התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (06/08/2010 כ"ו/אב/תש"ע)
יונסי "Go", הר געש וולקני המכוסה בשכבת קרח.
בלילות, כשהחום בשפלה הופך לבלתי נסבל, אני מדליק מזגן בחדר וצולל אל אי נורדי קפוא. כל החושים שלי פתוחים, תרים אחרי אנשים שעושים מהמוזיקה אש. כל טמפרטורה שיורדת מקרבת אותי יותר. צאצאי ויקינגים יודעי נגן ממלמלים בשפה זרה שאני לא מכיר, אבל מבין היטב, לוקחים קשת וצ'לו ופורטים בעזרתה על גיטרה, ממיסים קרחונים בתיפוף מהיר.
בבוקר אני מתעורר עטוף בפוך, לידי ספר טלפונים איסלנדי ומפת תיירים משומשת. אני יוצא לסקור את האי. איסלנד היא מין מקום שבימים שבהם לא נפלט ממנה ענן אפר היא נראית כגלויה אקזוטית; כתבה קצרה על גייזרים ותמונות של מזחי דייגים פסטורליים ב'נשיונל גיאוגרפיק'. אבל קצת כמו מקרה שדרות הישראלי, באי המבודד הזה על 320,000 תושביו צומחים כמה מהכישרונות המוזיקליים המעניינים ביותר שפועלים היום במוזיקה העולמית: ביורק (Bjork) – כנראה המטרוניתא הכי אקסצנטרית ומתוחכמת בכיתה – להקת האוונגרד 'מום' (múm), אמיליאנה טוריני (Emiliana Torrini) בתפקיד הילדה היפה , ומעל כולם כוכב הצפון הזוהר; 'סיגר רוס' (Sigur Rós) עם הסולן ומנהיג ההרכב יון ת'ור בירגינסון המכונה יונסי ("Jónsi").
אם טשרנחובסקי צדק והאדם באמת אינו אלא תבנית נוף מולדתו, אולי כדאי לתאר אותם כך: 'סיגור רוס' הם הר געש וולקני המכוסה בשכבת קרח דק שרק מחכה לרגע שבו יתפוצץ ויפזר לבה רותחת ומבעבעת על פני השלג הקר של העולם. או אולי: ענן אפר נזיל שנחצב מהמקום שבו הכול רתח ומתפרס עכשיו על פני רדיוס נפשי בלתי נתפס.
אבל בעצם, הם משום-מקום; חלק גדול מהשירים הם ב'הופלנדית' (שפת ג'יבריש המתבססת על איסלנדית שהומצאה על ידי ההרכב), חלק אחר אינסטרומנטלי. אתה לא מבין הרבה, אבל זה כל הקסם. קצת כמו ספרים של יואל הופמן או שירים של פאול צלאן. יש בהם משהו מהאלמותיות של האמנות בטהרתה; כמו לראות תמונה יפה ומסתורית ולדעת שככה נראה יופי. ככה בדיוק.
אז מה הם בעצם מנגנים? אני לא בטוח שאפשר להגדיר. לפעמים זה נשמע כמו מוזיקת העתיד, פסקול מטורף לסרט מדע בדיוני אפל, לפעמים כמו הדבר העתיק ביותר שהוקלט אי פעם על גבי מכשירים אלקטרוניים. לפעמים זו ערגת האיילה אחרי שהכיש אותה הנחש, רגע לפני שהמים מרווים את העולם. אם תלחצו אותי לקיר אצטט לכם מויקיפדיה: "פוסט רוק בשילוב אלמנטים קלאסיים, אקספרימנטליים ומינימליסטיים", הם עצמם טוענים שהם עושים "מוזיקה ללוויתנים". או במילים אחרות; לכו לשמוע את זה, אחרת לא תבינו לעולם.
מאז הקמתה ב-1994 עד היום שחררה 'סיגר רוס' חמישה אלבומי אולפן ועוד ארסנל שלם של אלבומי בוטלג, הופעות ורמיקסים (למי שרוצה לטעום מעט מומלץ להתחיל בערוץ ה- YouTubeשל 'סיגר רוס' . רוב השירים מלווים בקליפים שהם למעשה עבודות וידאו-ארט יפות ופיוטיות). לאחרונה הפסיק ההרכב את פעילותו המשותפת, ויונסי הוציא את 'Go' – אלבום סולו ראשון (קדם לו פרויקט משותף עם בן זוגו בשם Jonsi & Alex – Riceboy sleeps) וקומוניקטיבי מעט יותר מהאלבומים הרגילים של להקת האם.
יונסי שר הפעם באנגלית, בערך. כלומר, הוא לא שר ברור כל כך, אבל זה לא משנה. במובן מסוים מדובר באלבום מפתיע. זה לא החומר הרגיל של 'סיגר רוס'. אם אלבומים היו עונות אפשר היה להגיד שזה אלבום האביב של יונסי, אחרי שנים של סתיו וחורף מלנכוליים ומיסטיים. כבר מהשיר הפותח Go do פורצים מקצבים קליטים, עתידניים, מלווים בהרמוניה. מין שיר פופ עם טוויסט. המגמה הזאת נמשכת גם בשיר השני Animal Arithmetic.
אבל אז מגיע Tornado ומתחילה הסופה. שמיים מתקדרים ומתפוצצים ללא הכרה. הקול הגבוה והדרמטי של יונסי, קול הפלסֶט המטורף הזה, מטלטל את המערכת. ומשם Boy Lilikoi הוא כבר כניסה לעולם אלקטרוני, מלא צבעים שמתפוצצים לך באוזן וגורמים לך לרצון עז לקום ולרקוד, מין פנטזיה נאיבית ומשונה. בהמשך ניפגש עם קטעי תיפוף ודאנס, ורגע לפני הסוף יופיע Grow till tall, חלום שמופרע בריצודים עצורים, תפילה שמשתבשת במחשבות זרות. יופי כואב. הרצועה החותמת Heniglas היא ה'סיגרוסית' מכולם, צ'לו מתעדן לאיטו מגב ההר, אור קלוש לפנות ערב. מחזה שתם.
למרות שאני נורא מתאמץ, כשאני כותב על 'סיגר רוס' המילים יוצאות כמו ביקורת של טעימות יין או קטלוגים של תערוכת אמנות מודרנית. אבל אל תתנו לזה להטעות, זה באמת עובד. האלבום החדש של יונסי הוא סיבה טובה להצטרף לסירה שנעה בין הקרחונים.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות