Posts Tagged 'אורי רוזנווקס'

ישעיהו ג': על 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם'

הסדרה 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' מצליחה למפות תחנות ורעיונות שהעסיקו את ההוגה מרחביה, אך מעט יותר ביקורת הייתה משלימה את התמונה [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  8.3.2013]

דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות, פרופ' ישעיהו ליבוביץ (מתוך הסדרה)

 "אין כאן שני 'ישים': 'יש חיים' ו'יש מוות'", אומר פרופ' ישעיהו  ליבוביץ (1994־1903) באחד מקטעי הארכיון הרבים המופיעים בסדרה הדוקומנטרית החדשה על אודותיו. "לא", הוא פוסק בטון התקיף המפורסם שלו, "יש 'יש חיים' ויש 'אין חיים'". נקודה.

בתור מישהו ששקוע כמעט עשרים שנה ב"אין חיים", ליבוביץ הוא דווקא "יש חיים" אחד גדול. התרבות הישראלית, שבדרך כלל ממהרת לשכוח את ההוגים והיוצרים שפעלו בה רגע אחרי פטירתם, מלאה בנוכחותו במדיומים שונים, לפעמים כמושא הערצה, לפעמים כמושא ביקורת. כך או כך, הוא לא נעלם, גם לא ממרקע הטלוויזיה, כפי שאפשר לראות עכשיו ב'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם', סדרה מעניינת (אם כי לא נטולת בעיות) בשלושה פרקים שיצרו רינת קליין ואורי רוזנווקס, ומשודרת בערוץ 8 של 'הוט'.

מציאות נדירה

עוד בחייו שימש  ליבוביץ גיבורם של לא מעט סרטים דוקומנטריים. השילוב של דמות מעוררת עניין, יחד עם נכונותה של הדמות הזאת להגיע ולפגוש כל אדם (גם עם מצלמה ביד), יצר כמות עצומה של תיעודים, כמה מהם מומלצים כשלעצמם, כמו הסרט 'ליבוביץ במעלות' בבימויו של יגאל בורשטיין הכולל ויכוח סוער עם הפרופסורים ישראל אלדד ומנחם ברינקר אגב ביקור בעיר הצפונית 
בשנת 1982.

קליין ורוזנווקס (שעומד גם מאחורי הסדרה הנהדרת 'לוד בין ייאוש לתקווה') עושים שימוש נרחב בחומרים התיעודיים הללו ובחומרים ארכיוניים נוספים, לצד עשרות ראיונות עם בני משפחה, חברים, תלמידים, אנשים שהושפעו מתורותיו וגם מעט מתנגדים (מעט מדי, עוד נגיע לזה), ויחד הם יוצרים דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות.

הדבר המרשים ביותר שהסדרה מצליחה להעביר הוא עד כמה נדיר המצב הזה שבו אינטלקטואל ישראלי מתפקד ככתובת עבור מאות אנשים ממגזרים שונים, ששולחים אליו מכתבים, מגיעים אליו הביתה ומערבים אותו בשאלות המהותיות ביותר של חייהם. כמה נדיר הוא אינטלקטואל בעל שיעור קומה שבא לכל מקום שמזמינים אותו, ומייצר עניין רב כל כך ציבורית ותקשורתית. גם במאמץ גדול אני לא מוצא אף דוגמה חיה אחת לכך בישראל 2013.

החלוקה העקרונית לשלושה פרקים – אמונה, אדמה, אדם – כאשר כל אחד מהם פונה אל צד אחד באישיותו והגותו של  ליבוביץ נכונה לא רק טכנית אלא גם תוכנית. בהעדר אסכולה מסודרת, עסקת החבילה הליבוביצ'ית לא נלקחת, בדרך כלל, בשלמותה. למרות הקשרים המהותיים בין התחומים, לכל אחד מהצדדים "סוכני זיכרון" שונים: המעריצים שרואים בו נביא פוליטי לחוד, המעריצים הדתיים לחוד, ומפעל חייו האקדמי בתחומי מדעי הטבע באגף נפרד.

ישעיהו ג'

הפרק הפותח, "אמונה", שואל כמעט לכל אורכו מדוע לא הכתה תורתו של  ליבוביץ שורשים עמוקים בדתיות המודרנית, מקומה הטבעי לכאורה. לא כאן המקום לסקור את תפיסותיו על אודות היהדות (וגם הסדרה עושה זאת רק בראשי פרקים), אך המסקנה המשותפת לכל המראיינים שאינם בני משפחה היא שבמאבקו כנגד מה שתפס כ"עבודה זרה" רוקן  ליבוביץ את הבריכה עד שלא הותיר בה מים כלל. הוא טען שלתפילה הייתה אותה משמעות גם אם ההלכה הייתה מצווה לקרוא שלוש פעמים ביום את מדריך הטלפונים, שהתפילה "כמובן שאיננה פועלת במציאות", ש"א־לוהים זה לא קופת חולים" וש"התורה איננה ספר היסטוריה". הוא מחק כל משמעות אנושית למצוות, להשגחה או לממדים הרגשיים של אהבת ה'. הרב אביה הכהן טוען ביושר כי לו היה  ליבוביץ מצליח לשכנע אותו בצדקת דרכו, הוא כלל לא בטוח שהיה ממשיך להאמין בא־לוהים.

עוד מוזכרות בסדרה אמירותיו הנוקבות בדבר הצורך "לחוקק הלכה לגבי מציאות שההלכה אינה מכירה שהיא קיימת" (ובפרט בענייני נשים והומוסקסואלים), אבל אין בה התייחסות משמעותית למהפך שעבר  ליבוביץ בתחילת שנות החמישים, מתפיסה שדמתה יותר לצידוד ב"מדינת הלכה" אל עבר תפיסתו המפורסמת שדגלה בהפרדת הדת מהמדינה.

הפרק 'אדמה' מתאר יפה כיצד הפך הפרופסור האורתודוקסי מרחביה לסמכות רוחנית עבור חלקים בשמאל הישראלי. היא מציגה את הביקורת העקבית (ומשולחת הרסן לעתים) שהציג ליבוביץ כנגד התנהלותה של מדינת ישראל, עוד מימי תגובתו הייחודית לפעולת קיביה (1953), דרך הקריאה לסגת מיש"ע עם סיום מלחמת ששת הימים (יהודה מלצר מתאר בסדרה כיצד פתח את הטרנזיסטור הקטן בתום הקרבות ושמע אותו קורא "להסתלק!") ועד התגברות הצהרותיו הפוליטיות הפרובוקטיביות בימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה.

השימוש השיטתי במושגים הלקוחים מאוצר המילים והדימויים של השואה (הביטוי "יודו־נאצים" הוא כמובן המפורסם שבהם), וההשוואות התכופות לאירופה 1939, הקפיצו עליו את המיינסטרים הישראלי, והפכו אותו ליקירם של הרדיקלים. רובם ככולם דחו את תפיסתו הדתית, אבל קידשו אותו כמעין נביא שחזה את הדברים עוד ב־67' (אורי אבנרי מכנה אותו בסרט, בשעשוע, 'ישעיהו ג").

 ליבוביץ מצידו דאג להבהיר שלחם ב־48', שאינו פציפיסט, שלא היה חבר ב"ברית שלום" ושמעולם לא היה "הומניסט" (במכתב יפה שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין). "הפלשתינים והשלום", מזכירים אורי אבנרי ודדי צוקר, "לא ממש עניינו אותו". מה שעמד מאחורי התרסותיו היה תפיסתו ביחס לייעודה של מדינת היהודים. לכן, מציע יהודה מלצר, נעלב כל כך ליבוביץ מהתפוצצות פרשת פרס ישראל (1993) שבסופה הודיע כי הוא מוותר על קבלת הפרס. הוא ציפה שיבינו שמאחורי כל האמירות הקשות והפרובוקציות להכעיס (שכנראה גם הסבו לו עונג רב) עומד אינטלקטואל שבאמת ובתמים דואג לארצו.

כמה מהסצנות היפות בסדרה מתארות את הפער המרתק בין איש הציבור לאדם הפרטי, למשל בסוגיית הסרבנות.  ליבוביץ החריף לאורך שנות השמונים והתשעים את קריאתו לסרבנות (ולא הסתיר את התקווה כי דווקא מלחמת אזרחים ישראלית תביא את הפתרון שהוא מבקש), ואף 'ניבא' שמחאה תנועתית בת אלף סרבנים תסיים את השליטה הישראלית ביש"ע. אבל כשנכדו, ד"ר ישי עופרן, מגיע אליו אחרי תקופת שירות ארוכה בעזה, הם מדברים על השירות כמו שסבא ונכד מדברים על קורות חייהם. באמצע השיחה מצלצל הטלפון וליבוביץ עונה ונושא נאום החלטי על חשיבותה של הסרבנות, וכשהוא מסיים את שיחת הטלפון הוא חוזר לדבר ולהתעניין בשירותו של הנכד, כאילו לא אמר דבר.

זהירות יתר

רוזנווקס וקליין יצרו סדרה מעניינת, שמצליחה למפות לא מעט תחנות ורעיונות שהעסיקו את  ליבוביץ ועוטפת אותם בתיווך קולנועי מזמין. השימוש הנרחב בקטעי ארכיון שבהם הוא מופיע הופך אותה לא רק ל"סדרה על ליבוביץ" אלא גם "לסדרה של ליבוביץ", שמביאה אותו בדבריו ובצלמו על המסך, ולא רק כקישוט אילוסטרטיבי כפי שקורה לעתים בסדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. היא אומנם לא מחדשת יותר מדי, אבל מצליחה לגלות צדדים פחות מוכרים וציבוריים מחייו, כמו דמותו כאיש משפחה – בעזרתם של נכדיו הרבים והמוכשרים (ובעלי הדמיון הפיזי הניכר לראש השבט) שמספרים את זיכרונותיהם למצלמה.

אבל למרות כל השבחים המוצדקים, צריך לציין ש'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' היא סדרה זהירה מדי, שקצת מסתנוורת מזעם הנביא המשמש מושאה. היא כמעט לא מנסה לאתגר את הצופה במרואיינים ששוללים את  ליבוביץ (היחיד שעושה את זה בצורה חד משמעית, אם כי בדרכו המתוקה והעדינה, הוא הרב אביה הכהן), ורוב הביקורת נאמרת מתוך מרחב מכריו ותלמידיו. היה נכון לחפש ולמצוא גם כמה מתנגדים מנומקים שיציגו את הכשלים והסתירות שבשיטתו בצורה מעט יותר תקיפה. מה גם שבשל קוצר הזמן נחתכים בדרך כלל דברי הצד השני בוויכוחים הרבים שהוא מנהל, כך שאנו שומעים לבסוף כמעט אך ורק את דעתו של  ליבוביץ, ללא הטיעונים הנגדיים.

זה משונה כי הביקורת עליו, כפי שמזכירים כמה דוברים, הייתה חלק מחומר הבערה שיצר את הגותו ואת אמירותיו. הפולמוס מול מתנגדיו (בכתב, ברדיו או על מרקע הטלוויזיה) היה אחת הקונבנציות החשובות שבהן הוא השתמש. הורדת הווליום שלהם מורידה גם מעוצמת הדיון. אולי זאת המחשבה שהטיעונים כנגדו עלו כבר בעבר, אולי הם אכן קהו ואיבדו את עוזם במהלך השנים, ואולי מדובר באמת באורו המסנוור של  ליבוביץ שהשפיע על היוצרים. כך או כך, נקודת המבט הנגדית, המנומקת, חסרה מאוד בפסיפס שהסדרה מרכיבה.

רחובות זועמים – על "לוד: בין יאוש לתקווה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013]

שניים־עשר קילומטר מתל אביב. ליתר דיוק, "רק שניים־עשר קילומטר מתל אביב" ואתה מגיע לעיר לוד. המשפט הזה נאמר כלאחר יד בכל כתבה שעוסקת בעיר, לעתים בצרוף הביטוי "החצר האחורית", בדרך כלל לצד דימוי אילוסטרציה של תלמידי בית ספר המנסים לחצות נהר ביוב שעולה על גדותיו.

גם ב'לוד – בין יאוש לתקווה', הסדרה הדוקומנטרית המצוינת שיצרו אורי רוזנווקס ואייל בלחסן (שודרה בערוץ 8 של 'הוט'), מקומם של המשפט והדימוי הזה לא נפקד. הוא נאמר בפיהם של גיבורי הסדרה כעובדה נפשית הרבה יותר מעובדה גיאוגרפית; בישראל הפריפריה נמדדת במרחק הלב ולא במרחק הקילומטרים מהמרכז.

גם מאיר ניצן, ראש העיר הזמני וכובש הלב של העיר, פותח כך את כהונתו. "לא ייתכן שבמרחק שניים־עשר קילומטר מתל אביב תימצא עיר בנחיתות שכזאת", הוא אומר בישיבת הפתיחה, "אם תל אביב פורחת, אין סיבה שלוד לא תפרח". אלא שסיבות דווקא יש, והן נפרסות בסדרה אחת אחת. המטרה של ניצן היא להפוך את המשפט הזה על פיו: במקום שיתאר את קרבת הכישלון, הוא אמור להיות סלוגן אפקטיבי שימשוך אל העיר את מה שמכונה בסדרה בשם המכובס "אוכלוסייה חזקה". או במילים המפורשות, נטולות פוליטקלי קורקט: משפחות יהודיות, משכילות, חילוניות, 
אשכנזיות ומבוססות.

מאתיים רכבות ביום

בלוד, אחת הערים העתיקות בעולם, גרים היום 74 אלף תושבים. 73 אחוזים מהם יהודים, 27 אחוזים ערבים. לרוב, כל אחד מהמגזרים גר בשכונות נפרדות והמגעים ביניהם מציגים מערכת יחסים לא פשוטה. העירייה עצמה בקריסה: בחמש עשרה השנים האחרונות כיהנו בעיר שמונה ראשי עיר שונים שלא הצליחו להתמודד עם הבעיות המאמירות. העיר שהרומאים קראו לה "עיר הא־לוהים" הפכה ל"עיר הפשע", כשהייצוא מספר אחד שלה משוווק בכספומטים של סמים בין כותלי הבתים.

אורי רוזנווקס ואייל בלחסן לקחו את הנתונים היבשים האלה ופירקו אותם לסיפורים אישיים, לדמויות שחיות אותם, לגיבורים שמתמודדים עם המציאות. הם צילמו בעיר כשנתיים והגיעו לחדר העריכה עם מאות שעות שהפכו לבסוף לסדרה בת שישה פרקים (כ־50 דקות כל אחת). נקודת הפתיחה היא הגעתו של מאיר ניצן לתפקיד יושב ראש הוועדה הקרואה וראש העיר בפועל מטעם משרד הפנים. ניצן, יהודי בן 78 בתחילת הצילומים, הוא ג'נטלמן מרשים ואפרפר כמעט באותה המידה. איש של עשייה שמחזיק ברקורד מרשים של 25 שנים כראש העיר ראשון לציון. הוא לא חייב שום דבר לאף אחד, והוא לא הולך לגזור כאן שום קופון אישי. בתמרונים רבים נדמה שהוא מצליח, לראשונה, להזיז משהו בעיר.

ההשוואות המיידיות ל'לוד – בין ייאוש לתקווה' נמצאות ב'בריק סיטי' (brick city) הדוקומנטרית, שעקבה אחרי מאמצי השיקום של ראש עיריית ניו ג‘רזי, וב‘הסמויה‘ (The Wire) העלילתית, יצירת המופת של דייוויד סיימון, המתרחשת בעיר בולטימור, מרילנד – כך וכך קילומטרים מוושינגטון די.סי. המירוץ של טומי קרקטי לראשות העיר בעונתה השלישית של הסדרה, והשפעתו על מצב התושבים, מזכירים את המערכות ב‘לוד‘. סצנה מקבילה נמצאת דווקא בעונה הראשונה: כמו מאיר ניצן, כך מפקדי המשטרה ב‘הסמויה‘ מגלים שאולי מדובר במאה ה־21 – אבל בלוד/בולטימור לא שמעו עדיין על מחשבים ואלקטרוניקה. “עירייה צריכה להיות הלב של האדמיניסטרציה“, אומר ניצן. זה לא יעבוד בלי הכלים האלמנטריים. הוא  מבקש להשיג קודם כול את השדרוג המובן מאליו.

לצד ניצן, השכילו רוזנווקס ובלחסן לבחור גיבורי משנה מרתקים שנפתחים ונחשפים מול המצלמות: ראשי חמולת אל־מרבוע וחמולת אבו־גריבה המסוכסכות; מור וג‘ולייט כהן שלא מצליחים לחיות בגלל הסכסוך הזה; השייח‘ יוסף אל־באז, אימאם המסגד הגדול שנואם מלוויה ללוויה; אהרן אטיאס שמוביל את הגרעין התורני בעיר; משפחת ליברמן שמנסה להגיע לכל משפחה יהודית בשכונה; תורג‘מן מפקד המשטרה שמנסה לעשות קצת שקט בבלאגן; פאתן אל־זינאתי, מרכזת התרבות במגזר הערבי שמנסה ליצור אינטגרציה בין העמים ו“מאומצת“ על־ידי ראש העיר; בחורה יהודית ממוצא רוסי שיוצאת עם ערבים תמורת ג‘ינס; ולבסוף גם הסטודנטים שהגיעו לעיר בהנהגתו של איציק שמולי.

כמעט כל אחד מהם מספר סיפור שמתנגש עם מישהו אחר. כמעט כולם מתקשים מאוד לראות שיש גם “אחר“ נוסף, ויש לו, מה לעשות, אי אילו זכויות ורצונות. אטיאס זועם לגלות שחנויות מזון ערביות פתוחות בערב צום ט‘ באב בניגוד לחוק, ולא ממהר לזכור שצום הרמדאן מסתיים ויש גם לא־יהודים שצריכים לאכול (ואף ביקשו רשות חוקית מיוחדת מראש העיר); השייח‘ אל־באז מסית את האנשים נגד המשטרה בלוויות, ולא רואה את ניסיונות המשטרה למנוע את שפיכות הדמים; ומהצד השני – יאיר רביבו, מנכ“ל העירייה (ודמות סימפתית מאוד), מגלה אחרי שנים שברחוב של השייח‘ אל־באז יש “חושך מצרים“ ואין תאורת רחוב בלילה.

והרשימה ממשיכה: פאתן אל־זינאתי מנסה לקדם אינטגרציה שיתופית במתנ“ס, אבל מתקשה למצוא פתרון למכות שחוטפים הילדים של עולי אתיופיה שעליהם אחראי אטיאס; ניצן הורס בנייה ערבית לא חוקית, אבל לא מצליח לארגן אישורי בנייה; אנשי מסיבת החצר שנערכת בבית משפחות האסירים ששוחררו בעסקת שליט במימון התנועה האסלאמית לא מבינים מדוע התושבים היהודים מתעצבנים; והמצעדים, מכל הצדדים, צועדים בלי סוף לכל אירוע.

‘לוד‘ הדוקומנטרית נצפית כמו סדרה עלילתית. היא מותחת ומסקרנת ומקאברית כמו שרק תסריטאי המציאות יכולים להיות: מתווך הסולחות בין החמולות הוא אדם חסר מיתרי קול שמשליט את מרותו בלחישות שיוצאות מכפתור בגרון, דלת ברזל מוצבת בקדמת הקומה האחרונה של משפחת כהן כדי למנוע את ניסיונות ההצתה היום־יומיים של הדירה ממול, ואת כולם חותכות יותר ממאתיים רכבות ביום שקורעות את העיר לגזרים; דימוי מציאותי שהסדרה עושה בו שימוש מתבקש וחכם.

מתוך הסדרה

הכול דיבורים

שניים־עשר קילומטר מלוד, במאהל המחאה בשדרות רושטילד בתל אביב, עומד מאיר ניצן עם מגאפון ומנסה לשכנע את יושבי האוהלים שלוד היא אופציה כדאית שעונה על דרישותיהם. מדי פעם הקהל קוטע אותו, אנשים זורקים את המילים המוכרות "סמים" ו"פשע". ניצן מתחמם. הוא הגיע לזהות מוחלטת עם העיר. כשמישהו אומר משהו רע על לוד זה פועל עליו כאילו קיללו את אחותו. "בלוד יש הרבה פחות פשע מתל אביב", הוא אומר, ולא ממש מצליח לשכנע. גם הוא יודע שאחרי הבחירות ייפסקו ביקורי האח"מים המודאגים (בסדרה ראינו את ראש הממשלה, את השר לביטחון פנים ואת הנשיא). הם באים והולכים, מבטיחים לבקר שוב, מצפים לשיפור.

"איזה שיפור יהיה", שואל ניצן את ראש הממשלה, "אם בלמעלה מ־21 חודשים אני לא מצליח להעביר ולו תוכנית בנייה אחת?". נתניהו מהנהן בהסכמה. אהרונוביץ' מבטיח לשוב לבקר, פרס מדבר על התושבים החמים והנפלאים. האח"מים הם כמו המנחמים בלוויות נרצחי מלחמת החמולות בעיר: המצלמה של עודד קירמה נשארת על האבל, ושורה ארוכה של מנחמים עוברים ושבים מול המצלמה, וכל מה שיש בפיהם אלו מילים.

רוזנווקס ובלחסן (אגב, הסדרה הבאה של רוזנווקס תשודר בקרוב גם היא בערוץ 8, ותעסוק בפרופ' ישעיהו ליבוביץ) מסיימים את 'לוד' בתמונת שלום אופטימית: אל־זינאתי מצליחה לקיים את "שבוע הספר הערבי" במתנ"ס שיקגו ואטיאס מגיע לראות את הילדים הערבים המחייכים. אבל החודש האחרון שאחרי שידור הסדרה לא היטיב עם העיר: דו"ח קשה של מבקר המדינה על התנהלות העירייה ודיווחים על הפגנות ערביי לוד נגד פעילות הגרעין התורני הזכירו שלוד היא בקבוק מולוטוב שרק מחכה להיזרק


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter