "עוד דיבר עמהם אז, ואמר כשהולכים במלחמה לובשים שריון שקורין 'פנצר' ואעפ"כ אם יהיה מורה בהם ויכוונם למקום שאין מגיע שם השריון כי אין השריון מקיף כל הגוף, ואם יכוונו למקום שאין מגיע שם השריון או אם יהיו רובים בחזקה מאוד שישברו גם השריון עצמו אזי בוודאי יהרגוהו, אבל ע"י מה שעושין שריון שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה"

מילים סתומות. הפירוש המקובל לסיפור דורש אותו על סוד מצוות הייבום (מצווה המחייבת אדם לקחת לאישה את אשת-אחיו המת, אם זה לא הספיק להשאיר אחריו צאצאים), כפי שהוא מתואר בידי הדמות המסתורית 'סבא דמשפטים' בספר הזוהר. שם נכתב כי נשמת האדם המת בלא בנים מתגלגלת בבן שנולד אחר כך לאשתו שנישאה לאחיו ממצוות הייבום.

אבל הרב מנחם לא אמר את זה. הוא שתק. והקהל שתק. שתיים-שלוש דקות של שתיקה. ואחרי אנחה גדולה הוא סגר את הספר והתחיל לדבר. לא כולם הבינו שהאדם שעומד לפניהם מדבר עכשיו על עצמו, שהוא נע כבר כמעט שלוש שנים בין החיים והמוות.

הוא אמר: אדם יודע שהוא הולך למות. שימיו – מרגע שיצא מאוויר העולם ועד הרגע שיראה את האדמה מלמעלה – ספורים. ובכל זאת, אדם לובש שריון במלחמת החיים. אלא שהשריון לא מבטיח כלום. השריון לעולם לא יקיף את כל הגוף. תמיד יכול לבוא משהו גדול יותר שישבור את השריון לרסיסים, תמיד יישאר טפח לא מכוסה ודרך הטפח הזה יחדור החץ – ממש כמו בסרט של קורוסאווה שראינו עכשיו. אלו חייו של האדם; כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה.

ובכל זאת – אמר הרב מנחם אליבא דר' נחמן – יש תועלת בשריון. לא סתם לובשים אותו כשיוצאים למלחמה; השריון הזה (הוא הרים את ידו ממסעד הכיסא כלפי מעלה) יש בו כוח! אדם למרות אפסותו הגדולה לא באמת מת! "שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה".

"הדברים של ר' נחמן הם סוד" הוא אמר, "אבל מי שיקשיב להם טוב יצליח להבין. הייתי רוצה לשכנע אתכם שקורוסאווה הכיר את הסיפור הזה של ר' נחמן, אבל אתם כנראה לא תאמינו".

ארבעה דוברים אחרי הרב מנחם עלתה לבמה פרופ' חביבה פדיה. גם היא בחרה להקרין סצנה מסרט של קורוסאווה: "איקרו" משנת 1952. בסצנה מגלה הגיבור מפיו של הרופא שהוא חולה בסרטן, ובהמשך נראה ניסיונו להשלים עם מותו הקרוב, ומחשבותיו – שהופכות גם למעשים אקטיביסטים – להותיר חותם משמעותי בעולם.

הרב מנחם, שגופו העייף נאכל מסרטן בעודו מנסה להספיק כמה שיותר מחזונו הרוחני, ישב עם הדסה אשתו בשורה הראשונה והתרגש מהדברים. חביבה הפנתה אליו כל הזמן את המבט, כמו בדיאלוג פרטי. ידיעת המוות, היא סיכמה לבסוף, מכריחה אותנו להקשיב. ואני חשבתי שזה פחות או יותר מה שקרה לרב מנחם בשנתיים האחרונות, מאז שהמחלה התפרצה. אחרי שנים שבהם ניצב בציבוריות הישראלית והדתית כקוריוז, דמות שוליים סהרורית של מתנחל-פעיל שלום, משורר ללא קהל ואדמו"ר עם מעט חסידים – המחלה הכריחה אנשים להקשיב לו ברצינות בפעם הראשונה. ופתאום המעט הפך להרבה. השיעורים בתקוע, עם אהוד ואביתר בנאי וברי סחרוף הביאו המונים, המפגשים הבין-דתיים שלו כבר לא זכו לבוז.

הוא היה אמור ללכת בסוף סשן ההרצאות, אבל החליט לבטל את השיעור שלו בערב ולהישאר עד הסוף. בעשר וחצי בלילה, אחרי עשרות דוברים וסרטים, ואחרי שאמר לי שהוא התגעגע לקולנוע מאוד, קם הרב מנחם מהכיסא, לבש שריון והחל להתפלל ערבית לצד מוכר המזון העייף של הסינמטק. כמה שבועות אחר כך נפטר.

יומולדת לבלוג ושלושה שירים

האמת היא, שאני לא ממש משתגע על ימי הולדת. לא שונא, אבל גם לא ממש מהחוגגים הגדולים. לא ציינו כאן את המאורע בשנים הקודמות, אבל השנה חיפשתי תירוץ להעלות כמה שירים וחשבתי שיומולדת זה תירוץ לא רע. הם כאן בסוף הפוסט, לפני זה כמה מילים מסכמות (למי שאין כוח  מוזמן לגלול למטה אל השורות הקצרות).

לפני שלוש שנים (07/04/2010) התפרסם כאן הפוסט הראשון. אני עדין למדתי בישיבה, למוסף שבת של מקור ראשון לא היה אתר וחשבתי שיהיה נכון להעלות את הרשימות לטובת מי שאין לו את העיתון המודפס. הבטחתי לעצמי אז לכתוב גם מעבר לזה (ואפילו הקפדתי על כך בחצי השנה הראשונה), אבל בפועל הבלוג הפך לארכיון אינטרנטי לדברים שאני מפרסם מעל במות שונות.

קצת סטטיסטיקה: הרשימה הנקראת ביותר באתר היא "כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית" (פורסמה במקור בכתב העת "דעות") ואחריה צמד רשימות על אדם ברוך: "פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך" ו'"ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת" ; אדם ברוך על גבול שני עולמות". לא רחוק משם נמצאים צמד סקירות של הופעות "עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')" ו"ניצוצות: הרב מנחם פרומן מארח את ברי סחרוף בתקוע" – שקיבל תנועה רצינית מאז שהרב מנחם היקר הלך מאיתנו.

סוגרים את עשיריית הרשימות הנצפות: '"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט" (הפתעה גדולה בשבילי: אני מאוד אוהב את הרשימה הזאת אבל לא חשבתי שיש לה הרבה קהל), הוורט " Fight club יעקב והמלאך (דרוש קצר לפרשת "וישלח")", ראיון עם האחים אריאל – "מאיר אריאל לא מת" ושתי ביקורות אלבומים "מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"' ו"הכוכב של מחוז גוש דן: "רסיסי לילה" לאהוד בנאי".

אגב, הפוסט שנקרא הכי פחות הוא: "המלך מת, יחי המלך" (על מבקרי קולנוע ודירוגים) וממש אחריו נמצא דווקא פוסט שאני אוהב במיוחד: "על מדרונות הר הגעש; יונסי ו'סיגר רוס' (Sigur Rós)"

ועוד אגב: וורדפרס החביבים מאפשרים לראות איך אנשים מגיעים לבלוג, דרך איזה אתרים אחרים ודרך חיפש מילים בגוגל. יש די הרבה שעשועים בעניין הזה, תנועה ערה של אנשים שמחפשים אוכל טריפוליטאי ולא פחות מאחד עשר אנשים שהגיעו לבלוג אחרי שחיפשו "האם משה פרץ גיי"  או בחיפוש "רק שרחוקים מבינים שאוהבים".

אני דיסגרף. מה שאומר שהטקסטים שלי מלאים בשגיאות כתיב, ואלמלא מרים אשתי היקרה שעושה את ההגהות (וגם מגיהה לעצמה עכשיו את התודה הזאת) הדברים היו מלאי שיבושי אותיות. וזה הזמן להודות לה ולמגיבים (הלא רבים יש לציין) על הרשימות. מקווה שימשיך להיות כאן מעניין.

והנה שלושה שירים לחגוג איתם כל אחת מהשנים האחרונות (שירים נוספים אפשר למצוא תחת הקטגוריה "שירה חדשה"):

א.

נִסָּיוֹן במוטוריקה עֲדִינָה

הַנֶּשֶׁק תָּמִיד צָמוּדְלַגּוּף
מִתְפַּתֵּל בָּאוֹטוֹבּוּס לֹא נוֹגֵעַ בְּאַפְאֶחָד
מְפַלֵּס דֶּרֶךְ בֵּין הַמּוֹשָׁבִים לְמָקוֹם מְרֻפָּד
לְכַתֵּת חַרְבוֹתַי לְאִתִּים חֲנִיתוֹתַי לְהַצְלֵב רֹאשִׁי לְשִׁפּוּעַ
לִמְרֹחַ לֶחְיִי עַל זְכוּכִית כְּפוּלָה
מְמֻגֶּנֶת, מְלֻכְלֶכֶת מְאֹד,
מַכְבִּידָה לִרְאוֹת סִימָנֵי גְּאֻלָּה.

(בקעת הירדן, חורף תשס"ח)

* התפרסם בגיליון החמישי של כתב העת "עתר" (בהוצאת מכללת הרצוג, ינואר 2013), שהוא למעשה גרסה חדשה של כתב העת "מבוע",  בעריכת אבישר וסיון הר שפי היקרים.

ב.

זִכְרוֹנוֹת מִכּוּר הַבַּרְזֶל

כְּשֶׁתַּעֲלֶה דֶלְתַת הַנִּילוּס אֶשְׁכַּח שֶׁסִּפַּרְתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם
בַּלֵּילוֹת שֶׁנִּזְרְקָה בִּי שֵׂיבָה לִפְנוֹת בֹּקֶר שֶׁהָיִיתִי פַּעַם עֶבֶד
בְּכוּר הַבַּרְזֶל שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי טַעַם מִטָּה מֻצַּעַת כָּרִים וּכְסָתוֹת

וּבַחִזָּיוֹן שֶׁרָאִיתִי בְּצָהֳרַיִם חַמִּים בִּגְבוּל הַמִּדְבָּר:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְדֶלְתַת הַנִּילוּס מְצִיפָה אֶת זִכְרוֹנִי
בַּמַּיִם שֶׁהָיוּ דָּם וְהָיוּ עֶרֶשׂ חַיַּי מִקְוֵה הֻלַּדְתִּי הַמִּתְחַדֵּשׁ
וּמַלַּח הַיָּם הָאַחֲרוֹן מוֹשֶׁה אוֹתִי עֲטוּף שְׂמִיכוֹת
אֶל הַחוֹף וּצְחוֹק גָּדוֹל מְמַלֵּא פִּי
וּלְשׁוֹנִי גַּרְגִּירֵי חוֹל

* התפרסם בגיליון 5 (כרך פ"ו) של כתב העת "מאזניים" (בהוצאת אגודת הסופרים העבריים בישראל, אוקטובר 2012) בעריכת ציפי שחרור, שעוסק בספרות בראי המקרא.

ג.

הַסּוֹדוֹת

כְּשֶׁלְּעַצְמָם, אין הַסּוֹדוֹת כְּבֶעָבָר,
הֵם פְּשׁוּטִים פָּחוֹת.
הַנָּשִׁים בְּאֶרֶץ קֶדֶם לֹא מַבְעִירוֹת כַּדֵּי מַיִם עַל הַפְּתִילִיּוֹת.
יוֹסֵף אֵינֶנּוּ. חֲלוֹמוֹתָיו הִתְגַּשְּׁמוּ בְּצוּרָה מְשֻׁנָּה:
יְלָדָיו בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת, מַעֲלִימִים אֲלֻמּוֹת לָעֲגָלִים.
הַתּוֹרוֹת עוֹדָן נִכְתָּבוֹת בִּכְתָב צָפוּף בֵּין קִירוֹת נְמוּכִים.
הָאֲדָמָה עֲדַיִן לֹא רָעֲשָׁה. גַּם לֹא הַיָּם.

זָכִיתִי וְנֶעֶשְׂתָה לִי התּוֹרָה סַם שֶׁרַבִּים מִתְאַוִּים לְטָעֳמוֹ.
אֲנִי מוֹלִיךְ אוֹתוֹ בְּשַׁיְרוֹת גְּמַלִּים בְּדֶרֶךְ בֵּית לֶחֶם,
מַחְלִיף תְּמוּרַת אַבְנֵי חֵן טוֹבוֹת.
בָּנַי מְלַוִּים אוֹתִי אֶל הַבֻּסְתָּן כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב.
בֵּיתִי עוֹמֵד בְּאוֹתָהּ הַפִּנָּה הַכְּחֻלָּה בְּדִיּוּק.

פְּשׁוּטִים פָּחוֹת, הַסּוֹדוֹת, אֲבָל יָפִים יוֹתֵר:
גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל סִפְרִיָּה עִם בֹּקֶר
חוֹשֵׂף דַּפִּים רֵיקִים, יְבֵשִׁים.
נְהָרוֹת נִשְׁפָּכִים אָחוֹר אֶל מוֹצָאָם.
סֶכֶר סְמַרְטוּטִים מַחְזִיק מַעֲמָד בְּלַיְלָה רְדוּף זְרָמִים.

וְאָמְנָם,
הָאֲדָמָה עֲדַיִן לֹא רָעֲשָׁה.
גַּם לֹא הַיָּם.
אִישׁ לֹא פָּתַר אֶת הַחִידוֹת.

* התפרסם בכתב העת 'שבו' גיליון 25 (בהוצאת אבן חושן), בעריכת עוזי אגסי

המדריך למהפכה שלא קרתה

קולות המחאה החברתית שככו אבל על המסך הצעקה בשיאה, כפי שניכר מהסדרה "שביתה" של רני בלייר. מחשבות בעקבות חלקה הראשון

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 05/10/2012)

כשחזרתי השבוע מקניות ונורת הדלק הבהבה באור הצהוב והמטריד שלה יומיים אחרי התדלוק הקודם, נזכרתי שבקיץ שעבר הייתה כאן מחאה, ואוהלים, והפגנות, ומנהיגים, וסיסמאות, וועדות, ודיור, וציפיות, וקוטג', ו"העם־רוצה־צדק־חברתי־וכל־מיני־דברים". היה קצת קשה להיזכר כשהמספרים רצו להם לצד הליטרים של הדלק כלפי מעלה וברדיו הפתוח עברו מדיון על הרציונליות של אחמדינג'אד אל זהות המנצח ב"הישרדות וי.איי. פי".

לא הייתי פעיל כל כך בקיץ הקודם – שילוב מבלבל של הזדהות עם המחאה וחשדנות כלפי דרכה ובעיקר עומס של הכנות לחתונה – אבל הדבר שהכי זכור לי מהביקורים במאהלים השונים היה התחושה שכולם מתעדים כל הזמן את מה שקורה (או כותבים משהו שהלוקיישן שלו הוא 'שדרת אוהלים תל אביבית'). גם אם שובה של המחאה הקיץ היה מוטל בספק, היה נדמה שהנוכחות שלה ביצירה התרבותית תישאר ואף תגבר אחרי עיכול של האירועים, מה גם שעוד לפני שהתפרק המאהל האחרון פורסמו כבר ספרים בנושא.

המחאה, כידוע, לא ממש שבה לרחובות השנה, אבל תוצרים ישירים של הקיץ שעבר אכן משתחררים לעולם ומנשימים את הדיון. למרות שאחרי צפייה ב"חברים", סרטו התיעודי נוטף האהבה העצמית של רגב קונטס (אחד ממנהיגי המחאה), המחאה נראית כמו הזיה של קיץ שכל מה שנותר ממנה כעת הוא רושם הזיעה על הכרית.
התוצרים התרבותיים המעניינים ביותר הם כנראה התוצרים העקיפים, כמו סדרות טלוויזיה שהופקו בקיץ שעבר (ותוכננו קודם לכן) ועסקו בנושאי המחאה שדבקה בהן בזמן הצילומים. הבולטות שבהן היו "30 ש"ח לשעה" שיצרו דוד אופק, יוסי מדמוני וחיים שריר – סדרה שנקברה בבית העלמין של ערוץ 1, וחבל – ו"שביתה", מיני־סדרה של רני בלייר וענת אסולין ששודרה בקיץ האחרון ב"יס" וזכתה לחשיפה רבה.

לחסל בעזרת דם

"שביתה" מבוססת על סרט תיעודי בעל שם זהה שיצרו אסף סודרי ואמיר טאוזינר ב־2005. הסרט (שעוד נרחיב עליו בהמשך) תיאר את השביתה שפרצה בשנת 2003 במפעל ליד דימונה, המשמש שלוחה דרומית של "חיפה כימיקלים". מחאתם של חלק מהפועלים כנגד תנאי העסקתם ורצונם להתאגד תחת ההסתדרות התפרצו לשביתה ששיבשה לזמן מה את פעילות המפעל, אך הוכתרה, בסופו של דבר, ככישלון מחולט. זהותו של בעל המפעל (איש העסקים היהודי־אמריקני אריה גנגר) וקשריו עם פוליטיקאים ישראלים (בעיקר עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון) נתנו את ההכשר למערכת הדורסנית והאלימה של הממסד לחסל את ההתנגדות בעזרת דם, מכות וכמות בלתי נתפסת של מניפולציות.


רני בלייר לקח את הסיפור של המפעל ותרגם אותו לדרמה בת חמישה פרקים, שאליה לוהקו שחקנים מובילים: עמוס תמם, זהר ליבה, שלום מיכאלשווילי, חיים זנאתי, אלון אבוטבול, נטע גרטי, מלאני פרס, רותם זיסמן ועוד רבים. בלייר עצמו – שכתב וביים את כל הפרקים – הוא אחד היוצרים המעניינים שפועלים בטלוויזיה הישראלית. תחת ידו עברו הסדרות "שבתות וחגים", "תיבת נוח", "אדמה" ו"פרשת השבוע" (בעיניי, הטובה שבסדרות הישראלית בעשור הקודם).
בלייר אמנם עובד על הסדרה כבר כמה שנים, אבל האווירה של רוטשילד נכנסה היטב לתוך הצילומים והטעינה אותם ברוח קרב.

"חודשיים לפני צילומי הסדרה", כתב בלייר ברשימה שפורסמה באתר 'הארץ', "עוד היינו כולנו מעורבים ומרוגשים מהתעוררות המחאה והמאבק החברתי בשדרות רוטשילד, וחלק מהסצנות בסדרה נכתבו בצל אוהלי השדרה ובבתי קפה שבקרבתה (…) כשחיפשנו את חבורת השובתים המתרכזים סביב אלברט עמר, יעקב בוסקילה ודוד פורטל, טבעי היה בעיניי ש'כנופיית רוטשילד' תיכנס לנעליים אלו. ואכן, בהתלהבות אין קץ הצטרפו כולם למסע הצילומים. בימים שבהם צילמנו את התעוררות המחאה במפעל, את סגירת השערים ואת העימותים עם אלה המנסים לשבור את השובתים הפכה 'כנופיית רוטשילד' לגוף אחד אמין, מרגש ומשכנע, שזעם, נחישות ואומץ לב פרצו ממנו אל המסך בעוצמה אדירה, כזאת שגרמה לי לא פעם לצעוק כילד מרוגש, עם סיום צילום הסצנה 'רוטשילד שולטת!!!' לקול צחוקם של חברי הכנופיה, הצוות והשחקנים".

עוצמה אדירה

העוצמה הזאת אכן ניכרת בסדרה ומזרימה אליה תשוקה של עשייה שעוברת גם אל המסך הקטן בבית, אבל נדמה לי שאותה עוצמה מרוטשילד היא שמונעת מ"שביתה" להיות סדרה מעניינת הרבה יותר. שהרי בסופו של דבר, לצד הישגיה הרבים (וביניהם המשחק של רותם זיסמן וזהר ליבה והצילום הנושם של בועז יהונתן יעקב) היא נופלת למלכודות ש"עוצמה אדירה" נוטה להסתבך בהן.

רק לשם הבהרה: אני לא מדבר על בעיות שנובעות מהקושי האמיתי של תעשיית הטלוויזיה הישראלית על תקציביה המוגבלים (ועל המשוואה האכזרית שדורשת לצלם כמה שיותר סצנות ביום צילומים ולייצר מהן כמה שיותר דקות מסך בתוצר הסופי), אלא על מלכודת ה"חשיבות": הרבה פאתוס יש ב"שביתה" ומעט מאוד איפוק. בלייר, שהתחיל את דרכו בסיפורים התל אביבים הקטנים של "שבתות וחגים", הפך כאן למין אהרון סורקין ("הבית הלבן", "חדר החדשות") שנואם לא פעם את מסריו על חשבון מורכבותו של הסיפור.


כמנהיג השביתה, אלברט עמר (שלום מיכאלשווילי) הוא כמובן הנואם הראשי (משפט לדוגמה: "אנחנו לא בריונים, אנחנו לא פרחחים, אנחנו אנשים שעובדים קשה. אם נתאחד אף אחד לא יוכל עלינו"), אבל הוא לא היחיד. כמעט כולם אומרים את המסרים "החשובים" בצורה כזאת או אחרת, ובניגוד ליצירתיות שמאפיינת את הדיאלוגים ה"סתמיים" – המסרים הם אותן סיסמאות שנשמעות בהפגנות וקולו של היוצר הצועק "רוטשילד שולטת!!!" מהדהד בהם.

וככה, בין תיאור יפה של הסתדרות חסרת שיניים לתיאור שפלות המפעל המאיים על בנות הזוג ובני המשפחה, "שביתה" הופך לעתים למגאפון. ברגעים האלה הסאב־טקסט המפורסם של בלייר מפנה את מקומו לאמירות ישירות. כמו ב"בית הלבן" של אהרון סורקין נדמה לנו שהדמויות הטובות טובות מדי, ומלבד המורכבות בדמותו של יעקב בוסקילה (עמוס תמם), שמבקש נאמנות וצדק בשעה שהוא מועל באמונה של אשתו דניאלה (מלאני פרס), שאר גיבורי המאבק מוצגים בתאורה המחמיאה ביותר של אידיאליסטים בעיצומה של מהפכה.
הדקות היפות של "שביתה" נמצאות כשדמויות מפסיקות לייצג ומתפרטות לסיפורים אישיים; הניסיון של דוד פורטל (זהר ליבה), על ציציותיו המתבדרות ברוח, לסנכרן את חזרתו בתשובה עם העולם שסביבו, או מערכת היחסים שנרקמת בין הנשים כאשר הגברים עסוקים בשביתה.

לצד הביקורות המחבקות והצפויות שמקבלת סדרה חשובה שרוכבת על הגל הנכון (אריאנה מלמד: "שביתה בועטת מהמסך ומעירה את הצופים"), היו גם קולות אחרים. מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של עיתון 'הארץ', סיכם את זה יפה: "זו סדרה שמדברת על מצוקה ונראית כמו מיליון דולר".  שריר הביא את הקולנוע המחוספס שיוצר הבמאי הבריטי קן לואץ' כאנטי־תיזה לבוהק שעולה מ"שביתה". בסרטי הפועלים של לואץ' יש בדרך כלל שחקנים חובבים ודיאלוגים כאילו מאולתרים, והם מביאים את הצופה לתחושה ריאליסטית מרשימה. אני לא בטוח שסרטיו של לואץ' הם המודל הנכון לסדרה הזאת, אבל אין ספק שמשהו בתחושת "מיליון הדולר" של "שביתה" מפריע למטרותיה.

ועוד הערה קטנה: כדי לקבל כסף מהמיזם (החשוב והמיוחד) לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, הועבר המפעל לפאתי העיר והפועלים הפכו להיות תושביה. אבל ירושלים נשארת רק תפאורה דהויה בסדרה. היא נזכרת לפעמים כהד של מאבק שכונות (קטמונים־קטמון וכו') אבל חסרת קשר אמיתי לסיפור. וחבל, כי המיקום הזה יכול היה להוסיף הקשר גיאוגרפי משמעותי שהיה חסר בסדרה.

עקבו אחרי המסגר

"שביתה" – סרטם הדוקומנטרי של אסף סודרי ואמיר טאוזינר (זמין במלואו לצפייה ביוטיוב) – שלמעשה מהווה מקור למיני־סדרה המאוחרת מורכב ברובו מ"ראשים מדברים": מנהיגי השביתה מספרים על האירועים שקרו, ומפעם לפעם משולבים גם קטעי ארכיון וצילומים ממצלמות ביתיות שתיעדו את ההתרחשות בזמן אמת.


יש סכנה מובנית בסרט נטול התרחשויות שמושתת ברובו על מונולוגים רטרוספקטיביים, אבל "שביתה", על 128 דקותיו, הוא מסמך מרתק. שכן גיבוריה האמיתיים של השביתה עוברים מסך היטב והמונולוגים שבפיהם זועמים אך נטולי פאתוס ומדברים בשפה חד פעמית שהתסריט של בלייר מתקשה לשחזר (משפט אקראי: "כל הזמן אמרו זה מפעל הכי מצליח בארץ. הביאו ממפעל תפן, הגיעו אנשים שמנים כאלה, דובונים כאלה, הנדסאים. חכמים יענו. לקחו דף ונייר ועקבו אחרי המסגר, מה הוא עושה ביום, איך הוא עולה על הדלי, כמה זה וכמה זה – לבדוק אם הוא יעיל. ראו שפה יש יותר מדי יעילות").

הסיפורים הם אותם סיפורים – אנשים שבאו לעבוד במפעל ישר אחרי הצבא ועבדו כמו חמורים, להוא נולד ילד ואחר כך הוא נרדם במשמרת, ההוא נפצע בעבודה וקיבל לבית החולים מכתב פיטורים ובונבוניירה, אחד מתחזק, אחד מנהל עבודה שהחליף צד ובעל מפעל שמגיע מדי פעם על מסוק לכמה שעות ונעלם חזרה אל הציביליזציה האחרת. הסרט מצליח לספר את זה במעט מאוד אמצעים ומדגים טוב יותר את הקשר הבעייתי של הון־שלטון־משטרה. הוא מראה כמה מכות (פשוטו כמשמעו) מוכן הממסד הישראלי לתת למי שמעז לפנות אליו בבקשות או דרישות. יהיו אשר יהיו המבקשים – מתנחלים, ערבים, שמאלנים, חרדים או פועלים – נחת זרועם של מושכי החוטים בשלטון תדאג לחסל כל התנגדות. אפילו אחר כך, כשהכול נכשל ונותר רק תיעוד הכישלון – ינסה הממסד למנוע את הקרנתו. הסרט עבר תלאות רבות בידי שומרי החומות של אריאל שרון ברשות השידור, והוקרן לבסוף בערוץ הראשון רק שנה אחרי המועד המתוכנן.

ללכת רחוק

השם שנבחר לסדרה נבחר – מלבד הסיבה המובנת מאליה – גם כמחווה לסרט הקדום שנשא את השם הזה: "שביתה", סרט הבכורה של סרגיי אייזנשטיין משנת 1924. גם בסרט של אייזנשטיין, מגאוני הקולנוע הסובייטי, יש מפעל ופועלים שמוחים כנגד תנאי העסקתם וגם הוא נגמר בכישלון נורא (פי כמה וכמה) כאשר כוחות הצבא והמשטרה טובחים בפועלים ונותנים הזדמנות לאייזנשטיין להפעיל את עריכת המונטאז' שלו בתיאור מקביל של שחיטת פר.


אצל אייזנשטיין אין גיבורים. אין דמויות שמובילות את המאבק ואין לצופה עם מי להזדהות (זה גם המצב ב"אוניית קרב פוטיומקין", סרטו המכונן של אייזנשטיין שיצא שנה אחר כך). קשה להעלות על הדעת סרט שכזה היום ו"שביתה" של בלייר הוא מראה הפוכה. הוא מתמקד בדיוקנם של הגיבורים ובפרט בזה של הגיבור הראשי – אלברט עמר. אלא שאלברט עמר של "שביתה" הוא מנהיג הפועלים שהמחאה החברתית האחרונה אפילו לא טרחה לחפש. הוא מתקבל כרגע רק כדמות תסריטאית, כפנטזיה של רני בלייר. במציאות עמדו בהנהגת המחאה דפני ליף וסתיו שפיר ולא האנשים של "שביתה".

ואולי זה כל הסיפור: המהפכה לא קרתה, וכמו השביתה במפעל היא הסתיימה בסופה ללא תוצאות – כי האנשים מ"שביתה" לא היו ברוטשילד והאנשים מרוטשילד לא היו בדימונה. בחמש הדקות הבודדות שמוקדשות למחאה בדוקו־ריאליטי "מחוברים" (שהחל להצטלם בשיאה של המחאה) היא נראית בזמן אמת דרך מצלמתו של ג'ייסון דנינו־הולט כהפנינג אחד גדול. לא שזה כל מה שהיה שם, אבל זה כנראה מה שזכור מהקיץ הזה בסופו של דבר. "זה יגיע גם למרכז הארץ", אומר בסוף הסרט התיעודי עמרם בן סימון, אבל לא בטוח של"זה" הוא התכוון.

אני באמת מאמין לבלייר שהוא מחפש את אלברט עמר האמיתי ונדמה לי שהדברים באמת בדמו – הדמויות נואמות כי בלייר הוא גם מין מנהיג נואם שכזה. בחמש השנים שבהן שימש יו"ר איגוד הבמאים הוא הוביל שורה של מאבקים חשובים מאוד ובזמן האחרון הוא פועל כחלק מ"ארץ חדשה" (התנועה הפוליטית שהקים אלדד יניב). כלומר, לא רק דיבורים אלא נכונות אמיתית לחולל מעשים, ואולי זאת הזירה הנכונה לדברים שכאלו.

איך שהוא, נדמה לי שאם המחאה תשוב בקיץ הבא לא יעמוד שם בן דמותו של אלברט עמר אלא דווקא אחד מהמהפכנים הרדיקלים שמציג נדב לפיד בסרט הביכורים שלו "השוטר". הסרט, שנוצר הרבה לפני המחאה וחגג את הקרנת הבכורה יומיים לפני שדפני ליף הציבה את האוהל שלה, נתפס כסרט כמעט נבואי. אלא שהמחאה בקיץ שעבר הייתה מנומסת ומלבד הנזקים לדשא של שדרות רוטשילד היא לא הותירה עקבות משמעותיות, ואילו החבורה בסרטו של לפיד מוכנה ללכת רחוק הרבה יותר, גם מדימונה, גם מדפני ליף.

 וגם הזמנה:

עמיחי חסון כנס הקלוז אפ סם שפיגל

אחרי כמה חודשים של הכנות יתקיים ביום חמישי 1 נובמבר 2012 כנס הקלוזאפ של 'סם שפיגל' בסינמטק ירושלים, כנס שהשנה אני אחד המפיקים ועורך התוכן שלו. סתם כדי לגרות אתכם: מודי בר-און ידבר על 'היו זמנים במערב', גילה אלמגור על 'שדרות סאנסט', הרב מנחם פרומן ופרופ' חביבה פדיה על סרטים של קורוסאווה, רונית מטלון על 'נהג מונית' של סקורסזה ועוד שלושים אנשי רוח ואמנות שיציגו וידברו על הקלוזאפים שנחרטו בתודעתם. זה מ-10:00 עד 20:30. אחרי שזה יגמר יחזרו לי החיים.

תבואו, יהיה כיף.

והנה לו"ז מלא

 

רחוב העצב החד סטרי – דודו טסה ושלום גד

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 20/7/2012)

דודו טסה, 'סחרחורת'

זה הזמן של דודו טסה. מי שנמכר בגיל בר מצווה כנער פלא משכונת התקווה ("אוהב את השירים", 1990) נמצא היום בעשור הרביעי של חייו במרכזו של רוק המיינסטרים הישראלי. שנה אחרי יצירת המופת בערבית משירי סבו ואחיו (דאוד וסאלח אל כוויתי, "דודו טסה והכוויתים", 2011), הוא חובק עכשיו אלבום תשיעי בשם "סחרחורת", ומתייצב במקום החמים שבו כולם מוחאים לך כפיים.

טסה, צריך להזכיר, הרוויח כל מחיאת כף ביושר. מי שעוקב אחרי הקריירה שלו יכול לשמוע את ההתקדמות מאלבום לאלבום. יש לטסה הצליל המיוחד שלו (רוק עם נגיעות מזרחיות), ההגשה שלו (ישירה, פשוטה, נעימה), הנושאים הקבועים שלו (יחסים, ייסורי האהבה, שוטטות של עיר), ומין תחושה כללית של חומרים מלנכוליים מעט מלווים בנגינה שמחה ומתפרצת, סוג של סגנון.

שיר הפתיחה, "לא מרגיש טוב", הוא דוגמה טובה לסגנון הזה: שיר פשוט שנפתח בשקט, תוגה זוגית ("אוהב שאת בוכה, אני חזק את חלשה, מוכר ואת קונה"), אחר כך תופים, גיטרה מסתלסלת, זמרת מלווה במרחק, נחמה פורתא ("יש עוד אור בינינו, רק בקרוב, יש עוד אור") – יחד עם העיבוד הלא מתחכם מדובר בכניסה ישירה לפלייליסט ולאזור המטריד במוח שנתקע על פזמון בלי שום שליטה.

טסה יצר את האלבום הזה (ביחד עם שותפו הכמעט קבוע ניר מימון) בפרץ של שלושה חודשים. זה אלבום קצר במיוחד; תשעה שירים, שלושים ושלוש דקות של סחרחורת מוזיקלית ששומרת בסך הכול על אחידות, למעט השירים "ביום שבגין מת" (עוד מעט נגיע אליו) ו"ערב שבת"; שיר אהבה רך וקצר שסוגר את האלבום.

טסה תמיד היה טוב בבחירה וכתיבה של טקסטים, ובאלבום הזה הוא שידרג את עצמו בשיתופי פעולה עם עמיר לב ("כמעט", "נגן לי"), גלעד כהנא ("צריך") והמשורר המוכשר אלי אליהו – שזאת גם הזדמנות להמליץ על ספר השירים האחרון והנפלא שלו "עיר ובהלות" – ששותף לכתיבת מילות הלהיטים "יש בינינו בית", "עם חלומות כאלה". את המילים לשיר הנושא לקח טסה מאלכסנדר פן, גדול המשוטטים התל אביבים ברחוב העצב החד סטרי. הטקסט נשמע טרי ומדויק בקולו של טסה, בשיר שנע בין דקלום לקינה ומלווה בקאנון מטפטף של אמיר אלייב.

כולם אוהבים עכשיו את דודו טסה; הרדיו משמיע, ההופעות מלאות, הביקורות מפרגנות והקהל קונה. "סחרחורת" הוא באמת אלבום טוב מאוד, ובכל זאת, אני מרגיש שטסה יכול לתת יותר. שיר אחד באלבום, שונה מכולם, חושף את האפשרות הזאת. "ביום שבגין מת" שר שם טסה מתוך מעמקי נפשו, "אבא אמר שהוא עוזב". אמו של טסה עוד ממלמלת במרפסת שהוא "עוד יחזור, תמיד הוא חוזר", אבל ביום ד' באדר ה'תשנ"ב הנער דודו מבין כמה דברים חשובים וכואבים על העולם. כשהוא חוזר לשם בשיר הוא מסלסל את נשמתו ומביא נתח אמיתי ורגיש מחייו. אני, אישית, רוצה לשמוע עוד מהנתח הזה אבל טסה מסתדר גם בלעדיו; שלא כמו התרנגול הסמלי של בני יהודה (קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה) שרץ על עטיפת האלבום בערב עירוני מלא ערפל, דודו טסה נמצא בלב הזרקורים.

שלום גד, 'ירושלים'

שלום גד, לעומתו, ממשיך להישאר רחוק מכל פנס. כבר כמה שנים שהוא לא מנסה אפילו לשחרר גרסאות דיסק של האלבומים שלו לחנויות. יש לו קהל קטן ונאמן שיוריד אותו בתשלום וההנחה היא שאם מישהו ייחשף למוזיקה שלו זה כנראה יהיה דרך הרשת.

משפחתו של גד, יליד צרפת, התיישבה בתלמי אליהו (שם הקים אחיו הצעיר אביב גדג' את להקת אלג'יר). הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת פונץ'. "ירושלים" הוא האלבום השביעי שלו עם הרכב הליווי "היהלומים" והחלק השני בטרילוגיית "המצב" (קדם לו "תל אביב תל אביב" מהשנה שעברה). אפשר להאזין לו חינם או לקנות אותו בעשרים שקלים  באתר bandcamp.

כסף גדול לא יוצא מזה, וגד משלים הכנסות (אלבום הסולו השני שלו נקרא "תנועות מטאטא מהירות" על שם עבודות הניקיון שמהן השתכר באותו הזמן), אבל זה נותן לגד חופש אמנותי מוחלט לעשות מה שהוא רוצה. הוא יכול, למשל, לפתוח את השיר "הפצע נסגר על הקליע" בטקסט היפנוזי: "אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי", אומר קולו של גיל פדידה, "הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר אל תוך ירושלים". כשפדידה יגיד "עשר" גד יהיה בירושלים, ומה הוא יראה שם? "עצים כפופים שאף אחד לא ראה / מצבות גדולות שאף אחד לא ניקה / שולחן ערוך שאף אחד לא הפך / אני רואה הרים שקועים שאף אחד לא דחף".

הוא יכול גם לתת לגבריאל בלחסן (גם הוא מתלמי אליהו ואלג'יר) לנאום כילד שדורש "מנהיג שיודע לרקוד, מנהיג שיודע לאהוב", הוא יכול גם לשיר בקולו הנשי והגבוה על "הפועל השחור הראשון" ועל "פשקווילים של אהבה". הוא יכול להצחיק ולעצבן להרהר ולהיות כל הזמן עצוב ובודד וגם בינוני בכוונה גדולה. הוא יכול לתת לטלי אלבז לשיר כמו בקברט: "יש לי שאלה לרבי / מה אני אגיד לאיש / שאחרי שהוא ירה בי / והשליך אותי לכביש / הוא חרת בכל העיר / את השם שלך. תיזהר עם הדברים שאתה מטיף". הוא יכול. לא הרבה אנשים שומעים את זה – ובכלל, יש משהו מאוד לא מזמין בגד בשמיעות ראשונות – אבל מי שאוהב, אוהב בפנאטיות.

צריף עם גיטרה: ראיון עם רוני שויקה לרגל צאת ספרו 'שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות'

 חוקר ספרות הגאונים ונצר למשפחת דרשנים ממצרים הוציא כעת ספר דרשות על הרוק הישראלי. דנה ברגר ולהקת אלג'יר לומדים אצלו בקול עם התנאים והרמב"ם

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 16/9/2011)

שיר חדש: רוני שויקה (כרמל)

"אני מעשן רק כשאני צריך. אף פעם לא יותר ממה שאני צריך", פותח גבריאל בלחסן מלהקת אלג'יר את השיר 'בתוך הצינורות'. "אם היה לי כוח הייתי קם וצועק, בורח, מתפרק, אף פעם לא חוזר יותר", הוא צולל אל תוך הצינורות. בין כדורי ההרגעה בדבש לניסיון להתרכז בחלומות שלו הוא מוצא את עצמו עמוק בתוך הצינורות. אבל על אילו צינורות בכלל אנחנו מדברים? רוני שויקה שמע שם את קול צינורות תפילתו של יונה הנביא במעי הדגה, את "תהום לתהום קורא לקול צינוריך" מתוך ספר תהילים, והוא שומע שם גם את הזוהר ואת המדרשים ויוצר מהם מדרש חדש.

העניין הוא ששויקה לא נראה כמו הטייפקאסט הרגיל של מעריצי אלג'יר. שום דבר באיש השקט והמסודר שיושב מולי לא מסגיר שהוא ב'תוך הצינורות'. אבל אלג'יר (על אגפיה השונים) הם חלק מרכזי בספרו עב הכרס 'שיר חדש' (הוצאת 'כרמל') שראה אור לאחרונה, ומבקש לדרוש דרשות שיוצאות משירי הרוק המנוגנים על במת ה'ברבי'. יש כאן הקריאות הצפויות ב'חיית הברזל' של מאיר אריאל ו'עגל הזהב' לאהוד בנאי, אבל גם קריאות מפתיעות המגיעות אל בית המקדש האלטרנטיבי שבונה שלום גד מאלכוהול ואפילו אל ההרכב נאג' חמאדי. שויקה יוצר בספר שפה משותפת בין המאמרים התורניים ובין השירים הפופולריים, והפופולריים פחות, של הרוק הישראלי. זה ספר עמוק ורציני שלא שוכח לקרוץ לפעמים, והוא עמוס הפתעות כמו טקסט מדהים של עוזי וייל וכתבי יד אבודים מהגניזה הקהירית.

שויקה (44) נולד ברחובות וגדל בירושלים. הוא בוגר ישיבה תיכונית ('נתיב מאיר') וישיבת הסדר ('הר עציון'). בעל תואר שלישי בתלמוד עם התמחות בספרות ההלכות של הגאונים. נושאי המחקר שלו מופיעים בספר לפרקים ומעשירים אותו. פרופ' שקולניק האב, גיבורו הדקדקן של יוסף סידר בסרט "הערת שוליים", יכול לכחכח ידיים בהנאה מול דיוקי הפילולוגיה הארמית של שויקה.

"תמיד שמעתי מוזיקה, אבל בתור בחור צעיר לא הייתי הולך באופן קבוע להופעות", מספר שויקה. "לפני עשור שנים הגעתי, די בטעות, לפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet. זאת הייתה זירה מעניינת: חוץ מהקהל הרחב כתבו שם גם אנשים כמו אהוד בנאי, חמי רודנר ואבישי מתיה. נחשפתי שם אל השוליים של המוזיקה הישראלית, לדברים שלא מגיעים בדרך כלל לרדיו. בנוסף  נחשפתי שם גם לתרבות ההופעות". הוא התחיל ללכת למועדונים הירושלמים של אותה התקופה, בעיקר 'הצוללת הצהובה'  ו'הסינדרום' ז"ל. "בזמנו לא ראיתי הרבה כיפות במקומות האלה, וכשהייתי מגיע למועדונים בתל-אביב אז הכיפות היו נדירות עוד יותר".

מסך אטום של גיטרות

אל אלג'יר הוא הגיע בעקבות הדיבור בפורום. הם עדיין לא הוציאו אז את האלבום 'מנועים קדימה', ושאול מזרחי – המנהל של מועדון ה'ברבי' בת"א – הריץ אותם שבוע אחר שבוע על במת המועדון והתחיל ליצור את ההייפ הנכון לחבורה המיוסרת והמוכשרת מתלמי אליהו. "ערב אחד, ל"ג בעומר שחל להיות במוצאי שבת, אמרתי לעצמי שזו הזדמנות לשבור את צום ההופעות וללכת לראות אותם ב'ברבי'. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם. הסוד של אלג'יר עדיין לא התגלה באותה התקופה ולא היה הרבה קהל, אבל ההופעה השאירה עליי רושם גדול למרות שלא הבנתי אף מילה. בקושי הצלחתי לעקוב אחרי השירים הארוכים. זה היה בשבילי כמו מסך אטום של גיטרות".

זה מעניין כי עיקר ההתעסקות שלך היא טקסטואלית.

"כן, אבל זה סיקרן, רצתי להבין את המילים. בערב ההשקה של האלבום כבר הייתה לי חוברת המילים. הבנתי שהשיר הכי מעניין – והכי לא מובן – היה 'ירח במזל עקרב'. כמו שכתוב בחוברת, השיר בנוי על סדר העבודה של הכהן הגדול ביום כיפור. זה אמנם היה ברור, אבל כל השאר לא. למחרת יצאתי למילואים של שלושים יום בבקעה. לקחתי איתי את האלבום, מחזור של יום כיפור, משנה מסכת יומא ואת המחשב הנייד. בין טשטוש הגדר והשגרה של המילואים ישבתי לכתוב את הפרק שעוסק בשיר, כמעט כמו שהוא כתוב היום בספר. אחר כך העליתי אותו לפורום. זה היה שרשור של עשרים הודעות שזכו להרבה תגובות".

הפער בין העולם שלך לתהומות הנפש של גדג' ובלחסן לא גרם להתנגשות?

"ברור, זה לא היה קל. אני אמנם לא גר בצריף בתלמי אליהו, אבל לכל אחד יש איזה צריף שבו הוא גר. המצוקות הן מצוקות אנושיות שכל אחד יכול להרגיש. בלחסן אמר פעם אמירה מאוד קשה וכואבת, שהוא היה מוותר על כל האמנות שלו כדי להיות בריא. בסופו של דבר כולנו חולים במובן זה או אחר. אנחנו פשוט מקטינים את זה. אצל אנשים כמו גבריאל בלחסן הסתירה חזקה יותר וזה מתפרץ החוצה".

שויקה סגר מעגל כשערך את ערב ההשקה לספר ב'ברבי' – כשהפעם הוא משמש כאולם ההופעות הביתי.

לנתק דברים מהקשרם

"שיר חדש" הוא ספר דרשות קלאסי. השיר – כמו הפסוק – הוא פלטפורמה שמשמשת את שויקה להביע את רעיונותיו. הוא לא 'מפרש' את השירים אלא פותח אותם לפרשנותו. במהלך מבריק הוא עובר מהשיר 'חירותי' של דנה ברגר אל האגדתא בקידושין שבה אשתו של רבי חייא בר אשי מתחפשת לזונה המפורסמת חרותא. משם הוא מנווט דרך שילה פרבר והכלבים המשוטטים של אהוד ואביתר בנאי עד ל'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו' שסיפר ר' נחמן מברסלב. "מדרש הוא הטכניקה", הוא מסביר, "והדרשה היא היצירה שלה".

קל לדרוש את השירים של מאיר אריאל, אלג'יר והבנאים כי ברור שהם אמונים על המקורות ומתכתבים איתם, אבל אצל דנה ברגר או שילה פרבר, למשל, יותר קשה לכוון את המהלכים התורניים.

"אני עושה שימוש בשירים בשתי צורות. לפעמים השיר הוא נושא הדרשה, ולפעמים אני משתמש  בשיר כאילוסטרציה או כאסמכתא לרעיונות ודרשות אחרות. לפעמים מספיקות מספר מילים משיר של שילה פרבר שייצמדו יפה לרעיון שאני מדבר עליו עכשיו, בלי לבנות על זה דרשה שלמה".

גם כשמתבוננים בספר כדף מקורות התחושה היא שאתה נקי מאפולוגטיקה: טוני מוריסון, ניטשה וניק קייב יוכיחו כמו הרמב"ם או הרב סולובייצ'יק.

"אני חופשי לגמרי מבחינת החומרים שבהם אני משתמש. כל המהות של הדרשה היא לנתק דברים מהקשרם המקורי. המדרש לוקח פסוק וטוען אותו במשמעות חדשה. זה משפיע קדימה ואחורה – נוצרים הקשרים חדשים. אני מאמין שאנחנו נדרשים לייצר לדברים משמעות.

בצורה יותר רחבה אפשר להגיד שבניגוד לגישה האפלטונית שלפיה המציאות היא ייצוג פגום וחלקי בלבד של אידיאות מושלמות, תפיסת העולם שלי היא שהמציאות כשלעצמה אינה מייצגת דבר ואינה מכסה על מהות נסתרת שאנו צריכים לחשוף. אני מעדיף את הגישה הגורסת כי מהות הדברים אינה אצורה בתוך הדבר אלא נוצרת באמצעות המפגש ביני לבין האובייקט. כלומר, לכל דבר אנו נותנים את משמעותו בעצמנו, ולא באמצעות תהליך של גילוי אלא ביצירה של יש מאין. ככה זה גם בשפה: היא אינה אוסף סימנים למשמעויות העומדות בזכות עצמן, אלא יש בכוחה לברוא מציאות חדשה. לכן אני מרשה לעצמי להשתמש בדרשות בדברים שונים כמו אירועים היסטוריים ושאר חומרים שלא שייכים. עבור ההיסטוריונים אירוע היסטורי הוא מושא למחקר מה קרה. עבורי הוא אבן בניין שאני יכול להשתמש בה בדרשה ולהעניק לה משמעות חדשה, נטולת הקשר כרונולוגי וגיאוגרפי. האם הירח היה אדום או לא אדום – זה חסר משמעות לגמרי. אבל ההסתכלות שלנו על הדברים יוצרת את המשמעות. זה מה שאני עושה בדרשה וככה אני מסתכל על העולם. בעיניי הוא יותר מובן כך. זה מקום שקל לי להתארגן בו בגלל מפת המשמעויות שיצרתי".

קידוש הפשט, זלזול במדרש

אני מרגיש שלא כל הפרקים מאוזנים. אחרי "ירח במזל עקרב" – הפרק המרתק על אלג'יר שהולך צעד אחר צעד עם הטקסט ומאיר אותו מחדש – מגיע הפרק "ירח מוכתם בדם". גם הוא פרק מרתק ועמוס אנקדוטות – אבל בניגוד לפרק הקודם נדמה שהקשר שלו לשיר 'דנה ראתה עב"ם' של פונץ' הוא מעט מאולץ.

"כשגמרתי את הפרק 'ירח במזל עקרב' הרגשתי שחסר לי משהו חשוב, חסרה לי השורה 'כשהירח מוכתם בדם'. אומנם התייחסתי לזה מעט בפרק הקודם אבל הרגשתי שזה לא זה. ואז קפצה לי הנבואה של יואל: 'הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא', והבנתי שאני לא יכול לוותר על הנבואה הזאת. ובאמת מכאן יצאתי אל אלכסנדר מוקדון ואל מסעות הצלב, ליקוי חמה, ליקוי לבנה והאמונה באסטרולוגיה. אבל אני לא מסכים שזה לא צמוד טקסט. אני מרגיש שבסוף אני לוקח את 'דנה ראתה עב"ם' ומטפל בו בצורה ישירה. אמנם לא כמו 'ירח במזל עקרב' אלא בצורה שונה. מבחינתי אלו שתי טכניקות שונות, ממש כמו במדרש. יש מדרש צמוד טקסט כמו 'מדרש רבה' ויש מדרשים ספרותיים יותר כמו 'פרקי דרבי אליעזר'".

אולי הקושי שלי להבין את הפער בין שני הפרקים קשור למשהו רחב הרבה יותר. "יש בציבור הדתי-לאומי בעיה מאוד קשה עם המדרש והדרשה", מאבחן שויקה שמגיע ממסורת משפחתית של דרשנות מצד סבו הרב אהרן שויקה (שהיה ראש ישיבה במצרים), המצוטט מעט גם בספר. "אין בתרבות התורנית שלנו היום מקום למדרש. שים לב מתי בפעם האחרונה אמרת: 'שמעתי היום דרשה מדהימה!'. אנחנו שומעים שיעורים, הרצאות ודברי תורה מעניינים אבל אנחנו לא שומעים דרשות. אני חושב שאחת התוצאות של המהפכה – המבורכת בעיקרה – של לימוד התנ"ך בעולם הישיבות הציוני-דתי היה קידוש הפשט ויצירת הזנחה וזלזול כלפי עולם המדרש והדרשה. הדבר הזה גרם לכך שתלמידי ישיבה לא מבינים מה זה מדרש, וגם כאשר הם פוגשים בדרשה הם לא יודעים לזהות אותה. לצערי הדרשנות אינה נחשבת היום כדבר הראוי להתכבד בו, ומעטים הרבנים היודעים לדרוש דרשה הראויה לשמה. אני בוגר המערכת הציונית דתית הקלאסית ואני לא זוכר ששמעתי במוסדות האלה דרשות שהשאירו עליי רושם חזק. לא רק עכשיו, אפילו לא בזמן אמיתי".

מה ההבדל בעצם בין שיעור או הרצאה לדרשה?

"אם הפשט מפרש את הטקסט מנקודת המבט של העבר, ולכן שיעור יבקש ללמוד את הטקסט מהמקום הזה, הדרש הוא דרישה מהטקסט להיות רלוונטי עבורנו בהווה. כשאני הולך לבית הכנסת בשבת אני מצפה שידרשו לי את התורה, כלומר: שיהפכו את הטקסט הקדום לדבר שתובע ממני משהו בחיים שלי כאן ועכשיו".

מצד שני, ישנו הפחד מהטמעת המדרש בתודעה וחוסר היכולת להבין את יחסיותו כמבוגר. לי לקח שנים להתגבר על הגירסא דינקותא של הגננת ולהבין שיש פשט ויש מדרש ובפשט רבקה לאו דווקא מתחתנת בגיל שלוש.

"חכמים אמרו: 'וייתן אל משה ככלתו לדבר אתו' – מה זה ככלֹתו? שאם דברי תורה אינם ערבים על שומעיהם ככלה הערבה על בעלה ביום חתונתם – אז עדיף לא להגיד אותם. זה קריטריון אכזרי שאומר שדברי תורה צריכים להינתן בצורה אסתטית, מענגת. פעם שמעתי את הרב יואל בן-נון מצר על כך שאנשים יוצאים מהשיעור ואומרים 'היה שיעור יפה'. שיעור לא צריך להיות יפה, הוא אמר, שיעור צריך להיות אמיתי. אבל דרשה צריכה להיות יפה. בעיניי אחד המבחנים העיקריים לדרשה הוא היופי. החברה שלנו התרחקה מערכים אסתטיים. בדור שלי זה לא היה משהו שצריך לשאוף אליו. הדרשה יכולה ללמד אותנו רגישות ליופי, לתת מקום לאמנות בבית המדרש, לצאת מתוך התורה אל האמנות".

בספר התנועה שלך הפוכה: מתוך האמנות מגיעים לתורה.

"אני באמת למדתי המון תורה מתוך השירים, הם פירשו לי מקורות קלאסיים. למשל, בפרק 'איש ציפור' אני מדבר על התכלת. במסגרת הניסיונות לשחזר את התכלת היה ויכוח על הצבע המדויק. כלומר, הצבע צריך להיות דומה לשמים, אבל לאילו שמים בדיוק?

יש, למשל, השמים של רמי פורטיס: בהתחלה הם בצבע כחול זך ובהמשך הם משתנים לכחול אדמדם (כשם השיר, ע"ח). רש"י כתב: 'צבע התכלת כרקיע המשחיר לעת ערב'. סיון שביט שרה על 'הכחול האפור הזה', ואהוד בנאי מדבר על שמים סגולים. אם היית שואל אותי לפני כן איזה צבע תכלת יש לשמים, הייתי אומר: תכלת זה תכלת, אין מה להסתבך. אבל כשאתה שומע את השירים, אתה מתחיל להרגיש גוונים שונים שלא שמת לב אליהם, ובמקורות שלנו יש להם מקום. תכלת זה לא גוון אחד ברור, נקי, מובהק, אלא גוון מעורבב. כשחשבתי על זה הבנתי שהרעיון אמור לשקף את העבודה שלנו: בשמים יש אש ומים, וכך גם בנו, כמו ששר שמוליק קראוס: 'בן אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש / בן אדם כסנה מול השמים, בו בוערת אש'. יש בנו גם כחול וגם אדום, התורה נמשלה למים, אבל בוערת בנו גם אש – לכן צבע התכלת לא חד-גוני. את כל העושר הזה אתה מגלה דרך השירים".

קרדיט למבצע

בצורה מפתיעה, כאשר שויקה מביא שירי משוררים – בין אם זה אבן גבירול או דוד אבידן – הוא רושם את שמותיהם בסוגריים והקרדיט הולך אל הזמר המבצע. "זו החלטה שקיבלתי בלב שלם וידעתי שאצטרך להסביר", הוא עונה. "מבחינתי זה שאבן גבריאל כתב את 'אדומי השפתות' זה נחמד מאוד – אבל אם ברי סחרוף לא היה מבצע את השיר, השיר לא היה נכנס לתוך התרבות הישראלית העכשווית. סחרוף למעשה הכריז על השירים של אבן גבירול כרלוונטיים. בלי התיווך שלו השיר היה  נשאר במאה ה-11.

"לתת קרדיט למבצע ולא לכותב המילים זה לא דבר מופרך לגמרי. קח למשל את האופרה 'דון ג'ובאני'. באופן טבעי אתה מצמיד את הקרדיט למוצרט, מחבר המוזיקה. מי כתב את הליברית? את מי זה מעניין. אתה משייך את היצירה למלחין המבצע. אותו הדבר במוזיקה הערבית הקלאסית: עבד אל-והאב הוא מלחין ומבצע שהיה מזמין את המילים שלו מאחרים, והם נשארו עלומים בדרך כלל. גם ב'אינתה עומרי' המפורסם: אום כולתום מבצעת, אל-והאב הלחין – אבל מי שכתב את המילים נשאר בצד".

אתה מתייחס ברצינות לטקסטים של הרוק הישראלי, כמו גם בספרו של פרופ' ניסים קלדרון 'יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך'.

"מאוד התרשמתי מהספר של קלדרון. הוא הגיע אליי אחרי שכתב היד שלי כבר היה גמור. מעניין שאנחנו כמעט לא מדברים על אותם אמנים. הוא מתעסק הרבה בערן צור – שבכוונה או לא בכוונה לא נמצא אצלי – וגם רונה קינן ושלום חנוך נעדרים מהספר שלי. ברי סחרוף הוא אחת מנקודות ההשקה הבודדות. אני לא רוצה להיכנס לשאלה האם הרוק הישראלי הוא שירה או לא שירה. קלדרון בחר להבחין בין שירה לרוק, ויש לכך גם היבט ויזואלי בספר שלו – השירה מנוקדת והטקסטים של הרוק לא מנוקדים. השאלה הזאת לא מענייני כי אין לי בספר התייחסות לשירה שהיא לא רוק".

אבל אתה לא מתייחס בכלל לשירים מבחינה מוסיקלית, רק טקסטואלית. באותה מידה יכולת לבחור משוררים עדכניים ולהעביר את הרעיונות דרכם. יש אמירה בכבדות הראש שאתה מעניק לשירי הרוק.

"אני לא יודע איך להעביר את המוסיקה לטקסט ולכן אין התייחסות מוסיקלית. מצד שני, את רוב השירים שאני כותב עליהם ראיתי בהופעה חיה, ואם לא הייתי רואה אותם בהופעה חיה לא הייתי יכול להתייחס אליהם".

למה דווקא הופעה חיה?

"גיליתי שכשיוצא אלבום ואני מקשיב לו בבית – אני לא כל כך מבין אותו. כשאני הולך לשמוע אותו בהופעה זה פתאום מתחיל להתבהר. אני מרגיש את הדברים בצורה הרבה יותר ישירה. החוויה של ההופעה שונה לגמרי. הטוטאליות שלה. הסאונד שלא צריך לדאוג מהשכנים. בבית אתה לא תמיד מרוכז בחוויה של שמיעת אלבום. אבל כשאתה מגיע להופעה והראש נפתח, אתה שומע דברים שלא שמעת קודם. עוד גיליתי שכששירה לא מולחנת אני לא מצליח להתחבר אליה. זה באמת קצת מוזר וזה מפתיע גם אותי. אני אמנם אוהב את שירת ימי הביניים, אבל שירה עברית מודרנית אני כמעט לא קורא. חבר אמר לי פעם שמכיוון שאני מגיע מבית הכנסת, אני רגיל לשיר שירים, לא לקרוא אותם. כמו ששרים את הפיוטים, את שירת הים או את שיר השירים. לכן אני מחפש בשיר את המוסיקליות שמאחוריו".

מוסיקה כשרה

יש מישהו שרצית להכניס ולא נכנס?

"יש אמנים שאני אוהב ומעריך ובכל אופן הם אינם בספר: כנסיית השכל ונקמת הטרקטור למשל. תמיד נשארים דברים בחוץ, אבל לא שחררתי את הספר עד שהרגשתי שאמרתי את מה שחשוב לי להגיד".

הזכרת קודם את ערן צור כדוגמה למי שלא נמצא אצלך. יש אמנים שצנזרת באופן מודע?

"אני מכיר את השירים של ערן צור וראיתי אותו בהופעה. אם אני לא מצטט אותו זה לא בגלל צנזורה, אלא בגלל שהשירים שלו הם עבורי כמו חריקת מסמר על זכוכית. כשלעצמו זה בסדר, שיר לא אמור לעשות נעים. אבל עוצמת הצרימה פוגעת ביכולת ההקשבה שלי".

אבל גם החומרים של גבריאל בלחסן ואלג'יר הם 'חריקת מסמר על זכוכית', לפעמים חריקה קשה הרבה יותר.

"ובכל אופן הם לא צורמים. יש שם זעקה. ערן צור כותב שירים טובים, הוא מבקש לצרום וצורם. כנראה לא הצלחתי להתמודד איתם. לא צנזרתי את בלחסן ולא את שילה פרבר ואני מצטט בספר שיר של הדרה לוין-ארדי ("ראיתי מלאכים", ע"ח) – וצור לא יותר 'בעייתי' מהם.

"אני מגיע ממקום שבו אתה לא מונע מעצמך לשמוע שום דבר, כל עוד זה פן אמיתי של המציאות. גדלתי בבית שבו הייתה ספריית תקליטים מאוד עשירה. אבא שלי היה מסתובב בעולם ומביא איתו תקליטים. היה לנו אוסף של מוסיקה קלאסית, ישראלית, לועזית, ערבית, יוונית וצרפתית. פעם אחת אמרתי לאבא שלי שיש לנו הרבה סגנונות אבל אין לנו גוספל. בנסיעה הבאה הוא הביא סט של ארבעה אלבומי גוספל".

והדיבור הברסלבי על 'מנגן כשר'?

"אני לא מזדהה עם זה. קראתי מאמר של הרב יובל שרלו על נגינה, הוא פנה שם אל המוסיקאים וביקש מהם לנגן לאט. אני לא מקבל את זה. אי אפשר לכלוא את הרוח. אין, בעיניי, מוסיקה כשרה או לא כשרה. יש מוסיקה טובה ומוסיקה רעה. אם היא ביטוי אותנטי של רוח האדם אז היא מוסיקה טובה. אני לא אוהב מוסיקה אינסטרומנטלית שפועלת על הגוף ומכבה את המוח כמו מוסיקת טרנס, ופופ חסידי משעמם אותי. אבל אני לא מסווג סגנונות מוסיקליים לכשרים ולא כשרים". אני שואל את שויקה אם יש אלבום שהוא מחכה כבר לצאתו. "יש מספיק אלבומים שכבר יצאו ולא הספקתי לשמוע כמו שצריך", הוא אומר, חושב כבר על המדרש הבא.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפות ל-333 עוקבים

ארכיון

Follow me on Twitter