Posts Tagged 'אהוד בנאי'

זוכר כמעט הכל (אהוד בנאי כפול 2)

ספר ואלבום כפול של אהוד בנאי מזכירים איך הצליח להפוך לקונסנזוס ישראלי שמותר גם לשוליים לאהוב, ומשאירים את העתיד פתוח וצמא לשיר חדש. וגם המלצה על יובל פרוינד.

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 7/12/2012)

הילד בן שלושים והוא עובד כדוור לא רחוק מהמקום שבו גדל ובו גרים הוריו. חברה מהתיכון רואה אותו עובד ברחוב, הוא מתחמק, אבל העיניים של החברה מהירות יותר. היא פותחת בטקס המקובל: "לא התראינו שנים" ו"תמיד אמרו שתגיע רחוק" וכמובן ה"נו, אז מה אתה עושה היום?". גם התשובה של בנאי על פי הקוד: "עובד ולומד" הוא עונה לה. אלא שבתום החקירה יתברר שהעובד זה דוור בדואר, והלומד זה נהיגה במכונית. וכן, הוא בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא.

הסיפור הקטן הזה, שמופיע בפתח הספר האחרון של בנאי "זה המקום", הוא חלק מסיפור הסינדרלה הגדול שלו, סיפור שסופר רבות על ידו ועל ידי אחרים. ובכל זאת, מדהים לחשוב ששלושים שנה אחר כך (לא מעט עורכי עיתונים נכנעו לכותרת המתבקשת: "הילד בן שישים") התשובה לשאלת ה"מה אתה עושה עכשיו?" היא "זה המקום" – ספר חדש בהוצאת 'כתר', אלבום אולפן כפול בשם "באופק אחר", תוכנית רדיו שבועית בגל"צ (גם היא תחת השם "זה המקום"), הוקרות כמו אלבום מחווה לאלבום הבכורה שלו "אהוד בנאי והפליטים" שיצא בידי תלמידי בית הספר Muzik והופעות בפורמטים שונים.

שלושים שנה אחר כך, אהוד בנאי הוא הקונסנזוס הישראלי הרחב ביותר שגם השוליים לא מתביישים לאהוב. הוא מורכב מאנשים שזוכרים לו לטובה את “ערבב את הטיח אחמד“ ומאנשים של “אסדר לסעודתא“ וממעשני העשב המתוק של “רוחות הצפון“ וממדליקי נרות הנשמה של “הופעת מילואים“, ובעיקר מההמון השר בקול ניחר “איך זה נגמר בסוף כולם יודעים“. אני מאוד אתפלא אם לא עברה במוחו של יאיר לפיד המחשבה המשובבת לקחת את בנאי לרשימת המיינסטרים הכל־ישראלית שלו. המזל הגדול הוא שסינדרלות מהסוג של בנאי עדיין שומרות על צניעות.

 

"זה המקום"' אהוד בנאי. הוצאת כתר. 186 עמ'.

"זה המקום" הוא הספר השני שבנאי מוציא לאור. קדם לו "זוכר כמעט הכל" (כתר, 2001) –  אוסף סיפורים קצרים ופרגמנטים ששוטטו, כמו הספר החדש, סביב הביוגרפיה של בנאי. בששת הסיפורים שמרכיבים את הספר אנחנו פוגשים אותו כנער, כרועה צאן, כזמר מפורסם, כתייר ישראלי תועה, כהיפי מזוקן, כסגן גבאי בית כנסת. אנחנו פוגשים אותו בניו יורק, בכרתים, עם כבשים בגליל ועם מתפללים בגבעתיים, קוראים את היומן שלו מהתיכון ומהזמן הזה ובעיקר פוגשים אותו ברצינות. מאוד ברצינות. בנאי, קצת כמו המנטור שלו פנחס שדה, לוקח כל דבר בביוגרפיה שלו ברצינות, מתעד, מדווח, לא שוכח. כאדם צעיר ומבוגר, הוא פורט מחשבות לתוך מחברות שחלקן רואות כאן אור.

מי שאוהב את בנאי ועוקב בסקרנות אחר הדברים שמרכיבים אותו ייהנה מהרצינות המודעת הזאת, אם כי יש לי תחושה שרוב הקהל הרחב שאוהב את השירים יתקשה למצוא את עצמו בספר בין זיכרונות פרטיים, כמעט טריוויאליים, ובין רבי יוסף דלמדיגו והיש"ר מקאנדיה. אישית הבנתי כבר מזמן שאני אוהב את אהוד בנאי האדם – הרוח שנושבת ממנו, החומרים הביוגרפיים – הרבה יותר משאני אוהב את השירים, את "אהוד בנאי" המוזיקאי. אהוד בנאי האדם הוא תופעה חד פעמית בתרבות הישראלית ו"זה המקום" מביא הפניות רבות לדברים שעיצבו ומעצבים אותו.

בנאי באמת זוכר כמעט הכול. מראות, ריחות, אנשים. הוא מתחיל את הספר במעקב אחרי חייו של נח נפתולסקי, איש העלייה השנייה ומחלוצי החקלאות בארץ – מסעו הטרגי בין היישובים בארץ ישראל ואהבתו הנכזבת לרחל המשוררת – ומסיים בסיפורו של הרב איבלגון, חכם מפתיע שהיה רב קהילת האי כרתים. בין לבין הוא חוזר תמיד אל חלקה גיאוגרפית קטנה ולא זוהרת (שאנחנו חולקים באהבה משותפת): גן העלייה השנייה בגבעתיים, רחובות שכונת רמת יצחק ברמת גן וקצה בני ברק. בנאי שוב מזכיר לי בספר הזה איך אפשר להתהלך בהם ולמצוא פתאום אור נקי, מרתק, ששואב את דוק הפרבריות הבורגנית וחושף סיפורים מפתיעים.

לא כל הסיפורים אחידים ברמתם, אבל מהרבה בחינות "זה המקום" מפוזר קצת פחות מ"זוכר כמעט הכל". לסיפורים יש יותר אורך רוח. הם משמרים את הכיף שבכתיבה האסוציאטיבית, הפשוטה וחסרת המניירות של בנאי. העין הפקוחה שלו המתארת בדיוק את שהיא רואה – בין אם מדובר בשולחן עמוס בבקבוקי אוזו או ארון מלא ספרי תורה – והיד שרושמת הכול, בלי להתיפייף בדוקומנטריות ששומרת על סגנון אחיד לכל אורכה.

אהוד בנאי, באופק אחר (אן.אם.סי)

"באופק אחר", אלבום האולפן השמיני של בנאי, הוא סוג של אלבום אוסף. שירים ישנים ומוכרים בעיבודים חדשים של פסנתר וכלי מיתר. הקונספט הזה, סיכום עם טוויסט, הפך לנפוץ בשנים האחרונות וכמה מאלבומים שנוצרו במסגרתו – כמו "שעה של אור" של עמיר בניון ו"אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל – היו מוצלחים במיוחד.

עמי רייס, המפיק המוזיקלי שמאחורי העיבודים של "באופק אחר" (הוא עמד גם מאחורי ההופעות שקדמו לאלבום – הרעיון עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הפסנתר 2011), הוא גם המפיק שמאחורי האלבום של כנסיית השכל. אבל בשונה מ"אוטוביוגרפיה", שהצטיין בעיבודים תזמורתיים מרובי משתתפים, האלבום של בנאי שומר על מינימליזם: בנאי שר ומנגן על גיטרה, רייס בפסנתר, ורביעיית כלי מיתר נפלאה – מאיה בלזיצמן, גליה חי, חן שנהר וניצן קאנטי – מלווה רוב הזמן בעדינות.

הרעיון בא מבנאי, שלמד בנעוריו נגינה בצ'לו אצל יעקב מנזה, ושם עין על רייס מאז שיתוף הפעולה שלו עם להקת אלג'יר. רייס מודה שכאשר בנאי הציע את הרעיון הוא תהה על טיב ההקשר המוסיקלי: "פסנתר ורביעיית מיתרים הם כלים כל כך לא קשורים ולא טבעיים לשיריו של אהוד", הוא כותב בחוברת האלבום, "שיש סיכוי שיצא מזה משהו מעניין ומיוחד".

"מעניין ומיוחד" הוא תיאור נכון של התחושה בהאזנה לאלבום, שנוסק לשמים ברגעים מסוימים ומותיר אותך בתחושה משונה ברגעים אחרים. עיבוד כלי המיתר אכן לא טבעי כל כך – מכאן, למשל, כוחו של הביצוע הנהדר ל"מהרי נא" המטפטף כמו הגשם הראשון ומכאן חולשתו של "עיר מקלט" שמאבד את הרגליים הרצות והבועטות בשלטון הקשתות.

אבל גם כשעיבודים לא עובדים לגמרי, הם עדיין מעניינים (גם בחיוורון היחסי של "הכוכב של מחוז גוש דן" ובביצוע הקצת מיותר ל"בלוז כנעני" יש רעיון או פרשנות מוזיקלית מפתיעה). בשיאים – כמו הפתיחה הנהדרת והדרמטית עם "אביא לך", התעוזה העיבודית של "דוד ושאול" או הביצוע ב"הופעת מילואים" שעולה על המקור כשדחיסות הנגינה העירומה משרתת היטב את דחיסות השיר – נמצאת ההצדקה האמיתית לאלבום.

מלבד שמונה עשר השירים הישנים יש כאן גם שני שירים חדשים: "הסביבה הזמן והמצב" המתוק שמזכיר שירים מהאלבום האחרון "רסיסי לילה", ו"על דרך שיר" – תרגום לבלדה אירית בלחן עממי.

לטעמי, הביצוע הטוב ביותר באלבום הוא דווקא של "עיירה בדרום", מתוך אופרת הרוק "מאמי". הלל מיטלפונקט כתב את הטקסטים הפוליטיים הקשים באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת ובנאי הלחין, שר ושיחק לצד מזי כהן ואריה מוסקונה (שפי ישי ויוסי אלפנט היו אחראים לעיבודים המקוריים). "מאמי" הייתה לחלק משמעותי בפריצה של בנאי, אבל נדחקה מהרפרטואר בשל הבוטות והפוליטיקה.

"עיירה בדרום" הוא דואט תמונת החתונה של מאמי וניסים מלכה. ענני הגשם והמלחמה עוברים היטב ואווירה מסתורית ועצובה שורה על השיר – "לזוג הצעיר יש תקווה ויש אהבה / לכלה אין מקצוע ולחתן אין גרוש". זה אולי השיר הכי "קל" מהרפרטואר של "מאמי", אבל הוא מזכיר את הימים שבהם בנאי הלך קצת פחות בקונסנזוס. זאת אולי הבעיה היחידה בכל החיבוק החם והמוצדק שהוא מקבל כאחד האמנים האהובים בישראל, מה שנדמה לפעמים כפחד לשיר ולהתעסק במקומות פחות נעימים (בניגוד לחומרים שמהם עשוי אלבומו הראשון "אהוד בנאי והפליטים") לא רק במובן הפוליטי אלא גם במובן האישי. הגיל והמעמד הביאו איתם רכות צפויה, אך לאו דווקא מתבקשת.

בנאי הוא יוצר שלוקח את הזמן בין אלבום לאלבום, ובין לבין עושה הרבה דברים קטנים – אחד מהם הוא התארחות באלבומים של אחרים. השילוב של טוב לב ומעמד מוזיקלי בכיר גורם למוזיקאים רבים לפנות אל בנאי ולבקש ממנו להצטרף אליהם בדואט, כמו הסכמה לספר תורני. בדרך כלל מדובר באמנים בתחילת דרכם ובדרך כלל בנאי נענה בחיוב (טוב לב, כבר אמרנו), אבל לרוב בנאי הוא רק קישוט להתנאות בו או לפתות קהל.

והנה "להתחיל ממך", הדואט של בנאי עם יובל פרוינד באלבום הביכורים של האחרון, מביא דואט מוצלח שיש בו ערך מוסף. אמנם פרוינד כתב את הטקסט אבל בנאי יכול לחתום עליו בקלות. זה שיר נעים וקליט שמרוויח את בנאי בצדק. "להתחיל ממך" פותח את "תכף אשוב", אלבום הבכורה של פריונד, רב במסגרות שונות ומחבר ספרי יהדות שהוציא מהמגירה את המילים והלחנים שלו ונכנס איתם לאולפן ההקלטות. התוצאה היא אלבום פשוט (במובן הטוב), חף מיומרות בוסר ומלא בכנות. למעט רצועה אחת אין באלבום הלחנות מהמקורות. פרוינד מציע פתח לעולמו האישי מ"מי מריבה" היפה ועד "בלוז שטיפות כלים" של מוצאי שבת. לא תמיד הוא מצליח "להפסיק להיות חמוד" כמו שהוא מבקש בשיר "מחבואים", אבל החמידות שלו מזמינה שמיעה.

מודעות פרסומת

כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית

המלחמה הקרה בין מזרח למערב, המלווה את התרבות הישראלית מראשיתה, קיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון: מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה. המיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו, ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. מאמר שהתפרסם בגיליון 52 של 'דעות' 

אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין". עומר אדם בהופעה

א.

אני חושב שהפסקתי לשמוע מוזיקה מזרחית בערך בתקופה שהפסקתי לנשק את הפרוכת בבית הכנסת. כשהייתי ילד, אבי היה שולח אותי אל ארון הקודש בסופן של התפילות, לתת כמה שניות של השתהות ובקשות שמסתיימות בבוסה קטנה לבד הכבד המעוטר בחוטים. זה מנהג נפוץ בבית הכנסת שלנו, הטריפוליטאים, אבל במקומות אחרים בהם התחנכתי זה היה מנהג משונה מאוד. עם השנים הפסקתי ללכת לבית הכנסת – כל בית כנסת – וכשחזרתי העדפתי את אווירת השטעטל וניגוני החסידים.

הזמן הזה היה תחילתה של תקופה: פלומת שפם החלה לצמוח מעל שפתי העליונה, הקול שלי התחלף, ושאלות כמו זהות עדתית התחילו לעלות אגב חגיגות הבר מצווה. החברה שבה גדלתי – כרך ברוגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת – שדרה לי מה מקובל ומה לא מקובל: חולצה לא לבנה בשבת ואייל גולן היו בצד הלא נכון. אייל גולן היה אז הדבר הכי גדול במוזיקה של התקופה – תחת שרביטם של זאב נחמה ותמיר קליסקי הוא שבר שיאים חדשים של פופולאריות שלא היו מוכרים עד אז לזמרים מזרחיים, גם לא לזוהר ארגוב. אבל החיישנים שבראש הזהות העדתית הכפולה שהחזקתי בה (אמי ילידת ניו יורק), שידרו לי שנבון יותר – במקום שבו אני חי -לאחוז בצד של שלום חנוך ופול סימון. בין שתי הברירות אתה נוטה להעדיף את מה שמסמנים לך כ"נכון". אייל גולן נזרק לפח, גם הנשיקות לארון הקודש. אם הייתם תופסים אותי בקריוקי הייתי שר מאיר אריאל (היחיד, אגב, מהברנז'ה הקיבוצית שאהב והעריך מוסיקה מזרחית. "כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי). טענות ההשתכנזות נהדפו בדרכון אמריקאי שהביאה לי אמי. בזתי למזיקה מזרחית כמו שרק מי שאהב אותה בעבר יכול לבוז. אבל כמו כל אקסית מיתולוגית, זו הייתה רק שאלה של זמן.

נדמה לי שעמיר בניון היה המוזיקאי המזרחי הראשון שאשכנזים הורשו לאהוב בלי להתבייש. למרות שמבחינות רבות הוא ה-הארד-קור הגדול ביותר בז'אנר, הפך הפרא האציל מבאר שבע לבן בית מועדף גם במערכות סטריאו שהתרגלו לפינק פלויד. בניון היה אחר, אמיתי, מחאתי, מתוחכם, חף ממניירות ובעיקר – טוב מדי בשביל שיהיה אפשר להתעלם ממנו. לא תמצאו אותו עושה בר מצווה או מסתובב עם דוגמניות בנות שש עשרה. עמיר בניון היה הגשר שאפשר לי לשוב ולשמוע את הצלילים שברחתי מהם, הוא ומוזיקאים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף שעיצבו מעין פיוז'ן ישראלי חדש שהצליל המזרחי היה מאבות המזון שלו. עד שלפני כמה שנים התחלתי להוריד בסתר שירים מזרחים – מאום-כלותום ועד שלומי סרנגה. בהתחלה עוד נתליתי במין הסברים מתחכמים שכאלה, אבל האמת היא שאני פשוט אוהב את המוזיקה הזאת. לא בקטע אירוני. לא כטראש. לא רק בצחוק. אני אוהב אותה באופן מודע. אני שומע אותה כשאני רוצה להיות שמח. המוזיקה הזאת מרקידה אותי ועונה לי על מקומות בנפש שבהם אני זקוק למסאז' דחוף. ועדיין אני לא מסוגל לשים אלבום כזה על המדף שלי – להוריד את השירים זה קצת כמו הספרים שמונחים בשירותים: הצהרה על נכונות עקרונית שיש בה עדיין בושה.

ב.

מלחמת התרבות הפנימית שלי היא רק הד קלוש למלחמה קרה שמתרחשת בתרבות הישראלית מאז ראשיתה, ונדמה שקיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון. עולם הפוך נוצר; מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה: היכל התרבות, גלגל"צ, קיסריה, שערי העיתונים וחלונות הראווה התמלאו פתאום בצלילים אוריינטליים (בדרך כלל מצופי פופ סוכרי) והתעקשו להזכיר שמדינת ישראל נמצאת בדיוק באמצעו של הלבנט.

המהפכה באה מלמטה: המון "עם" ערטילאי שלף את הטלפונים הסלולאריים שלו והחליט לקבוע בעצמו מה הוא רוצה לשמוע ועל איזה מוזיקה הוא מוכן לשלם. ה'קאזוס בלי' הגיע והמיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו בליווי האש של התקשורת. ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. לאחרונה למדנו שיהורם גאון חושב ש"המזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", יובל בנאי מאחל להם "שיימקו עם המוזיקה המסומפלת שהמציאו", חווה אלברשטין מקוננת על מות הז'אנרים הלא מזרחים ומתלוננת ש"חלק גדול מהזמרים הים-תיכונים שרים את הרפרטואר שלנו, הלבנים" וגם אריק איינשטיין ומתי כספי תרמו את הקיסמים שלהם למדורה המתעמרת במרכז התרבות הישראלית – וזה רק היבול מהחודשים האחרונים.

השפה היא שפת מלחמה. לא סתם בחר דני ענבר לקרוא לסרט הדוקומנטרי על מהפכת הזמר המזרחי "ככה ניצחנו", והתיאורים של מנויי הפילהרמונית ההמומים אחרי המופע של עופר לוי בהיכל התרבות נשמעים כמו המדרשים המספרים את כיבושו של ההיכל אחר על ידי יוונים רעים. הדברים הללו מזכירים שאנשים חווים את הוויכוח הזה כדבר רחב הרבה יותר ממחלוקת על טעם מוזיקאלי. במובן מסוים, הזמר הפופולארי הוא זירת ההתגוששות התרבותית הזמינה ביותר, והיא אוספת לתוכה כל כך הרבה מתחים: גבוה מול נמוך, מסורת מול חידוש, טעם העם וטעם האליטה, כוח, כבוד, כסף. וכמובן, אותו שד עדתי מפורסם שטרם הזדכה על הבקבוק שלו. אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין" ואת הלם המפאינקי"ם המאבדים את מקומם בשרשרת המוזן.

ג.

אבל נדמה שכל הויכוח הלכאורה עדתי הופך למשונה כשבוחנים את דור הביניים של הרוק והפופ הישראלי: ברי סחרוף, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מוש בן ארי, "כנסיית השכל", מאיר בנאי, יהודה פוליקר וחבריהם ממוטטים לחלוטין את ההגדרות הקודמות. החומרים שלהם הם המילים והמנגינות מהם עשויה המוזיקה הישראלית החדשה, וכל אחד מהם מחובר למסורות המערביות של המוזיקה ולא פחות מכך למסורות המזרחיות שלה. הם דור ראשון (סחרוף יליד איזמיר שבטורקיה), שני (שטרית, וחברי "כנסיית השכל"), שלישי (בן ארי) ורביעי (הבנאים) למהגרים מארצות האסלאם. חלקם גם הובילו בשנים האחרונות את טרנד הפיוטים אל לבו של הקונסנזוס והשלימו כך עוד מהפכה זוטא שפרצה את "המחסום הדתי" שרבץ על שערי גלגל"צ.

ב"חייב לזוז", סרטו הדוקומנטרי של אבידע ליבני המתחקה אחרי לידתו של "אהוד בנאי והפליטים" (האלבום הראשון של בנאי, בו שולבו, לצד הרוק המחספס, צלילים ערביים) מספר ברי סחרוף שאחד הגורמים המשמעתיים ביותר לחזרתו לארץ מאירופה הייתה הצלחתו של האלבום. סחרוף שב לארץ אחרי קריירה אירופית מרשימה כחלק מההרכב "מינימל קומפקט", להקה שהצליחה לייצר עניין רב בסצנת הרוק האלטרנטיבי ביבשת בשנות השמונים. בהמשך, סחרוף החל לשלב באלבומי הרוק שלו גם את הצלילים אליהם נולד.; "נגיעות" (1998) , למשל, כלל שירים מזרחים לגמרי כמו "לב שבור" ו"עיר של קיץ". האלבומים האחרונים של סחרוף מיקמו את עצמם באמצע הדרך בין מזרח למערב. "חיפשתי באלבום הזה משהו מאוד מקומי" סיפר סחרוף ליואב קוטנר בראיון לרגל צאת האלבום האחרון "אתה נמצא כאן", "בניגוד לעבר ניסיתי להיות פחות מושפע ממוסיקה שהיא לא ישראלית. רציתי להיות מושפע מהישראליות. אני לא יודע מה זה אומר אבל ניסיתי שהצבע לא יזכיר משהו מחו"ל, שלא כמו מה שהיה חשוב לי באלבומים הקודמים… כשאני אומר "מקומי" אני מתכוון גם לארץ וגם לכך שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, במקום שרובו מוסלמי ויש לו תרבות מסוימת. אני כבר שנים מנסה לעשות מוסיקה שהיא בעצם מזרחית. עוד מתקופת "מינימל קומפקט" השאיפה שלי היא לעשות מוסיקה מזרחית טובה. גדלתי על רוק וזה חלק ממני. אני לא אומר שאני אנגן עכשיו רק עם עוד, אבל גם עם גיטרה חשמלית אני מאוד מנסה להיות מזרחי וזו המוסיקה שאני אוהב יותר ויותר, ופחות ופחות את המוסיקה המערבית".

כש"נסיך הרוק הישראלי" אומר את זה היום קשה להיזכר שחברת התקליטים הציעה למיכה שטרית להחליף את שם משפחתו כדאי לדאוג להצלחת "החברים של נטאשה" בקהלים הנכונים. שטרית לא הסכים, אבל דווקא זוהר ארגוב (ערקבי) ואייל גולן (ביטון) העדיפו שם כלל ישראלי כדי לפרוץ איתו. הדור הצעיר כבר רחוק מזה: "פרץ" הפך לשם משפחה שהוא מכרה זהב לא פחות מ"בנאי". ובכלל, הדור הצעיר כבר לא מתבייש בערבית ובמזרחיות של המוזיקה. נדמה, למשל, ששני הפרויקטים המעניינים של דודו טסה ורביד כחלני לא יכלו לצמוח אלא עכשיו. דודו טסה, הילד שהתבייש כאשר החברים הגיעו הביתה ואימא שרה בערבית, הקדיש אלבום שלם שכולו גרסאות חדשות לשיריהם של האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. בזמן אמת הממסד הדף את האחים אל כוויתי לבור תחתיות, העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה. טסה הפר את האיסור והפיק יצירת מופת שמשיבה להם – באיחור רב – את הכבוד האבוד. כך גם רביד כחלני והפרויקט שלו "Yemen Blues" – מוזיקה על טהרת השפה התימנית שלוקחת את המסורות המוזיקאליות אל מקום חדש.

היכולת להשתחרר מהבושה, להבין מה יש לך בידיים ולהוציא אותו בגאווה בשפת המקור הוא תוצאה של המהפכה המזרחית הגדולה. טסה וכחלני הם בחורים מעודכנים, תל אביבים, נכונים (באחד האלבומים של טסה מנגן אפילו גיטריסט להקת "רדיוהד" ג'וני גרינווד), אבל הם יכלו לעשות את הפרויקטים החשובים שלהם בערבית גם בזכות קובי פרץ ששר שירים מזרחים בערבית בפריים טיים של ערוץ 2 (במקרה של 'יאמן בלוז' ההצלחה קשורה גם לז'אנר מוזיקאית העולם ע"ש עידן ריכל).

ד.

באחד המערכונים ששודרו בעונה האחרונה של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" הופיע אייל גולן – הוא אלי פיניש – משקפי השמש על העיניים והסלולארי המהודר ביד, ודן עם אייל קיציס על תופעת העלמות המס בז'אנר המזרחי. גולן אמר לקיציס: "נראה אתכם משמחים חתן וכלה בלעדינו". השידור מהאולפן נחתך אל אולם שמחות, זה אחר זה עולים זמרים לא מזרחים להופיע – ערן צור בטקסט פרוורטי, אפרת גוש ורמי פורטיס (טל פרידמן) שמשתולל עם המיקרופון – קהל המזמנים רוגם אותן בצלחות לקול הצחקוקים המוקלטים. נדמה שמי שלא רצה את זוהר ארגוב ברדיו קיבל את ישי לוי בהיכל התרבות ומי שלא רוצה את ישי לוי קיבל את ערוץ 24 – תחנה שבגלגולה החדש משדרת כמעט אך ורק מוזיקה מזרחית (ועכשיו הולך להצטרף גם ערוץ "ים תיכוני" נוסף באפיק 25 בממיר) – המהפכה הושלמה.

אנשים מגדירים בעזרת האומנים שהם שומעים את עצמם, את תרבותם, את המקום אליו הם שייכים. כדאי לזכור שההצלחה הגדולה של המוזיקה המזרחית צמחה יחד עם האינתיפאדה השנייה ועם הרצון לבחור בשמחה. המוזיקה הזאת צמחה יחד עם מחלקות גדודים צה"ליות שמבקשות פורקן אחרי המשימות, יחד עם הבידור שמחפש הפוגה מכל הרעש שקורה כאן. הביטו בקהל שגודש את קיסריה בהופעות הללו: כמו בקלישאות המשומשות ביותר הם שמחים, חמים, מזיעים, שרים בדבקות, מתנשקים עם כל אזכור אהבה.

בסופו של דבר יכול להיות שכל המחלוקת הזאת היא רק שאלה של טעם וריח: אחד מעדיף חריף, השנייה מחבבת את המתוק, השלישי דווקא מלוחים. אולי זאת באמת שאלה עם פרמטרים מקצועיים: הרי באמת יש ריכוז גבוה יותר של טקסטים עלובים ומוזיקה משעמעמת מהצד המזרחי. אבל כשבוחנים חלק מהטענות מגלים שהפערים לא כל כך גדולים. השאלה היא מאיזה צד של הלחם אתה מורח את החמאה: האם מופעי הלאס-וגאס של משה פרץ בנוקיה שונים – מהותית – ממופעי הלאס-וגאס של 'משינה' בפארק הירקון? אייל גולן בקיסריה מול שלמה ארצי בקיסריה? האם כשגידי גוב שר את המלים של יונה וולך "אני שוב מתאהב / משחק עם הלב / בלילות בלי שינה / שוב לצאת לגינה / (…) שם אהבה מחכה ואני עובר או או / דרך עצמי /דרך עצמך" הוא שונה כל כך מקובי פרץ ששר "געגועים מתוך לבך הם בי תמיד נוגעים / זה מהלב, ישר ללב / מבטים מתוך עינייך אותי הם מרגשים (…) / כמה, כמה אהבה יש בנשמה / גם כשאת בוכה, את כל כך יפה"? האם מניירות כוכבי הרוק של אביב גפן (בגדים, דוגמניות, גיטרות מתנפצות, איפור) שונות ממניירות הזמר המזרחי של דודו אהרון (בגדים, דוגמניות, מריטת שערות מהחזה)? אלו ואלו לא יפספסו כל הזדמנות לשיר שיר קיטש פטריוטי לכבודו של 'המצב', לשחרורו של גלעד שליט או למכור את עצמם לפרסומת של 'תנובה'.

אבל מהצד השלישי: פריד אל אטרש הרי קרוב יותר לעמיר בניון וברי סחרוף מאשר לקובי ומשה פרץ, שרוב שיריהם הם מין הכלאה משונה בין אנריקה איגלסיאס, ליידי גאגא ומנגינות בולגריות. ובכלל "מוזיקה מזרחית" (או "ים-תיכונית" בגרסאות הפוליטיקלי-קורקט) היא שם כללי לעשרות מסורות מוזיקאליות שונות, והניסיון להכניס אותם לקטגוריה אחת נועד מראש לכישלון, ומי בכלל ממונה על ההגדרות הללו?

ה.

אני אוהב להתבונן על ההתנהלות של עמיר בניון – אולי היוצר המוכשר ביותר בישראל כרגע, וגם, כנראה, הג'וקר הגדול ביותר. בניון חייב הרבה מהפרסום שלו לאותה אמירה של טומי לפיד שבקש את נפשו למות אחרי ששמע את הצלילים הערביים של שירו של בניון ברדיו וקבע ש"טול כרם כבשה אותנו". אבל בניון, באינסטינקטים שמאפיינים את בוב דילן הוא חלק מהמשחק וגם לגמרי מחוצה לו: אתה אף פעם לא יודע מה הוא בעצם חושב. הוא מודע למקומו ומעמדו אבל שומר תמיד על עמדות מפתיעות. כמה ימים אחרי אותה התבטאות של יהורם גאון הוא שחרר לרשת שיר בשם " אני אוהב אותך" – מי שרוצה שמע שם פרודיה חותכת התומכת בגאון, אחרים ראו בזה שיר מחאה מתחכם כנגד גאון. עכשיו בניון כותב לגאון שירים לאלבום חדש, אבל מצד שני גם לאלבום החדש של ישי לוי. מול הדיכוטומיה של בעד ונגד בניון לא תופס צד. וכשכל הצדדים מתנאים בשמו – נדמה שהוא המנצח הגדול ביותר במחלקות הזאת.

כשלעצמי, יחד עם השיבה לאייל גולן, שבתי גם לנשק את הפרוכות בבית הכנסת. כל זה לא אומר – כמו שצוטט ברי סחרוף בראיון – שעכשיו אני משועבד לעוד. בניון וחבורות דור הביניים מיצריים כרגע את המוזיקה שמעוררת בי את ההזדהות הגדולה ביותר. היא מספקת לי פסקול רב צליליי שמלווה את חיי, והפסקול הזה מתקשה להיכנס למשבצת חד משמעית. השמיכה שהם פורסים מעל התרבות הישראלית רחבה מאוד ומחסה כמעט כל ז'אנר – בין 'מערבי' ובין 'מזרחי' – וכך, אולי, גם פותרת את הקרע הזה בלי קרב יריות ובלי מניפסטים מכוננים.

אני מרשה לעצמי לנחש שבטוח הרחוק המחלקות הזאת לא תחזיק מעמד – כבר עכשיו שלומי סרנגה מבצע את חוה אלברשטיין וערן צור את זוהר ארגוב. מתישהו יבוא ז'אנר חדשו יתפוס את מקומו של הזמר המזרחי (הייפ הופ? אלקטרוני?) ויובל לשילוב ידיים חדש כנגדו. בניתים אני לומד לאהוב את מבטי התימהון של הטרמפיסטים המופתעים מהפלייליסט שלי באוטו: מקובי פרץ לרוברט וייט ומשם לרות דולריס וייס ובניון וסחרוף סיגור רוס ודודו טסה. בקרוב גם באוטו שלכם.

הכוכב של מחוז גוש דן: "רסיסי לילה" לאהוד בנאי

הוא הולך ברחובות הצפופים ומוצא בהם סיפור ומילים ומנגינה. אהוד בנאי הישן והטוב שב ב"רסיסי לילה", ובמגע הטרובדור נחשף הקסם הלא ידוע של גבעתיים ורמת גן

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏15/04/2011)

א.
על עטיפת אלבומו החמישי "עוד מעט" (1996) מצולם אהוד בנאי בשדה בור בגבעתיים. השמים ורודים-אפוקליפטיים, המדורה דולקת לרגליו. בנאי יושב על הכיסא ההפוך ומפנה את מבטו לצד. ברקע נראים בניינים חדשים, שצמחו כמעמדי דיסקים למגורים בסופו של השדה. בנאי סיפר שאמר אז לצלם: "עוד מעט לא יישאר מהשטח הזה כלום. עוד מעט".
העוד מעט הגיע: על שדה הבור האחרון ב"שטח 9" בנו את המגדלים של רחוב בן צבי ואת קניון גבעתיים. גינה לפחות השאירו שם, זכר לחורבן, צמחייה מהונדסת עם תאורה דקורטיבית ודשא מגולח היטב. ב"אני הולך", השיר שפותח את אלבומו החדש והנפלא "רסיסי לילה" (NMC יונייטד), חוזר בנאי אל התמונה הזאת: "אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים / סורק תחנות לא קולט את המקום / עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום". שימו לב למשפט האחרון. כמו תמיד אצל בנאי, המקומות הגיאוגרפיים הופכים תמיד למטאפורות קיומיות.

ב.
אני כותב וחושב האם אפשר להסביר כמה השפעה הייתה לאיש הזה על הנער הצעיר שהייתי. להסביר כיצד הוא פתח את אפשרות החיפוש, השיטוט, איך הוא האט את הזמן, איך הראה שאפשר ואדם יהיה אדם מאמין ואמן, מאמין ונבוך, מיסטיקן, ממותן, סקרן, מכאן ומשם, לא מוגדר, שאדם יהיה בן שלושים עם חום גבוה ולא ידע מה לעשות. הוא היה השער לפינחס שדה כמו גם ל"מי השילוח". הפעם הראשונה שבה נתקלתי באיזביצא – הרבה לפני שנכנסתי לעולם הישיבות – הייתה ב"הדף הלבן", מין בלוג שבנאי כותב ברשת. כדאי לבקר ב"הדף הלבן" באתר שלו. שלושה קטעים משם מצורפים בחוברת נפרדת לאלבום החדש.
אבל השיעור החשוב ביותר שלמדתי מבנאי היה כיצד לגאול את המרחב הביתי. הוא לקח פעם שיר עם אירי – מנגינת תלתן ירקרק שכזו – ושינה את מילותיו כך שנקרא "הכוכב של מחוז גוש דן". כששמעתי את "רסיסי לילה" חשבתי שאולי היה ראוי לקרוא כך לאלבום, שהרי הוא חוגג את מחוז גוש דן מהצד שבדרך כלל נרדמים בו, מהצד שלא כותבים עליו שירים.
דעו לכם: יש רק שלושה צדדים פוטוגניים לתל אביב – הראשון מהים, כמובן; השני במרומי המגדלים, והשלישי נמצא בגבעות רמת גן וגבעתיים. שם, מהגבעות שבראשן גינות ומצפה, העיר באמת נראית גדולה, קרובה-רחוקה ומהפנטת. בדרך כלל מצטלמים שם, זה נראה טוב. גם בנאי מצולם בחוברת האלבום בראש אחת הגבעות.
אבל כולם, כולם כותבים על תל אביב. אף אחד לא כותב על גבעתיים. גם אני, בתור נער שנולד וגדל במרחב של רמת גן-גבעתיים-בני ברק חשבתי שהטוב ביותר במיקום הזה הוא קרבתו לתל אביב וקווי האוטובוסים שמובילים אותך אל הים בפחות מרבע שעה. השירים שלי התרחשו בשדרות רוטשילד.
אבל אז, אז הגיע אהוד בנאי. הוא הלך באותם רחובות שנראו לי משעממים, נטולי סוד או הוד, והכול נראה אצלו אחרת: בני ברק הפכה לברוקלין, בית כנסת נורמטיבי ברמת גן נהיה מעשייה יהודית עגנונית, גן העלייה השנייה בגבעתיים הפך למוקד אפוקליפטי, פרדסים בין הערים הם מקומן של התרחשויות מיסטיות (על כך בהמשך), המקווה הכי מכוער בדאון טאון בני ברק סיפר סיפור מרתק.
כל מקום – לימד בנאי – מספר סיפור. צריך למצוא אותו ואז לחפש לו מילים או מנגינה או תמונות. דרך המוזיקה והכתיבה שלו למדתי לאהוב את המרחב שלי, את הרחבות שמובילים אל בית הוריי. ב"רסיסי לילה" אני הולך איתו שוב "דרך ערים מעושנות, דם על האספלט זעקות שבר וקינות / טיול קצר בין הערביים, אני הולך כך לפחות שנות אלפיים". אנחנו חוזרים אל מלחמת המפרץ ב"אני הולך" ("עכשיו שקט חלפה לה אימת הסקאד, כאן לא רחוק, נפל אחד"), אל הילדות ב"משורר וילד" ("אני ילד קטן מערבות רמת-גן הולך הרבה להצגה יומית"), אל "אלקטריק גבעתיים" ב"מעשה בארבעה", ואל המתח בין שתי הערים הקרובות בשיר "רמת גן – גבעתיים": "רמת גן על שחור גבעתיים על לבן / אני באמצע, מוקף מכאן ומכאן, / פעם היו כאן פרדסים היו עצי זית / עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית".

ג.
אם ב"טרמינל לומינלט" ממליצים הרופאים של מאיר אריאל על ביקור חודשי בנמל התעופה, הרופא של אהוד בנאי ממליץ "ללכת כל יום קצת, עד שתגיע… זה טוב ללב גם לכבד זה טוב מאוד, מרענן, נותן למערכת לעבוד". בנאי לא באמת זקוק להמלצת הרופא. הוא הולך ממילא, ממשיך לנסוע, זה טבעו. כבר בשיר השני – "משורר וילד" – הוא מוצא את עצמו בטבריה.
"משורר וילד" הוא דיאלוג של בנאי עם "חוף הכנרת" – שירו של המשורר האמריקני הגדול אלן גינסברג שנכתב בביקור בישראל ב-1961. בנאי תמיד ראה את עצמו קצת ביטניק. נוסע במרחבים הלא נגמרים של ארצות הברית באוטו ישן עם קסטה של בוב דילן וספרים של ג'ק קרואק וגינסברג. ישן במוטלים בריק של מינסוטה או מנגן בבאר בגריניץ' וילג' במנהטן. אבל בזמן שגינסברג – "מיסטיקן מזוקן מעושן לא מכאן מערבב חומרים מתגרה במוות" – מפרסם את הפואמה "קדיש" על אמו האומללה, בנאי הילד מרמת גן "עומד מול הראי מקשקש באנגלית דוהר על סוס דמיוני ברחובות". אם הוא פוסע באמריקה זה רק דרך אולמות הקולנוע (בנאי כתב על החוויה הזאת גם את השיר "סרט רץ"). הפער בין רמת גן לסן פרנסיסקו של אותם ימים בלתי נתפס: כשג'רי גרסיה וג'ימי הנדריקס מגלגלים צווי גיוס צבאיים לג'וינטים אימתניים, בנאי חוזר מהצבא הלום קרב ומגלה ש"כאן בשנות השישים צנחנים חמושים יהיו מקום ראשון במצעד".
"אבן ספיר", השיר שבא אחר כך, הוא מעשייה בוב-דילנית יפה על זוגיות מסובכת, ואחרי רסיס קטן מגיעים לתחנה הבאה – מדרש מודרני: "מעשה בארבעה". בנאי יוצא מהפרדס של גבעתיים אל האגדה התלמודית המפורסמת המספרת את סיפורם של ארבעת התנאים שנכנסו לפרדס הסוד. הוא נע בין הנערים הבודקים את הגבולות בהעדר ההורים ובין בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה ורבי עקיבא, בשיר נפלא שמשחק משחק כפול.
אחר כך, ב"רגעי קסם", בנאי מספר את סיפור חייהם של הוריו, כמונולוג מפי אביו (השחקן יעקב בנאי ז"ל) בתמונות פשוטות, גיאוגרפיות וביוגרפיות: היכרות אחרי מלחמת השחרור, דירה באגריפס מול השוק, תיאטרון, שכונת הג'ורה, בית משותף מול הפרדס של גבעתיים, "יד ענוגה" לפנות ערב, אהבה.
משם הזמן נוסע ל"שיר זמני" – פנטזיה קטנה, "מעין עולם הבא" של בנאי: "תארי לעצמך, את ואני / על אי, לנצח… / שיש זמן לכל דבר". האי בדמותו של בנאי: "ים תיכוני, יהודי, גלובלי, פתוח אל הים, פתוח לעולם". יש שם בית קולנוע קטן ובית כנסת.
מהפנטזיה חזרה ל"רמת גן גבעתיים" – מסע לילי על כביש חוצה ישראל, שתי הערים התאומות כמטפורות פוליטיות, ואמירות אקטואליות ("הלך בודד מושיט את היד, האם הוא בכלל משלנו?"). משם הישר למזרח: "כמו ציפור ושרה" הוא דיאלוג מילים משותף של בנאי ובתו מרים על רקע מנגינה הודית. בנאי הוא האב המודאג המבקש לא לאבד את הראש, ולא להגזים עם העישונים, ומרים היא הבת ש"מרחפת ברכבת כמו ציפור ושרה" (וגם קורצת ל"אני שרה כמו ציפור" של פינחס שדה) מדלהי לדרמסאלה. קל ליפול עם השיר הזה, ולא בטוח שבנאי יוצא ממנו טוב (למרות החן העקרוני). הימור שלי: הורים יקדישו את השיר לגוזלים הנוסעים למזרח עד שהם יקוצו בזה לגמרי (ע"ע "עוף גוזל"). המקצב ההודי ממשיך גם ב"פרפרי הקצב" שכולל מחווה ל"אהבת בוקר" של ראווי שאנקר וז'אן פייר רמפל, להיט בטוח שהורכב על פי המודל של "טיפ טיפה": מנטרה קצרה, מלודיה דומיננטית, עיבוד עוטף.
רגע לפני הסוף בא "מפתח הלב" – אהוד בנאי שקט של תקופת ראש פינה; ואדי, גיטרה, לילה, תהיות. השיר האחרון, "עד הפעם הבאה", נכתב במקור בעקבות תחושת החמצה של הופעה שמשהו בה לא כל כך עבד. בנוסף זהו שיר הנושא של סרטו של יאיר רווה: "שרון עמרני: זכרו את השם" – סרט נפלא על במאי מצליח ששיתף פעולה עם בנאי (הקטע "ל"ג בעומר" נכתב עבור סרט הגמר של עמרני בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל") ומת בטביעה בהיותו בן 31. בין לבין מפוזרים באלבום שלושה רסיסי מנגינות כנגד שלוש אשמורות הלילה.

ד.
"רסיסי לילה". בנאי סיפר שהוא תמיד אהב את השם הזה, ואחרי שהבחין שחלק ניכר מהאלבום מתרחש בלילה הוא שאל את צירוף המילים משיר השירים לשם האלבום. "דווקא אז, בחושך, יש היכר ורושם לאור", כותב בנאי במה שנשמע כמו מילות תורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין בספר בעל השם הזה.
זה האלבום העשירי במספר של בנאי, ולמעשה האלבום המקורי הראשון מאז "ענה לי" (2004). בינו לבין "רסיסי לילה" הוציא בנאי את אוסף ההופעות המשולש "ממשיך לנסוע" (2006) ואת אלבום הפיוטים "שיר חדש" (2008).
למרות ששבוע אחרי צאתו כבר טיפס "שיר חדש" אל מעמד "אלבום זהב", הוא השאיר טעם מפוספס (המפגש המוצלח עם חלק מהשירים בשיעור המשותף עם הרב מנחם פרומן רק חיזק אצלי את תחושת הפספוס). במובנים מסוימים היה נדמה שזה האלבום הכי אינטימי של בנאי, הצצה אל תוך שולחן השבת שלו: אשתו אודליה שרה, העיבוד היה פשוט ונקי, ובחירת הפיוטים באה מתוך מה שמושר בחיים. ועדיין, למרות העוצמות של רצועות מסוימות, התחושה הכללית הייתה מתסכלת. הייתה הרגשה שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר ומוקדם יותר.
בנאי היה מהראשונים ששילבו את הפיוט במוזיקה הישראלית, והוא שותף בכל המופעים שקדמו למתקפת "התקליטים היהודיים". הוא הכניס את "אסדר לסעודתא" בסוף "האגס אחד" ("קרוב", 1989), בזמן ש"אבן גבירול" עדיין היה – עבור רוב הישראלים – שם של רחוב מרכזי. כש"שיר חדש" יצא הוא אבד בתוך הזרם מבלי להשאיר חותם משמעותי, ובעיקר חיזק את הגעגוע לאהוד בנאי שלא נשמע מאז "ענה לי".
"רסיסי לילה" משיב את אהוד בנאי הישן והטוב. גיל סמטנה, השותף עד מימי "הפליטים" (ומי שהפיק גם את שלושת האלבומים הקודמים), הפיק מוזיקלית. חבורת הנגנים הקבועה – נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור, אלעד כהן-בונן בכלי הקשה וגיל סמטנה בבס (בנוסף מתארחים גם משה לוי בקלידים ואקורדיון וביל צור באורגן המונד) – מנגנת היטב לאורך האלבום. בנאי סיפר שכל נגן ניגן תפקיד אחד בלבד לאורך השיר, ללא הכפלות או העלאות נוספות, במטרה לתת לאלבום צליל חי הדומה להופעה חיה. רוב הזמן זה עובד: למרות שאין כאן חידוש גדול האלבום נשמע רענן. מי שמצפה לאהוד בנאי הנולד מחדש יתאכזב, אך מי שלא שבע עדיין מהבלוז הכנעני ימצא אותו כאן בכמויות גדולות.

ה.
הבית הכחול של אהוד בנאי ניצב בדיוק באמצע הדרך בין בית הוריי ברמת גן לבית סבתי בגבעתיים. אני כל הזמן רואה אותו מקיים את מצות הרופא: הולך ברחובות, גואל אותם מהאפרוריות שלהם בשירים ובסיפורים. אדם נודד בכל העולם כיהודי, כצועני, כסקרן, כאזרח העולם, ובסוף חוזר לחיות את חייו בערש נעוריו, מחדש, בעין טובה: "ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר, כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם / הולך במדבר עד שאעבור את הירדן, אבא ואמא מחכים לילד הזקן". ברחובות האלה, בבתי הכנסת העדתיים, במשכנות הבורגנות הישראלית אני פוגש בו.
יום אחד, בקיץ הנורא של 2005, גררתי אותו להגיד דברי טעם בסניף. הוא דיבר על ר' יוחנן בן זכאי, על ההופעה בגני טל כמה שבועות לפני כן, על בוב דילן ועל א-לוהים, ואני ביקשתי ממנו את הפסקול שכתב לסרטו של רענן אלכסנדרוביץ' "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", שמעולם לא יצא על דיסק. "אתה בין האנשים הבודדים שמחזיקים בדיסק הזה", הוא אמר לי ונתן; "אתה הבחור של ג'יימס". אולי גם הרגע הקטן הזה יהפוך לסיפור אצל הטרובדור, מי יודע. אבל מה אני מטריח אתכם במילים, אפשר למחוק את הרשימה הזאת ופשוט לכתוב: "רסיסי לילה", שלושה קטעים אינסטרומנטליים ואחד עשר שירים חדשים של אהוד בנאי. לכו לשמוע, לא תצטערו.

מאיר אריאל לא מת: ראיון עם האחים אריאל

יש לשירים של מאיר אריאל תכונה משונה: הם נכנסים לך לביוגרפיה. הופכים להיות שיריך, נוף נפשך, המילים שאיתן אתה מנסה להסביר. על "רישומי פחם בצבע", "עצמאי בשטח" וגם שיחה עם האחים אריאל.

התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏10/12/2010

מאיר אריאל לא מת. או לפחות – כשם אחד משיריו של בוב דילן שתרגם אריאל לעברית – המוות לא היה הסוף. רחוק מכך. מי שהסתלק מהעולם לפני אחת עשרה שנים כשהוא אמן מוערך, אך מוחרם ואזוטרי למדי, מוצא את עצמו היום במרכזה של התרבות הישראלית. אייקון שרבים רוצים לחסות בצילו, מין סוד "האש שלי תוקד". אומר זאת כך: כשמספר האלבומים שהוציאו לכבודך אחרי מותך מתחיל להשתוות למספר אלבומי חייך – אתה יכול להיות בטוח שמקומך הקנוני מובטח. "רישומי פחם בצבע", אלבום (וספר) גרסאות כיסוי לאחד הדיסקים המעניינים ביותר של אריאל, יוצא כרגע במסגרת פרויקט "עבודה עברית" ומצטרף לשנה פורייה במיוחד. יואב קוטנר ערך לאחרונה את כל השירים של אריאל לאלבום צבעוני ועב כרס בשם "עצמאי בשטח" (הוצאת "כנרת"), "האחים אריאל" ממשכים לנגן ברחבי הארץ את שיריו, ועל אף התלאות הרבות התקיים גם השנה המופע הקבוע לזכרו.

חשוב להדגיש שמפעל ההנצחה סביב דמותו של אריאל מתנהל בינתיים בהיגיון ובהגינות. בניגוד לשיטת סחיטת הלימון עד תומו, המאפיינת בדרך כלל את תעשיות הפוסט-מורטם של מוסיקאים (ע"ע ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון למשל) איש לא ינסה למכור לכם כאן את אותו האלבום בעטיפה חדשה. ועדיין כל הדברים האלו נוגעים רק באפס קצהו של הבאר הגדולה ששמה מאיר אריאל, רק בטיפת מים מתוקים.

שיר מחפש פראייר

מאיראריאל נפטר בקיץ 1999, בעקבות טיפול רפואי רשלני במחלת קדחת הבהרות. השנים שקדמו למותו לא היו קלות. הוא עבר סופית מתל אביב לפרדס חנה, ומספר אמירות תקשורתיות שנויות במחלוקת (במיוחד בגנות ההומוסקסואליות) גרמו להחרמת אלבומיו והופעותיו. "במשך תשע השנים האחרונות של אבא הייתי צמוד אליו", מספר בנו שחר אריאל, "ואני חושב שהייתי חרד לכבודו הרבה יותר ממנו. חרד מזה שלא באים אנשים, שלא קונים תקליטים. אבל אבא היה ממש מבסוט מזה, ולימד אותי שיעור גדול בענווה. הוא הרי הכיר בגודלו. תמיד הוא נתן לי את הדוגמה של האריה שלא צריך לעבור חיה חיה ולהגיד לה 'אני אריה! תביא כבוד!'. הוא ידע שהוא אריה, וכל מי שראה אותו ראה אריה. אז לא היה שום עניין להצטדק אם יש לי אחות או אין לי אחות".

אנחנו יושבים לפני הופעה של "האחים אריאל" ב"חאן החמור הלבן" בצפת. "האחים אריאל" הם הרכב משפחתי הכולל את שני בניו של מאיר, שחר (41) ואהוד (33). הם שרים בעיקר את החומר של אביהם, לפעמים מתערבבים קצת פיוטים, לפעמים מעט חומר עצמאי. בינתיים, שעה לפני שהם עולים לבמה, אנחנו מערבבים יין אדום וקפה שחור בכוסות שונות. שחר ממלמל טרם הברכה על היין: "ברוך שנתן את הענבים נטף נטף אל כוסי" בקול מוכר מאוד.

הדמיון לאבא מאיר בולט. כשמורידים את סממני התשובה (על כך בהמשך) מתגלים תווי פנים זהים להפליא. גם שפת הגוף, ההגשה של המילים והתחושה הבלתי אמצעית שהם משדרים נדמים כמעשי ילדים המחקים את אביהם. כשאני שואל את אהוד אם הוא מעז לשנות שורות בשירים הוא עונה "בדחילו ורחימו. אני בדיאלוג איתו", ומדמה את העניין לאיסור האמוראי לחלוק על תנאים.
איך הוא קיבל את ההיענות החלשה ליצירותיו בחייו?
שחר: "לא הייתה לאבא הפוזה של האמן המורם מעם, המבואס. הוא העדיף את ההופעות של השלושים איש, העדיף לראות את העיניים של שלושים אנשים. אני חושב שכחלק מתהליך התשובה הנסתר – ובלי קשר לתהליך התשובה – הוא הכיר בערכו של אדם באשר הוא אדם. בשבילו זה היה שלושים יקומים שונים – שהקב"ה לא ברא את העולם אלא בשבילם ממש – שמצאו אותו ראוי ובאו להקדיש לו שעתיים. בשבילו זה היה כמעט יותר מדי. אני, אם לא היו מגיעים עשרה הייתי נעלב, נפגע אישית. פעם אחת, כשבאמת באו רק עשרה, אמרתי לו: 'אבא, בוא נחזיר להם את הכסף וניסע הביתה. את הדלק לא כיסינו בכל מקרה'. הוא אמר לי: 'השתגעת?! מניין? ספר תורה יוצא בפורום הזה! מול מאה איש אני נותן שעה ורבע, מול עשרה אני נותן שעתיים וחצי'. היה לו טוב להיות בתוך עמו – כמו ב'שיר התעסוקה' – 'קחני על מחנה בני ישראל אצל ההר'. הוא חש מאוד בנוח עם זה".
ההכרה המאוחרת מפתיעה אתכם?
שחר: "הוא ידע שבעתיד יגלו אותו, שיעברו איזה עשר שנים עד שיעלו עליו. הוא לא פקפק ביכולת של הציבור להבין, ולא ביכולת של הכתיבה שלו להיות לא תלויה בזמן ובמקום. הוא היה אומר לי: הדברים שלי לא קלים לעיכול, לא מתרפסים לשום אוזן, לא מחפשים שום קהל. הם מחפשים רק את היוצאים מהכלל, החריגים, האנשים הרגישים. 'הרגיש מרגיש', הוא תמיד אמר. בשבילם אני כותב. הוא הרגיש נאמנות מוחלטת למתי המעט שהיו יושבים עם אלבום בסלון ושומעים אותו בריכוז רב".
אהוד: "אני חושב שכשבאו לו השירים הייתה לו האפשרות לבחור אם לעשות אותם קליטים יותר או קליטים פחות. והוא בחר להיות נאמן לשיר עצמו – כמו לאמת – גם אם היא לא נכנסת לשתיים וחצי דקות. הרי הלחן הוא לא – איך אגיד את זה – הכי מרגש מיידית. אז כשהוא ישב וכתב שיר שהיה לו בלב או בראש או באוויר (כמו שהוא היה אומר: 'שיר נמצא באוויר ומחפש את הפראייר שייכנס דרכו לעולם') הוא היה כותב את האמת של השיר. והאמת של השיר לאו-דווקא מובנת לאדם מיד, והוא לא מתלהב ממנו מיד ומוכר הרבה עותקים. הוא כאילו אמר: אני מחכה לבנאדם בסיבוב. אולי בפעם הראשונה זה לא ידבר אליו, אבל באיזה סיבוב, על איזה חוף, באיזה טיול, פתאום – האמת. האמת לא צריכה עדים, ולא תירוצים. היא שם. מי שרוצה להתחבר אליה מוזמן. האדם הזה כתב כאן משהו, ושר את זה בצורה המסוימת שלו וזה הקדים את זמנו. עכשיו עושה רושם שהגענו אליו, לשירים שהוא כתב. אנחנו מגיעים אליהם ככל שהזמן עובר".

אברך ונער גבעות

ב"עצמאי בשטח", האנתולוגיה שערך מבקר המוסיקה יואב קוטנר, אפשר לעקוב, כרונולוגית, אחרי ההתפתחות הרוחנית של אריאל. נמצאים שם כל שיריו המולחנים, בתוספת ציורים שלו, טקסטים נוספים ותצלומים (חלקם משעשעים; לשיר "נרקומן ציבור" צורפה תמונה של אריאל כשמאחוריו אהוד אולמרט ופוליטיקאים נוספים). המפגש עם המילים ללא הלחנים וההגשה המוכרת מדגיש את האיכות הפואטית של השירים, ומזמין התעמקות בעברית החד פעמית שלו. מעניין שמתוך עשרות הביטויים שטבע אריאל בחר קוטנר דווקא את "עצמאי בשטח" לעטר בו את הספר. למרות שהיו מצלחים ממנו, יש ב"עצמאי בשטח" משהו מדויק מאוד בהתנהלות המאיר-אריאלית.
יש בו, למשל, את האנרכיסטיות המתריסה שהחלה עוד כשהיה "הצנחן המזמר" וגילה פנים שלא כהלכה בשירה של נעמי שמר – "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור". יש בו גם החיבה לעשב המתוק, וגם להיותו אולי היחיד מהברנז'ה הקיבוצית (שלום חנוך ושות') שאהב והעריך מוסיקה מזרחית ("כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי, לצד שיתופי פעולה עם שלמה בר ושלומי שבת).
מהלך עצמאי נוסף היה התקרבותו, שנים לפני הצונאמי הגדול, אל עולם היהדות. הרצועה החותמת את אלבומו "…וגלוי עיניים" (1984), נקראת "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה". בשיר מתבקש אריאל להירגע על ידי כולם ("רצתי לרופא – אמר לי תירגע / רצתי לעורך דין – אמר לי תירגע"), אך דבר לא מרגיע אותו "עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי / ונרגעתי". את השיר הוא מסיים במילים הקסומות והסתומות האלו: "שעשועים אני לפניך / געגועים אני אליך / תעתועים אני עדיך".
הפרקים הללו התרחבו עם השנים והיו כמאמרו: שעשועים מתגעגעים ומתעתעים. הוא התחמק מהגדרה רשמית של תשובה על אף שהגיע לידי מעשה. במכתב לדב אלבוים שפורסם ב'ידיעות אחרונות' כשנתיים לפני מותו הוא כותב:

"אינני חוזר בתשובה. בכל אופן, לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון: מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל – מה אכפת לי. מה שמסדר לך את הראש – מקובל עליי".

הילדים של מאיר אריאל כבר עברו לשלב הבא: אהוד מגודל זקן ופאות, ממוסגר רק בכובע שונה המבדיל אותו מאברכים אחרים; שחר בכיפה לבנה גדולה וציצית המונחת על החולצה, כנער גבעות מבוגר. אנשים, לפעמים קשה להם לראות את זה. הדמיון גדול, כאמור, ומאיר אריאל עם פאות זה לא פשוט לנפש מקיבוץ משמרות. במופע המחווה האחרון לאביהם הם שרו גם משירת הקודש וגררו תגובות מעורבות מהקהל. התגובות האלה מעניינות בעיניי, כי נדמה שהן מפספסות את המהלך שבו מוליך אריאל את עצמו ואת קהל שומעיו. הוא אינו נרתע, והוא מעוניין לבחון הכול מחדש, לרשום בפחם שחור על דף לבן סקיצות קיום, כפי שהדברים באים לדי ביטוי באלבום אחד לפני האחרון שהוציא בחייו.

חתיכת בוץ מתוחכם

באוסף הכפול והפופולרי כל כך של מאיר אריאל ("המיטב", NMC) מופיע רק שיר אחד מ"רישומי פחם" – "שמעתי שאת נמצאת". אין זה מקרה. "רישומי פחם" הוא האלבום המרכב ביותר של אריאל. קודר, עמוק, נבואי, הגותי, תוקפני, מינימליסטי, לא קליט, קשה מאוד לעיכול. "התלבטתי רבות למה להוציא את זה. ורציתי לא להוציא את זה. ושאפתי לא להוציא את זה, אבל ראיתי שאני לא יכול שלא להוציא את זה", אמר אריאל ב-1996 כשיצא האלבום. מה שהתחיל כ"מחזמר ליחיד" בפסטיבל עכו לתיאטרון הפך לאלבום נזירי ואינטימי בהפקת שחר אריאל. שירה וגיטרה (ומעט קלידים ולפעמים גם אקורדיון וצ'לו) – "כאילו אני יושב לפניך בחדר שלך ושר לך את התקליט".
אלבום קונספט על קפיטליזם, תעשייה, אפסות האדם, האלוהים, הארץ. ובעיקר הכול על אודות מאיר אריאל: מקיבוץ משמרות שם חלקת האדמה "בס בבלון" והניגון "הורה נופלת מהרגליים" (שנכתב על פי "הורה משמרות" של חיים חנוך, אביו של שלום חנוך), דרך '1984' של ג'ורג' אורוול, ועד חזון דניאל והאגדתא התלמודית על טיטוס מחריב המקדש. בלי יחסי ציבור, כשהוא נמכר בתחילה רק בחנות אחת בתל אביב, נוצר קהל קטן ומעריץ לאלבום המשונה הזה.
המוסיקאי איל תלמודי עשה צדק גדול בהחלטה לחדש דווקא את השירים הקשים הללו במסגרת "עבודה עברית", ולהוסיף לרישומים צבע חדש. קולו של מאיר אריאל שר את הקטע הארמי מתוך "חיית הברזל" פותח את האלבום' וכעבור כמה שניות נכנס ברי סחרוף וממשיך לשיר את חזון דניאל במאה העשרים; "תקופת המתכת, עידן הברזל" – הגלדיאטור נשאר, הקולוסאום פשוט נהיה כל-עולמי. הגרסה של סחרוף טובה מאוד, ועדיין אינה משתווה לביצוע התיאטרלי, המדויק והמהפנט של שולי רנד לשיר.

עמיר לב מבצע את "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם" בהגשה הקבועה שלו – קול מחוספס מקריא את המלים באדישות – ובעיניי זו גרסה מפוספסת מאוד שמעדיפה את הצורה על חשבון השיר. לעומתו, שלומי שבן עשה גם הוא את השטיק הקבוע – קברט מגובה בפסנתר מכשף – רק שהוא מתאים להפליא בהקשר של השיר "דמוקראסי" שהוא מבצע. שבן והפסנתר מקימים לתחייה את חלום הבעתה של אריאל שבו הדמוקרטיה נראית כבמה המתפלשת בשפכיה. "פעם שרתי את 'דמוקראסי' מול קהל דתי", מספר לי אהוד אריאל, כששאלתי אותו אם הקהל הזדעזע, הוא אמר: "אני הזדעזעתי. אבל זה היה בחנוכה עם היוונים והדמוקרטיה שלהם והרגשתי שאני ממש חייב". שאנן סטרייט (סולן ה"דג נחש") מפתיע בביצוע לא רע בכלל ל"שיר המקצוע", ו"אוי דיוויז'ן" עושים יפה את "סיאוחתו אעפעס #3". מעל כולם עומדת רונה קינן שמפליאה בחידוש סוחף ל"בס בבלון". קינן כמו מפרשת את השיר מחדש ומטעינה אותו באנרגיה גדולה. עוד משתתפים בחידושים: בני בשן ("פה גדול"), נעם ענבר ומאיה דוניץ ("שמעתי שאת נמצאת"), נעם רותם ("שיר התעסוקה") ו"לוס כפרוס" ("זנב הלטאה של שיר המקצוע").

חוץ מהדיסק ישנו גם ספר, 94 עמודים מעמיקים שמציעים (מלבד מילות השירים) מאמרים והערות על האלבום, ועל שירים ספציפיים. פרופ' חביבה פדיה כותבת דברי טעם על מקורות ההשראה של "חיית המתכת" ו"האדם אינו אלא", אהוד בנאי כותב טקסט יפה שנכון לגביו לא פחות משהוא נכון לגבי אריאל. רוביק רוזנטל על השפה האריאלית וגם יואב קוטנר, יהושע סובול, פרופ' נסים קלדרון, פרופ' אביעד קליינברג, רוני סומק, אורי ליפשיץ, פרופ' סמי שלום שטרית ורבים אחרים.

נכנסים לביוגרפיה

האחים אריאל עולים להופיע בבמה הצנועה של "חאן החמור הלבן". אנשים טובים בחמור הלבן. המבנה המקומר והמשופץ נותן אווירה חמה. צפת, אמרנו. הילדים מבצעים יפה את השירים של אבא ומוסיפים להם את הכיוונים שלהם. בסיום "שני מקסיקנים" ("מחלק מוסר השכל") אומר שחר: "היינו יכולים לשיר את זה על יוונים חמודים או שהיינו יכלים לשיר את זה על יהודים, למשל. נגיד שני בתים בשיר. בית ראשון: מי כתב? מה התרחש? כתב אותו שלמה המלך, מה שהיה קורה זה שהייתי לוקח את המשפחה על עגלה, יוצא לשלושה שבעות טרק לירושלים, עוצר בדרך, חברים, מעיינות, מגיע לירושלים, קונה בשר, פוגש את עם ישראל, מקריב קרבנות, עושה קטורת נכנס להזיות".
ואז מה קרה? הלך הבית. מי החריב? נבוכנדצר, בבלים. "זה לא היה בית כל כך מצחיק", אומר אהוד. "אתה יודע, אצל המקסיקנים הוא כמעט נפל והיה מצחיק". אחרי הבית השני וסיומו הדומה מסכמים השניים: "אם הינו שרים את זה על יהודים במקום על מקסיקנים, לא היה להיט. אולי ביום הזיכרון ובתשעה באב".
הם מנגנים את "בלוז כנעני" – שיר ההספד שכתב אהוד בנאי על אביהם. בנאי גייס את האקליפטוס הענק של "ארול", את פרדס חנה-כרכור, את הבלוז ושולחן השבת ויצר שיר געגוע והספד. אקליפטוס ענק. אין דימוי נכון יותר מאקליפטוס ענק. מצד אחד מכאן, ממש מעבר לכביש, ליד כל חורשה של קק"ל, האקליפטוס שייבש את ביצת "בס בבלון" שליד קיבוץ משמרות. וגם, ממש לא מפה, משם, מהמרחבים, מהטבע האחר. מאיר נולד מהאקליפטוס. מפה ומשם.
יש לשירים של מאיר אריאל תכונה משונה: הם נכנסים לך לביוגרפיה. הופכים להיות שיריך, נוף נפשך, המילים שאיתן אתה מנסה להסביר. בסוף כל משפט שאתה אומר יושב מאיר אריאל עם נרגילה, ואתה מבקש לגמול לו טובה. כל שנותר לך זה לשמוע שוב ושוב.

מי קורא בשמנו? לאונרד כהן ואוטובוס הבדידות (מי באש ?)

מי באש? \ לאונרד כהן

(תרגום: קובי מידן)

מי באש?
מי במים?
מי לאור השמש?
מי בחשכת ליל?
מי בבית דין של מטה?
מי בישיבה של מעלה?
מי בפרי
חה החייכנית הזאת?
מי בדעיכה איטית מאד?
מי במעידה קלה?
מי בסמי שינה?
מי בשלטון הלב?
מי במכשיר קהה?
מי במפולת שלג?
מי באבקה נשפכת?
מי בשל בצע כסף?
מי ברעב בלי שובע?
מי בזמן טיפוס?
מי בתוך אוטובוס?
מי ברוב בדידות?
מי בראי ממול?
מי במצוות גבירתו?
מי על חרבו שלו?
מי ייקשר עד מוות?
מי ייכנע לכוח?
ומי, מי קורא בשמנו?

כמעט באדישות, יותר מקריא משר, לאונרד כהן יוצא ממגנצא של ימי הביניים לאוטובוס הבדידות של היהודי המודרני. התחנות אולי השתנו, הנוף כבר סובל פיגומים, אבל השאלה נשארה אותה השאלה.
לאונרד כהן מעט אדיש, אבל ברקע המוזיקה מתגברת, מלאכיות המוות המלוות את גזר הדין עוטפות את החספוס ברוך. יש משהו איום במתיקות-אדישות הזאת, כמו סמי שינה, כמו 'ריקוד המוות לאור הנרות'. שתיים וחצי דקות של דין בגיטרה דומיננטית.

'מי באש?' מופיע באלבום 'New Skin for the Old Ceremony' ('עור חדש לטקס הישן') שהוקלט בתחילת 1974, כמה חודשים אחרי שכהן חזר מישראל. מלחמת יום כיפור הביאה אותו לשיר לפני חייליים במוצבים בסיני. חודשיים הוא הסתובב פה, הטרובדור היהודי הגדול, בתוך ההפגזות והפודרה של המדבר (עם מתי כספי וחברים בלהקת לוויי) והוסיף פיוטים למחזור הימים הנוראים. כשסיים ביקש ללכת ברגל מתל אביב לירושלים כמין אקט גאולה פרטי שהסתיים בעילפון באמצע הדרך. המלחמה השאירה על יצירתו את עקבות הנגמ"ש שלה, ולקראת סוף האלבום מגיע השיר הזה; 'מי באש?' ואתה רואה איך מהמדבר שבפתח הארץ עלה קול סבו הרב ושר: "ונתנה תוקף קדושת היום…".

לאונרד כהן. יהודי עומד ושואל את שאלת הנצח

אהוד בנאי סיפר פעם על הופעה של כהן בירושלים, תחילת שנות השבעים, אחרי שלושה שירים אמר כהן: "כתוב בקבלה שמי שלא יכול לעוף עדיף לו שישאר על הקרקע. אני מפסיק את ההופעה, כספכם יוחזר." אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל את הקביעה הזאת ולבסוף לא נותר אלא לחזור לבמה עם כל הנגנים וזמרות הליווי "ובפנים מתוחות של מי שעומד מול בית דין של מעלה, מבלי לדבר מילה אחת, שר ברצף במשך שעתיים וחצי, שהסתיימו בבכי גדול, שלו, של הנגנים, של זמרות הליווי ושל הקהל כולו".

רצה והנה לאונרד כהן מגיע לארץ בעיצומם של עשרת ימי תשובה. מקום טוב באמצע בין ראש השנה ליום כיפור הוא מקום שמבקש להרהר בו. ומה שנאמר כבר לעייפה – הכסף האוזל שהכריח לארוז את המזוודות, הפלירטוט הבודהיסטי, הפלרטוט בכלל, הקהל הישראלי המסתער על הכרטיסים – דבר מזה לא יכול לקחת את הפשוטה שבתמונות; יהודי עומד ושואל את שאלת הנצח: 'מי קורא בשמנו?'.

(פורסם  במוסף ראש השנה תש"ע של 'מקור ראשון' לקראת בואו של לאונרד כהן לארץ)


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter