Posts Tagged 'דודו טסה'

רחוב העצב החד סטרי – דודו טסה ושלום גד

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 20/7/2012)

דודו טסה, 'סחרחורת'

זה הזמן של דודו טסה. מי שנמכר בגיל בר מצווה כנער פלא משכונת התקווה ("אוהב את השירים", 1990) נמצא היום בעשור הרביעי של חייו במרכזו של רוק המיינסטרים הישראלי. שנה אחרי יצירת המופת בערבית משירי סבו ואחיו (דאוד וסאלח אל כוויתי, "דודו טסה והכוויתים", 2011), הוא חובק עכשיו אלבום תשיעי בשם "סחרחורת", ומתייצב במקום החמים שבו כולם מוחאים לך כפיים.

טסה, צריך להזכיר, הרוויח כל מחיאת כף ביושר. מי שעוקב אחרי הקריירה שלו יכול לשמוע את ההתקדמות מאלבום לאלבום. יש לטסה הצליל המיוחד שלו (רוק עם נגיעות מזרחיות), ההגשה שלו (ישירה, פשוטה, נעימה), הנושאים הקבועים שלו (יחסים, ייסורי האהבה, שוטטות של עיר), ומין תחושה כללית של חומרים מלנכוליים מעט מלווים בנגינה שמחה ומתפרצת, סוג של סגנון.

שיר הפתיחה, "לא מרגיש טוב", הוא דוגמה טובה לסגנון הזה: שיר פשוט שנפתח בשקט, תוגה זוגית ("אוהב שאת בוכה, אני חזק את חלשה, מוכר ואת קונה"), אחר כך תופים, גיטרה מסתלסלת, זמרת מלווה במרחק, נחמה פורתא ("יש עוד אור בינינו, רק בקרוב, יש עוד אור") – יחד עם העיבוד הלא מתחכם מדובר בכניסה ישירה לפלייליסט ולאזור המטריד במוח שנתקע על פזמון בלי שום שליטה.

טסה יצר את האלבום הזה (ביחד עם שותפו הכמעט קבוע ניר מימון) בפרץ של שלושה חודשים. זה אלבום קצר במיוחד; תשעה שירים, שלושים ושלוש דקות של סחרחורת מוזיקלית ששומרת בסך הכול על אחידות, למעט השירים "ביום שבגין מת" (עוד מעט נגיע אליו) ו"ערב שבת"; שיר אהבה רך וקצר שסוגר את האלבום.

טסה תמיד היה טוב בבחירה וכתיבה של טקסטים, ובאלבום הזה הוא שידרג את עצמו בשיתופי פעולה עם עמיר לב ("כמעט", "נגן לי"), גלעד כהנא ("צריך") והמשורר המוכשר אלי אליהו – שזאת גם הזדמנות להמליץ על ספר השירים האחרון והנפלא שלו "עיר ובהלות" – ששותף לכתיבת מילות הלהיטים "יש בינינו בית", "עם חלומות כאלה". את המילים לשיר הנושא לקח טסה מאלכסנדר פן, גדול המשוטטים התל אביבים ברחוב העצב החד סטרי. הטקסט נשמע טרי ומדויק בקולו של טסה, בשיר שנע בין דקלום לקינה ומלווה בקאנון מטפטף של אמיר אלייב.

כולם אוהבים עכשיו את דודו טסה; הרדיו משמיע, ההופעות מלאות, הביקורות מפרגנות והקהל קונה. "סחרחורת" הוא באמת אלבום טוב מאוד, ובכל זאת, אני מרגיש שטסה יכול לתת יותר. שיר אחד באלבום, שונה מכולם, חושף את האפשרות הזאת. "ביום שבגין מת" שר שם טסה מתוך מעמקי נפשו, "אבא אמר שהוא עוזב". אמו של טסה עוד ממלמלת במרפסת שהוא "עוד יחזור, תמיד הוא חוזר", אבל ביום ד' באדר ה'תשנ"ב הנער דודו מבין כמה דברים חשובים וכואבים על העולם. כשהוא חוזר לשם בשיר הוא מסלסל את נשמתו ומביא נתח אמיתי ורגיש מחייו. אני, אישית, רוצה לשמוע עוד מהנתח הזה אבל טסה מסתדר גם בלעדיו; שלא כמו התרנגול הסמלי של בני יהודה (קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה) שרץ על עטיפת האלבום בערב עירוני מלא ערפל, דודו טסה נמצא בלב הזרקורים.

שלום גד, 'ירושלים'

שלום גד, לעומתו, ממשיך להישאר רחוק מכל פנס. כבר כמה שנים שהוא לא מנסה אפילו לשחרר גרסאות דיסק של האלבומים שלו לחנויות. יש לו קהל קטן ונאמן שיוריד אותו בתשלום וההנחה היא שאם מישהו ייחשף למוזיקה שלו זה כנראה יהיה דרך הרשת.

משפחתו של גד, יליד צרפת, התיישבה בתלמי אליהו (שם הקים אחיו הצעיר אביב גדג' את להקת אלג'יר). הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת פונץ'. "ירושלים" הוא האלבום השביעי שלו עם הרכב הליווי "היהלומים" והחלק השני בטרילוגיית "המצב" (קדם לו "תל אביב תל אביב" מהשנה שעברה). אפשר להאזין לו חינם או לקנות אותו בעשרים שקלים  באתר bandcamp.

כסף גדול לא יוצא מזה, וגד משלים הכנסות (אלבום הסולו השני שלו נקרא "תנועות מטאטא מהירות" על שם עבודות הניקיון שמהן השתכר באותו הזמן), אבל זה נותן לגד חופש אמנותי מוחלט לעשות מה שהוא רוצה. הוא יכול, למשל, לפתוח את השיר "הפצע נסגר על הקליע" בטקסט היפנוזי: "אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי", אומר קולו של גיל פדידה, "הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר אל תוך ירושלים". כשפדידה יגיד "עשר" גד יהיה בירושלים, ומה הוא יראה שם? "עצים כפופים שאף אחד לא ראה / מצבות גדולות שאף אחד לא ניקה / שולחן ערוך שאף אחד לא הפך / אני רואה הרים שקועים שאף אחד לא דחף".

הוא יכול גם לתת לגבריאל בלחסן (גם הוא מתלמי אליהו ואלג'יר) לנאום כילד שדורש "מנהיג שיודע לרקוד, מנהיג שיודע לאהוב", הוא יכול גם לשיר בקולו הנשי והגבוה על "הפועל השחור הראשון" ועל "פשקווילים של אהבה". הוא יכול להצחיק ולעצבן להרהר ולהיות כל הזמן עצוב ובודד וגם בינוני בכוונה גדולה. הוא יכול לתת לטלי אלבז לשיר כמו בקברט: "יש לי שאלה לרבי / מה אני אגיד לאיש / שאחרי שהוא ירה בי / והשליך אותי לכביש / הוא חרת בכל העיר / את השם שלך. תיזהר עם הדברים שאתה מטיף". הוא יכול. לא הרבה אנשים שומעים את זה – ובכלל, יש משהו מאוד לא מזמין בגד בשמיעות ראשונות – אבל מי שאוהב, אוהב בפנאטיות.

הרבה יותר מ"תימנים" ו"בלוז" – Yemen Blues ורביד כחלני

      (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 17/06/2011)

Yemen Blues – Ravid Kahalani

לפני כמה שנים החברה של רביד כחלני נפרדה ממנו. קורה. אפילו לטובים ביותר קורה. כחלני כתב בעקבות הפרידה הזאת שיר – עניין שבשגרה אצל בחורינו הרגישים – ומהשיר נולד בסופו של דבר אלבום שלם שעושה גלים יפים באגם המקומי וגם באוקיינוס הבינלאומי. אין הפתעות, תאמרו; חנויות הדיסקים מלאות אלבומים שתחילתם בפרידה וסופם בראש הפלייליסט של גלגל"צ. לפעמים הם אפילו משארים חותם במים.

העניין הוא שרביד כחלני החליט לשיר את שיר הפרידה שלו בערבית-תימנית וללוות אותו במוזיקה שהיא גם מוזיקה ערבית וגם ג'אז ובלוז, ובעיקר הכול ביחד. מהשיר הזה התפתח הפרויקט המעניין "ימן בלוז" (Yemen Blues), פרויקט שהמופע שלו הספיק לשרוף הרבה במות בפסטיבלי מוזיקת עולם, ועכשיו הוא גם יוצא באלבום שנותן הרבה יותר מ"תימנים" ו"בלוז" – שתי המילים שמרכיבות אותו.

אמנם, כמו רוב בני הדור השני להגירה מארצות ערב כחלני מבין תימנית אבל לא לגמרי שולט בה (הוא נעזר בתרגום הטקסטים מעברית לתימנית באביו ובזמר ציון גולן), אבל ההגייה טובה, ויש לו ביטחון מוחלט בשירה. אם לשפוט לפי התגובות של הגולשים התימנים (האורגינלים) לסרטונים ב-youtube, לכחלני יש ג'חנון לוהט ביד.

באופן עקרוני מסורת השירה של יהודי תימן היא ווקאלית בלבד. רק בשנות החמישים של המאה האחרונה החלו מוזיקאים בני העדה, דוגמת אהרון עמרם, להכניס כלי נגינה אל השירים התימניים שהקליטו. יהודי תימן נהגו להסתמך על הרמב"ם ב'משנה תורה' (תעניות ה, יב) והקפידו לשיר ללא ליווי כלי נגינה מלבד תיפוף לקצב (בדרך כלל על פח), כחלק ממנהגי האבלות על חורבן הבית. אך מאז שבירת המנהג, זכתה מסורת השירה התימנית להצלחה במרחב התרבותי הישראלי. מלבד האלבומים שמכוונים לעדה פנימה (כמו אלבומיהם של שלום צברי וציון גולן), שולבו שירים תימניים ברפרטואר של דקלון, מוש בן ארי, להקת שבע ולאחרונה גם חברי "דיוואן הלב".  בשנות השמונים אף פרצה עופרה חזה – בעזרתו הגדולה של עמרם – לתודעה עולמית. האלבום "שירי תימן" (1984) והגרסאות האירופיות שלו היו הצלחה גדולה, שלא רק שימרה את המסורת אלא למעשה כמעט המציאה אותה יש מאין, והפכה את הפיוטים התימנים לבני בית במוזיקה הישראלית.

אבל כחלני לא מבצע כאן שוב את "אם ננעלו" או את "אהוב מהר המור" (למרות שיש באלבום שיר קודש אחד). הוא גם לא מבקש להגיש מחדש את המוזיקה של המולדת הישנה, כמו בפרויקט החשוב והנפלא של דודו טסה "דודו טסה והכוויתים" (בגזרת המוזיקה הערבית-עיראקית). כחלני לוקח את המסורת והשפה התימנית כפלטפורמה לניסיון מוסיקלי חדש.

העולם המוסיקלי שלו מתחיל אומנם בבית הכנסת ובמורי שלימד כיצד לקרוא בתורה ולהגות את המבטא התימני, אבל הוא ממשיך בלימוד אופרה ובהתאהבות בצלילים האפריקניים והאפרו-אמריקניים. אבל נדמה שיותר מהכול, כחלני השכיל לאסוף לצידו חבורת מנגנים מרשימה: איתמר בורוכוב (חצוצרה), רעות רגב (טרומבון), איתמר דוארי (פרקשן), רוני עברין (פרקשן), גליה חי (ויולה), הילה אפשטיין (צ'לו), הדר נויברג (חליל), ומעל כולם מוסיקאי הג'ז המחונן עומר אביטל (בס), שהוא למעשה שותף כמעט מלאה ליצירה. כחלני ואביטל יצרו פסקול רב סגנוני בשילוב כלי הנגינה והתזמור, והצליחו לעטוף את השירים במרחבים גדולים, בדרך כלל שמחים, לפעמים קצת נוגים וכמעט תמיד מפתיעים.

המעלה השנייה של האלבום (ושל ההופעה שמלווה אותו) נמצאת בהגשה – ואולי נכון יותר לתאר את זה כהתפרצות האנרגיה – של כחלני כסולן. כשהוא לא מנגן על גימברי או מתופף על פח – כחלוני כובש את המאזין. זה נכון גם כשהוא שר פיוטים עם התזמורת האנדלוסית החדשה, אבל בעיקר כשהוא שר את החומר שלו.

בתור בוגר פרויקטים כמו "דבקה פנטזיה", "שירי מדבר" וכמובן "הפרויקט של עידן רייכל", כחלני יודע דבר או שניים על איך ליצור את מה שמכונה "מוזיקת עולם". אין ספק שהוא יישם את הלימודים אצל רייכל – אם מבחינה הפקתית ואם מבחינה שיווקית – אבל בניגוד לפטרון עם הראסטות כחלני עוטף את השירים בהרבה פחות סוכר-מינסטריים-דביק ומרשה לעצמו להתפרע אל מקומות מרתקים הרבה יותר.

מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"

דודו טסה מוציא אלבום המורכב משירי סביו ואחי סבו – ממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית. היסחפות עם אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו כאן לאחרונה

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏08/04/2011 תחת השם: "טומי לפיד היה מתעלף")

א.

בתחילת החורף של 2002 המתין חבר הכנסת טומי לפיד לראיון בתוכניתו של רזי ברקאי בגל"צ. הימים היו ימי האינתיפאדה המדממים, וקריין החדשות דיווח על כניסה קרקעית של צה"ל לטול כרם. בסיום המהדורה הושמע שירם של עמיר ואבי בניון "את אינך" (תרגום עברי-מרוקאי ל"Now You're Gone" של ג'ף לין) מהאלבום "שלכת" שיצא באותו הזמן.
לפיד, שחיכה לתורו לדבר, היה נסער. "שיר הסלסולים בניגון ערבי צרם לי לאוזן", הוא הסביר לאחר מכן. במקום לחזור לדיון בענייני דיומא הוא אמר לברקאי: "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו". ברקאי – שלא ציפה למצוא את הכותרת שלו דווקא משיר ההמתנה – שאל אותו מה יש לו נגד השיר, ולפיד אמר: "זה שיר איום ונורא".
מעניין איך היה מגיב 'הג'נטלמן האירופי' גס הרוח למשמע שיר משירי האלבום החדש והנפלא של דודו טסה – "דודו טסה והכוויתים". מילא שיר אחד של בניון, אבל איך מתמודדים עם אלבום שלם שמורכב כולו משירים ערבים מסולסלים שנכתבו על ידי האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. אפשר שלפיד היה מתעלף למשמע הערבית-עיראקית הבוקעת מהרדיו שלו, ואולי מוטב שנחסך ממנו הניסיון.
לפיד לא היה לבד בעמדה הזאת. רק לאחרונה אמר נתן זך – משורר חשוב בעבר שהגשים את נבואתו וכושר הריכוז שלו ירד בשנים האחרונות אל בור תחתיות – "יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופית, ואלה באים מהמערות".
דבריו של נציג "התרבות הגבוהה ביותר שישנה" זכו אמנם לגינוי מקיף (זה רק משפט אחד מתוך ראיון מצחין שכלל גם את "כושים יורים בכושים" ו"הכושים זה בשביל עדות המזרח"), אבל ישנם עוד רבים שמסכימים עם זך, אך פשוט לא יגידו את זה. זך כנראה לא בענייניים, ואף אחד לא סיפר לו שהממזרים שינו את הכללים.
תודה לא-ל; אם בניון הוא טול כרם, אז הכיבוש הצליח. עכשיו גם בגדד כבשה אותנו – "דודו טסה והכוויתים" הוא אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות. לא פחות. תשובתם היפהפייה של אלה ש"באים מהמערות".

ב.

האחים סלאח (1908-1986) ודאוד (1910-1976) אל-כוויתי נולדו בכווית למשפחה ממוצא עיראקי. כשהיו ילדים קיבלו מדודם כינור ועוּד ומאז לא הפסיקו לנגן. בדרך כלל דאוד שר וסלאח, שלמד מוזיקה בבית הספר למוזיקה בבגדד, הלחין. האחים ייסדו למעשה את המוסיקה העיראקית המודרנית כשהחדירו אליה מוטיבים מערביים לצד המקאמים המסורתיים. האסכולה שייסדו כונתה "צ'אלרי".
בתקופת הזוהר הבגדדית שלהם הם שיתפו פעולה בכתיבה ובליווי עם גדולי המוזיקה הערבית של זמנם, מחודיירי אבו-עזיז, סלימה מוראד וסולטנה יוסוף העיראקים ועד מוחמד עבד אל-והאב המצרי. ההצלחה הייתה גדולה כל כך עד שגם אום כולתום – שהקפידה לשיר מיצירות של מלחינים מצרים בלבד – ביקשה מהם שיר. סלאח כתב למענה את הלהיט "לבך הוא סלע".
הקול שלהם היה הקול של המוזיקה העיראקית החדשה: סלאח הלחין את הפסקול לסרט העיראקי הראשון ("עליא ועצאם"), בית המלוכה פרס על האחים את חסותו, והם התבקשו על ידי המלך להקים את תזמורת הרדיו הלאומית ששידרה מתוך הארמון.
בתחילת שנות החמישים עלו האחים לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. את יציאת המטוס משדה התעופה עיכב שליחו של שליט כוויית, מובארכ אל-סבאח, שהפציר בהם שלא יעזבו למדינה הציונית. הם לא שמעו לו, ומאז עלייתם שוכתבה ההיסטוריה המוזיקלית בין שני הנהרות (ובפרט בימי שלטונו של סדאם חוסיין). שיריהם נוכסו על ידי אחרים או הוכנסו לקטגוריית "לחן עממי". בשנים האחרונות המצב משתנה מעט והאחים שבים לתפוס את מקומם המרכזי בהיסטוריה התרבותית של המדינה.
בינתיים בארץ החלב והדבש של שנות החמישים גודרו האחים אל תוכנית שבועית בשידורי קול ישראל בערבית. הם מצאו את עצמם מודרים מהתרבות הישראלית שלא ידעה איך וכיצד מכילים אותם, וסירבה לראות בהם אמנים. את פרנסתם הם מצאו בחנות כלי בית ומטבח בשכונת התקווה. העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה.
אבל, דרכו של עולם: שלושה חודשים לאחר מותו של דאוד נולד הנכד דודו טסה ונקרא על שמו. טסה הפר את האיסור וכבר בגיל שלוש-עשרה הוציא את אלבומו הראשון, "אוהב את השירים". מאז הוא עבר כברת דרך והתפרסם בעיקר כנגן הבית בתוכנית הטלוויזיה של אלי יצפאן.

ג.

אני התחלתי לקחת אותו ברצינות באלבום הרביעי – "בדיוק בזמן" (2004) – אלבום נפלא שכלל את הביצוע המפורסם ל"הלילה לא" וגם חידוש ראשון לשיר של האחים "פוג אל נחל" (כל מי שהיה אי פעם בחתונה עיראקית שמע את השיר בגרסה כזו או אחרת). טסה חידש אותו בשביל פסקול סרטו של אבי נשר "סוף העולם שמאלה", והשיר הזה היה הסנונית הראשונה לפרויקט הגדול.
"לולה" (2006), האלבום שבא אחריו, היה טוב, אבל "בסוף מתרגלים להכול" שבא ב-2009 היה כבר מצוין. שיר הנושא מסתיים בקטע של האחים שבוצע על ידי קבוצת כנרים, והאלבום כלל גם חידוש ל"אמי אמי" של אהובה עוזרי (מאבות המזון של המוזיקה המזרחית בארץ) ואף הופעת אורח מפתיעה בדמותו של ג'וני גרינווד, הגיטריסט של "רדיוהד". בין לבין שיחק טסה שבוי סורי בסרטו של שמוליק מעוז "לבנון", חילטר קצת ב"כוכב נולד" ושחרר אלבום הופעה מוצלח בשם "אחרי לילה של רעש". עכשיו מגיע תורם של הכוויתים.
זה לקח זמן, הרבה זמן, עד שדודו טסה העז לגעת בחומרים של סבא. זאת לא הייתה יראת כבוד, אולי אפילו ההפך: זה בא ממבוכה. כשחברים באים הביתה ואמא שרה בערבית – סיפר פעם טסה – זה מביך. ערבית הייתה ונשארה "שפת האויב" והמוזיקה הזאת, הכבדה, העצובה, עם חוקי ההלחנה האחרים והמחוות הגדולות מהחיים תמיד תישמע ארכאית לאוזניים ישראליות.
כשהוא מוציא עכשיו את "דודו טסה והכוויתים" הוא יוצר אירוע. אירוע אישי, קודם כול, אבל גם אירוע רחב יותר. טסה מוציא מהמרתף את סלילי ההקלטות שנשכחו, שנעלמו, שנדחקו לשוליים והעלו אבק לא מטפורי בכלל בארכיון של המשפחה ובקול ישראל (ובקלטות שעברו בדרך לא דרך מעיראק לארץ), מקשיב להם ומנסה להבין אותם, לנגן אותם, לשיר אותם. פתאום יש להם מקום.

אל יקל בעינכם הדבר: הטומי לפידים והנתן זכים חודרים אל ההכרה שלך כל כך עמוק, שלפעמים אתה אפילו לא מצליח להבין למה זה מעורר בך רגש כזה. אתה מתחיל לספר לעצמך סיפור אחר – הפרידה מהמזרחית אל הרוק בסיפור של טסה – ואתה אדיש במקרה הטוב ומובך במקרה הרע מערש תרבותך.
תהליכים שונים שעברו על התרבות הישראלית בעשורים האחרונים היו הקרקע שעליה צמח האלבום הזה; מטרנד הפיוטים והכתיבה המזרחית החדשה (רונית מטלון, אלמוג בהר, שמעון אדף וכו') ועד ההתבגרות הכללית מכור ההיתוך הבן גוריוני אל מקום שמסוגל להסתכל אל "ארץ שם" בעיניים פתוחות ומעריכות.
המסע של טסה ושותפו ניר מימון ארך שלוש שנים (התהליך לווה בידי הבמאית גילי גאון לסרט דוקומנטרי שעתיד לצאת בקרוב). כבר זמן שהוא מנגן את השירים של סבו במופע בשם "עיראק'נ'רול" לצד נגן העוד (והכינור) יאיר דלאל, שמשמש גם סמכות מוזיקלית במסע. טסה מעיד על עצמו שהוא התמסר למוזיקה של האחים לאט לאט, "כמו אדם המתקרב לדת, צעד אחר צעד".
בעיניי ההחלטה החשובה ביותר באלבום הייתה לא לתרגם את השירים אלא להשאיר אותם בערבית, עם כל המטענים הסמויים והגלויים שהשפה הזאת אוצרת בתוכה. זה לא היה פשוט: קודם כול פרקטית – טסה לא מבין ערבית, והוא נדרש לכתוב את המילים באופן פונטי בעברית ולעבוד על דיוק המילים בפיו ועל דיוק המבטא. אבל ברובד עמוק יותר: אתה לא יכול לדעת איך אלבום על טהרת הערבית יתקבל בישראל. טול כרם, כבר אמרנו. נסו אתם להיכנס לחניון של הקניון עם זיפים כשהדיסק של טסה בווליום סטנדרטי. אצלי זה לא תמיד נגמר בטוב.

ד.

הבעיה עם מה שנכתב למעלה היא התחושה שהאלבום נשמע רק בהקשר הפוליטי-נוסטלגי של מודעות מזרחית חדשה. לכן אולי כדאי להבהיר: בלי שום קשר לסיפור שמאחוריו, "דודו טסה והכוויתים" הוא פשוט אלבום לפנים.
טסה ומימון התאימו את השירים לאוזן הישראלית: הם קיצרו אותם משמעותית, עיבדו וליטשו. האלבום נפתח אל תוך מערבולת הצלילים של "דלינא": טסה והכלים המערביים פוגשים בסימפול הקלטת התזמורת של האחים עם הזמרת פאיזה רושדי, ובשיר גם משתתף אלברט אליאס – אחרון המוזיקאים שניגן בהרכב המקורי של האחים שעדיין פעיל מוזיקלית. אחרי עצירה קצרה ("רוחי תלפת") חוזרת ההקלטה הישנה לסיבוב נוסף עם הגיטרה ב"יא נבעת אל-ריחאן" ("תשוקתי אל אהובתי – זהו כל חטְאי. לו היה זה חטא / הייתי מבקש את רחמי האל ובתשובה חוזר"). את השיר הבא, "אשרב כאסכ ותהנא", שרה כרמלה, אימו של טסה, שמתלווה לצליל העוד המכשף של יאיר דלאל, צליל שנותר דומיננטי גם אחרי שמסת הכלים האחרים מצטרפת.
ברי סחרוף מתארח ב"לא תריב עני ותרוח" והופך אותו לשיר רוק סחרופי אופייני (מכורי סדרת הטלוויזיה 'עספור' יזהו בוודאי את המהלך ההרמוני הפותח) בגיטרות ותופים בעיבוד מכוסח במיוחד. אחריו, במין ניגוד גמור, הקליט טסה את "תאדיני" לבדו עם גיטרה אקוסטית.
משם ממשיכים אל "ו'ין יא גלוב" – טסה הוסיף לשיר חצוצרה, גיטרות וכלי הקשה ויצר מין "בואנה ויסטה קלאב" על גדות החידקל. אחרי "סמאעי לאמי" האינסטרומטנלי (שנפתח בקטע קריאה של סלאח אל כוויתי) מגיעה הרצועה התשיעית "ו'אללה עג'בני ג'מאלכ". "אללה" הוא מסוג השירים שקשה מאוד שלא לחייך איתם, מקצב כובש ועיבוד שמזכיר את העבודה של 'בלקן ביט בוקס' הופכים אותו לסוכרייה טעימה במיוחד. השיר הזה הספיק לחדור לכל רפרטואר של מסיבת רחוב ראויה לשמה, ודיאלוג הקהל והסולן בסופו מהדהד את פינג-פונג הסליחות הספרדיות.
ואז מגיעה הרצועה העשירית – "ו'ין ראיח ו'ין". זה שיר כל כך יפה שפשוט אין שום דרך להכין אותך אליו. קינה נוגה שניתזת לאוזניים כמו טיפות מים ממפל הרגש הגדול. יהודית רביץ (זאת באמת יהודית רביץ, עד כמה שזה מפתיע) שרה בצורה מדויקת ופשוטה כל כך את שיר האהובה הנבגדת: "חשבתי, יקירי, שתישאר אתי לעד / אבוי-אבדה התקווה, כיוון שאהובי בגד". העיבוד גורם לשיר הערבי להישמע כמו רצועה של הלהקה האיסלנדית השמימית 'סיגר רוס' (Sigur Rós): דמיינו נא את אום-כולתום פוגשת בנופי נפש נורדיים, משהו כזה.
את האלבום חותמת הקלטה ארוכה של האחים מבצעים את השיר הכוויתי "מלכ אל ר'ראם", ששופץ מאחת ההקלטות הראשונות שלהם, כשהם בני 15 ו-16, וסוגר אחת עשרה רצועות של פיוז'ן מוזיקלי מרתק.

ה.

כמה מילים על המעטפת. המעצבת נטע שושני עיצבה חוברת שממשיכה את הקו המוזיקלי של האלבום ומוסיפה לו נפח. העטיפה מלאת ההוד מציגה את הלהקה של האחים בשחור לבן: שפמים, עניבות פפיון, עוד, כינור, חליל ותופים. מאחוריהם כמעין קרני שמש ורודות, בוהקות, ושם האלבום בעברית ובערבית.
בחוברת אפשר למצוא את השירים במקורם הערבי וגם בתרגום למען הדור שלא ידע את נהרות בבל . ביניהם פזורות תמונות נוסטלגיות הנראות כפוסטרים של סרט ערבי ישן. המילים שהוסיף טסה פשוטות ויפות (על הדף של סמי מיכאל אפשר היה דווקא לוותר). אם חסר משהו בפרויקט זה ביצוע חדש ל"פוג אל נאחל".
אי אפשר להתעלם מהתזמון המעניין של יציאת האלבום. אנחנו באחת התקופות המשונות ביותר במזרח התיכון: העולם הערבי עובר צונאמי פוליטי וחברתי ונדמה שאף אחד לא יודע לאן הדברים הולכים. מעניין לחשוב האם הדיסק של טסה יכול לחדור לדוכנים בבגדד. מה יחשוב אזרח עיראקי שישמע את האלבום?
מכאן, ישראל 2011, נראה שהמפעל של טסה הוא באמת – כפי תקוותו של יוצא עיראק אחר ובהקשר אחר – החזרת עטרה ליושנה.

ונסיים במילים שסלאח אל כוויתי מקריא בפתיחת הרצועה "סמאעי לאמי":

המוסיקה היא אמנות רחבה וגדולה. אין לה סוף, כמו הים. כל אחד לוקח קצת מים מן הים ואין לו סוף. איש אינו יכול ללמוד די ולהגיע אל מחוז חפצו, מפני שהאמנות רחבה מאוד. ככל שנלמד ונשכיל, יש עוד ועוד.

למי צלצלו הפעמונים – הרטרו של אהובה עוזרי

(פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' , 15.10.2010)

בעולם מתוקן אהובה עוזרי הייתה מאבות המזון המוזיקאליים

כל מיני פעמונים צלצלו הקיץ. אחד מהם ניצב במשרדי חברת הכבלים HOT, גאה וגדול, וחגג בצלצולים רועשים את הצלחתה חסרת התקדים של 'עספור', הדרמה היומית שרצה בערוץ 3. מי שראה ראה, ומי שלא ראה כנראה שלא צריך היה לראות. מכל מקום, מדובר בסדרה שחציה טלנובלה מהסוג הנחות וחציה דיוק מרשים של ישראליות שכונתית כפי שלא נראה על המסך הקטן זמן רב.
שילוב של גורמים רבים הפך את 'עספור' לתופעה חוצת מגזרים וגילים, וגיבוריה האלמונים ברובם של הסדרה הפכו כוכבים גדולים בן רגע. כל זה לא היה כל כך מענייננו, אלמלא הציגה 'עספור' פסקול טוב כל כך, שלא נשמע כאן לפחות מאז הסדרות של רני בלייר ('שבתות וחגים', 'פרשת השבוע'). מעמיר בניון וברי סחרוף ועד דודו טסה ואום כולתום, משירי קאלט נשכחים של שבק"ס עד לקלאסיקות של ארץ ישראל הישנה והטובה – הכול התערבב לו בסיפור הסטלנים הירושלמי הזה. אבל מעל כולם עמדה הבחירה של שיר הסיום של הסדרה: בחירה מפתיעה ומדויקת שהפנתה פתאום זרקור רב עוצמה אל אחד מהקולות הגדולים והנשכחים מעט בעולם הגלגל"צי שבו שבויה המוזיקה הישראלית.

בסופה המוזר והמחופף משהו של העונה הראשונה, נשמע פתאום קולה של אהובה עוזרי שרה את השיר 'צלצולי פעמונים'. השיר המושלם הזה, שגבר בקלות על המניפולציה שהתרחשה על המסך, הוא מסוג השירים שיכולים לגרום להתמוטטות הנפש. "עיניי זלגו דמעות של אושר, חיי היו ימים של בוסר", שרה עוזרי את המילים שכתבה (יחיד עם יאיר מדינה), הלחינה ואף ניגנה בבולבול טרנג – בנג'ו הודי שעוזרי היא בין הבודדים בארץ שיודעים לנגן בו.
כנסו לסטטיסטיקת הצפיות של השיר ב- youtubeושימו לב איך הגרף קופץ פתאום מזמן שידור הפרק מצפיות בודדות אל 122,119 (נכון לרגע כתיבת שורות אלה). השיר, שנשלף מאלבום בעל שם זהה שהוציאה עוזרי ב-1999, יצר גל התעניינות מחודשת באחת המוזיקאיות הגדולות ביותר שחיות פה.
מי זאת עוזרי. היא ילדה שגדלה בכרם התימנים הרבה לפני שהיה פצצת נדל"ן לתושבי חוץ מצרפת, שבגיל צעיר שימשה כבר כמקוננת מקצועית בהלוויות של תושבי השכונה; נערה שלמדה לנגן על בולבול טרנג אצל המוזיקאי ההודי הגדול ראווי שנקר (אביה של נורה ג'ונס, ומי שלימד את ג'ורג' האריסון לנגן בסיטאר); אישה שלימדה את זוהר ארגוב פיתוח קול. מאז אלבומה הראשון 'היכן החייל' שיצא בשנת 1975 הוציאה עוזרי כמות מרשימה של אלבומים, פרשה וחזרה, עבדה כטבחית במסעדות בשכונה, היגרה לארה"ב, התאלמנה, בין לבין הוציאה שירים, אבל כפי שאמרה פעם: "תמיד קורה משהו רע רק כשאני שרה". הפעם האחרונה הייתה בשנת 2000, שנה אחרי האלבום המקסים 'צלצולי פעמונים', ובה אובחן אצל עוזרי סרטן במיתרי הקול והיא עברה ניתוח לכריתתם. מאז הם משתקמים והיא מנסה לחזור לשיר. בינתיים היא מחלקת שירים ליהודית רביץ ('האיש ההוא') ולאחרונה נתנה לחן ומילים לזמרת הלטינית-הישראלית פרלה מלכוס בשיר 'אתה יודע'. היא מנגנת על הבולבול-טרנג אצל אחרים (כמו ב'שירת הסטיקר' של 'הדג נחש'), וב'עבודה עברית' האחרון חידש דודו טסה את 'אמי אמי' – אחת מיצירותיה היפות ביותר.

אהובה עוזרי היא זמרת נדירה בנוף המוזיקה המזרחית, שבנויה היום על גברים מסירי שיער חזה ולחנים דביקים לקלישאות אהבה ופרידה. אין לה אלא להציע את הכישרון המטורף שנוטף מיצירותיה. כמו עמיר בניון היא דוקרת בעוצמתה, אבל בניגוד אליו היא רחוקה מאוד מההכרה שלה היא ראויה. בעולם מתוקן אהובה עוזרי הייתה מאבות המזון המוזיקאליים, כמו מתי כספי ויוני רכטר, כמו 'עוד חוזר הניגון'. בעולם מתוקן אהובה עזורי ממלאת את קיסריה ערב אחרי ערב. אם נבראה 'עספור' רק כדאי לצלצל בפעמוניה ולהחזיר את אהובה עוזרי לתודעת חיינו, דיינו.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter