Posts Tagged 'הלב והמעיין'

לדייק את המילים למנגינה – על "בין הצלילים" ליונתן רזאל

כמה מחשבות בעקבות (ועל) אלבומו החדש והיפה של יונתן רזאל, וגם על השבת הדיוק אל הניגונים החסידיים בזכות 'הלב והמעיין' (פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 1.2.2013)

מחזיר את הצמרמורת והדרמה למילים המוכרות. יונתן רזאל צילום: אוהד רומנו


יונתן רזאל והפסנתר. צילום: אוהד רומנו.

בימים ההם דיו כהה עדיין נשפך מהעט המבעבע של אביתר בנאי, ופיו שר שירי נקמה מתוקים ואכזריים על עלמה יפה מהתיאטרון הרוסי. אני הייתי תיכוניסט בגיל המעריץ וראש הישיבה שלי דרש בגנותו של הבנאי הצעיר לאחר התפילות. כל דרשה הייתה חומר בערה מוצלח לאובססיה שהתפתחה, ואני אספתי כל פיסת הקלטה של בנאי בעזרת תוכנות שיתוף הקבצים הווירטואליות (נאפסטר וקאזה עליהן השלום) היישר אל תיקיית הבוטלגים וההקלטות הנדירות ששמנה לה מנחת וקבצים.

אחד מפסגות התיקייה הייתה גרסת כיסוי ערומה ומהפנטת ל'עטור מצחך' של יוני רכטר (למילים של אברהם חלפי) שבוצעה בקונצרט מחווה שערכה התזמורת הפילהרמונית הישראלית לכבודו של אחד מאבות המזון של המוזיקה המקומית. אם יש קלאסיקה למוזיקה הישראלית קוראים לה 'עטור מצחך', ועם קלאסיקות מושלמות מהסוג שלה עדיף לא להתעסק. ובכל זאת, עם פסנתר בלבד נוצרה שם פרשנות מרתקת ודרמטית שמתפוצצת בקתרזיס מרהיב.

חשבתי אז שזו הוכחה נוספת לגאונותו של אביתר בנאי. מה שלא ידעתי היה שעל נגינת הפסנתר, העיבוד והקונספט היה אחראי אחד, יונתן רזאל. כל מה שידעתי עליו זה שהוא אח של אהרון רזאל – ועם אהרון רזאל לא הייתה לראש הישיבה התיכונית שלי שום בעיה. להפך. חומר בערה מושלם לבוז (לקח לי הרבה זמן להשתחרר מכך ולהעריך את המוזיקה של אהרון רזאל, שהוציא גם הוא אלבום חדש ומוצלח בשם 'קבעתי את מושבי').

יונתן רזאל יצר פרשנות כל כך רדיקלית ל'עטור מצחך' עד שהתזמורת הפילהרמונית פשוט סירבה לבצעה (וכך נותר רק פסנתר). אחרי המפגש הזה, השניים המשיכו לשתף פעולה בהופעות משותפות שנאגרו גם הן בתיקיית הבולטגים; היו שם הרבה שירים של בנאי, קצת פיוטים. לאט לאט מינון הפיוטים עלה. היום אני מניח שאין לראש הישיבה בעיה.

כמה שנים אחר כך והם התחלפו: אביתר בנאי הפיק ויונתן רזאל שר את שירו באלבום הבכורה 'סך הכל' (התו השמיני, 2007). השילוב של השכלתו המוזיקאית הקלאסית של רזאל ושל העבודה עם שורה ארוכה של אמנים מרכזיים (מארקדי דוכין עד שלמה ארצי) יצר ציפיות גדולות והתוצאה אכן זכתה להצלחה מרשימה. 'ציון', הדואט המשותף עם בנאי שנועד לחשוף את רזאל לקהל הלא דתי, רץ ברדיו, הלחן החדש ל'דרור יקרא' נשגר בשולחנות השבת, והאלבום כולו הגיע למעמד המכובד של "אלבום זהב" (30 אלף עותקים) וזיכה את רזאל במספר פרסים.

אבל הסיפור הגדול קרה שנתיים אחר כך, די רחוק מהטריטוריות העדינות של בנאי. יעקב שוואקי מציג את רזאל במסגרת הופעה בקיסריה ומזמין אותו לעלות לבמה לשיר יחד את הלחן החדש למילות ההגדה 'והיא שעמדה' – והשאר יסופר ויושר בליל הסדר המשפחתי שלכם ובחתונות ובמסיבות בר מצווה סביב מעגל גדול ועמוס זיעה. אני זוכר שלא הייתה דרך להימלט מהשיר בפסח שאחרי הוצאתו. בהליכה ארוכה אחרי סדר משפחתי אצל סבתי – שגם ממנו, כמובן, לא נפקד השיר – בכל הדרך, מחלון פתוח לחלון פתוח, נשמע המון עם ישראל המזייף בגרון ניחר את הניגון.

אודה ולא אבוש: אני לא ממש מסוגל לשמוע ברצינות את יעקב שוואקי. עניין של טעם אישי. ועדיין, הלחן של רזאל ויכולות התזמור שלו מצליחים לנצח ולהפוך אותו לנדיר כל כך. זה אחד השירים החדשים שתפסו חזקה גדולה כל כך ברפרטואר היהודי עד שנדמה שהיה כאן תמיד. עיקר קסמו, נדמה לי, נמצא ביכולת לדייק את המילים למנגינה, בניגוד חזק כל כך ללחן המסורתי־פופולרי שהיה מין ניגון מדושן וקופצני ששרד שנים בכוחו של הרגל. רזאל בא והחזיר את הצמרמורת והדרמה למילים המוכרות.

'בין הצלילים', האלבום החדש והיפה של רזאל, נפתח גם הוא בפיוט מוכר שעובד על עיקרון דומה ל'והיא שעמדה': שילוב מהותי בין מילים ומנגינה, צליל ותחושה. "א־ל חי יפתח אוצרות שמים / ישב רוחו ייזלו מים", שר רזאל את 'תיקון הגשם', הנאמר לפני תפילת מוסף של שמיני עצרת. הלחן, העיבוד וההגשה אכן פותחים אוצרות: הפסנתר מטפטף לו טיפות מים, ארז לב ארי פורט על הסאז' (כלי מיתר ממוצא פרסי) כמי שמבשר על תחילתו של החורף, צח דרורי בא לעזור בתכנותים ובקלידים ורזאל שר בקולו הרך ומבקש ש"בגשמי ברכה תברך אדמה".

'תיקון הגשם' הוא פרולוג מוצלח לאחד עשר השירים שבאים אחריו; עניינם של חלק ניכר משירי האלבום הוא בפתיחה, בהודיה, בבקשה לתיקון שהוא ברכה. לצד ההלחנות מהמקורות מביא רזאל שירים אישיים, חשופים. חלקם עוסקים באופן ישיר ועקיף בטרגדיה משפחתית שעבר לפני כשנתיים. בתו של רזאל, רבקה, נפלה בליל יום העצמאות מגג ביתם בנחלאות וערב שהתחיל בציפייה לזיקוקים המשיך באשפוז בבית החולים במצב קריטי. היום, למרבה השמחה וההודיה, היא נמצאת בעיצומו של תהליך החלמה מוצלח.

"בתי, בתי איך סבלת כאבייך", הוא שר ב'אור חדש' שנכתב לרזאל בידי שולי רנד ומבקש נחמה שבסופה פה מלא בצחוק. ב'קטונתי' (מילים על פי בראשית ל"ב) הוא זועק את מילותיו של יעקב אבינו, רגע לפני המפגש עם עשו: 'הצילני נא' מהדהד. ב'אשירה' הוא כבר שר על ההצלה, על החסדים. האח אהרון והאח הצעיר יהודה משתתפים גם הם ב'אשירה' ומשלימים שיר פשוט של שמחה.

רזאל הוא יוצר מרובה השפעות, מרכטר־כספי־גרוניך ועד השפעה ישירה של מפיק האלבום אביתר בנאי (שימו לב ל'געגוע', מילים ולחן בנאיות לחלוטין), מוזיקה צוענית ב'עוד יישמע' שהגיע בעקבות חתונת גרת צדק מזאגרב שמשפחתה ניגנה באירוע, ומוזיקה חסידית ב'ניגון פוגש תזמורת' (ניגון הקפות מסורתי של חסידות בעלז). כמו עבודות קודמות שלו, 'בין הצלילים' הוא אלבום עם המון עיבודים סימפוניים, כלי מיתר והרמוניות (רזאל אחראי לעיבודים ולנגינת הפסנתר) על אף שהוקלט בראשיתו רק עם פסנתר ושירה (כמו ב'עטור מצחך') ורק אחר כך הולבש בכלים רבים אחרים.

המעגל השנתי שהחל ב'תיקון הגשם' נסגר בשיר החותם מתפילת הימים הנוראים, "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך א־לוהים חיים" על פי הלחן של ר' שלמה קרליבך ועם נגינת הקלרינט של ניצן עין הבר.

את הקול והתזמור של יונתן רזאל אפשר לשמוע גם באחד משני האלבומים החדשים של 'הלב והמעיין', כשהוא שר את 'כאייל תערוג' של האדמו"ר בעל 'צמח צדק' מחב"ד. רזאל הוא רק אחד מהאורחים של 'הלב והמעיין' (יחד עם אריאל זילבר, שלמה כ"ץ ואילן דמרי מ'המדרגות'), שממשיכים להוציא אלבומים בקצב שלא היה מבייש את אייל גולן בתקופות העמוסות. שני האלבומים החדשים – 'יוצאין בשיר' המבוסס על ניגוני חב"ד ו'לך אמר לבי' המוקדש לניגוני הרב יצחק גינזבורג – מצטרפים לאלבומים הקודמים ('הלב והמעיין', 'שירה חדשה' ו'מנגנים ויז'ניץ') בסגנון ובהגשה.

כתבתי כאן לא פעם על החשיבות של 'הלב והמעיין' כפרויקט אותנטי של שימור והנגשה של מוזיקה חסידית אמיתית (ולא הפופ החרדי המסוכר המכונה משום מה "מוזיקה חסידית"). חיליק פרנק (קלרינט) ונאור כרמי (קונטרבס) מובילים את ההרכב ששותפים בו באופן קבוע גם אורן צור (כינור) ואריאל אלייב (אקורדיון), ואליהם מצטרפים ב'לך אמר לבי' נדב בכר ואסף זמיר. יחד הם מביאים ניגונים ממסורות חסידיות שונות תוך כדי שמירה על הניגונים כפי שהם, ללא עיבודי חצוצרות מלאות פאתוס ובמיעוט אפקטים אלקטרוניים. 'הלב והמעיין' לקחו על עצמם את המשימה להציג את המנגינות המסורתיות בטהרתן, ויחד עם החוברות המפורטות שמוסיפות הסברים מדובר בבית ספר לא רע ללמוד ממנו ניגונים ומסורות.

התוועדויות ליליות עם הרב גינזבורג. 'הלב והמעיין' צילום: ערן דרור לבנון

על אף האווירה והכלים הדומים, שני האלבומים שונים זה מזה בנקודה מהותית: בעוד 'יוצאין בשיר' יוצא תחת הנוסחה של האלבומים הקודמים ומציג ניגונים ותיקים שנוגנו במשך דורות בחסידות חב"ד (חלקם הגדול לאו דווקא מהמוכרים), 'לך אמר לבי' הוא אוסף ניגונים חדשים שחיבר הרב גינזבורג במהלך השנים האחרונות.

אחד המניעים להפקת האלבום היה זליגת הניגונים של הרב גינזבורג אל מחוץ לאנשי שלומו בצורה לא מדויקת מבחינת הרב. אפשר למצוא דוגמה בפיוט 'שלום עליכם', שהוקלט בלחנו של הרב גינזבורג לאחרונה באלבומם של האחים ולדמן (הנושא את אותו השם) ומבוצע כאן בידי שלמה כ"ץ בגרסה איטית וארוכה יותר.

הרב גינזבורג עצמו לקח את העניין ברצינות והיה שותף לחלק מההקלטות שהפכו לדברי ההרכב להתוועדויות ליליות. האלבום מצליח לשמר את הספונטניות הזאת, אבל לא תמיד הספונטניות הזאת לטובה (לא היה מזיק למשל להרגיע קצת את אריאל זילבר ב'תתעורר'). ובכלל, עם קשר לפערי הקילומטראז‘ ההיסטורי או בלי – נראה ש'לך אמר לבי' – על אף יופיו – מעט דל ביחס ל'יוצאין בשיר' המושקע.

מודעות פרסומת

כל אחד והניגון שלו

מנגנים ויז'ניץ – חילק פרנק ונאור כרמי

דלתי תשובה – נדב בכר ואורן צור

עתיקא קדישא – יצחק מאיר וחברים

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 30/12/2011)

ניגונים מסתובבים בעולם. כמו סיפורים שלפעמים מיוחסים לבעל שם טוב ולפעמים לבודהא, מפתיע לגלות לאן מתגלגלות מנגינות. בפעם הראשונה שבה שמעתי מאות חסידים מתוועדים לצלילי הניגון שהכרתי כפתיחה של הסרט "ספרות זולה", חשבתי שאפילו הבמאי, קוונטין טרנטינו, לא יכול לעשות סצנה טובה יותר. רק אחר כך גיליתי שהניגון הזה מסתובב בחצרות חסידיות כבר עשרות שנים כחלק מניגוני מירון, לשם הוא הגיע (לפי רוב העדויות) מגבול יוון-תורכיה. כך מנגינה שהתחילה במועדוני הלילה של המזרח התיכון נחתה על שולחנות התוועדות החסידים, ולבסוף הגיעה גם לסרט המייצג של שנות התשעים. כל אחד והניגון שלו.

חיליק פרנק ונאור כרמי הוציאו עכשיו את הדיסק "מנגנים ויז'ניץ". אם הוא נשמע לכם כמו פסקול לאחד הסרטים הצועניים של אמיר קוסטוריצה – אתם לא טועים. לרוב אלו אותן המנגינות באותם הכלים. חלקם מופיעים גם באלבומים של להקות ישראליות-בלקניות כמו 'מארש דודנדורמה' או 'בום פאם', מיעוטם נוצרו במיוחד בבית המדרש של החסידות, אבל כולם מנוגנים בויז'ניץ כחלק מעבודת ה'.

מספרים שהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ היה מחפש בדרכים ניגונים צועניים, מאזין לשירי השיכורים בבית המרזח, שומע בקשב רב את מנגינת קבצני הרחוב. אחר כך הוא הביא את הצלילים הללו אל שולחן השבת והמועדים שלו. את הפסוק "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה", פירש הרבי כך: "'זמרת הארץ' – הרי אלו שירי הגויים, עמי הארץ. 'כליכם' – הרי זו שבת קודש, ו'מנחה לאיש' – הרי היא מתנה לבורא עולם".

בתחקיר שערך נאורכרמי לקראת הפרויקט הוא מצא כמאתיים ניגונים שמוצאם צועני, במישרין ובעקיפין. התוצאה של המפגש החדש – כמו המפגש הקודם באירופה – מרתקת. כרמי (קונטרבס) ופרנק (קלרינט) צירפו את משפחת קרוייטר (משפחת נגנים יהודית יוצאת מולדביה) שמוסיפה כינור ואקורדיון, ואת אילן קצ'קה על תופים וכלי הקשה. כולם התכנסו לאלבום שהוקלט בהופעה חיה ב'בית אבי חי' בירושלים, ושהאנרגיות שלו עוברות היטב למאזין הביתי. הם נעים בין מצבי רוח שונים, שמחה ותוגה, ניגונים רומניים וניגונים לחגים. בכולם בולט השילוב המתבקש כל כך בין כליזמרים ומוזיקה בלקנית. הביצוע הטוב ביותר בעיניי הוא דווקא חסידי כמעט לגמרי, 'ניגון הקפות' של ההקפה השישית המכוון כנגד ספירת היסוד וממריא לגבהים.

במובן הרחב צריך להכיר בתרומתם של פרנק וכרמי על ההרכבים השונים (כמו 'הלב והמעיין') לרנסנס שמתחולל במוזיקה החסידית האמיתית. אחרי שנים של חצוצרות פומפוזיות ולחנים מתקתקים שנשמעו כמו הגרסה המגוירת של הארוויזיון, נתנו השניים באלבומיהם מקום לניגונים כמו שהם מנוגנים בחצרות החסידות.  אין מה לחשוש: הארוויזיון לא נגמר, דפדוף מהיר במודעות העיתון שאתם מחזיקים בו כעת יזמין אתכם לחזות בו בקיסרה או בבנייני האומה. פרנק אולי לא יגיע בקרוב לקיסריה, אבל בקצב האלבומים שהוא מוציא הוא מתחיל להקיף ולמפות את עולם הניגונים.

חיליק פרנק הוא גם אחד מהאורחים באלבום המפתיע "דלתי תשובה" של נדב בכר ואורן צור, שמתרכז ברובו סביב ניגונים ממסורת חב"ד. השניים, שהתחברו מוזיקלית עוד בגלגולם הקודם נטול הזקן, פותחים בלחן היפה ביותר לפיוטו של האר"י "בני היכלא". יש שמייחסים את הלחן לאדמו"ר הזקן מחב"ד ויש לר' הלל מפאריטש – אחד מחשובי חסידי חב"ד בדורות הראשונים. כך או כך מדובר בביצוע מדויק ופשוט שמצליח לתפוס את הזמן החמקמק בין השמשות, רגע לפני ששארית השבת מתפוגגת לה בסעודה השלישית. מנחם קפלן מתארח כזמר טבעי ב"בני היכלא", עם ניואנסים והגשה נכונים. דווקא בשיר השני שבו הוא מתארח – "עזרני אל חי"  – הוא נשמע זר ואבוד בלחן המרוקאי למילים של ר' רפאל ענתבי מפייטני חלבּ.

עוד שידוך שעשו בכר וצור, בין ארז לב ארי לשיר "קול ביער", עולה יפה מאוד. השיר, המיוחס לסבא משפולי, מתלמידי הבעש"ט, נכנס בעיקר למחזור הניגונים של חב"ד. מעניין להשוות את הגרסה הזאת לביצוע של מתיסיהו (שלא מפסיק לעשות כותרות בזמן האחרון) לניגון שנקרא אצלו Father in the Forest (מתוך האלבום Shake Off" the Dust… Arise" 2004). בעוד מתיסיהו יצר שיר רגאיי רקיד ביידיש, בכר וצור בוחרים לשיר בשפת הקודש (השיר נכתב בשתי השפות וגם באוקראינית). הם שומרים על אלמנט ההשתפכות הרעיוני, ולב ארי מטעים נכון כל כך את הדיאלוג בין האב שמבקש מבניו לבוא לביתו "כי לא אוכל לשבת יחידי" ובין הבנים הקוראים "אבינו, אבינו, איך נלך? השומר עומד בשער המלך".

בעיניי, האלבום הזה מציב את בכר וצור במקומם הטבעי. האפיזודה המשונה של להקת "א גרויסע מציאה" שבה היו שותפים השניים, מין ניסיון ליצור 'שוטי הנבואה'/'הדג נחש' בעל ארומה יהודית-דתית, היה אומנם דיסק מעניין מבחינה מוסיקלית אבל מביך ברמה הטקסטואלית. ב'דלתי תשובה' צור מזכיר שוב שהוא אחד הכנרים הגדולים בארץ, בכר מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, והטיפול של השניים בניגונים מרשים במיוחד.

גם באלבום השלישי, 'עתיקא קדישא', מתארחים רבים. יצחק מאיר פותח את השולחן המשפחתי לפני אבי בניון, אייל שילוח, יוסי גיל, צביקי רובין ושלמה אברמסון. זהו האלבום השני של מאיר, שממשיך את הקונספט שזכה להצלחה גדולה באלבום "נשמות חדשות". קל להבין את הפופולריות הזאת: 'עתיקא קדישא' הוא כנראה הקומוניקטיבי באלבומים שנסקרים כאן. לרוב נצמדים מאיר והמעבד ערן קליין ללחן המוכר ולעיבוד הפשוט. גם החוברת המלווה והבהירה מסייעת להבנת הנשמע. עשרים ושלוש רצועות יש באלבום הכפול: אחד מוקדש לזמירות בית הכנסת, והשני אל ניגונים משולחן השבת. השולחן של מאיר אוסף לתוכו מגוון רב מאוד. ניגונים ממסורות ברסלב, באבוב, חב"ד ור' שלמה קרליבך, יושבים יחד עם לחנים מישיבות 'מתנגדים' ועם לחנים חדשים.

'צליל ביקורתי' של השבוע

מסע באלול  

(ביקורות קצרות על אלבומים, התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏06.09.12)

מסע בשיר השירים / תבור בן דוד ונבות בן ברק

 תבור בן דור ונבות בן ברק אמנם לא מגיעים מהעולם הדתי, אבל אלבום הבכורה שלהם "מסע בשיר השירים" משתמש בקונבנציות שמוכרות מגל האלבומים הפשוטים שצמח במוזיקה הדתית בחמש עשרה השנים האחרונות.

במין מרד התבגרות מאוחר ניסו אמנים צעירים להשתחרר מהמוזיקה הדתית הפופולרית רבת הרהב (שמקובל לקרוא לה, משום מה, "מוזיקה חסידית" על אף שאין הרבה בינה לבין החסידות) על חצוצרותיה, תזמורותיה וחזניה בחליפות שלושת החלקים.

הצעירים יצרו אלבומים אחרים, המושפעים ממוסיקת ניו־אייג', מעבודה עם בעלי תשובה ומר' שלמה קרליבך. לפעמים צורפה גם אידיאולוגיה רחבה יותר, שבקשה לשוב למקורות הפשוטים ותרגמה את עצמה למהלכים מוזיקליים. האלבומים הופקו בפשטות, עם מעט כלים, בעיבודים מינימליים, וכללו לרוב פסוקים מולחנים ופיוטים (האלבומים הראשונים של סיני תור וירמיהו, למשל), בדרך כלל במבטא ישראלי לגמרי.

מהבחינה הזאת, "מסע בשיר השירים" הוא יצירה נוספת שהולכת על הז'אנר של חולצת פשתן לבנה. אומנם ההשפעה המרכזית שלה היא פחות דתית ויותר מגיעה מהמזרח, אבל היא עובדת באותן דרכים. מהבחירה להשתמש ב'שיר השירים' – חומר גלם טבעי למוזיקה שאכן חוזרת כטקסט ברבים מהאלבומים בז'אנר, דרך שימוש  במעט כלים ועד ציור העטיפה של הדר סגל – לוטוס שיש בו כל העולם.

כמו השתוקקותה של הרעיה במגילה לבית משותף באמצע היער, כזה שקורותיו ארזים ורהיטיו ברושים, כך גם המוזיקה במסע; פשוטה, אורגנית, לא מתחכמת או מתאמצת בשום צורה. נבות בן ברק הלחין בכישרון את עשר הרצועות שבאלבום והוא גם שר ומנגן בגיטרה, תבור בן דור מלווה בסיטאר והם מתגברים לעתים בשחר קאופמן (בס) וגבריאל איזנמן (כלי הקשה). הרצועות דומות זו לזו בצליל המדיטטיבי והנקי מאוד ומזמינות אותך לתפוס מקום סביב המדורה או בדרך לחתונה במעיין.

אות לאות / יוני גנוט

 בצד השני, אלבום הסולו הראשון של יוני גנוט, "אות לאות", הוא חולצה צבעונית מלייקרה. פיוטים, חומרים מקוריים, הרבה אורחים ומגוון סגנונות יוצרים אוסף אקלקטי ומרשים אך גם חסר צליל מגובש. גנוט, המוכר כסולן להקת "בין השמשות", והמפיק המוזיקלי אסף (אסי) איילון לא חסכו באמצעים; הרבה כלים בעיבודים מלאים עם לא מעט קריצות של מודעות מוזיקלית. רוב הזמן זה עובד טוב (למשל "לקראתך") אבל לפעמים זה מעט מנופח ("וידע כל פעול").

גנוט כתב בעצמו ארבעה שירים שיש בהם חן ובעיקר צירף הרבה אורחים לפיוטים ושירים מהמקורות: דניאל סולומון מתלבש יפה מאוד ב"על הר גבוה", שי גבסו קצת פחות ב"וידע כל פעול" (אני מאוד אוהב את גבסו, שלא מוערך מספיק לדעתי, אבל הוא קצת נאבד בשיר), אריק סיני מפתיע ב"אל אדון", יואב גנוט שותף ב"בואי בשלום" ואהוד בנאי מצטרף ל"ברון יחד" – ושובר כאן איזה שיא כשהוא מקליט בפעם השלישית את הפיוט "אודה לא־ל" של ר' שמעיה קוסון בשלושה לחנים שונים.

שיתוף הפעולה המעניין ביותר קורה עם ארז לב ארי ב"עוקד הנעקד והמזבח". לב ארי נותן איזון ווקאלי מעניין וגנוט מצדו הצליח לכתוב לחן חדש ומוצלח שיש בעיבוד שלו מן המערבון והמתח. כך אולי קשה יותר לשיר אותו לפני התקיעות אבל מרענן מאוד לפגוש לחן ששובר את המונוטוניות שאליה הולכים רוב רובם של הלחנים המוכרים למילים של ר' יהודה בן שמואל עבאס. עוד בגזרת הפיוטים: "יה ריבון" בהקלטה משוחררת מתוך מלווה מלכה וב"בצאת ישראל" אביבי במיוחד. האלבום נחתם בגרסה חדשה ואקוסטית לשיר "יש שם בלב" מאלבום הבכורה של "בין השמשות" כמין סגירת מעגל של גנוט, שעבר מאז כברת דרך ועדיין מסביב יש סופה גדולה.

 שלום עליכם / משפחת ולדמן

 האלבום הראשון של משפחת ולדמן, "שלום עליכם", נולד כמו אלבומים משפחתיים אחרים סביב שולחן השבת. גילוי נאות: יצא לי לשבת לא פעם סביב שולחן השבת הזה, משתאה ומשתתף בארבע שעות ממוצעות של אוכל, שירה, תורה והרבה הרבה יין טוב.

חידושם העיקרי הוא בהנגשת השירים לקהל שלאו דווקא עשוי להכיר אותם משולחן השבת. יש באלבום תרגום מוזיקלי יפה שהפיק יהודה כ"ץ (מלהקת "רבע לשבע") לדינמיקה ההרמונית שנוצרת בשילוב הקולות של ארבעת האחים לבית ולדמן. הם מבצעים לחנים מוכרים לפיוטים כמו "מעין עולם הבא" בנוסח ברסלב או "שלום עליכם" בלחן של הרב יצחק גינזבורג, אבל רוב השירים הם לחנים מקוריים של בני המשפחה לשירי שבת וגם כמה ניגונים מקוריים.

יש רגעים פרטיים מרגשים כמו הביצוע החזני שמוביל האבא, צבי ולדמן, ל"ריבון כל העולמים", ויש רגעים מעט תמוהים כמו הניסיון האוריינטלי ב"לכה דודי", ויש הרבה מנגינות שרק מחכות שייקחו אותן החוצה  – כמו ב"מים רבים" ו"ניגון יער רמות" – שהתגלגלו להם בעולם משוחרר, ועוד כמה שנים בסעודת ערב שבת משפחתית.

וגם: ארבע ביקורות קצרות על האלבומים החדשים של 'הלב ומעיין' (ואביתר בנאי), 'אה גרויסע מציאה', עמיר בניון ו'גן רוה'

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏26/11/2010)

שירה חדשה / הלב והמעיין

לפני כמה חודשים, אחרי המופע המשותף הראשון של אביתר בנאי ורביעיית 'הלב והמעיין' (חיליק פרנק, נאור כרמי, אורן צור ואריאל אלאייב), נכתבה כאן רשימה ארוכה על השילוב המעניין הזה. ההופעה הייתה מעולה, ודובר שם על שיתוף פעולה עתידי בדיסק שהיה אז בהקלטות. אני חשבתי שהשילוב הזה יכול במיטבו לעלות גבוה מאוד, אך גם עלול להיות מסרס; במיוחד מהצד של בנאי.
לאחרונה יצא האלבום 'שירה חדשה' – האלבום השני של הרביעייה – ובו מתארח, כמובטח, אביתר בנאי לשני שירים. הראשון הוא 'קרב יום' המוכר מסדר פסח והשני הוא 'יונה מצאה בו מנוח' למילים של רבי יהודה הלוי. 'קרב יום' הוא דוגמה לשילוב מוצלח ביותר: הקול וההגשה של בנאי מלווים את הניגון שמיוחס לבעש"ט, ומעניקים נפח לנגינה המקצועית ומלאת הרגש של החבורה. הקלרינט של פרנק כמו ממשיך את המילים בין הבתים, ובנאי לא זר לשיר. בשמיעה נטולת הקשר אפשר לטעות בו שהוא שיר מהחומר הפרטי של בנאי, ואין בעיניי מחמאה גדולה מזו.
בשאר האלבום (כמו גם בקודמו) נמצאים בעיקר ניגונים שקשורים למסורת ברסלב, מוגשים בנעימות ומלווים בחוברת הסברים מפורטת. הנקודות החלשות באלבום הן דווקא הניגונים השמחים יותר. בניגוד להופעות שבהן הקצב והאנרגיה עוברים אל המאזין בקלות, באלבום הם לא מצליחים לפרוץ את המחסום ונשארים מעט מפוספסים. ועדיין מדובר באחד האלבומים הטובים שיצאו בזמן האחרון, העומד בצפיות ומצליח לגעת במקומות הנכונים.

התנועה לשחרור המיתר / אה גרויסע מציאה

על אף שהם חולקים את אותו הכנר (אורן צור), 'אה גרויסע מציאה' נמצאת בקצה השני של סקאלת המוזיקה היהודית. מדובר בהרכב בן שישה נגנים, שעל אף הדתיות הגמורה של השירים שהם יוצרים מגיעים ממצבים רליגיוזיים שונים. החבורה רצה ביחד כבר כמה שנים, ולאחרונה הוציאה ב-NMC את אלבומה השני – 'התנועה לשחרור המיתר'. אלבום שהשאיר אותי בעיקר מבולבל.
מוסיקאלית, מדובר באלבום מצוין; גרוב מהוקצע, מרקיד, נעים מאוד לשמיעה. יותר מהכול מזכיר את האלבומים של 'שוטי הנבואה' וגם קצת 'שבק"ס' וה'דג נחש' (משם הגיע גם דודוש קלמס שעזר בהפקת חלק מהשירים). השאלה הגדולה היא איך אתם עם הטקסטים. רוצה לומר: יש כאלה שזריקת ספירות ועולמות אבי"ע לצד ז'רגון ישראלי-סטלני מביא אותם להתעלות הנפש. יש כאלה שמובכים משהו משורה כמו "השם אדנות זה במלכות/ תמשוך ת'חוט" ('הפסיכולוג מספר 1') או "ל"ב נתיבות חכמה/ זה נשמע מעניין וזה רק פתיח" ('ל"ב נתיבות חכמה'). לפעמים זה עובד (למשל ב'סור מרע עשה טוב'), אבל לעתים זה נשמע – טקסטואלית – כמו 'פיזמונסניף' שיצא משליטה.
השיר 'רבי נחמן' הוא דוגמה טובה: מדובר בהומרסקה משעשעת באופן עקרוני העוסקת בנסיעה לאומן, המנגינה היא מקצב רגאי מוכר שדומה ל'גידמאק' של 'התקווה 6', אך אני חושש שגורלו יהיה זהה לאותו שיר-הלצה על האוליגרך: בדיחה מחויכת שאומנם תישלף אחרי כמה בקבוקי ערק אבל כנראה שלא תתפתח ליותר מזה. ואולי הם באמת לא רוצים יותר מזה, וזה בדיוק מה שמבלבל. האם זה רק 'אלבום חבר'ה' שנהנו להקליט, לעשות שמח ולשחרר ביחד את המיתרים מכבדותם, או שמא מסתתר כאן משהו רציני יותר, כמו שנדמה ברצועה האחרונה והיפה של האלבום 'י"ד כסלו"? גם אחרי כמה האזנות לא מתגבשת תשובה ברורה.

לדעת הכל / עמיר בניון

אמן נוסף שאנחנו חוזרים אליו שוב הוא עמיר בניון. האמת היא שלא יבש הדיו מאז הפעם האחרונה שנכתב כאן על 'האלבום החדש של עמיר בניון', והנה שוב. תריסר שירים מתכנסים להם ב'לדעת הכל', אלבום שנמכר בינתיים בעיקר באתר של 'נבל עשור' (ובמהדורה מוגבלת בחנויות). גם הפעם הקול הבלתי נתפס של בניון ממשיך לעשות שמות במאזין. המנגינות מגיעות ממקומות שונים: טרנס ערבי ('אדם'), אלקטרוני ('חזון יחזקאל'), רצועה כמעט ווקאלית בלבד ('ילד') ובלדות מזרחיות. לטקסטים היפים של 'כמה סתיו' ו'בניתי' שודכו לחנים עדינים ומרגשים, מעובדים נפלא, שהופכים לרצועות נוגעות שאפשר לשמוע שוב ושוב.
הרבה נושאים נידונים באלבום הזה: א-לוהים, האדם, תורה, נפש, אהבה, שקרים ואמת. ובכל זאת בניון מקפיד לקרוץ מדי פעם, כמו בשיר הנושא 'לדעת הכל': 'איזה כיף לדעת הכל/ לרוץ בין הטיפות מבלי ליפול/ מבלי להירטב אפילו/לדעת הכל/ עיוור שהלפיד שבידו/ צועק הצילו אותי' – שר בניון יחד עם לחן סוחף את המילים הספק ציניות ספק רציניות.
בסך הכול אלבום יפה. ובכל זאת, בעולם המוסיקה יש כללים לא כתובים, מין סוד רצוא ושוב: אמן צריך לתת לקהל שלו להתגעגע, לשמור על מינון חשיפה מבוקר, להעלות מים נוקבים מהמאזינים. עמיר בניון כמו עמיר בניון לא משחק לפי הכללים. אבל אני לא בטוח שבמקרה הזה ההחלטה עובדת לטובתו. ב'לדעת הכל' יש פחות מדי שירים טובים, ושירים אחרים שנדמה שיכלו להיות טובים יותר לא בושלו מספיק ('אדם', 'הכי גבוה'). באחד הראיונות סביב השקת האלבום הצהיר בניון שיש לו עוד כמה אלבומים שמוכנים לצאת מיד. אני אישית רוצה קצת להתגעגע, ושבניון ידייק יותר את השירים שהוא מוציא, שיתבשל בהם, ורק אז ייתן לנו לשמוע ולהתענג.

גן רוה / אלול

אלבומו הראשון של זיו רוה, מוזיקאי ור"מ במכון מאיר, הוא אלבום אישי מאוד, נקי מיומרות וממניירות, שבא לספר סיפור שאפשר לקרוא לו בגדול 'סיפור של תשובה'. הסאונד שנבחר ללוות את הסיפור הוא שאנטי רוק עם ארומה מזרחית קלה – הסטנדרט הכמעט קבוע בזאנ'ר – והקול של רוה יושב לא רע על האוזן. אין כאן חידוש גדול, אלבומים כאלה יצאו וימשיכו לצאת, בדרך כלל בהוצאות עצמאיות. לזכותו של רוה עומדת עדינות הצליל וההגשה שמצילות אותו ממלכודת המיסיונריות שמאפיינת לעתים אלבומים מהסוג הזה. מלבדו מנגנים גם המתופף יוסף לוי ('התזמורת העממית') והכנרית (המעולה) רחל צור. על ההפקה המוסיקאלית הופקד המוסיקאי יהודה אשש ('אתניקה').

עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

  • התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏25/06/2010) תחת הכותרת 'מנגנים כשרים מאוד'

אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר ה'מנגן הכשר' (צילום: אתר חב"ד און-ליין)

בסוף זה קרה. בניגון האחד לפני אחרון שביצעו 'הלב והמעיין' קם הקהל מהכיסאות והתחיל לרקוד. בתחילה נוצר מעגל קטן בצידי האולם של 'מוזיאון ארץ ישראל' ברמת אביב, ובתוך כמה דקות עבר המעגל המוגדל אל מרכז הבמה, דוחק את אביתר בנאי אל הנגנים, משתלהב, מתגבר, נסחף. זה לא מראה פשוט באולם שרגיל לארח רסיטלים של ברהמס, אבל היה בזה משהו צפוי: מי שחשב שאפשר לתת לחיליק פרנק לנגן ולאנשים לשבת לא לקח בחשבון שכימית השילוב הזה נועד להתפוצץ. במובן מסוים ההופעה, וגם הדיסק, עושים עוול לחבורת הנגנים המעולה הזאת; במיטבם 'הלב והמעיין' הם כמו כוכבי זמר מזרחיים, מדויק יותר: זמרי חתונות. תנו להם שמחה של מצווה, קצת משקה, רחבת ריקודים גדולה, וזה יפרוץ.

כל דבר יש לו לב
אבל לפני הכול, פרטים. 'הלב והמעיין' הוא הרכב בן ארבעה נגנים בהנהגת חיליק פרנק ונאור כרמי, ששואב את שמו מאותו משל מפורסם של ר' נחמן המופיע בסיפור 'מעשה בשבעה קבצנים'. פרנק הוא חסיד ברסלב ונגן קלרינט נודע המופיע באופן קבוע באירועים חסידיים חשובים (הוא מפורסם במיוחד בנגינתו הרצופה בל"ג בעומר אצל רשב"י במירון). כן הוא חבר ההרכב 'אזמרה', והאלבום המשותף הוא האלבום השמיני שהוא חתום עליו. נאור כרמי הוא חסיד חב"ד חוזר בתשובה ונגן קונטרבס וטנבור, מייסד ההרכב 'התזמורת העממית' ובוגר להקות אתניות רבות ('הברירה הטבעית', 'בוסתן אברהם', 'שחרית', 'אנסמבל היונה'). יחד איתם מנגנים האקורדיוניסט אריאל אלאייב והכנר אורן צור.
האלבום הראשון של ההרכב יצא בתחילת השנה והוקדש לניגונים ממסורת חסידות ברסלב. ברובם נשמר רוחו של הניגון ללא המילים, אך לפעמים צורפה למנגינה שירה, ואפילו מקהלה קטנה המורכבת מילדיו של פרנק. אלבום יפה, אין דרך אחרת לתאר אותו. השילוב בין פרנק וכרמי מאזן את שניהם לכדי יצירה נקייה, עדינה, לעתים ממש שמימית ('חדש ששוני', למשל). הבחירה להקליט ניגונים שאינם מהפופולריים ביותר התבררה כנכונה מאוד, והיא מאפשרת חשיפה למסורת הברסלבית האותנטית, בניגוד לטון המאפיין את בעלי התשובה המתרגמים אותה לעיבודים אלקטרוניים.
פרנק עובר בשנים האחרונות תהליך מבורך, שבו הוא יוצא מהנישה הדתית המצומצמת אל מחוזות רחבים יותר. בניגוד לאלבומיו הראשונים, שהיו מעוצבים בגרפיקה חובבנית אך בעלת חן, המאפיינת את השוק החרדי, פרנק בגרסתו החדשה מגיש אלבומים המעוצבים באסתטיקה מוקפדת, עם חוברות מפורטות המסבירות את מסורות החסידות והניגונים.
במקביל לאלבום החל ההרכב להעלות סדרת מופעים, חלקם בחסות 'בית אבי חי' בירושלים, ברחבי הארץ, המוקדשים למסורת הניגון החסידי בכלל: חב"ד, ברסלב, קרלין, ויז'ניץ ועוד. גם הם מלווים בהסברים – לעתים מעט מיותרים – שמספרים את הסיפור מאחורי כל ניגון. בהופעה ב'מוזיאון ארץ ישראל' אירח ההרכב את אביתר בנאי לערב ניגוני חב"ד. הם היו במיטבם: נאור כרמי הראה לקונטרבס דברים שהוא מעולם לא חשב שאפשר לעשות בו, חיליק פרנק כישף בקלרינט את האולם, וכך גם אריאל אלאייב האקורדיוניסט, אורן צור הכנר והמתופף אילן קצ'קה. הרפרטואר המגוון נע בין ניגונים מוכרים יותר למוכרים פחות, משקטים לשמחים, מארוכים לקצרים. הקושי העיקרי היה לשבת בכיסאות. גם הוא, כאמור, נפרץ לקראת הסוף.

פרדוקס המנגן הכשר
היה מעניין לראות את הקהל שהגיע להופעה. כמה חב"דניקים, מעט חילונים חובבי פולקלור חסידי, דתיים-לאומים ובעיקר אנשים רבים שביקשו 'מנגן כשר' שיספק יותר משעה וחצי של מוזיקה טובה. אולי אפילו התעלות רוחנית. העניין הוא ש'מנגן כשר' הוא לא דבר פשוט בכלל. את המושג 'מנגן כשר' טבע ר' נחמן בתורה ג' בליקוטי מוהר"ן. כדאי לעיין בתורה הזו כולה (וגם בתורה ס"ג בתניינא), אך עיקרו של עניין הוא שדווקא מתוך חשיבותה של המוזיקה ישנה משמעות עצומה לאדם שמשפיע אותה. כאשר אתה שומע את נגינתו של אדם לא מתוקן, אומר ר' נחמן, עלולות להיות לכך השפעות רוחניות מזיקות. לעומתו, המנגן הכשר נהיה משפיע רוחני ראשון במעלה, הבונה בנפש שדות כוח של קדושה והשתוקקות.
אמנם ר' נחמן מראה דרך שבה "התיקון הוא שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם" – ובעצם נותן לגיטימציה גם לאנרגיות שליליות שהיהודי יכול לנתב אותן עד יניקת נבואה – אך המסקנה העקרונית היא זהירות גדולה בכל מה שנכנס לנפש, ובפרט דרך המוזיקה. אפילו המשיח הברסלבי (כפי שמתואר ב'מגילת סתרים', ובדומה ולהבדיל לאותה צוללת צהובה של הביטלס) הוא מין מנגן שכובש את העולם בקסם נגינתו. כמובן, הדברים עמוקים הרבה יותר, אבל מניסיוני אני יודע שהמושג הינו דינאמי, קל לשינוי, ומעל לכול בעל משמעות פרקטית בעייתית. התוצאה ברוב המקרים יוצרת רשימת חיסול משלה. הקריטריונים לעולם לא יסתדרו עם המציאות: גם אם נסכים שג'ים מוריסון הוא 'מנגן רשע', יהיה קשה הרבה יותר להסכים לגבי 'סגור רוס' (Sigur Rós) – חבורת גויים איסלנדים שעושים כרגע את המוזיקה הרוחנית המעניינת ביותר, בעיניי, או לגבי קליפת הנוגה הגדולה שממנה מורכבת רוב המוזיקה בעולם.
והצרה הגדולה מכולם: קל להתחפש ל'מנגן כשר'. רוב המשתייכים לפופ החרדי (המכונה, משם-מה, 'מוזיקה חסידית' אף על פי שאין כל קשר בינו לבין 'חסידות') משחקים את המשחק הזה. כך גם כל מיני מתחזקים למיניהם המתהדרים לפתע בפולקלור יהודי מצועצע כחלק מהטרנד ששוטף את המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
בהסתכלות לאחור משונה להתבונן בטרנד הזה: אני עדיין זוכר את הרעד שעבר ב'היכל התרבות' בתל אביב כשעלה לפני שש שנים המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול". החלום שמישהו ייקח את האוצר היהודי ויעשה איתו עבודה אמנותית אמיתית התגשם שם. אבל לא נראה שמישהו שיער עד לאן הדברים יתגלגלו. נדמה לי שעד אז כל הפיוט שהיה במוזיקה הישראלית הסתפק ב'אסדר לסעודתא' שהתחבא בסוף 'רחוב האגס אחד' של אהוד בנאי.
מאז הטפטוף הפך למבול. כמעט כולם השתתפו בחגיגה הזאת, כולל אמנים לא צפויים כערן צור ורונה קינן, אך האמת היא שרק מעט ממנו יישאר איתנו לטווח הארוך ('אדומי השפתות' של ברי סחרוף ורע מוכיח על פי אבן גבירול). רובו היה לא היה. חלק גדול מהקופצים התגלו כקרבנות אופנה.
מבט אחד חטוף ב'לב והמעיין' יסגיר שלא בטרמפיסטים מדובר כאן. הם לא חלק מהטרנד הזה. אמת, התהליך שהוא יצר אִפשר את ההכרה שלה זוכה 'המוזיקה היהודית' כאפשרות לגיטימית – לפעמים אף מלהיבה – בתוך המוזיקה הישראלית, והוא מאפשר להם לפעול מחוץ לקהל השבוי של חובשי הכיפות. אך חשוב להבין שהם אינם כאן כי 'זה מה שהולך'. הם עושים את המוזיקה הזאת כי זה מה שהם, וזה מה שהם יודעים לעשות.

כל בוקר קצת
אחרי שפרסמתי במוסף זה ביקורת על אלבומו החדש של גבריאל בלחסן, קיבלתי מספר הודעות דוא"ל ששאלו למה, בעצם, לשמוע את מה שהם הגדירו כ"מנגן לא מתוקן, אולי אפילו רשע". השבתי להם שבנוסף לפרשנות המקובלת של דברי ר' נחמן, אני קורא את המושג הזה קריאה נוספת: מנגן כשר הוא מנגן אמיתי, אותנטי. הוא איננו מזייף את מקומו ואת מעשיו ואת אמנותו. הוא בא מהלב. אין הרבה מוזיקאים שיענו על שתי ההגדרות, או אפילו על אחת, אבל אין ספק שחבורת הנגנים של 'הלב והמעיין' הם 'מנגנים כשרים מאוד'. חיליק פרנק ונאור כרמי הם עובדי ה' באמת, חסידים באמת, בעלי תפילה ומוזיקאים מטורפים וטוטאליים.
בחלק מהניגונים התארח אביתר בנאי כסולן ווקאלי, ובסוף המופע דובר על אלבום משותף במתכונת דומה. אם לשפוט על פי הערב הזה יש למה לחכות, אך גם לקוות שבנאי יהיה דומיננטי יותר משהיה בהופעה. נראה שהוא הרגיש נוח בתפקיד האורח, ויש בזה מימד מטריד.
לא פשוט לי לכתוב על אביתר בנאי, למרות שבמובנים מסוימים הוא כל הסיפור. יש הרגע הזה שבו מפקיעים ממך את מה שאתה תופס כ'שלך': כשהסופר הפרטי שלך הופך פתאום לכוכב רבי מכר, כשההורים ואתה שומעים יחד את מה שהיה עד לא מזמן להקת האינדי המחתרתית, כשהאדם שדיבר אל נימי הנפש שלך מתגלה כאחד שמדבר לכולם. בשביל מי שהיה עם אביתר בנאי בתיאטרון הרוסי, על הרצפה בארבעים מעלות, בבראשית, בדיו הכהה השפוך, הייתה מין תחושה מוזרה לראות את החיבוק הדתי שעוטף אותו בשנים האחרונות. פתאום הרבנים מהישיבה התיכונית, שאסרו עלינו ללכת להופעות שלו, עמדו עכשיו כמה מטרים לידנו, מתנענעים במגושמות במהלך השירים. זה היה מוזר ומשמח באותה מידה.
אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר 'המנגן הכשר'. יש שירים שהוא כבר לא שר, יש הופעות שנראות כהתוועדות חסידית לכל דבר. ב'כל בוקר קצת' – השיר היפה ביותר באלבום האחרון – הוא מבקש להגיע "עד השיר הנקי, האמיתי", מין תשובה לשיר 'מנגינה יקרה' מהאלבום הראשון, שם הוא כתב: "אין לי ברירה: או לבוא לבוש או לבוא נקי". אז הוא בא נקי. אבל העניין הוא שבנאי היה מנגן כשר כבר מההתחלה. את 'יש לי סיכוי' (ה'ארבע בבות' הפרטי שלי. כבר כמה שנים, רגע לפני 'כל נדרי', אני מתפלל אותו לעצמי) הוא כתב הרבה לפני שציציות התחילו להשתלשל מחולצתו. אנחת רווחה אמיתית הייתה עבורי הגילוי שהוא לא הפסיק ליצור, שאלבומו האחרון והיפה הורכב מחומר מקורי ולא מפסוקים מולחנים. הפחד הזה, שמי שהופכים ל'מנגנים כשרים' יפסיקו להיות אמנים יוצרים, הוא העקב-אכילס של המהלך אל עבר השיר הנקי.
מעניין יהיה לשמוע את האלבום המשותף שעתיד לצאת בקרוב. השאלות הגדולות הן האם המנגנים יצליחו לכלוא את האנרגיות העצומות של המפגש בתוך דיסק, והאם המנגן הכשר יביא את עצמו ולא רק ילווה את שהיה.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter