Posts Tagged 'אורן צור'

כל אחד והניגון שלו

מנגנים ויז'ניץ – חילק פרנק ונאור כרמי

דלתי תשובה – נדב בכר ואורן צור

עתיקא קדישא – יצחק מאיר וחברים

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 30/12/2011)

ניגונים מסתובבים בעולם. כמו סיפורים שלפעמים מיוחסים לבעל שם טוב ולפעמים לבודהא, מפתיע לגלות לאן מתגלגלות מנגינות. בפעם הראשונה שבה שמעתי מאות חסידים מתוועדים לצלילי הניגון שהכרתי כפתיחה של הסרט "ספרות זולה", חשבתי שאפילו הבמאי, קוונטין טרנטינו, לא יכול לעשות סצנה טובה יותר. רק אחר כך גיליתי שהניגון הזה מסתובב בחצרות חסידיות כבר עשרות שנים כחלק מניגוני מירון, לשם הוא הגיע (לפי רוב העדויות) מגבול יוון-תורכיה. כך מנגינה שהתחילה במועדוני הלילה של המזרח התיכון נחתה על שולחנות התוועדות החסידים, ולבסוף הגיעה גם לסרט המייצג של שנות התשעים. כל אחד והניגון שלו.

חיליק פרנק ונאור כרמי הוציאו עכשיו את הדיסק "מנגנים ויז'ניץ". אם הוא נשמע לכם כמו פסקול לאחד הסרטים הצועניים של אמיר קוסטוריצה – אתם לא טועים. לרוב אלו אותן המנגינות באותם הכלים. חלקם מופיעים גם באלבומים של להקות ישראליות-בלקניות כמו 'מארש דודנדורמה' או 'בום פאם', מיעוטם נוצרו במיוחד בבית המדרש של החסידות, אבל כולם מנוגנים בויז'ניץ כחלק מעבודת ה'.

מספרים שהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ היה מחפש בדרכים ניגונים צועניים, מאזין לשירי השיכורים בבית המרזח, שומע בקשב רב את מנגינת קבצני הרחוב. אחר כך הוא הביא את הצלילים הללו אל שולחן השבת והמועדים שלו. את הפסוק "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה", פירש הרבי כך: "'זמרת הארץ' – הרי אלו שירי הגויים, עמי הארץ. 'כליכם' – הרי זו שבת קודש, ו'מנחה לאיש' – הרי היא מתנה לבורא עולם".

בתחקיר שערך נאורכרמי לקראת הפרויקט הוא מצא כמאתיים ניגונים שמוצאם צועני, במישרין ובעקיפין. התוצאה של המפגש החדש – כמו המפגש הקודם באירופה – מרתקת. כרמי (קונטרבס) ופרנק (קלרינט) צירפו את משפחת קרוייטר (משפחת נגנים יהודית יוצאת מולדביה) שמוסיפה כינור ואקורדיון, ואת אילן קצ'קה על תופים וכלי הקשה. כולם התכנסו לאלבום שהוקלט בהופעה חיה ב'בית אבי חי' בירושלים, ושהאנרגיות שלו עוברות היטב למאזין הביתי. הם נעים בין מצבי רוח שונים, שמחה ותוגה, ניגונים רומניים וניגונים לחגים. בכולם בולט השילוב המתבקש כל כך בין כליזמרים ומוזיקה בלקנית. הביצוע הטוב ביותר בעיניי הוא דווקא חסידי כמעט לגמרי, 'ניגון הקפות' של ההקפה השישית המכוון כנגד ספירת היסוד וממריא לגבהים.

במובן הרחב צריך להכיר בתרומתם של פרנק וכרמי על ההרכבים השונים (כמו 'הלב והמעיין') לרנסנס שמתחולל במוזיקה החסידית האמיתית. אחרי שנים של חצוצרות פומפוזיות ולחנים מתקתקים שנשמעו כמו הגרסה המגוירת של הארוויזיון, נתנו השניים באלבומיהם מקום לניגונים כמו שהם מנוגנים בחצרות החסידות.  אין מה לחשוש: הארוויזיון לא נגמר, דפדוף מהיר במודעות העיתון שאתם מחזיקים בו כעת יזמין אתכם לחזות בו בקיסרה או בבנייני האומה. פרנק אולי לא יגיע בקרוב לקיסריה, אבל בקצב האלבומים שהוא מוציא הוא מתחיל להקיף ולמפות את עולם הניגונים.

חיליק פרנק הוא גם אחד מהאורחים באלבום המפתיע "דלתי תשובה" של נדב בכר ואורן צור, שמתרכז ברובו סביב ניגונים ממסורת חב"ד. השניים, שהתחברו מוזיקלית עוד בגלגולם הקודם נטול הזקן, פותחים בלחן היפה ביותר לפיוטו של האר"י "בני היכלא". יש שמייחסים את הלחן לאדמו"ר הזקן מחב"ד ויש לר' הלל מפאריטש – אחד מחשובי חסידי חב"ד בדורות הראשונים. כך או כך מדובר בביצוע מדויק ופשוט שמצליח לתפוס את הזמן החמקמק בין השמשות, רגע לפני ששארית השבת מתפוגגת לה בסעודה השלישית. מנחם קפלן מתארח כזמר טבעי ב"בני היכלא", עם ניואנסים והגשה נכונים. דווקא בשיר השני שבו הוא מתארח – "עזרני אל חי"  – הוא נשמע זר ואבוד בלחן המרוקאי למילים של ר' רפאל ענתבי מפייטני חלבּ.

עוד שידוך שעשו בכר וצור, בין ארז לב ארי לשיר "קול ביער", עולה יפה מאוד. השיר, המיוחס לסבא משפולי, מתלמידי הבעש"ט, נכנס בעיקר למחזור הניגונים של חב"ד. מעניין להשוות את הגרסה הזאת לביצוע של מתיסיהו (שלא מפסיק לעשות כותרות בזמן האחרון) לניגון שנקרא אצלו Father in the Forest (מתוך האלבום Shake Off" the Dust… Arise" 2004). בעוד מתיסיהו יצר שיר רגאיי רקיד ביידיש, בכר וצור בוחרים לשיר בשפת הקודש (השיר נכתב בשתי השפות וגם באוקראינית). הם שומרים על אלמנט ההשתפכות הרעיוני, ולב ארי מטעים נכון כל כך את הדיאלוג בין האב שמבקש מבניו לבוא לביתו "כי לא אוכל לשבת יחידי" ובין הבנים הקוראים "אבינו, אבינו, איך נלך? השומר עומד בשער המלך".

בעיניי, האלבום הזה מציב את בכר וצור במקומם הטבעי. האפיזודה המשונה של להקת "א גרויסע מציאה" שבה היו שותפים השניים, מין ניסיון ליצור 'שוטי הנבואה'/'הדג נחש' בעל ארומה יהודית-דתית, היה אומנם דיסק מעניין מבחינה מוסיקלית אבל מביך ברמה הטקסטואלית. ב'דלתי תשובה' צור מזכיר שוב שהוא אחד הכנרים הגדולים בארץ, בכר מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, והטיפול של השניים בניגונים מרשים במיוחד.

גם באלבום השלישי, 'עתיקא קדישא', מתארחים רבים. יצחק מאיר פותח את השולחן המשפחתי לפני אבי בניון, אייל שילוח, יוסי גיל, צביקי רובין ושלמה אברמסון. זהו האלבום השני של מאיר, שממשיך את הקונספט שזכה להצלחה גדולה באלבום "נשמות חדשות". קל להבין את הפופולריות הזאת: 'עתיקא קדישא' הוא כנראה הקומוניקטיבי באלבומים שנסקרים כאן. לרוב נצמדים מאיר והמעבד ערן קליין ללחן המוכר ולעיבוד הפשוט. גם החוברת המלווה והבהירה מסייעת להבנת הנשמע. עשרים ושלוש רצועות יש באלבום הכפול: אחד מוקדש לזמירות בית הכנסת, והשני אל ניגונים משולחן השבת. השולחן של מאיר אוסף לתוכו מגוון רב מאוד. ניגונים ממסורות ברסלב, באבוב, חב"ד ור' שלמה קרליבך, יושבים יחד עם לחנים מישיבות 'מתנגדים' ועם לחנים חדשים.

'צליל ביקורתי' של השבוע

מסע באלול  

(ביקורות קצרות על אלבומים, התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏06.09.12)

מסע בשיר השירים / תבור בן דוד ונבות בן ברק

 תבור בן דור ונבות בן ברק אמנם לא מגיעים מהעולם הדתי, אבל אלבום הבכורה שלהם "מסע בשיר השירים" משתמש בקונבנציות שמוכרות מגל האלבומים הפשוטים שצמח במוזיקה הדתית בחמש עשרה השנים האחרונות.

במין מרד התבגרות מאוחר ניסו אמנים צעירים להשתחרר מהמוזיקה הדתית הפופולרית רבת הרהב (שמקובל לקרוא לה, משום מה, "מוזיקה חסידית" על אף שאין הרבה בינה לבין החסידות) על חצוצרותיה, תזמורותיה וחזניה בחליפות שלושת החלקים.

הצעירים יצרו אלבומים אחרים, המושפעים ממוסיקת ניו־אייג', מעבודה עם בעלי תשובה ומר' שלמה קרליבך. לפעמים צורפה גם אידיאולוגיה רחבה יותר, שבקשה לשוב למקורות הפשוטים ותרגמה את עצמה למהלכים מוזיקליים. האלבומים הופקו בפשטות, עם מעט כלים, בעיבודים מינימליים, וכללו לרוב פסוקים מולחנים ופיוטים (האלבומים הראשונים של סיני תור וירמיהו, למשל), בדרך כלל במבטא ישראלי לגמרי.

מהבחינה הזאת, "מסע בשיר השירים" הוא יצירה נוספת שהולכת על הז'אנר של חולצת פשתן לבנה. אומנם ההשפעה המרכזית שלה היא פחות דתית ויותר מגיעה מהמזרח, אבל היא עובדת באותן דרכים. מהבחירה להשתמש ב'שיר השירים' – חומר גלם טבעי למוזיקה שאכן חוזרת כטקסט ברבים מהאלבומים בז'אנר, דרך שימוש  במעט כלים ועד ציור העטיפה של הדר סגל – לוטוס שיש בו כל העולם.

כמו השתוקקותה של הרעיה במגילה לבית משותף באמצע היער, כזה שקורותיו ארזים ורהיטיו ברושים, כך גם המוזיקה במסע; פשוטה, אורגנית, לא מתחכמת או מתאמצת בשום צורה. נבות בן ברק הלחין בכישרון את עשר הרצועות שבאלבום והוא גם שר ומנגן בגיטרה, תבור בן דור מלווה בסיטאר והם מתגברים לעתים בשחר קאופמן (בס) וגבריאל איזנמן (כלי הקשה). הרצועות דומות זו לזו בצליל המדיטטיבי והנקי מאוד ומזמינות אותך לתפוס מקום סביב המדורה או בדרך לחתונה במעיין.

אות לאות / יוני גנוט

 בצד השני, אלבום הסולו הראשון של יוני גנוט, "אות לאות", הוא חולצה צבעונית מלייקרה. פיוטים, חומרים מקוריים, הרבה אורחים ומגוון סגנונות יוצרים אוסף אקלקטי ומרשים אך גם חסר צליל מגובש. גנוט, המוכר כסולן להקת "בין השמשות", והמפיק המוזיקלי אסף (אסי) איילון לא חסכו באמצעים; הרבה כלים בעיבודים מלאים עם לא מעט קריצות של מודעות מוזיקלית. רוב הזמן זה עובד טוב (למשל "לקראתך") אבל לפעמים זה מעט מנופח ("וידע כל פעול").

גנוט כתב בעצמו ארבעה שירים שיש בהם חן ובעיקר צירף הרבה אורחים לפיוטים ושירים מהמקורות: דניאל סולומון מתלבש יפה מאוד ב"על הר גבוה", שי גבסו קצת פחות ב"וידע כל פעול" (אני מאוד אוהב את גבסו, שלא מוערך מספיק לדעתי, אבל הוא קצת נאבד בשיר), אריק סיני מפתיע ב"אל אדון", יואב גנוט שותף ב"בואי בשלום" ואהוד בנאי מצטרף ל"ברון יחד" – ושובר כאן איזה שיא כשהוא מקליט בפעם השלישית את הפיוט "אודה לא־ל" של ר' שמעיה קוסון בשלושה לחנים שונים.

שיתוף הפעולה המעניין ביותר קורה עם ארז לב ארי ב"עוקד הנעקד והמזבח". לב ארי נותן איזון ווקאלי מעניין וגנוט מצדו הצליח לכתוב לחן חדש ומוצלח שיש בעיבוד שלו מן המערבון והמתח. כך אולי קשה יותר לשיר אותו לפני התקיעות אבל מרענן מאוד לפגוש לחן ששובר את המונוטוניות שאליה הולכים רוב רובם של הלחנים המוכרים למילים של ר' יהודה בן שמואל עבאס. עוד בגזרת הפיוטים: "יה ריבון" בהקלטה משוחררת מתוך מלווה מלכה וב"בצאת ישראל" אביבי במיוחד. האלבום נחתם בגרסה חדשה ואקוסטית לשיר "יש שם בלב" מאלבום הבכורה של "בין השמשות" כמין סגירת מעגל של גנוט, שעבר מאז כברת דרך ועדיין מסביב יש סופה גדולה.

 שלום עליכם / משפחת ולדמן

 האלבום הראשון של משפחת ולדמן, "שלום עליכם", נולד כמו אלבומים משפחתיים אחרים סביב שולחן השבת. גילוי נאות: יצא לי לשבת לא פעם סביב שולחן השבת הזה, משתאה ומשתתף בארבע שעות ממוצעות של אוכל, שירה, תורה והרבה הרבה יין טוב.

חידושם העיקרי הוא בהנגשת השירים לקהל שלאו דווקא עשוי להכיר אותם משולחן השבת. יש באלבום תרגום מוזיקלי יפה שהפיק יהודה כ"ץ (מלהקת "רבע לשבע") לדינמיקה ההרמונית שנוצרת בשילוב הקולות של ארבעת האחים לבית ולדמן. הם מבצעים לחנים מוכרים לפיוטים כמו "מעין עולם הבא" בנוסח ברסלב או "שלום עליכם" בלחן של הרב יצחק גינזבורג, אבל רוב השירים הם לחנים מקוריים של בני המשפחה לשירי שבת וגם כמה ניגונים מקוריים.

יש רגעים פרטיים מרגשים כמו הביצוע החזני שמוביל האבא, צבי ולדמן, ל"ריבון כל העולמים", ויש רגעים מעט תמוהים כמו הניסיון האוריינטלי ב"לכה דודי", ויש הרבה מנגינות שרק מחכות שייקחו אותן החוצה  – כמו ב"מים רבים" ו"ניגון יער רמות" – שהתגלגלו להם בעולם משוחרר, ועוד כמה שנים בסעודת ערב שבת משפחתית.

וגם: ארבע ביקורות קצרות על האלבומים החדשים של 'הלב ומעיין' (ואביתר בנאי), 'אה גרויסע מציאה', עמיר בניון ו'גן רוה'

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏26/11/2010)

שירה חדשה / הלב והמעיין

לפני כמה חודשים, אחרי המופע המשותף הראשון של אביתר בנאי ורביעיית 'הלב והמעיין' (חיליק פרנק, נאור כרמי, אורן צור ואריאל אלאייב), נכתבה כאן רשימה ארוכה על השילוב המעניין הזה. ההופעה הייתה מעולה, ודובר שם על שיתוף פעולה עתידי בדיסק שהיה אז בהקלטות. אני חשבתי שהשילוב הזה יכול במיטבו לעלות גבוה מאוד, אך גם עלול להיות מסרס; במיוחד מהצד של בנאי.
לאחרונה יצא האלבום 'שירה חדשה' – האלבום השני של הרביעייה – ובו מתארח, כמובטח, אביתר בנאי לשני שירים. הראשון הוא 'קרב יום' המוכר מסדר פסח והשני הוא 'יונה מצאה בו מנוח' למילים של רבי יהודה הלוי. 'קרב יום' הוא דוגמה לשילוב מוצלח ביותר: הקול וההגשה של בנאי מלווים את הניגון שמיוחס לבעש"ט, ומעניקים נפח לנגינה המקצועית ומלאת הרגש של החבורה. הקלרינט של פרנק כמו ממשיך את המילים בין הבתים, ובנאי לא זר לשיר. בשמיעה נטולת הקשר אפשר לטעות בו שהוא שיר מהחומר הפרטי של בנאי, ואין בעיניי מחמאה גדולה מזו.
בשאר האלבום (כמו גם בקודמו) נמצאים בעיקר ניגונים שקשורים למסורת ברסלב, מוגשים בנעימות ומלווים בחוברת הסברים מפורטת. הנקודות החלשות באלבום הן דווקא הניגונים השמחים יותר. בניגוד להופעות שבהן הקצב והאנרגיה עוברים אל המאזין בקלות, באלבום הם לא מצליחים לפרוץ את המחסום ונשארים מעט מפוספסים. ועדיין מדובר באחד האלבומים הטובים שיצאו בזמן האחרון, העומד בצפיות ומצליח לגעת במקומות הנכונים.

התנועה לשחרור המיתר / אה גרויסע מציאה

על אף שהם חולקים את אותו הכנר (אורן צור), 'אה גרויסע מציאה' נמצאת בקצה השני של סקאלת המוזיקה היהודית. מדובר בהרכב בן שישה נגנים, שעל אף הדתיות הגמורה של השירים שהם יוצרים מגיעים ממצבים רליגיוזיים שונים. החבורה רצה ביחד כבר כמה שנים, ולאחרונה הוציאה ב-NMC את אלבומה השני – 'התנועה לשחרור המיתר'. אלבום שהשאיר אותי בעיקר מבולבל.
מוסיקאלית, מדובר באלבום מצוין; גרוב מהוקצע, מרקיד, נעים מאוד לשמיעה. יותר מהכול מזכיר את האלבומים של 'שוטי הנבואה' וגם קצת 'שבק"ס' וה'דג נחש' (משם הגיע גם דודוש קלמס שעזר בהפקת חלק מהשירים). השאלה הגדולה היא איך אתם עם הטקסטים. רוצה לומר: יש כאלה שזריקת ספירות ועולמות אבי"ע לצד ז'רגון ישראלי-סטלני מביא אותם להתעלות הנפש. יש כאלה שמובכים משהו משורה כמו "השם אדנות זה במלכות/ תמשוך ת'חוט" ('הפסיכולוג מספר 1') או "ל"ב נתיבות חכמה/ זה נשמע מעניין וזה רק פתיח" ('ל"ב נתיבות חכמה'). לפעמים זה עובד (למשל ב'סור מרע עשה טוב'), אבל לעתים זה נשמע – טקסטואלית – כמו 'פיזמונסניף' שיצא משליטה.
השיר 'רבי נחמן' הוא דוגמה טובה: מדובר בהומרסקה משעשעת באופן עקרוני העוסקת בנסיעה לאומן, המנגינה היא מקצב רגאי מוכר שדומה ל'גידמאק' של 'התקווה 6', אך אני חושש שגורלו יהיה זהה לאותו שיר-הלצה על האוליגרך: בדיחה מחויכת שאומנם תישלף אחרי כמה בקבוקי ערק אבל כנראה שלא תתפתח ליותר מזה. ואולי הם באמת לא רוצים יותר מזה, וזה בדיוק מה שמבלבל. האם זה רק 'אלבום חבר'ה' שנהנו להקליט, לעשות שמח ולשחרר ביחד את המיתרים מכבדותם, או שמא מסתתר כאן משהו רציני יותר, כמו שנדמה ברצועה האחרונה והיפה של האלבום 'י"ד כסלו"? גם אחרי כמה האזנות לא מתגבשת תשובה ברורה.

לדעת הכל / עמיר בניון

אמן נוסף שאנחנו חוזרים אליו שוב הוא עמיר בניון. האמת היא שלא יבש הדיו מאז הפעם האחרונה שנכתב כאן על 'האלבום החדש של עמיר בניון', והנה שוב. תריסר שירים מתכנסים להם ב'לדעת הכל', אלבום שנמכר בינתיים בעיקר באתר של 'נבל עשור' (ובמהדורה מוגבלת בחנויות). גם הפעם הקול הבלתי נתפס של בניון ממשיך לעשות שמות במאזין. המנגינות מגיעות ממקומות שונים: טרנס ערבי ('אדם'), אלקטרוני ('חזון יחזקאל'), רצועה כמעט ווקאלית בלבד ('ילד') ובלדות מזרחיות. לטקסטים היפים של 'כמה סתיו' ו'בניתי' שודכו לחנים עדינים ומרגשים, מעובדים נפלא, שהופכים לרצועות נוגעות שאפשר לשמוע שוב ושוב.
הרבה נושאים נידונים באלבום הזה: א-לוהים, האדם, תורה, נפש, אהבה, שקרים ואמת. ובכל זאת בניון מקפיד לקרוץ מדי פעם, כמו בשיר הנושא 'לדעת הכל': 'איזה כיף לדעת הכל/ לרוץ בין הטיפות מבלי ליפול/ מבלי להירטב אפילו/לדעת הכל/ עיוור שהלפיד שבידו/ צועק הצילו אותי' – שר בניון יחד עם לחן סוחף את המילים הספק ציניות ספק רציניות.
בסך הכול אלבום יפה. ובכל זאת, בעולם המוסיקה יש כללים לא כתובים, מין סוד רצוא ושוב: אמן צריך לתת לקהל שלו להתגעגע, לשמור על מינון חשיפה מבוקר, להעלות מים נוקבים מהמאזינים. עמיר בניון כמו עמיר בניון לא משחק לפי הכללים. אבל אני לא בטוח שבמקרה הזה ההחלטה עובדת לטובתו. ב'לדעת הכל' יש פחות מדי שירים טובים, ושירים אחרים שנדמה שיכלו להיות טובים יותר לא בושלו מספיק ('אדם', 'הכי גבוה'). באחד הראיונות סביב השקת האלבום הצהיר בניון שיש לו עוד כמה אלבומים שמוכנים לצאת מיד. אני אישית רוצה קצת להתגעגע, ושבניון ידייק יותר את השירים שהוא מוציא, שיתבשל בהם, ורק אז ייתן לנו לשמוע ולהתענג.

גן רוה / אלול

אלבומו הראשון של זיו רוה, מוזיקאי ור"מ במכון מאיר, הוא אלבום אישי מאוד, נקי מיומרות וממניירות, שבא לספר סיפור שאפשר לקרוא לו בגדול 'סיפור של תשובה'. הסאונד שנבחר ללוות את הסיפור הוא שאנטי רוק עם ארומה מזרחית קלה – הסטנדרט הכמעט קבוע בזאנ'ר – והקול של רוה יושב לא רע על האוזן. אין כאן חידוש גדול, אלבומים כאלה יצאו וימשיכו לצאת, בדרך כלל בהוצאות עצמאיות. לזכותו של רוה עומדת עדינות הצליל וההגשה שמצילות אותו ממלכודת המיסיונריות שמאפיינת לעתים אלבומים מהסוג הזה. מלבדו מנגנים גם המתופף יוסף לוי ('התזמורת העממית') והכנרית (המעולה) רחל צור. על ההפקה המוסיקאלית הופקד המוסיקאי יהודה אשש ('אתניקה').


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter