Posts Tagged 'דוד אבידן'

שאני לאשם ושלא הייתי כאן – על "שורות של אנשים" ל"כנסיית השכל"

    (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏14/01/2011)

כנסיית השכל ; "שורות של אנשים"

לא מזמן הודיע משרד החינוך על יחידה חדשה בבגרות בגיאוגרפיה, שתעסוק בהיסטוריה של עיירות הפיתוח. בירת הקסאמים שדרות, כך סופר, תילמד כדוגמה ייצוגית עם טוויסט עדכני של תרומה חשובה לתרבות הישראלית. רשמו לפניכם את המיקוד בחמש יחידות גיאוגרפיה לתיכונים ממלכתיים: קובי אוז, "שפתיים" ובעיקר "כנסיית השכל".

הנה הנרטיב בקצרה: נערים מעיירת פיתוח בדרום נוסעים אל העיר הגדולה, חיים במשותף בדירת חדר בדאון טאון תל אביב, עובדים בכל הבא ליד, רוצים להביא קול חדש, מנגנים. אחר כך אלבום ראשון, אחר כך הצלחה. מצרכים עיקריים: רוק, מזרחית, אפלה, מלנכוליה, שולחן השבת שהכול היה נראה בו קדוש, ושם שלקוח מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ' פירסיג.

הסיפור הזה סופר שוב ושוב בשנות ה-90, עד שלבסוף נעמד במקום מרשים: "כנסיית השכל" הפכה לאחת הלהקות הוותיקות והמוערכות במוזיקה הישראלית – כמעט עשרים שנים ושבעה אלבומים (ואפילו בלי הפוזה של להתפרק ולהתקמבק). הישג נדיר בנוף המקומי.

לפני שלוש שנים הם הגיעו אל השיא בצורה משונה. מתוך הרצון להוציא אלבום אוסף עם ערך מוסף נוצר "אוטוביוגרפיה" – שני דיסקים שבהם מיטב שירי הלהקה בעיבודים חדשים, רובם תזמורתיים, שלקחו את המקור בצורה מאתגרת ומסקרנת. קשה היה לצפות את ממדי ההצלחה של האלבום הזה: "כנסיית השכל" חזרה פתאום להיות הדבר הנכון, האלבום מכר פלטינה והביא אותם עד לקיסריה (ולשיתוף פעולה מוצלח במיוחד עם ריטה). השאלה הייתה מה עושים עכשיו. אנשים שעקבו באהבה אחרי הלהקה פחדו ש"אוטוביוגרפיה" היה חיבוק אחד יותר מדי להרכב שבנה את עצמו מהרעב. היה חשש שלמרות הוותק, ההצלחה תביא אותם אל "תסמונת האלבום השני", תסמונת שמאפיינת בדרך כלל להקות בתחילת דרכן.

האלבום החדש, "שורות של אנשים" שמו, נולד מתוך מהלך מודע לשחזר במשהו את הסיפור של ההתחלה: לצורך ההקלטות הם עזבו את הפרובינציה הקטנה במזרח התיכון ועברו ללונדון העיר הגדולה. חודש אינטנסיבי באולפני Britannia Row (מיסודם של "הפינק פלויד") הוליד שלוש עשרה רצועות חדשות, שמנסות לחזור אל ההתחלה ומצד שני לשמור על המומנטום של "אוטוביוגרפיה". לא בטוח שהמהלך הזה הצליח וגם לא בטוח שהוא נכשל. "שורות של אנשים" הוא אלבום שלא מתבהר כל צורכו גם אחרי שמיעות רבות.

הוא נפתח הכי טוב שאפשר: אחרי דקה של "אושר" אינסטרומנטלי פורץ יורם חזן בקולו המוכר, יורה את המלים של "שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן" מאת דוד אבידן (השיר שפותח את הקובץ "משהו בשביל מישהו") כמו M-16 שקיבל נשמה. זהו טקסט אבידני אופייני: מילים מחוברות, מתוחכמות, מתעתעות; עבר-עתיד, אור-שחור. רן אלמליח הלחין את המילים בדיוק רב, והעיבוד, הנגינה והשירה הבטוחה-זועקת של חזן משלימים ביחד יצירת מופת בז'אנר של שירי משוררים. כשחזן שר: "ואור זכור לטוב לאט שוקע / שלום אורטוב שקוע, שלום אביב / היום אני פחות מכל יודע / מה אחרון ומה אחרון חביב", זה נשמע כאילו דוד אבידן קיבל מגאפון לצעוק ממנו, שנים רבות כל כך אחרי שכתב את המילים על הדף.

זה לא מפתיע. "כנסיית השכל" יודעים לבחור טקסטים טובים ולעשות להם את ההשלמה הנכונה. האלבום השני שלהם, "קח שירים", הורכב משירי משוררים (ויזלטיר, עמיחי, זך, רחל, אדף), והיה הצלחה גדולה. גם הפעם התרומה הקבועה של המשורר השדרותי לשעבר (והתל אביבי בהווה) שמעון אדף, בדמות הטקסט הנפלא "הדליקו את הפנסים", היא מהרצועות היותר מוצלחות באלבום. אבל שני הטקסטים הטובים האלה רק חושפים את החולשה של "הכנסייה" כשהיא מחברת מילים לעצמה. אלמליח וחזן, שיודעים דווקא ליצור דימויים ולספר סיפורים במילים, עורמים הפעם קלישאות אל מקום צפוי כל כך: "הלילה אפל ורחב / ורוחות הים פורעות מחשבות / ורסס גלים נקודות זוהרות" ("על מה את חולמת"), או: "וגם את ריח הגשם ואור הירח / וניגון ישן שנשכח מהלב" ("מכל הדברים הטובים"). אולי אין פלא שקצת קשה לקרוא את חוברת המילים המצורפת לעטיפה שעיצבה האמנית מיכל רובנר.

גם מוזיקלית האלבום לא שומר על רמה אחידה: יורם חזן (גיטרה, שירה), רן אלמליח (בס), דוד רז (גיטרות), עמי רייס (קלידים) ודניאל זייבלט (תופים) נשארים נגנים מיומנים, אבל הסאונד שעוטף אותם לא תמיד מחמיא לשירים. ההפקה עמוסה מדי, מזכירה מאוד את המוטיבים שאפיינו את האלבום הקודם. אלא שמה שהיה טוב לסיכום האוטוביוגרפי עובד פחות כאלבום אולפן שרוצה להיות אבן נוספת בקומה שהם בונים כלהקה. שלא אובן לא נכון: הסאונד שיצרו המפיקים דניאל זייבלט, ירון כהן ומשה בעבור מעניין לאוזן וניכרת בו תשומת לב גדולה לפרטים, אך הוא חסר מידה של פשטות שנדמה שהייתה נכונה לחלק גדול מהשירים ("אהובה" ו"זיכרונות", למשל).

אין כאן להיטים חד משמעיים, לפחות לא מהסוג שהם נהגו להנפיק באלבומים הקודמים. יותר מזה, נדמה שדווקא השיר "על מה את חולמת מיכל" שנכתב על פי המתכון וחומרי הגלם של "למאיה יש אקדח" הוא הרצועה החלשה ביותר באלבום. הפנינים נמצאים בשירים כמו "האויב נמצא בפנים", "אושר" (הסוגר), "מים שקטים" ובשירי המשוררים כמובן.

יש הרבה יופי ב"שורות של אנשים". מה שחסר הוא אולי קצת רעב אמיתי, לא מלוטש, חם יותר. "שדרות", אחד השירים החזקים ביותר של שמעון אדף על עיירת הנעורים המשותפת (שיר שנמצא כבר מזמן בחומר הבגרות לספרות), מסתיים במילים "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת". אולי שווה לנסות.

שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן / דוד אבידן


שלום עשן רחוק, הידד ירח

שלום פרחימתים, שלג רע

מחר על קרנשמש אני פורח

על קרן שמש שבורה, שחורה

ואור זכור לטוב לאט שוקע

שלום אורטוב שקוע, שלום אביב

היום אני פחות מכל יודע

מה אחרון ומה אחרון חביב

ויש עוד התחלה, בה לא נזכרתי

שלום זכרון אבל, הידד שכחה

מחר בין השמשות אני נגמרתי

אתמול בין השקיעות אכתב לך

שלום לך יקר, שלום גמלכשם

הידד מזמור אובד, תפוף נפלא

אל תאמיני, שאני כבר נח שם

אל תאמינו שהשמשם נפלה

שלום יקר יקר, הידד פוחח

חנחן אבנים טובות, אבני חורבן

החל ממחרתיים אני שוכח

שאני לאשם ושלא הייתי כאן.

מודעות פרסומת

אלבום של שאלות: ראיון עם ארז לב ארי

  • התפרסם במוסף ראש השנה תשע"א של 'מקור ראשון'

"קשה לי להתחבר לגל השירים הרוחנקים האלה בסגנון של 'תהיה שמח'. זה לא משהו שאני יכול להקשיב לו, אולי רק בחפלות". ארז לב ארי.

לפעמים צריך רק שורה אחת, ישירה, פשוטה, לא מתחכמת: "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר" שאל ארז לב ארי באלבומו הקודם, 'שמחת הפרטים הקטנים', שייצא ב-2007. נראה לי שזה היה הרגע שלב ארי קנה אותי. הוא לא היה הראשון ששאל את זה; מאיר אריאל שר ב'היכנסי כבר לאוטו וניסע': "מה את כל כך צודקת, מה את כל כך באמת חושבת שאת, הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות?", יהודה עמיחי פסק כבר מזמן כ"מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב", ובכל זאת – לב ארי נכנס למועדון המכובד הזה, שצדק לא מהווה בו מטרה עליונה, וניסח את העניין מחדש. חוצמזה הייתי אז חייל בטירונות ולמפקד שבא אלינו כל בוקר לפקוד עלינו מטלות קראו בשם המשפחה 'צדק', מה שנתן לשורה פרשנות חדשה בחמש וחצי בבוקר.

במובן מסוים, ארז לב ארי הצליח להיכנס אל תוך הדי.אן.אי של המוזיקה הישראלית. השאלה אם במהירות או באטיות תלויה בצורה שבה מספרים את הסיפור. אפשרות אחת: אלבום בכורה ראשון בגיל 37, 16,000 עותקים בעידן של הורדות כנורמה, ושורה של להיטים שנחרשו ברדיו ('מה אעשה', 'צדק', 'ליבבתיני','אנה אפנה'). אפשרות שנייה: אלבום בכורה ראשון רק בגיל 37, אחרי שנים של לווי אמנים אחרים בגיטרה (ממאיר בנאי, אתי אנקרי ועד לאה שבת), ולהקות קטנות ('כשניקו תתחיל לדבר', 'אייל קופמן והנגרים'). כך או כך 'ארגמן' אלבומו החדש של לב ארי, חותם סופית את מקומו בשרשרת הגנום של המוזיקה הישראלית, אלבום בעל חותם גנטי מובהק של אהוד בנאי וברי סחרוף (עם בנאי משתף לב ארי פעלה לעתים קרובות, וגם עם סחרוף יופיע בקרוב) אבל גם בעל מרחב אישי ייחודי. כיף לפרגן לארז לב ארי. הוא מרוויח את המחמאות בצדק, הוא אדם כנה וצנוע, לעתים ממש ביישן.
'ארגמן' הוא אלבום שונה מקודמו. בוגר, מקצועי ומהודק יותר. לב ארי מספר ששיר הנושא – והשיר הטוב ביותר באלבום לטעמי – ניכתב בכלל לאלבום הקודם: "'ארגמן' היה השיר היחיד שהיה לי ולא הכנסתי ל'שמחת הפרטים הקטנים'. זה הרגיש אז לא כל כך קשור. היה דיסק שלם גם בלי השיר הזה. היום אני מבין שזה קרה כדי שזה יהיה השיר של האלבום הזה. הוא היה צריך להיות שיר נושא. בגירסה הקודמת הייתה לו צורה אחרת לגמרי, יותר איטית, ארוכה. הוא היה כמעט 12 דקות"
אחת התחושות החזקות ב'ארגמן' היא שמדובר באלבום של שאלות. אם ב'שמחת הפרטים הקטנים' הייתה מין אוירה של 'שיר השירים' – בשפה, ברומנטיקה במנגינה – ב'ארגמן' נדמה ששומעים יותר את שלמה המאוחר של קהלת, או מזמורי תהלים.
"יש בזה הרבה. למרות שהאלבום הקודם יצא לפני שנתיים, השירים שלו נכתבו לפני שבע-שמונה שנים ורק נאספו שם. זה היה זמן אחר של החיים, הייתי עוד רווק ובדיוק הכרתי את אשתי, זה היה זמן של חיזור. אחרי זה התחתנו, ואחרי החתונה מגיעות גם מריבות, ואז כתבתי את 'מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר'. היום, לעומת זאת, כתבתי את 'בסוף היום זה רק אני וזה רק את והילדים ואלוהים וכל השאר הבל הבלים'. אלו תקופות שונות, שירים שבאו ממקום אחר. היום אני אב לשלושה ילדים, וזה מכתיב סדר יום שונה ופחדים שונים. אז לא היו לי כל כך הרבה פחדים."
איך נכתבו השירים לאלבום הזה?
"חלקם באו מאוד מהר, אחר כך נהיה קצת לחץ להשלים את זה לאלבום. עקרונית אתה יכול למשוך את זה שנים, כמו עם האלבום הראשון, שם באמת יש את כל תקופות החיים. לא ידעתי אז מה יצא מזה, חוויתי חוויות וכתבתי שירים. באופן עקרוני אני לא כל כך 'ממציא שירים', אני כותב את מה שאני עובר, מתרגם את החוויות לכתיבה. המקרה היוצא דופן הוא 'אנא אפנה' השיר שליווה את 'סרוגים'; הם הגיעו אלי עם שלושה פרקים, שיש להם כבר סיפור ונושא. ואחרי שראיתי והתחברתי יצא מין שיר בהזמנה. אצלי עד שכבר מגיע שיר אז הוא לרוב ניכנס לאלבום, אין לי 20 שירים שמתוכם אני בוחר 10. את האלבום הזה אספתי והגענו לתשעה וזה היה שלם.
דווקא לחנים יש לי המון. אבל בדרך כלל – למרות שה' יכול להפתיע אותי – כשיש לחן אין לו מלים. זה משהו שבא ביחד אצלי: או 'ניגון' או שיר. לא קרה עדיין שהיה לי לחן והצלחתי להלביש לו מלים, למרות שניסיתי המון. בכלל, כשאני מחפש זה לא בא. זה יכול לבוא במקרה שאני בקניות בשוק. אבל אני מרגיש שיש ערך לחיפוש, כלומר: אם לא הייתי יושב בלילה הקודם ומנסה לכתוב כנראה שבבוקר בשוק לא היה מגיע כלום."

אני פוגש את לב ארי באולפן הביתי שהוא בנה מעל הדירה שלו בשכונת 'יד אליהו' בתל אביב. הוא עקר לכאן לפני כמה שנים מנווה צדק, "לא מעבר קל" כהגדרתו, "'יד אליהו' לוקחת אותי אחורה למקום שבו גדלתי בקריות. יש כאן שוק ושכונה ומשהו יותר חם, אבל האמת נראה לי ששם היה לי יותר ספייס". הוא חי היום מהמוזיקה "לא רק מהמוזיקה שלי, אבל כבר כמה שנים ברוך ה' רק מוזיקה". האלבום הוקלט כאן בחדר הזה המלא גיטרות ודיסקים, את המיקסים עשה יחד עם ארתור אליהו, שם מנגן בבס. פטריק סבג עיבד וכתב איתו חלק מהשירים, אורן צור תרם כינור דומיננטי וז'אן פול זימבריס תופים. תורם נוסף לאלבום היה דני אמיר שתרגם את 'פרמיטיבים' שירו של האומן האמריקאי טי בון ברנט (T Bone Burnett). המוזיקה היא פולק אמריקאי, והטקסט החידתי שמלווה אותה מספר רסיסי מעשה על זקן שגר בקצה העיר ש"הוא בז לאושר ובז לבושה" ולאישה ש"רוצה אותי פרא ורוצה אותי רך", ופותח בכלל בפרימיטיביים שעוטים מסיכות וצבעים להניס את אויבי העם. "אני חייב להודות שלא הכרתי את השיר לפני שעוזי פרוייס מאן, אמ,סי, שהוא גם מנהלי האישי בא אלי איתו" מספר לב ארי, "התרגום מאוד נאמן לטעמי, ולמרות שבהתחלה השיר היה מעט זר, היום אני מרגיש שהוא חלק ממני"
יש בשיר הזה טון מחאתי מובהק
"יש כאן מחאה; מי הם 'אויבי העם'? את מי הם מניסים? מי המניס? אני לא רוצה להכניס לשאלות פוליטיות של שמאל וימין. אבל אני כן יכול להגיד שבאופן כללי הנהגה של ממש אין כרגע משום צד. אז כן, זה בעצם סוג של פרימיטיביים, והם עוטים על עצמם מסכות וצבעים של מנהיג שבא 'להניס את אויבי העם'. אבל אני כבר לא יודע מי האוהב ומי האויב, וכנראה שעד שיבוא המשיח זה יישאר נורא מבולבל."
טקסט נוסף שלא אתה כתבת הוא "מלחמה אבודה" של דוד אבידן (מופיע במקור בספר "משהו בשביל מישהו") מה משך אותך לשיר הזה?
"בשלב חיפוש השירים, חיפשתי הרבה וזה לא קרה. יש לי חבר טוב שגר בישוב 'אלון' והוא כל הזמן אמר לי תבוא אלי, תשב. תכתוב אצלי קצת. הבית שלו יושב על לוקיישן שחולש על כל המדבר וזה נשמע טוב. נסעתי אליו, ולא קרה כלום. אבל כשהוא החזיר אותי לתחנה ראיתי באסטה של ספרים עם ספר של דוד אבידן בעשרים שקל, אמרתי אוקי, ולקחתי את הספר. הדבר הראשון שתפס אותי היה השיר הזה. בפועל הייתי צריך לקצר אותו מעט כי הוא ארוך. זה שיר שבעצם מדבר על השואה, ואני מרגיש שכשאתה קורא את השיר אפשר לראות את היהודי הזקן והמותש – שהוא נמר שכבר לא מזיק, פחות חזק ומסכן – אבל עדיין נמר. אני רואה את האנשים ש'חלמו על ארצות חמות וימים טובם של נקמה' – כשאתה נמצא בסבל כזה וחווה רוע מזן כזה, ימים טובים בשבילך הם ימים של נקמה. לא של שלום. בכלל, אבידן היה מאוד חילוני אבל הוא מאוד דתי בעיני. אני מרגיש שהבורא נוכח אצלו בחיים."
יש תחושה של הרהור שמלווה את השירים, אולי יותר מכל בשיר הסוגר 'בבוא יומי'
'בבוא יומי' זה שיר שמדבר על היום בו אתה עומד למעלה. ומה תגיד אז? שגברה עליך תשוקתך? זה שיר על המבוכה הזאת. את הסוף שלו, בו אני מצטט מתפילת יום כיפור אני רואה כמחאה; מחאה נגד ה'אני המצליח' ה'אני ועוצם ידי', ה'אני ראש ממשלה' – מה אנחנו? מה חיינו? מה חסדינו? מה גבורתינו? אנחנו כל היום מתגאים בגבורות, בעיקר כלפי חוץ. בעיני כל מה שאני לומד ומתרגל – הכל זה בשביל שלום בית. יותר קל לי להיות איש נחמד מחוץ לבית, שם אני אדם סבלני ונימוסי. אבל בסוף היום העבודה האמיתית זה לא ההצגה שאתה עושה בחוץ – אני אומן ואני רגיש וכל זה – אלא הבית. אני לא מפחד משירים עצובים. שיר עצוב יכול לשמח אותי מאוד, הוא נוגע באיזה רגש חבוי. יש הבדל בין שיר עצוב מהסטרא אחרא שמוריד אתך, לבין שיר עצוב, נוגה, שיכול להעלות. קשה לי להתחבר לגל השירים הרוחנקים האלה בסגנון של 'תהיה שמח'. זה לא משהו שאני יכול להקשיב לו, אולי רק בחפלות".


בדרך כלל מקוטלג לב ארי כחלק מהטרנד היהודי שכבש את הפליליסט בשנים האחרונות. אבל בניגוד לאחרים אין בו אילוץ, או גזירת קופן. הצורה החלקה בה הפיוט והפסוקים משתלבים בטקסט האישי שלו מוכיחה שלא לשם הנפנוף הוא מביא אותם אלא מחדרי ליבו. "אני חושב שאחת השאלות ששאלו אותי הכי הרבה היא 'האם אני חלק מהטרנד היהודי במוזיקה הישראלית', ותמיד עניתי שאני חושב שזו לא אופנה חולפת. פשוט יצא שהרבה אנשים הוציאו ביחד אלבומים דומים. והייתה פתיחות לקבל אותם, והיום זה כבר לא מפחיד כמו פעם, שאריק איינשטיין כתב על אורי זהר שירי פרידה אחרי שחזר בתשובה"
קשה לפספס את הבד העבה שמונח על הראש שלך, אתה מרגיש מסומן?
"אני לובש את זה כי זה יפה לי, ולא ברור מה זה – זה יכול להיות כובע או כיפה. אני שומר מצוות, שבת, תפילין – אבל הסדר יום שלי הוא עדיין לא סדר יום של אדם דתי. הכיפה הזאת קשורה למצב שאני נמצא בו. כנראה שכשאני אשים ציצית אני אדע שזהו. ואני באמת כבר הרבה זמן חושב על זה".
איך היה המעבר המאוחר מגיטריסט לזמר שעומד בקדמת הבמה?
"אני לא זמר מקצועי כזה, אני פשוט שר את השירים שלי. אין לי יכולת ווקליות יוצאות דופן, לא למדתי פיתוח קול. בעיקרון זה לא הכי טבעי לי. שנים הייתי גיטריסט ואת זה אני יודע לעשות טוב מאוד. עכשיו הרבה יותר קל לי להופיע מלפני כמה שנים, נניח. בהתחלה ההופעות היו קשות מאוד, כמעט ולא יצא לי קול. אבל עכשיו זה זורם. השינוי הוא גם שינוי בחיים – לפני חמש שנים הייתי אדם יותר סגור ולא היה לי קל לעמוד מול אנשים ולחשוף הכל."
זה שונה לעומת הדיסק?
"הקושי הוא בעיקר בהופעות. הדיסק, ברגע שהוא יוצא, הוא מנותק ממך, זה כבר לא ממש שלך. יש לו חיים משל עצמו, אני לא מכיר את מי שקנה אותו, אני הולך ברחוב ושומע אותו מהמכולת. המפגש האמיתי קורה על במה, מול קהל."
אתה מחליף עכשיו את אמיר צורף כגיטריסט בהופעות של אביתר בנאי, זה קצת לחזור שוב למקום הזה?
"זה כיף לחזור להיות גיטריסט עוד פעם, לחזור להיות נגן בפינה שלי, עם האפקטים של הגיטרה. אני נהנה מאוד לעבוד עם אביתר, זו חוויה מדהימה וזה כיף. אני שומע את השירים שלו הרבה בזמן האחרון, ויש שם משהו כל כך טהור ועמוק ורגיש ונקי מאוד מאוד. פתאום אני מבין את הטקסטים יותר, והשירים מתגלים לי מחדש. בינתיים אני מחליף את אמיר רק לכמה הופעות אבל אני מקווה שיהיו יותר. אנחנו עושים בהופעות גם שירים שלי את 'צדק' ו'אנא אפנה', ושרים ביחד את 'תחרות כלבים' ואת 'מה אעשה'."


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter