Posts Tagged 'אביתר בנאי'

כמו שהיית פעם – "יפה כלבנה" לאביתר בנאי

אביתר בנאי / יפה כלבנה (הד ארצי)

עונת החתונות של הקיץ האחרון הייתה תזכורות מעניינת לשינויים הגדולים שאנחנו עוברים. בהתחלה, בחתונות הראשונות, כשעוד היינו תלמידי ישיבות ומכינות, ניסינו להחצין את ההתקרבות הדרמטית (ועל פי רוב; הפתאומית) אל עולם התורה. המחיצות היו מחיצות, ראשי הישיבות היו הרבנים המחתנים, ותזמורות חסידיות ניגנו ניגון יפיפה שלא נגמר.

כמה שנים בתוך העולם הדתי החדש, העצמאי, שהפך אצל רבים מאתנו לבית קבע, ההתקרבות כבר פחות דרמטית ויותר מאוזנת. והנה, בעונת החתונות הנוכחית המחיצות כבר סמליות, ואחר כך יורדות בדרך כלל, יחד עם התזמורות החסידיות שמפנות את הבמה לדי ג'יי שינגן את המוזיקה שאנחנו באמת שומעים בחיים. גם אביתר בנאי נמצא שם, בפלייליסט של הדי ג'יי (במעט השירים הרקידים שהוא שחרר בחייו). כולנו אוהבים את אביתר בנאי. בשביל רבים מאתנו, אלא שעברו את תהליך ההתקרבות הרוחני סמוך להתרבות שלו, הוא הפסקול שמלווה את תהליכי הנפש.

"יפה כלבנה", האלבום החדש והיפה שהוציא בנאי, מראה שאנחנו די מסונכרנים. גם הוא לקח אחורה פנה, קטן אבל חשוב, בתהליך התשובה התמידי. לספק חזר להיות מקום, המקורות שבו להיות השראה יצירתית ולא כלוב זהב קדוש, כמה מההרגלים הישנים שבו, ההחמרה פחתה (ואפילו, באיחור של עשור לפחות, בנאי הופיע השנה בפסטיבל אינדינגב). עכשיו רק נשאר שהוא יחליט לברור קצת יותר את חיבוקי הדובים הרבנים שנהנים להתהדר בו.

אפשר לראות את השינוי אפילו בהחלטה למקם את ניגון "שלוש תנועות" החבד"י באמצעו של האלבום, כחלק מהחיים, ולא באחד הקטבים התחומים של הפתיחה או הסיום כפי שהיה צפוי. בכלל, "שלוש תנועות" (שהמסורת מיחסת את הלחנתו לבעל שם טוב, המגיד ממזריטש והאדמו"ר הזקן) הוא בעיניי פסגת האלבום. ביצוע מרגש, מלא כוונה ומרטיט לב ממש. דווקא "תל אביב", השיר שמסמל את המהלך השינוי יותר מכל (והסינגל הראשון ששוחרר לרדיו), הוא שיר חלש יחסית. בנאי שב שם בספק סיוט ספק חלום אל העיר הגדולה והסימבולית, דירת רווקתו הריקה, והכל איננו, "אין כלום" ("כלום" הוא גם החיים השלמים – אישה, בית, ילדים, תכלית – שמופיעים בכל שאר האלבום). בסיום הסיוט הזה, הוא אומר את המילים המפורשות: "כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתניתי, השינוי היה מהיר מדי וחיצוני". משפט פשטני קצת, חסר סאבטקסט, שכמו השורה "כל הענווה הזאת היא רק כדי להוסיף כבוד" ("גנב"), אומנם אמירות מלאת כנות, אבל נשמעות יותר כמו תמלול ראיון שבנאי נתן לעיתונאי.

השורות הללו מחווירות מול הטקסטים האחרים באלבום, שממשיכים לגעת בעדינות הפשוטה והאופיינית של בנאי. קחו למשל את התמונה היפהפייה שהוא יוצר בשיר "גל" (שהלחן והעיבוד שלו מזכירים מידי את "איפה את היום" של השותף אסף אמדורסקי): "אני כאן, אני נשאר כאן, אני איתך, אין מצב למחוק אותי / עומד באמצע הסלון, נשען על הקיר (….) לפעמים כשהילדים מתקרבים אליי, באצבעות קטנות מנגנים בי / פתאום אני נזכר בך כמו שהיית פעם / בונה ארמון בחול, הנה מגיע גל ושוטף את הכול / ממה אתה כל כך מפחד? על מה אתה שומר שם? (…) מותר לך לנגן, לצעוק אל השמיים / לשבור את הלב, לבכות ולברך". או כמה יפה הברכה שבנאי שר בקולו הנעים לבנו (במעין קריצה ל"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג) ושאימצתי גם אני לשיר לבני לפני השינה: "ולבי מבקש תהיה נשמר / שתהיה אהוב וקרוב / ותמיד תלך בשדות של אמת / בשדות של שמחה ויופי / ולבי כורע ומשתחווה / חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד".

את "יפה כלבנה" הפיק אמיר צורף, שגם עיבד את השירים יחד עם צח דרורי, איתמר דוארי ושניר בלומנקרנץ. על העטיפה מופיעה תמונת ראשה המכוסה בשביס של אשתו של בנאי, רות, סילואטה נשית שחורה מול לובן השמש. סיפור אהבתם של הגיורת הדנית שפגשה את האומן הישראלי בהופעה בניו יורק ונישאה לו בחתונה בירושלים, מסופר בשיר המתוק והמפתיע "I love you", ובצורה מעודנת יותר בשיר הנושא "יפה כלבנה" (כולל השורה הנהדרת: "עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת"). חווית הגרות הכללית, עם או בלי התייחסות ישירה לדמותה של רות המואבייה (כמו בציטוט המילים המוכרות ממגילת רות בשיר "תל אביב") חוזרת באלבום. יש בחוויה הזאת את מה שהופך אותו לאלבום טוב יותר מקודמו "לילה כיום יאיר", שהיה אלבום "בטוח" יותר, וגם קצת משעמם. "יפה כלבנה" לעומתו, שומר על זרות בריאה של תהיות ושאלות, בלי לפחד מהפחד.

———–

אגב, בזמן האחרון יוצא לי לכתוב לא מעט ל"מוסף" של אתר בית אבי חי, הנה לינקים לשתי הרשימות האחרונות:

השגריר – על מערכת היחסים בין הרב עובדיה יוסף לאדם ברוך (וגם תמונות מהלוויה באינסטגרם)
סכין נזרקת באוויר – על פרשת ההופעה של אהוד בנאי בסוסיא
[אפשר לעקוב אחרי הפרסומים השונים במנוי twitter]

מודעות פרסומת

לדייק את המילים למנגינה – על "בין הצלילים" ליונתן רזאל

כמה מחשבות בעקבות (ועל) אלבומו החדש והיפה של יונתן רזאל, וגם על השבת הדיוק אל הניגונים החסידיים בזכות 'הלב והמעיין' (פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 1.2.2013)

מחזיר את הצמרמורת והדרמה למילים המוכרות. יונתן רזאל צילום: אוהד רומנו


יונתן רזאל והפסנתר. צילום: אוהד רומנו.

בימים ההם דיו כהה עדיין נשפך מהעט המבעבע של אביתר בנאי, ופיו שר שירי נקמה מתוקים ואכזריים על עלמה יפה מהתיאטרון הרוסי. אני הייתי תיכוניסט בגיל המעריץ וראש הישיבה שלי דרש בגנותו של הבנאי הצעיר לאחר התפילות. כל דרשה הייתה חומר בערה מוצלח לאובססיה שהתפתחה, ואני אספתי כל פיסת הקלטה של בנאי בעזרת תוכנות שיתוף הקבצים הווירטואליות (נאפסטר וקאזה עליהן השלום) היישר אל תיקיית הבוטלגים וההקלטות הנדירות ששמנה לה מנחת וקבצים.

אחד מפסגות התיקייה הייתה גרסת כיסוי ערומה ומהפנטת ל'עטור מצחך' של יוני רכטר (למילים של אברהם חלפי) שבוצעה בקונצרט מחווה שערכה התזמורת הפילהרמונית הישראלית לכבודו של אחד מאבות המזון של המוזיקה המקומית. אם יש קלאסיקה למוזיקה הישראלית קוראים לה 'עטור מצחך', ועם קלאסיקות מושלמות מהסוג שלה עדיף לא להתעסק. ובכל זאת, עם פסנתר בלבד נוצרה שם פרשנות מרתקת ודרמטית שמתפוצצת בקתרזיס מרהיב.

חשבתי אז שזו הוכחה נוספת לגאונותו של אביתר בנאי. מה שלא ידעתי היה שעל נגינת הפסנתר, העיבוד והקונספט היה אחראי אחד, יונתן רזאל. כל מה שידעתי עליו זה שהוא אח של אהרון רזאל – ועם אהרון רזאל לא הייתה לראש הישיבה התיכונית שלי שום בעיה. להפך. חומר בערה מושלם לבוז (לקח לי הרבה זמן להשתחרר מכך ולהעריך את המוזיקה של אהרון רזאל, שהוציא גם הוא אלבום חדש ומוצלח בשם 'קבעתי את מושבי').

יונתן רזאל יצר פרשנות כל כך רדיקלית ל'עטור מצחך' עד שהתזמורת הפילהרמונית פשוט סירבה לבצעה (וכך נותר רק פסנתר). אחרי המפגש הזה, השניים המשיכו לשתף פעולה בהופעות משותפות שנאגרו גם הן בתיקיית הבולטגים; היו שם הרבה שירים של בנאי, קצת פיוטים. לאט לאט מינון הפיוטים עלה. היום אני מניח שאין לראש הישיבה בעיה.

כמה שנים אחר כך והם התחלפו: אביתר בנאי הפיק ויונתן רזאל שר את שירו באלבום הבכורה 'סך הכל' (התו השמיני, 2007). השילוב של השכלתו המוזיקאית הקלאסית של רזאל ושל העבודה עם שורה ארוכה של אמנים מרכזיים (מארקדי דוכין עד שלמה ארצי) יצר ציפיות גדולות והתוצאה אכן זכתה להצלחה מרשימה. 'ציון', הדואט המשותף עם בנאי שנועד לחשוף את רזאל לקהל הלא דתי, רץ ברדיו, הלחן החדש ל'דרור יקרא' נשגר בשולחנות השבת, והאלבום כולו הגיע למעמד המכובד של "אלבום זהב" (30 אלף עותקים) וזיכה את רזאל במספר פרסים.

אבל הסיפור הגדול קרה שנתיים אחר כך, די רחוק מהטריטוריות העדינות של בנאי. יעקב שוואקי מציג את רזאל במסגרת הופעה בקיסריה ומזמין אותו לעלות לבמה לשיר יחד את הלחן החדש למילות ההגדה 'והיא שעמדה' – והשאר יסופר ויושר בליל הסדר המשפחתי שלכם ובחתונות ובמסיבות בר מצווה סביב מעגל גדול ועמוס זיעה. אני זוכר שלא הייתה דרך להימלט מהשיר בפסח שאחרי הוצאתו. בהליכה ארוכה אחרי סדר משפחתי אצל סבתי – שגם ממנו, כמובן, לא נפקד השיר – בכל הדרך, מחלון פתוח לחלון פתוח, נשמע המון עם ישראל המזייף בגרון ניחר את הניגון.

אודה ולא אבוש: אני לא ממש מסוגל לשמוע ברצינות את יעקב שוואקי. עניין של טעם אישי. ועדיין, הלחן של רזאל ויכולות התזמור שלו מצליחים לנצח ולהפוך אותו לנדיר כל כך. זה אחד השירים החדשים שתפסו חזקה גדולה כל כך ברפרטואר היהודי עד שנדמה שהיה כאן תמיד. עיקר קסמו, נדמה לי, נמצא ביכולת לדייק את המילים למנגינה, בניגוד חזק כל כך ללחן המסורתי־פופולרי שהיה מין ניגון מדושן וקופצני ששרד שנים בכוחו של הרגל. רזאל בא והחזיר את הצמרמורת והדרמה למילים המוכרות.

'בין הצלילים', האלבום החדש והיפה של רזאל, נפתח גם הוא בפיוט מוכר שעובד על עיקרון דומה ל'והיא שעמדה': שילוב מהותי בין מילים ומנגינה, צליל ותחושה. "א־ל חי יפתח אוצרות שמים / ישב רוחו ייזלו מים", שר רזאל את 'תיקון הגשם', הנאמר לפני תפילת מוסף של שמיני עצרת. הלחן, העיבוד וההגשה אכן פותחים אוצרות: הפסנתר מטפטף לו טיפות מים, ארז לב ארי פורט על הסאז' (כלי מיתר ממוצא פרסי) כמי שמבשר על תחילתו של החורף, צח דרורי בא לעזור בתכנותים ובקלידים ורזאל שר בקולו הרך ומבקש ש"בגשמי ברכה תברך אדמה".

'תיקון הגשם' הוא פרולוג מוצלח לאחד עשר השירים שבאים אחריו; עניינם של חלק ניכר משירי האלבום הוא בפתיחה, בהודיה, בבקשה לתיקון שהוא ברכה. לצד ההלחנות מהמקורות מביא רזאל שירים אישיים, חשופים. חלקם עוסקים באופן ישיר ועקיף בטרגדיה משפחתית שעבר לפני כשנתיים. בתו של רזאל, רבקה, נפלה בליל יום העצמאות מגג ביתם בנחלאות וערב שהתחיל בציפייה לזיקוקים המשיך באשפוז בבית החולים במצב קריטי. היום, למרבה השמחה וההודיה, היא נמצאת בעיצומו של תהליך החלמה מוצלח.

"בתי, בתי איך סבלת כאבייך", הוא שר ב'אור חדש' שנכתב לרזאל בידי שולי רנד ומבקש נחמה שבסופה פה מלא בצחוק. ב'קטונתי' (מילים על פי בראשית ל"ב) הוא זועק את מילותיו של יעקב אבינו, רגע לפני המפגש עם עשו: 'הצילני נא' מהדהד. ב'אשירה' הוא כבר שר על ההצלה, על החסדים. האח אהרון והאח הצעיר יהודה משתתפים גם הם ב'אשירה' ומשלימים שיר פשוט של שמחה.

רזאל הוא יוצר מרובה השפעות, מרכטר־כספי־גרוניך ועד השפעה ישירה של מפיק האלבום אביתר בנאי (שימו לב ל'געגוע', מילים ולחן בנאיות לחלוטין), מוזיקה צוענית ב'עוד יישמע' שהגיע בעקבות חתונת גרת צדק מזאגרב שמשפחתה ניגנה באירוע, ומוזיקה חסידית ב'ניגון פוגש תזמורת' (ניגון הקפות מסורתי של חסידות בעלז). כמו עבודות קודמות שלו, 'בין הצלילים' הוא אלבום עם המון עיבודים סימפוניים, כלי מיתר והרמוניות (רזאל אחראי לעיבודים ולנגינת הפסנתר) על אף שהוקלט בראשיתו רק עם פסנתר ושירה (כמו ב'עטור מצחך') ורק אחר כך הולבש בכלים רבים אחרים.

המעגל השנתי שהחל ב'תיקון הגשם' נסגר בשיר החותם מתפילת הימים הנוראים, "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך א־לוהים חיים" על פי הלחן של ר' שלמה קרליבך ועם נגינת הקלרינט של ניצן עין הבר.

את הקול והתזמור של יונתן רזאל אפשר לשמוע גם באחד משני האלבומים החדשים של 'הלב והמעיין', כשהוא שר את 'כאייל תערוג' של האדמו"ר בעל 'צמח צדק' מחב"ד. רזאל הוא רק אחד מהאורחים של 'הלב והמעיין' (יחד עם אריאל זילבר, שלמה כ"ץ ואילן דמרי מ'המדרגות'), שממשיכים להוציא אלבומים בקצב שלא היה מבייש את אייל גולן בתקופות העמוסות. שני האלבומים החדשים – 'יוצאין בשיר' המבוסס על ניגוני חב"ד ו'לך אמר לבי' המוקדש לניגוני הרב יצחק גינזבורג – מצטרפים לאלבומים הקודמים ('הלב והמעיין', 'שירה חדשה' ו'מנגנים ויז'ניץ') בסגנון ובהגשה.

כתבתי כאן לא פעם על החשיבות של 'הלב והמעיין' כפרויקט אותנטי של שימור והנגשה של מוזיקה חסידית אמיתית (ולא הפופ החרדי המסוכר המכונה משום מה "מוזיקה חסידית"). חיליק פרנק (קלרינט) ונאור כרמי (קונטרבס) מובילים את ההרכב ששותפים בו באופן קבוע גם אורן צור (כינור) ואריאל אלייב (אקורדיון), ואליהם מצטרפים ב'לך אמר לבי' נדב בכר ואסף זמיר. יחד הם מביאים ניגונים ממסורות חסידיות שונות תוך כדי שמירה על הניגונים כפי שהם, ללא עיבודי חצוצרות מלאות פאתוס ובמיעוט אפקטים אלקטרוניים. 'הלב והמעיין' לקחו על עצמם את המשימה להציג את המנגינות המסורתיות בטהרתן, ויחד עם החוברות המפורטות שמוסיפות הסברים מדובר בבית ספר לא רע ללמוד ממנו ניגונים ומסורות.

התוועדויות ליליות עם הרב גינזבורג. 'הלב והמעיין' צילום: ערן דרור לבנון

על אף האווירה והכלים הדומים, שני האלבומים שונים זה מזה בנקודה מהותית: בעוד 'יוצאין בשיר' יוצא תחת הנוסחה של האלבומים הקודמים ומציג ניגונים ותיקים שנוגנו במשך דורות בחסידות חב"ד (חלקם הגדול לאו דווקא מהמוכרים), 'לך אמר לבי' הוא אוסף ניגונים חדשים שחיבר הרב גינזבורג במהלך השנים האחרונות.

אחד המניעים להפקת האלבום היה זליגת הניגונים של הרב גינזבורג אל מחוץ לאנשי שלומו בצורה לא מדויקת מבחינת הרב. אפשר למצוא דוגמה בפיוט 'שלום עליכם', שהוקלט בלחנו של הרב גינזבורג לאחרונה באלבומם של האחים ולדמן (הנושא את אותו השם) ומבוצע כאן בידי שלמה כ"ץ בגרסה איטית וארוכה יותר.

הרב גינזבורג עצמו לקח את העניין ברצינות והיה שותף לחלק מההקלטות שהפכו לדברי ההרכב להתוועדויות ליליות. האלבום מצליח לשמר את הספונטניות הזאת, אבל לא תמיד הספונטניות הזאת לטובה (לא היה מזיק למשל להרגיע קצת את אריאל זילבר ב'תתעורר'). ובכלל, עם קשר לפערי הקילומטראז‘ ההיסטורי או בלי – נראה ש'לך אמר לבי' – על אף יופיו – מעט דל ביחס ל'יוצאין בשיר' המושקע.

"איך אני משתנה כל הזמן. אבל בעצם לא" (או: למה אנחנו אוהבים כל כך את אלבום הבכרה של אביתר בנאי?)

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 17/2/2011)

"אביתר בנאי", 1997. מבט מטושטש, ללא שם או כותרת.

"אביתר בנאי" (הד ארצי), מהדורה מחודשת ומשולשת תחת סדרת "סימני דרך" ("NMC יונייטד")

"האלבומים: פרק ראשון – אביתר בנאי" / יוצר ועורך: יואב קוטנר, ערוץ 8

מעטיפת אלבומו הראשון הביט אלינו אביתר בנאי במבט מטושטש, ללא שם או כותרת. למרות הטשטוש אפשר היה להבחין שם בכמה פרטים: בחור צעיר, בלי ספק, חולצת פולו ירוקה, חיוך ממזרי, שער קצר ופנים מגולחות. ככה, פחות או יותר, נראה הכישרון ב-1997.

בפתח הפרק המתחקה אחרי יצירת האלבום הזה (בסדרה "האלבומים") מופיע בנאי גרסת 2012 ומדבר על הבחור הצעיר שהיה. לא רק שבנאי לא מטושטש, אלא נדמה שהפוקוס ממוקד בו יותר מתמיד: כיפה שחורה, זקן, שיער אפרפר וחולצה כחולה שגדולה עליו במידה אחת או שתיים. ככה הוא נראה בשנים האחרונות: אברך נחמד ששר ליד פסנתר. הקול של בנאי הוא אותו קול, והפסנתר הוא אותו פסנתר, אבל איפה הערק, הלחץ באוזניים? הסרטים הכחולים בראש? ובכן, מזל שיש המילה הקבלית הזאת: "רשימו". הבחור הצעיר אולי הלך, אבל שאריות ריח הבושם שלו עוד ממלאות את החדר – אפשר ממש להריח את זה בהופעות.

אנחנו מתכנסים כאן לכבוד ההוצאה המחודשת של אלבומו הראשון, הוצאה שכוללת גם גרסאות מקוריות של השירים (התייחסות נרחבת בהמשך), ופרק נפלא שפתח את הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" שערך יואב קוטנר לערוץ 8 של HOT.

רגע לפני בנאי, כמה מילים על הסדרה: קוטנר ממשיך לאסוף את שלישי גן העדן שלו אל העולם הבא – עולם שנשמע טוב מאוד. "האלבומים" הוא השלב הנוכחי בפרויקט התיעוד המרשים שהוא עושה לרוק הישראלי (שכולל, מלבד עבודתו העיתונאית, גם את הסדרה הדוקומנטרית "סוף עונת התפוזים"). חוץ מבנאי מלווה קוטנר ב"האלבומים" את יצירתם של רמי פורטיס  ("פלונטר", 1978), 'זקני צפת' ("זקני צפת", 1992), ברי סחרוף ("סימנים של חולשה", 1993) ו'איפה הילד?' ("זמן סוכר", 1993). גם אם יש לא מעט הסתייגות מהבחירות של קוטנר (בכלל, ובסדרה) אי-אפשר שלא להעריך את המפעל הזה.

ועכשיו, חזרה לצעיר לבית בנאי ("משפחה כמו מדראנו" קורא לה בנאי בפרק), שעבר לתל-אביב מדרום הארץ ועבד ב'האוזן השלישית' כשעדיין הייתה בשינקין (וכששינקין עוד הייתה שינקין ולא עוד רחוב של חנויות נעליים).

אף על פי שהסיפור הזה נטחן עד דק במוספי העיתונים, אפשר היה לגלות בפרק כמה וכמה דברים מעניינים: קטע מסרט קצר בשם "שש" שביים בנאי בתקופה שעוד חשב על קולנוע, או סדר אחר בדמו מ-1996 עם שירים שלא שרדו בעלי שמות מסקרנים ("לחמניות על המדף", למשל), וגם הופעה ראשונה בטלוויזיה אצל המועמד-לעתיד יאיר לפיד, מנגן את בלון הניסוי של 'תתחנני אלי' בשיער ארוך ונגינה יצרית תחת פנסי התאורה הדרמטית של הטוק-שואו. מיד אחרי קטע הארכיון הזה ממשיך בנאי לנגן את השיר בנונשלנטיות מול קוטנר. רגע נפלא של עריכה טובה.

אבל מה שבאמת מעניין הוא מערכת היחסים המשותפת שהובילה לאלבום: איגי וקסמן מחברת את בנאי לחיים שמש שמביא את ההפקה, בנאי מביא איתו את צח דרורי כחלק מעסקת החבילה. דרורי היה אז נער, אבל כמו היום הוא מוזיקאי מוכשר ומדהים בפני עצמו. שלא כמו הזוגיות הדיאלקטית בין יוסי אלפנט לאהוד בנאי, שהובילה לאלבום הבכורה של אהוד בנאי והפליטים (מערכת יחסים מרתקת שזכתה לזרקור בסרט הדוקומנטרי "חייב לזוז"), הרי שהזוגיות של בנאי ודרורי מבוססת על דמיון של שתיקות, כישרון וטעם מוסיקלי דומה. כדי לאזן את הצד הפופולרי הביא שמש את אסף אמדורסקי שהתפלא כיצד שמש החתים "דבר כל כך מוזר ולא קומוניקטיבי". אחרי שגם קורין אלאל הצטרפה הם התחילו לעבוד וטיפלו בעיקר ב"שירים שמכרו את האלבום", "נתנשק" ו"פודרה". בנאי טוען שלא רצה אותם בדיסק. "אווירה של להיט הייתה נראית לי כמו שקר גמור ומתועב", הוא מספר, ומעיד שגם היום "מוזיקה שמחה זה סוד גדול, אני לא יודע איך עושים את זה בלי שזה יהיה זול".

יחד עם הלהיטים האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה ונמכר ביותר משמונים אלף עותקים. "גם עכשיו, עשור וחצי שנה אחרי, ההתפרצות היצירתית באלבום הזה מסעירה ומרגשת, עוצרת נשימה", כתב קוטנר בפתיח להוצאה המחודשת. "ואם עכשיו זה כך, לא קשה לדמיין עד כמה ב-1997 היא הייתה חסרת תקדים ומהפכנית בנוף המוסיקה הישראלית החדשה של אותם ימים".

בשביל אנשים שאוהבים את האלבום הזה, דיסק הבונוס שכולל את הגרסאות המוקדמות וה"ראשוניות" שהוקלטו ב-1996 נותן את התחושה המתוקה של היסטוריונים שפותחים את הפרוטוקולים החסויים מגנזי הארכיון, שואפים לריאות את הריח ומתחילים לנבור ולחייך.

תשעה שירים מחכים שם, שניים מהם – "תכף נתחבא" ו"בשנייה אחת" – נכתבו לאלבום ולא התפרסמו בסופו של דבר. שניהם נשמעים טבעיים מאוד לאלבום המקורי: "בשנייה אחת" מנוגן  על פסנתר שעולה ויורד בתנופה בסוף הפזמון, עם מלודיה שמתכתבת עם "פודרה" ו"איייאי" מפוספס. "תכף נתחבא" הוא שיר קצר נוגה ועדין, עם קול בנאי שמתפנק בסופי המילים – "הם ימצאו אותי / ויצעקו עלי חזק / ויכעסו מאוד / וישפילו אותי מתחת לשמיכה", הוא שר שם באווירה שליוותה אותו ב-1997. השירים האלה מצטרפים לחומר המפוזר של בנאי, שלא התכנס באלבומים הרשמיים (בחמש עשרה שנות הפעילות שלו הוא שחרר ארבעה. לא הרבה באופן יחסי). החומר הזה מסתתר ביוטיוב, באלבומים של אחרים ובהקלטות לפרויקטים. אפשר להרכיב מהם כמה וכמה אלבומים ורשימות.

בשאר השירים מעניין להקשיב למרחק שעשו הגרסאות הראשוניות עד לאלבום. מלבד העירום ההפקתי שלהם (הם מנוגנים רק על פסנתר, מלבד 'מתי נתנשק?' שמנוגן בגיטרה) הם גם חושפים את חומר הגלם, תוכנית ומוסיקלית. "הדוב והנחש" למשל עוצמתי גם כך, אך הגרסה הזאת מראה כמה מבריק העיבוד של אמדורסקי, שבנה את השיר לאט לאט עד להתפרצות הלב והנפש באמצעו של הביצוע באלבום. גם במילים יש כמה שינויים שיכולים לתת פרשנות חדשה על הרעיון שמאחוריו.

ב"שמח שבאת" עיטורי הפסנתר כבר בפנים, הנגינה מעט יותר מפוזרת, ובנאי מוסיף לשורה "איך אני משונה, משתנה כל הזמן" את המילים "ובעצם לא, אבל בעצם לא" שהושמטו באלבום.

דווקא "כלום לא עצוב" עוצמתי בעיניי הרבה יותר בביצוע הישיר של בנאי. הוא נשמע כאן כמו אלתור במובן הטוב, ללא התחושה המבוקרת שיש בשיר שנכנס בסופו של דבר לאלבום. הגרסאות המקוריות של "נתנשק" ו"פודרה" מציגות את העבודה שעשו עליהם אלאל ואמדורסקי (בהתאמה). "פודרה" נשמע כאן כמו עוד שיר פסנתר תיאטרלי בסגנון שמאפיין את רוב האלבום, ללא קטע הסיום עם אפרת בן צור.

חסרים כאן שישה שירים. המסקרן ביותר מביניהם הוא הגרסה הראשונה של "תיאטרון רוסי". אפשר לנחש שהיא דם ואש ותמרות עשן, ואפשר גם לנחש שבנאי בחר לוותר עליה במודע: הוא משתדל שלא לבצע את השיר בהופעות, ומדבר על מחברו בגוף שלישי ("הוא מאחל לה שתישאר לבד לנצח", אומר בנאי, "אני לא רוצה לאחל דבר כזה יותר") . בפרק גורר אותו קוטנר לבצע חלק מהשיר, ומי שרוצה להסתפק בנגינה עדכנית מלאה יכול לראות  את בנאי בהופעה המשותפת שערך לאחרונה עם אביב גפן (יחד עם עוד ביצועים מפתיעים).

"אביתר בנאי" הוא כנראה אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים. יש בו השיר "יש לי סיכוי" – אולי השיר היפה ביותר שמישהו כתב אי פעם בעברית – ויש בו רצועה אחרי רצועה של כישרון מתפרץ וחי שמטפטף על הפסנתר. חמש עשרה שנה חלפו והוא כבר עבר תהליך קנוניזציה גמור, ונמצא בכל הרשימות השרירותיות שמוספי תרבות מכינים כשנגמרים להם הנושאים לכתוב עליהם ("חמישים אלבומי החובה/בכורה/לאי בודד"). סוד הקסם? צח דרורי מגדיר בפרק את שברון הלב כמקום המרכזי. "אפילו את השירים השמחים", הוא אומר, "לקחנו למקום עצוב". גם בנאי מדבר על האלבום במושגים של "צעקה גדולה של חוסר תכלית, חוסר משמעות", על אף ש"החיים שלי היו נפלאים". שמש מדבר על מות הרוק של שנות התשעים, ואחרים מזכירים את החזרה לסשה ארגוב ואת הזמן הנכון של הקהל.

המארז החגיגי הזה מעלה שוב הרהורים על הקונספט הנכחד שקרא "אלבום". בנאי מרבה לספר על הוויכוחים עם צח דרורי על סדר השירים באלבום. לאוזניים של אחי הקטן דיבור כזה נשמע ארכאי כמו השאלה מה יש בצד ב' של הקסטה. זה חבל, כי יש קסם גדול בתחימה של אלבום, בממשות הפיזית שלו, בחוברת, בסאונד המוקפד. אל נא תמהרו לזרוק את הפלסטיק של הדיסקים שלכם. כמו תקליטים – עוד עשר שנים זה כבר יהיה רטרו.

בית נסתר בתוך היער – על "נקודת המפגש" לצח דרורי

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 22/7/2011)

אחרי שמונה שעות של נסיעה בשלג הגענו לקרקוב. אני כבר לא זוכר מאיפה באנו ולאן המשכנו, אבל את הנסיעה הזאת אני זוכר היטב. בימים ההם עדיין השתמשנו בדיסקים מפלסטיק כדי לצרוך מוזיקה, ולנסיעות – כמה לא קומפקטי ואלגנטי – נדרשנו לדיסקמן שעבד שעות נוספות. מבועת מהאפשרות לראות שוב את 'הבריחה מסוביבור' על המסך הקטן שבראש האוטובוס, הגעתי לפולין עם נרתיק דיסקים גדוש וכמות בטריות שהייתה עלולה לסבך אותי במכס.

בלילה שלפני הנסיעה לקרקוב איבדתי את הנרתיק, כנראה במוטל. אחרי סיבוב שלל בין יושבי האוטובוס ('אפר ואבק' של פוליקר או החדש של עדי רן) החלטתי להישאר עם "שיר טיול" – האלבום השני של אביתר בנאי (יצא ב-1999) שנותר בתוך הדיסקמן. "שיר טיול" היה אלבום קונספט שנוצר אחרי טיול ארוך בהודו. טריפ קצר (תשע רצועות, ארבעים דקות) של מוזיקה אלקטרונית, טראנס ומוזיקה הודית – הדבר הכי שונה מאלבום הבכורה המצליח שיצא שנתיים קודם לכן. הקשבתי ואז הקשבתי שוב ושוב. אחרי שמונה שעות של שמיעת אלבום בלופ יש רק אפשרות אחת: או לשנוא או לאהוב. אני – כך הבנתי כשהתמוטטתי על המיטה בערב – התאהבתי.

רוב החברים דווקא לא אהבו. הם אמרו: איפה הפסנתר? ומה זה ההרהורים האלה? ולמה סמפולי תופים דופקים לנו באוזן? עד היום "שיר טיול" הוא הנקודה הנשכחת בדיסגרפיה של בנאי. העניין הוא ש"שיר טיול" היה אלבום של צח דרורי לא פחות משל הבחור שחתום עליו. בנאי מספר שכשצח בא לאסוף אותו משדה התעופה, אחד המשפטים הראשונים שהוא אמר לו היה: "בוא נעשה יחד את התקליט השני" (דרורי היה אחראי לעיבודי המיתרים והמחשב באלבום הראשון). הם עברו לגור במשותף במצפה רמון ובנו שם אולפן. יחד עם דדי כהן הם יצרו את האלבום שנעטף בדמויותיהם המטושטשות של הרב קוק וא"ד גורדון. בנאי נטש את הסאונד הזה אחרי האלבום (שלא זכה להצלחה), אבל דרורי לקח את הצליל ושכלל אותו עוד ועוד. ככך, כששמעתי עכשיו את "נקודת המפגש" – האלבום החדש של דרורי – מצאתי את עצמי באוטובוס עם שלג פולני. כוחו של זיכרון מוסיקלי.

צח דרורי הוא יליד באר שבע שבא מהמוסיקה הקלאסית. יצירות פרי עטו נוגנו על ידי התזמורת הקאמרית תל אביב, התזמורת הסימפונית חיפה, הסימפונייטה באר שבע והתזמורת הפילהרמונית של ניו ברנדנבורג. ההשפעה המצטברת של החינוך הקלאסי שלו מורגשת גם בשירי האלבומים. דרורי הטביע את חותמו גם בעבודות של איה כורם, בעז בנאי, סיון שביט, ערן צור, אסף אמדורסקי, דניאלה ספקטור ורות דולריס וייס. רק בשנה שעברה – מעט אחרי גיל שלושים – הוא שחרר אלבום בכורה בשני חלקים (עניין נדיר למדי): "כיוון הרוח" ו"הנחל והסלע". חלק גדול מרשימת האמנים הקודמת בא לעשות כבוד והשתתף באלבום.

שני החלקים לא היו שווים באופיים ובאיכותם, אבל חשפו טפח מהיופי שדרורי אוצר בתוכו. על אף מחיאות הכפיים שנשמעו מכיוון הביקורת, האלבום של דרורי היה כנראה האלבום הכי טוב של השנה שעברה שאף אחד לא שמע. התואר הזה, נדמה לי, הוא תואר משונה למדי.

"נקודת מפגש" הוא המשך ישיר לאלבום הקודם וגם לעבודה עם בנאי ב"שיר טיול". הקול המתלטף של דרורי, הזמרות האורחות, הטקסטים המהורהרים, האלקטרוניקה הפוגשת בצ'לו וכינור. טיול קצר (שמונה שירים בלבד) בצלילים, תמונות ומילים שמרחפים באוויר כמו טבעות עשן מטבק.

האלבום נפתח ב"הצעד הבא" ו"גבולות" – שני שירים במוסיקה רכה ועיבוד אלקטרוני. אחר כך מגיח קולה היפה של הילה רוח שמתארחת לסולו ב"ספינות". רוח שרה את המילים החשופות של דרורי: "כנות לא מבוקרת היא חומר נפץ/ רק תורת הסליחה אולי תתקן". השיר הבא  – "אף אחת" – הוא ההפך מהמינימליזם של "ספינות". המחשבות המרצדות של דרורי יושבות הפעם על סאונד מלוכלך ואינטנסיבי יותר מהרגיל. אני מרגיש שדווקא הניסיון הזה עושה טוב לדרורי ולוקח אותו רחוק.

טלי כץ, האורחת השנייה, נותנת א ת קולה בשיר הנושא "נקודת המפגש", שחוזר לטריטוריה השקטה. משם שוב לקולו של דרורי במעטפת האלקטרונית של "מדרגות". אחת הנקודות הלא אחידות של דרורי היא הנקודה הטקסטואלית. השיר הבא, "ימים של כפור", הוא דוגמה טובה לכך: כמו כל השירים יש לו הברקות, קטעי חלומות פשוטים ודוקרים ("המזבח מת / הקורבן ספד לו"), אבל לדרורי יש גם נטייה להיגרר לצירופי המילים הצפויים והבנאליים ביותר: "החיים חולפים / והכול זה פלייבק" או "רשעים של אבן". מצד שני: גם את הקלישאות  הוא לוקח לעולם שלו. השיר החותם, "אין לדעת", הוא בעיניי הטוב שבשירי שבאלבום. הקול של דרורי ממריא לשמים וחוזר כשהוא מסיים במילים: "זכיתי לשמוע, זכיתי לראות, זכיתי לאהוב, זכיתי לחכות".

"מוסיקה היא אחת הדרכים של האמת לזרום", כתב דרורי בדף שצורף לאלבום, "היא בית נסתר בתוך היער הרועש והגדול שזורם סביבנו". דרורי בנה לעצמו בית קטן, שקט, אינטימי ומופנם. מעיין קטן ופועם בשולי הדרך שיש לו הכוחות להקסים. לצערי אני יכול להמר שגם הוא יחמוק מאוזניים רבות בגלל דרכו החרישית, או כמו שאמר בנאי ב"שיר טיול": "חבל שלשקט אין קהל לרקוד חזק רחוק גבוה".

הדוב והנחש

  • מילים ולחן אביתר בנאי (מתוך האלבום 'אביתר בנאי' , 1997)

הנחש בא להפיל את הדוב.
לכאורה, הקרב חסר סיכוי: הדוב יכתוש את המטרד הקטן ברגע שיתקל בו. אבל הנחש – כאותו אבטיפוס מהחטא הקדמון – ערמומי ומלוכלך. הוא בא להפיל את הדוב בשנתו, בהפתעה, במאזן משתנה.

הנחש פועל בחכמה: לא רץ כמו שאהיד אל המטרה. אלא זוחל לאט, מקפיד לא להעיר את האנשים הלא נכונים. מתקרב. נושך.

מוות של דוב צריך להיות הרואי. במהלך מאבק, בקרב עם אדם או חיה גדולה. דוב צריך ליפול עם נאקות כאב ושאגות פחד בקול הפיצוח הנורא ברגע בו פוגע הקליע בבשר.
אבל הפעם הדוב ייפול בשנתו, כשהוא לא מוכן. הוא ייפול במוות עם משתיק קול: לא יספיק לזעוק את צעקת המוות שלו. הנחש יעשה את זה בשקט, בנשיכה קטנה (הנשיכה כנשיקה: קטנה, אינטימית, מתעתעת. המוות: פשוט, אסתטי, נטול דם, שקט). הדוב לא תכנן ליפול ככה. הנחש הוא לא מסוג הדברים שמטרדים אותו.
מי שיראה את הדוב הגדול הבריא והחזק מוטל מת ביום שאחרי לא יבין על מה ולמה.

הנחש מסתלק בזהירות מזירת הפשע. שומר על קור רוח גם בחזרה, לא מתמהמה, לא מדבר. שותה ושוכח. עכשיו כמו נקבר העניין. הדוב מת. (אם דוב נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו). הנחש ימשיך לחפש דובים חדשים להפיל, עד שיפיל את כולם.

עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

'צליל ביקורתי' של השבוע

מסע באלול  

(ביקורות קצרות על אלבומים, התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏06.09.12)

מסע בשיר השירים / תבור בן דוד ונבות בן ברק

 תבור בן דור ונבות בן ברק אמנם לא מגיעים מהעולם הדתי, אבל אלבום הבכורה שלהם "מסע בשיר השירים" משתמש בקונבנציות שמוכרות מגל האלבומים הפשוטים שצמח במוזיקה הדתית בחמש עשרה השנים האחרונות.

במין מרד התבגרות מאוחר ניסו אמנים צעירים להשתחרר מהמוזיקה הדתית הפופולרית רבת הרהב (שמקובל לקרוא לה, משום מה, "מוזיקה חסידית" על אף שאין הרבה בינה לבין החסידות) על חצוצרותיה, תזמורותיה וחזניה בחליפות שלושת החלקים.

הצעירים יצרו אלבומים אחרים, המושפעים ממוסיקת ניו־אייג', מעבודה עם בעלי תשובה ומר' שלמה קרליבך. לפעמים צורפה גם אידיאולוגיה רחבה יותר, שבקשה לשוב למקורות הפשוטים ותרגמה את עצמה למהלכים מוזיקליים. האלבומים הופקו בפשטות, עם מעט כלים, בעיבודים מינימליים, וכללו לרוב פסוקים מולחנים ופיוטים (האלבומים הראשונים של סיני תור וירמיהו, למשל), בדרך כלל במבטא ישראלי לגמרי.

מהבחינה הזאת, "מסע בשיר השירים" הוא יצירה נוספת שהולכת על הז'אנר של חולצת פשתן לבנה. אומנם ההשפעה המרכזית שלה היא פחות דתית ויותר מגיעה מהמזרח, אבל היא עובדת באותן דרכים. מהבחירה להשתמש ב'שיר השירים' – חומר גלם טבעי למוזיקה שאכן חוזרת כטקסט ברבים מהאלבומים בז'אנר, דרך שימוש  במעט כלים ועד ציור העטיפה של הדר סגל – לוטוס שיש בו כל העולם.

כמו השתוקקותה של הרעיה במגילה לבית משותף באמצע היער, כזה שקורותיו ארזים ורהיטיו ברושים, כך גם המוזיקה במסע; פשוטה, אורגנית, לא מתחכמת או מתאמצת בשום צורה. נבות בן ברק הלחין בכישרון את עשר הרצועות שבאלבום והוא גם שר ומנגן בגיטרה, תבור בן דור מלווה בסיטאר והם מתגברים לעתים בשחר קאופמן (בס) וגבריאל איזנמן (כלי הקשה). הרצועות דומות זו לזו בצליל המדיטטיבי והנקי מאוד ומזמינות אותך לתפוס מקום סביב המדורה או בדרך לחתונה במעיין.

אות לאות / יוני גנוט

 בצד השני, אלבום הסולו הראשון של יוני גנוט, "אות לאות", הוא חולצה צבעונית מלייקרה. פיוטים, חומרים מקוריים, הרבה אורחים ומגוון סגנונות יוצרים אוסף אקלקטי ומרשים אך גם חסר צליל מגובש. גנוט, המוכר כסולן להקת "בין השמשות", והמפיק המוזיקלי אסף (אסי) איילון לא חסכו באמצעים; הרבה כלים בעיבודים מלאים עם לא מעט קריצות של מודעות מוזיקלית. רוב הזמן זה עובד טוב (למשל "לקראתך") אבל לפעמים זה מעט מנופח ("וידע כל פעול").

גנוט כתב בעצמו ארבעה שירים שיש בהם חן ובעיקר צירף הרבה אורחים לפיוטים ושירים מהמקורות: דניאל סולומון מתלבש יפה מאוד ב"על הר גבוה", שי גבסו קצת פחות ב"וידע כל פעול" (אני מאוד אוהב את גבסו, שלא מוערך מספיק לדעתי, אבל הוא קצת נאבד בשיר), אריק סיני מפתיע ב"אל אדון", יואב גנוט שותף ב"בואי בשלום" ואהוד בנאי מצטרף ל"ברון יחד" – ושובר כאן איזה שיא כשהוא מקליט בפעם השלישית את הפיוט "אודה לא־ל" של ר' שמעיה קוסון בשלושה לחנים שונים.

שיתוף הפעולה המעניין ביותר קורה עם ארז לב ארי ב"עוקד הנעקד והמזבח". לב ארי נותן איזון ווקאלי מעניין וגנוט מצדו הצליח לכתוב לחן חדש ומוצלח שיש בעיבוד שלו מן המערבון והמתח. כך אולי קשה יותר לשיר אותו לפני התקיעות אבל מרענן מאוד לפגוש לחן ששובר את המונוטוניות שאליה הולכים רוב רובם של הלחנים המוכרים למילים של ר' יהודה בן שמואל עבאס. עוד בגזרת הפיוטים: "יה ריבון" בהקלטה משוחררת מתוך מלווה מלכה וב"בצאת ישראל" אביבי במיוחד. האלבום נחתם בגרסה חדשה ואקוסטית לשיר "יש שם בלב" מאלבום הבכורה של "בין השמשות" כמין סגירת מעגל של גנוט, שעבר מאז כברת דרך ועדיין מסביב יש סופה גדולה.

 שלום עליכם / משפחת ולדמן

 האלבום הראשון של משפחת ולדמן, "שלום עליכם", נולד כמו אלבומים משפחתיים אחרים סביב שולחן השבת. גילוי נאות: יצא לי לשבת לא פעם סביב שולחן השבת הזה, משתאה ומשתתף בארבע שעות ממוצעות של אוכל, שירה, תורה והרבה הרבה יין טוב.

חידושם העיקרי הוא בהנגשת השירים לקהל שלאו דווקא עשוי להכיר אותם משולחן השבת. יש באלבום תרגום מוזיקלי יפה שהפיק יהודה כ"ץ (מלהקת "רבע לשבע") לדינמיקה ההרמונית שנוצרת בשילוב הקולות של ארבעת האחים לבית ולדמן. הם מבצעים לחנים מוכרים לפיוטים כמו "מעין עולם הבא" בנוסח ברסלב או "שלום עליכם" בלחן של הרב יצחק גינזבורג, אבל רוב השירים הם לחנים מקוריים של בני המשפחה לשירי שבת וגם כמה ניגונים מקוריים.

יש רגעים פרטיים מרגשים כמו הביצוע החזני שמוביל האבא, צבי ולדמן, ל"ריבון כל העולמים", ויש רגעים מעט תמוהים כמו הניסיון האוריינטלי ב"לכה דודי", ויש הרבה מנגינות שרק מחכות שייקחו אותן החוצה  – כמו ב"מים רבים" ו"ניגון יער רמות" – שהתגלגלו להם בעולם משוחרר, ועוד כמה שנים בסעודת ערב שבת משפחתית.

וגם: ארבע ביקורות קצרות על האלבומים החדשים של 'הלב ומעיין' (ואביתר בנאי), 'אה גרויסע מציאה', עמיר בניון ו'גן רוה'

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏26/11/2010)

שירה חדשה / הלב והמעיין

לפני כמה חודשים, אחרי המופע המשותף הראשון של אביתר בנאי ורביעיית 'הלב והמעיין' (חיליק פרנק, נאור כרמי, אורן צור ואריאל אלאייב), נכתבה כאן רשימה ארוכה על השילוב המעניין הזה. ההופעה הייתה מעולה, ודובר שם על שיתוף פעולה עתידי בדיסק שהיה אז בהקלטות. אני חשבתי שהשילוב הזה יכול במיטבו לעלות גבוה מאוד, אך גם עלול להיות מסרס; במיוחד מהצד של בנאי.
לאחרונה יצא האלבום 'שירה חדשה' – האלבום השני של הרביעייה – ובו מתארח, כמובטח, אביתר בנאי לשני שירים. הראשון הוא 'קרב יום' המוכר מסדר פסח והשני הוא 'יונה מצאה בו מנוח' למילים של רבי יהודה הלוי. 'קרב יום' הוא דוגמה לשילוב מוצלח ביותר: הקול וההגשה של בנאי מלווים את הניגון שמיוחס לבעש"ט, ומעניקים נפח לנגינה המקצועית ומלאת הרגש של החבורה. הקלרינט של פרנק כמו ממשיך את המילים בין הבתים, ובנאי לא זר לשיר. בשמיעה נטולת הקשר אפשר לטעות בו שהוא שיר מהחומר הפרטי של בנאי, ואין בעיניי מחמאה גדולה מזו.
בשאר האלבום (כמו גם בקודמו) נמצאים בעיקר ניגונים שקשורים למסורת ברסלב, מוגשים בנעימות ומלווים בחוברת הסברים מפורטת. הנקודות החלשות באלבום הן דווקא הניגונים השמחים יותר. בניגוד להופעות שבהן הקצב והאנרגיה עוברים אל המאזין בקלות, באלבום הם לא מצליחים לפרוץ את המחסום ונשארים מעט מפוספסים. ועדיין מדובר באחד האלבומים הטובים שיצאו בזמן האחרון, העומד בצפיות ומצליח לגעת במקומות הנכונים.

התנועה לשחרור המיתר / אה גרויסע מציאה

על אף שהם חולקים את אותו הכנר (אורן צור), 'אה גרויסע מציאה' נמצאת בקצה השני של סקאלת המוזיקה היהודית. מדובר בהרכב בן שישה נגנים, שעל אף הדתיות הגמורה של השירים שהם יוצרים מגיעים ממצבים רליגיוזיים שונים. החבורה רצה ביחד כבר כמה שנים, ולאחרונה הוציאה ב-NMC את אלבומה השני – 'התנועה לשחרור המיתר'. אלבום שהשאיר אותי בעיקר מבולבל.
מוסיקאלית, מדובר באלבום מצוין; גרוב מהוקצע, מרקיד, נעים מאוד לשמיעה. יותר מהכול מזכיר את האלבומים של 'שוטי הנבואה' וגם קצת 'שבק"ס' וה'דג נחש' (משם הגיע גם דודוש קלמס שעזר בהפקת חלק מהשירים). השאלה הגדולה היא איך אתם עם הטקסטים. רוצה לומר: יש כאלה שזריקת ספירות ועולמות אבי"ע לצד ז'רגון ישראלי-סטלני מביא אותם להתעלות הנפש. יש כאלה שמובכים משהו משורה כמו "השם אדנות זה במלכות/ תמשוך ת'חוט" ('הפסיכולוג מספר 1') או "ל"ב נתיבות חכמה/ זה נשמע מעניין וזה רק פתיח" ('ל"ב נתיבות חכמה'). לפעמים זה עובד (למשל ב'סור מרע עשה טוב'), אבל לעתים זה נשמע – טקסטואלית – כמו 'פיזמונסניף' שיצא משליטה.
השיר 'רבי נחמן' הוא דוגמה טובה: מדובר בהומרסקה משעשעת באופן עקרוני העוסקת בנסיעה לאומן, המנגינה היא מקצב רגאי מוכר שדומה ל'גידמאק' של 'התקווה 6', אך אני חושש שגורלו יהיה זהה לאותו שיר-הלצה על האוליגרך: בדיחה מחויכת שאומנם תישלף אחרי כמה בקבוקי ערק אבל כנראה שלא תתפתח ליותר מזה. ואולי הם באמת לא רוצים יותר מזה, וזה בדיוק מה שמבלבל. האם זה רק 'אלבום חבר'ה' שנהנו להקליט, לעשות שמח ולשחרר ביחד את המיתרים מכבדותם, או שמא מסתתר כאן משהו רציני יותר, כמו שנדמה ברצועה האחרונה והיפה של האלבום 'י"ד כסלו"? גם אחרי כמה האזנות לא מתגבשת תשובה ברורה.

לדעת הכל / עמיר בניון

אמן נוסף שאנחנו חוזרים אליו שוב הוא עמיר בניון. האמת היא שלא יבש הדיו מאז הפעם האחרונה שנכתב כאן על 'האלבום החדש של עמיר בניון', והנה שוב. תריסר שירים מתכנסים להם ב'לדעת הכל', אלבום שנמכר בינתיים בעיקר באתר של 'נבל עשור' (ובמהדורה מוגבלת בחנויות). גם הפעם הקול הבלתי נתפס של בניון ממשיך לעשות שמות במאזין. המנגינות מגיעות ממקומות שונים: טרנס ערבי ('אדם'), אלקטרוני ('חזון יחזקאל'), רצועה כמעט ווקאלית בלבד ('ילד') ובלדות מזרחיות. לטקסטים היפים של 'כמה סתיו' ו'בניתי' שודכו לחנים עדינים ומרגשים, מעובדים נפלא, שהופכים לרצועות נוגעות שאפשר לשמוע שוב ושוב.
הרבה נושאים נידונים באלבום הזה: א-לוהים, האדם, תורה, נפש, אהבה, שקרים ואמת. ובכל זאת בניון מקפיד לקרוץ מדי פעם, כמו בשיר הנושא 'לדעת הכל': 'איזה כיף לדעת הכל/ לרוץ בין הטיפות מבלי ליפול/ מבלי להירטב אפילו/לדעת הכל/ עיוור שהלפיד שבידו/ צועק הצילו אותי' – שר בניון יחד עם לחן סוחף את המילים הספק ציניות ספק רציניות.
בסך הכול אלבום יפה. ובכל זאת, בעולם המוסיקה יש כללים לא כתובים, מין סוד רצוא ושוב: אמן צריך לתת לקהל שלו להתגעגע, לשמור על מינון חשיפה מבוקר, להעלות מים נוקבים מהמאזינים. עמיר בניון כמו עמיר בניון לא משחק לפי הכללים. אבל אני לא בטוח שבמקרה הזה ההחלטה עובדת לטובתו. ב'לדעת הכל' יש פחות מדי שירים טובים, ושירים אחרים שנדמה שיכלו להיות טובים יותר לא בושלו מספיק ('אדם', 'הכי גבוה'). באחד הראיונות סביב השקת האלבום הצהיר בניון שיש לו עוד כמה אלבומים שמוכנים לצאת מיד. אני אישית רוצה קצת להתגעגע, ושבניון ידייק יותר את השירים שהוא מוציא, שיתבשל בהם, ורק אז ייתן לנו לשמוע ולהתענג.

גן רוה / אלול

אלבומו הראשון של זיו רוה, מוזיקאי ור"מ במכון מאיר, הוא אלבום אישי מאוד, נקי מיומרות וממניירות, שבא לספר סיפור שאפשר לקרוא לו בגדול 'סיפור של תשובה'. הסאונד שנבחר ללוות את הסיפור הוא שאנטי רוק עם ארומה מזרחית קלה – הסטנדרט הכמעט קבוע בזאנ'ר – והקול של רוה יושב לא רע על האוזן. אין כאן חידוש גדול, אלבומים כאלה יצאו וימשיכו לצאת, בדרך כלל בהוצאות עצמאיות. לזכותו של רוה עומדת עדינות הצליל וההגשה שמצילות אותו ממלכודת המיסיונריות שמאפיינת לעתים אלבומים מהסוג הזה. מלבדו מנגנים גם המתופף יוסף לוי ('התזמורת העממית') והכנרית (המעולה) רחל צור. על ההפקה המוסיקאלית הופקד המוסיקאי יהודה אשש ('אתניקה').

סיבוב ארוך על הסקסופון – על 'געגוע לכאן' לדניאל זמיר

דניאל זמיר ומתיסיהו

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏5/11/2010)

במיטבה, המוזיקה של דניאל זמיר היא כמו דרוש חסידי מפותל. זה מתחיל מאיזה פסוק, מתבלבל איתו קמעא, אחר כך נאבד לגמרי, ופתאום לקראת הסוף – בדיוק כשחשבת שכבר נשכח – שב הפסוק ומאיר את הדרש ממקום חדש. ב'געגוע לכאן', אלבומו החדש של זמיר, המנגינות באות, נעלמות, מסתובבות וחוזרות בהפוכה. בסופם של הקטעים הוא כמו לוליין קרקס – עומד על הראש מול קהל משתאה ומושיט מגבעת מלאת הפתעות.
דניאל זמיר הוא מוזיקאי שמגיע מעולם הג'אז, אבל הוא חצה מזמן את הגבולות הברנז'איים. אחרי לימודים ב'תלמה ילין' ותקופה ניו יורקית מצליחה, בחסות גורו הג'אז היהודי ג'ון זורן (שכללה שלושה אלבומים עם ההרכב Satlah ב'לייבל' של זורן TZADIK), שב זמיר לארץ כשהוא אוחז בספר ה'תניא' ובסקסופון סופרן מהפנט.

'אמן' – האלבום הישראלי הראשון שלו – יצא בשנת 2006 דרך 'התו השמיני', והצליח באופן יוצא דופן ביחס לאלבום ג'אז ישראלי. זה היה אלבום חושף וסוחף: למרות שחלק גדול מהקטעים הופיעו כבר באלבומים קודמים, 'אמן' הציג אותם בגרסה חדשה, קומוניקטיבית יותר, שליטשה את השילוב שמאפיין אותו – ברית הצלילים הזרים בין הג'אז האפרו-אמריקני לכליזמר היהודי. נוצר הייפ סביב זמיר. ההופעות התמלאו, שיתופי הפעולה התרחבו עד שנדמה שאין כמעט מוזיקאי רציני בארץ שלא חבר אליו. מאז הוציא זמיר דיסק נוסף בלייבל של זורן, וכן את אלבום הסולו הראשון שלו כזמר 'הזמיר שר (פופ!)'.
בשנה שעברה יצא 'אחד', אלבום מעניין שנפתח בביצוע מסתורי לברכת 'אשר יצר' ונסחף משם אל מחוזות קרובים ורחוקים. בעיניי, ל'אחד' היה קסם מיוחד; הוא לא אפשר להיות אדיש. זה היה דיסק שקשה לשמוע ברקע. הוא דרש להגיב, להתרכז, לרקוד, לעלות על השולחן. אף אחד לא שם אותו בקבלת הפנים, להנעים לתורמים את הבופה בדינר.
במובן הזה 'געגוע לכאן' הוא אלבום מיושב יותר, שחוזר אל המחוזות שזמיר הגדיר ב'אמן'; תמהיל ג'אזיסטי-חסידי מרובה השפעות ומזמין האזנה. יש כאן שני קטעים בהשראת מוזיקה תימנית, קצב ה'דעאסה' וציון גולן (ב'אמן' היה זה הפיוט התימני 'השר הממונה'), דואט פסנתר סקסופון, מנגינה שיוצאת מהרצועה 'נרן ח"י' שהחלה ב'אמן' ופותחת אותה מחדש בשם 'שבע מידות'. הרבה קצב, הרבה סולואים והרבה כיוונים מעניינים נמצאים באחת עשרה רצועות האלבום.
בחוברת המצורפת (מין יומן לא מוגה ובעל חן) זמיר מפרט כדרכו על המוזיקה, מבהיר קצת את המקומות שמהם יוצאות המנגינות, ומרבה לפרגן לחבורת הנגנים המעולה שאסף: עומר קליין על הפסנתר, עומר אביטל על הקונטרה בס, אביב כהן על התופים (וגם איתמר בורוכוב על החצוצרה ואבי ליבוביץ' בטרומבון).
ב'געגוע לכאן' נמשך הרומן הארוך שזמיר מנהל עם הצלילים הארצישראליים הישנים, רומן שהחל באלבום השלישי שלו `Children Of Israel` (2002) שהציע כמה גרסאות ג'אז מבריקות לשירי 'ארבע אחרי הצהרים', המשיך ב'אמן' עם 'שיר השומר' שנלקח לסיבוב ארוך על הסקסופון, וב'אחד' שם צירף את ברי סחרוף וזוהר פרסקו לטריפ מאורגן על 'שדמתי'. עכשיו הוא חוזר אל המנגינה של 'ריח תפוח ואודם שני' (נחום היימן, מוכרת בעיקר בביצוע 'הדודאים') ומאלתר איתה למחווה עם סולו פסנתר מקסים של עומר קליין. הניחוח הזה עולה מפעם לפעם בקטעים נוספים.
את האלבום הוא בוחר לסיים ב'שיר געגוע לכאן' – שיר שנותן לאלבום את שמו ושבאופן אירוני שונה מאוד מהחומר האינסטרומנטלי שממנו הוא עשוי. זמיר משתף כאן פעולה עם אביתר בנאי, שהפיק מוזיקאלית ותרם קולות רקע מלטפים. הלחן, המילים והביצוע הווקאלי שייכים לבעל הבית. זו לא הפעם הראשונה שזמיר שר. הוא עשה זאת באלבום שלם ('הזמיר שר'), וכן הוא מפזר לעתים שברי ברכות באלבומים. ובכל זאת זה עדיין מפתיע: קצת כמו לגלות שהפנטומימאי יודע גם לדבר. הקול של זמיר הוא עניין של טעם, אך בעיניי המפגש בין השניים יצר שיר יפה, קליט ונעים שרק גירה את אפשרות היצירה המשותפת שלהם. מדי פעם הם נותנים הצצה, בעיקר בהופעות משותפות שחלקן ממש פסגות (חפשו ב- you-tubeאת הסרטונים מהופעות 'הפסנתר מארח' וממופע ההשקה ב'רדינג 3').
כמו הגעגוע בברסלב, לפעמים אדם מתגעגע למה שעדיין לא היה.

געגוע לכאן, דניאל זמיר התו השמיני 2010

ועוד קטע קצר שנכתב בזמן יציאת האלבום 'אחד':

לא מזמן לקחנו באוטו שני טרמפיסטים מהטרמפיאדה בישוב. אחרי נימוסי הנסיעה הרגילים (מי מה ואת מי אתה מכיר) הגברנו את המוזיקה, והתחלנו לנסוע בדרך המובילה אל הקו הירוק. זה התחיל מוזר: מין נהמות וווקאליות קלות פרצו מהרמקולים. אחריהם, בלי שום הכנה, החל הזמר לשיר את ברכת "אשר יצר" בפאתוס ששמור בדרך כלל לחזן "כל נדרי". כשהברכה הסתיימה החל מקצב ג'אז להירקם לאיטו; סקסופון הוביל מלודיה שהתפתחה, כלים חדשים נוספו והמוזיקה סחפה. בסופה של הרצועה כולנו זמזמנו בצווחות את המנגינה לתדהמת שומרת המחסום העייפה, שהביטה בנו כפי שמביטים לעתים אנשים מבוגרים בנערים בדרכם למסיבה – תערובת של בוז מהול ברחמים וקנאה.

הטרמפיסטים שלנו נראו משועשעים. אחד מהם שאל אם זו בדיחה, הבחור שר את "ברכת השירותים" (?!), השני דווקא אהב את מה ששמע אבל לא הצליח להכניס את זה לשום הגדרה מוזיקאלית חד משמעית. הם שאלו במה מדובר: לחבוב קוראים דניאל זמיר, השבנו, האלבום שמו "אחד", ושלושת הרצועות שהאזנתם להן עכשיו היו חלק מ"סוויטה בארבע חלקים" המוקדשת לשחרורו של גלעד שליט.

מה שתגידו, מה שנקרא.

אני משער שזו הייתה גם תגובתם של נועם ואביבה שליט שכאשר הוגש להם האלבום הזה, המוקדש כולו לרפואתו ושחרורו של בנם החטוף. זה והשאלה הפשוטה: מה בעצם עושים בחבדני"ק הרזה הזה, מדובלל הזקן, שמשתף פעולה עם הטובים שבמוזיקאים ומעניק לך מוזיקה שמימית, מחזקת, מפתיעה כל כך במרחב הסגנונות שהיא שולטת בהם. מוזיקה שמהרהרת בך תשובה. פשוט שומעים, כנראה.

(עתניאל 2009)


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter