Posts Tagged 'חביבה פדיה'

קלוז-אפ נפשי: הרב מנחם פרומן, ר' נחמן וקורוסאווה

[פורסם לראשונה בynet ביום פטירתו הראשון של הרב מנחם פרומן]

רנן אמר שהוא רוצה שיבוא גם רב לכנס, ואני הצעתי את הרב מנחם.

רנן זה רנן שור, מנהל ביה"ס 'סם שפיגל' לקולנוע בירושלים, והכנס הוא כנס פתיחת השנה שעברה שהוא אירגן בסינמטק תחת הכותרת "הקלוז-אפ הקולנועי", אני הייתי בתפקיד עורך התוכן של האירוע, והרב מנחם פרומן היה הסוס הטרויאני שלי.

למדתי אצל הרב מנחם, רבה של ההתנחלות תקוע ורב בישיבת עתניאל כמה שנים, ומאז גררתי אותו לכמה אירועים. כדרכו – ובפרט אחרי שמחלת הסרטן פרצה בגופו – הוא אמר ישר כן. הרב מנחם היה מהאנשים שמגיעים. תמיד. אף פעם לא היה צריך לשכנע אותו. שאלתי אותו מה הוא רוצה להקרין לפני דבריו, והוא אמר; "משהו ממזרח אירופה, אולי מ'דקלוג' של קישלובסקי, אולי משהו של טרקובסקי". כמה ימים אחר כך הוא שינה את הכיוון הגיאוגרפי למזרח הרחוק: סצנת החיצים מ'כס הדמים' של קורוסאווה. "אחר כך" הוא אמר, "נדבר על ר' נחמן".

הרב מנחם פרומן. צילום: מרי צחי

"כס הדמים" (1957), סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה הוא אדפטציה חופשית ומדממת במיוחד ל"מקבת" של ויליאם שייקספיר. קורוסאווה לוקח את הטרגדיה הסקוטית אל יפן הפיאודלית של ימי הביניים, ובטכניקה משולבת ששואבת השראה הן מהמערבון האמריקאי והן מתיאטרון ה'נו' היפני המסתורי הוא מגיע אל סוף אלים, אכזרי ומהמם. את הסוף הזה – מכל הסרטים שנוצרו במאה השנים האחרונות – בחר הרב מנחם להקרין לפני דבריו.

צריך להזכיר שהנושא הרשמי של הכנס היה "הקלוז-אפ הקולנועי", ושבהקשר הזה "כס הדמים" הוא בחירה קצת משונה; בגלל כל ההשראה הזאת מתיאטרון ה'נו' יש בו מעט מאוד קלוז-אפים. מקסימום מדיום קלוז-אפ. "נדמה לי", אמרתי לרב מנחם בהיסוס טלפוני שבוע לפני, "שבסצנה שבחרת אין קלוז-אפ אחד מבחינה צילומית". הרב מנחם שתק קצת ואמר: "הקלוז-אפ שם הוא קלוז-אפ נפשי".

כעבור שבוע, בסינמטק ירושלים, הוא מחכה שיגמרו להקרין את מטווח החיצים על המסך הגדול – אולי הקטע הכי קשה שהוקרן באותו היום – ואחרי שתיקת ההלם שאחזה בקהל כשחץ אחרון פילח את צווארו של הגיבור ויצא מצדו השני, הרב מנחם עזב את כיסא הגלגלים בעזרת אשתו הדסה והועלה אל הכיסא שהונח במרכז הבמה.

הוא התיישב בלי להביט בקהל. הוא הביט בספר. תמיד כשאני חושב על הרב מנחם יש לו ספר ביד: 'זוהר', 'מי השילוח', 'ליקוטי מוהר"ן', 'משנה תורה', סידור. וכמו תמיד אצל יהודים אתה לא יודע מי שומר על מי – הספר על היהודי או היהודי על הספר. הפעם זה היה ספר נהדר של ד"ר צבי מרק: "התגלות ותיקון בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב", והוא בחר להקריא מתוכו את "מעשה משריון"  – סיפור קצר, גנוז וסודי של ר' נחמן מברסלב שעד למחקרו של מרק נודע ממנו רק משפט הפתיחה.

והנה, למרות הסוד, הרב מנחם מקריא את הנוסח המלא של הסיפור:

 "עוד דיבר עמהם אז, ואמר כשהולכים במלחמה לובשים שריון שקורין 'פנצר' ואעפ"כ אם יהיה מורה בהם ויכוונם למקום שאין מגיע שם השריון כי אין השריון מקיף כל הגוף, ואם יכוונו למקום שאין מגיע שם השריון או אם יהיו רובים בחזקה מאוד שישברו גם השריון עצמו אזי בוודאי יהרגוהו, אבל ע"י מה שעושין שריון שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה"

מילים סתומות. הפירוש המקובל לסיפור דורש אותו על סוד מצוות הייבום (מצווה המחייבת אדם לקחת לאישה את אשת-אחיו המת, אם זה לא הספיק להשאיר אחריו צאצאים), כפי שהוא מתואר בידי הדמות המסתורית 'סבא דמשפטים' בספר הזוהר. שם נכתב כי נשמת האדם המת בלא בנים מתגלגלת בבן שנולד אחר כך לאשתו שנישאה לאחיו ממצוות הייבום.

אבל הרב מנחם לא אמר את זה. הוא שתק. והקהל שתק. שתיים-שלוש דקות של שתיקה. ואחרי אנחה גדולה הוא סגר את הספר והתחיל לדבר. לא כולם הבינו שהאדם שעומד לפניהם מדבר עכשיו על עצמו, שהוא נע כבר כמעט שלוש שנים בין החיים והמוות.

הוא אמר: אדם יודע שהוא הולך למות. שימיו – מרגע שיצא מאוויר העולם ועד הרגע שיראה את האדמה מלמעלה – ספורים. ובכל זאת, אדם לובש שריון במלחמת החיים. אלא שהשריון לא מבטיח כלום. השריון לעולם לא יקיף את כל הגוף. תמיד יכול לבוא משהו גדול יותר שישבור את השריון לרסיסים, תמיד יישאר טפח לא מכוסה ודרך הטפח הזה יחדור החץ – ממש כמו בסרט של קורוסאווה שראינו עכשיו. אלו חייו של האדם; כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה.

ובכל זאת – אמר הרב מנחם אליבא דר' נחמן – יש תועלת בשריון. לא סתם לובשים אותו כשיוצאים למלחמה; השריון הזה (הוא הרים את ידו ממסעד הכיסא כלפי מעלה) יש בו כוח! אדם למרות אפסותו הגדולה לא באמת מת! "שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה".

"הדברים של ר' נחמן הם סוד" הוא אמר, "אבל מי שיקשיב להם טוב יצליח להבין. הייתי רוצה לשכנע אתכם שקורוסאווה הכיר את הסיפור הזה של ר' נחמן, אבל אתם כנראה לא תאמינו".

ארבעה דוברים אחרי הרב מנחם עלתה לבמה פרופ' חביבה פדיה. גם היא בחרה להקרין סצנה מסרט של קורוסאווה: "איקרו" משנת 1952. בסצנה מגלה הגיבור מפיו של הרופא שהוא חולה בסרטן, ובהמשך נראה ניסיונו להשלים עם מותו הקרוב, ומחשבותיו – שהופכות גם למעשים אקטיביסטים – להותיר חותם משמעותי בעולם.

הרב מנחם, שגופו העייף נאכל מסרטן בעודו מנסה להספיק כמה שיותר מחזונו הרוחני, ישב עם הדסה אשתו בשורה הראשונה והתרגש מהדברים. חביבה הפנתה אליו כל הזמן את המבט, כמו בדיאלוג פרטי. ידיעת המוות, היא סיכמה לבסוף, מכריחה אותנו להקשיב. ואני חשבתי שזה פחות או יותר מה שקרה לרב מנחם בשנתיים האחרונות, מאז שהמחלה התפרצה. אחרי שנים שבהם ניצב בציבוריות הישראלית והדתית כקוריוז, דמות שוליים סהרורית של מתנחל-פעיל שלום, משורר ללא קהל ואדמו"ר עם מעט חסידים – המחלה הכריחה אנשים להקשיב לו ברצינות בפעם הראשונה. ופתאום המעט הפך להרבה. השיעורים בתקוע, עם אהוד ואביתר בנאי וברי סחרוף הביאו המונים, המפגשים הבין-דתיים שלו כבר לא זכו לבוז.

הוא היה אמור ללכת בסוף סשן ההרצאות, אבל החליט לבטל את השיעור שלו בערב ולהישאר עד הסוף. בעשר וחצי בלילה, אחרי עשרות דוברים וסרטים, ואחרי שאמר לי שהוא התגעגע לקולנוע מאוד, קם הרב מנחם מהכיסא, לבש שריון והחל להתפלל ערבית לצד מוכר המזון העייף של הסינמטק. כמה שבועות אחר כך נפטר.

מודעות פרסומת

עוד חוזר הניגון: "נדודים", "מה לאהובי" ו"נג'ארה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 25.10.2013]

בראיון שערכה רחלי ריף מעל דפי מוסף זה עם יאיר הראל, האיש מאחורי אתר "הזמנה לפיוט", התעקש הראל שעולם הפיוטים עדיין לא הפך למיינסטרים. אני לא בטוח אם הוא דיבר בהצטנעות או בהיתממות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שעולם הפיוט הפך בשנים האחרונות לז'אנר לגיטימי וכבד משקל במוזיקה הישראלית, הרבה מאוד בזכות פעילותו המבורכת של הראל ושותפיו.

נדמה שאין כמעט אמן – מערן צור ורונה קינן ועד בני משפחת בנאי – שלא ניסה את כוחו בטקסטים הקדומים. סוג של סמל סטטוס. אחרי קצת יותר מעשור, קל לראות בפרספקטיבה את נקודת השיא ("אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח) ואת הניסיונות שעבדו פחות ("אלמליח־לרוז־שטרית", למשל) ואת מבול המבקשים להצטרף לחגיגה. שלושת אלבומי הפיוטים החדשים שיצאו לאחרונה – "נדודים" של הלובים, "נג'ארה" של אנסמבל היונה ו"מה לאהובי" של נקמת הטרקטור – נמצאים ברשימה המוצלחת של הז'אנר. הם אומנם שונים זה מה, אבל שותפים לנקודת המוצא החפה מגימיקים, ומלאה בכבוד ואהבה לחומרי הגלם העתיקים.

"נקמת הטרקטור" היו שם קודם, הרבה לפני שהמילה "טרנד" הוצמדה למילה "פיוטים". כבר באלבום הבכורה שלהם, לפני כרבע יובל, הופיעה גרסת רוק ל"אדון הסליחות". אחר כך הם המשיכו ל"אחד מי יודע" (בהפקת המחול "קיר" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע), ואת "אל נורא עלילה", השיר שחותם את הדיסק החדש, הם מבצעים כבר שנים בהופעות.

אחרי שמונה אלבומים ואינספור פרויקטים, "מה לאהובי" הוא סוג של שיא במפגש הרוק הלא מתחנף שהטרקטור נותנים לקהל המאזנים הלא גדול אך המאוד אוהד שלהם. אבי בללי, מנהיג הלהקה, הפיק מוזיקלית את האלבום והלחין את כל השירים של אבן עזרא פרט לשניים ("דדי יפת תואר" שהלחין רועי ירקוני, ו"אל נורא עלילה" שהוא לחן מסורתי עממי(, תחילה בשביל “פסטיבל העוד“, ולאחר מכן כחלק מפרויקט זיכרון אישי לאביו שנפטר במהלך העבודה על החומרים. לעיבודים שותפים כל החברים של ההרכב הנוכחי שכוללים מלבד בלילי את אופיר לייבוביץ‘, אביב ברק, גליה חי ורועי ירקוני.

את רבי משה אבן עזרא (1055־1140), משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד נדמה שאין צורך להציג, לפחות כל עוד שר החינוך לא מימש את איומו לבטל את בחינת הבגרות בספרות. הוא נודע כמי שלצד שירת קודש כתב גם שירי חול על חייו בגרנדה, והסליחות שלו מילאו את מחזורי התפילות שנקראו בחודש שעבר בבית הכנסת. השילוב בין חשק, אמונה, אפלה, סליחה, אהבה, געגועים וחשבון נפש הוא ממילא חומרי הגלם שמעסיקים את ההרכב. גם הרוק המתקדם שלהם נפגש כאן בצורה מוצלחת עם הצלילים האנדלוסיים, ושומר עניין מהפתיחה המעט קודרת של “עד אן (בגלות)“ ועד הסיום הקופצני של “אל נורא עלילה“.

שני אורחים מיוחדים ומוצלחים מתארחים בשירה, שניהם בשירים מ“שירי היין“ של אבן עזרא. יורם חזן מכנסיית השכל מצטרף ל“שתה אחי“ ושלמה בר ב“כתונת פסים“. בר נשמע כמו החזן הוותיק בבית הכנסת, שליח ציבור ששר על חשק היין באותה התשוקה ששמורה לשירי שער השמים, בעוד חזן משחזר את הקצב הערבי שבו נכתבו שיריו של אבן עזרא, בשיר שהיה נכנס בקלות גם לאלבום החדש של כנסיית השכל: “שתה אחי והשקני עדי כי / ביד הכוס יגון לבי אמגן / ואם אמות לעיניך מהרה / תחייני כנגן המנגן“.

ומהיין אל הערק. כשאשתי נכנסה למשפחה ומצאה את עצמה בבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו הסברתי לה שבאופן עקרוני מנגינות הפיוטים כאן מאוד פשוטות. קשה מאוד להסתבך איתן גם אחרי כמה כוסות של ערק אחרי הקידוש שנערך בצד בזמן מכירת העליות לתורה. הפשטות היחסית הזאת הופכת את העבודה של יניב רבה וינקלה סגל, המעבדים והמנהלים המוזיקליים של “נדודים – מסע אל הפיוט הלובי“, למרשימה כל כך. הם השאירו את המנגינות עצמן, אבל שינו ועדכנו את המעטפת. לפעמים בצורה מפתיעה מאוד. כבר בפתיחה, בפיוט המפורסם “אבי חנני“, הם לוקחים אותו הרחק מחופי הים התיכון אל חוף הים האדום. סולן האלבום יצחק חיון (אחד הפייטנים המוכשרים של העדה, יחד עם אחיו שאול חיון) משודך לרביד כחלני (“ימן בלוז“) ויחד הם שרים בעברית וערבית, אבל אין ספק שהגרוב התימני גובר על הרוח הטריפוליטאית בסערת כלי הקשה ומקצב.

חוץ מכחלני מתארחים גם ארז לב ארי ושי גבסו בפיוטים מוכרים (“יעלה יעלה“ ו“יגדל“ בהתאמה) וברי סחרוף בפיוט שלא הכרתי בשם “שור לעמל“, טקסט שנכתב כנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת ועוסק בהתחזקות לקראת הגאולה. הדיאלוג הקולי בין סחרוף וחיון לעוד המהפנט של יניב רבה הופך את המנגינה הפיוטית הזאת לקסם אחד גדול.

"נדודים" שהופק ביוזמתו ובתמיכתו של "מרכז אור שלום" ומנהלו פדהצור (פדי) בנעטיה הוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של הוצאת "נענע דיסק" (שגם "אדומי השפתות" יצא במסגרתו) והוא אלבום נהדר בעיניי. אם כי אני חייב להודות שקשה לי לשפוט אותו באוזניים נקיות. אפילו מצאתי את תמונתו הדורת הזקן של סבא רבא שלי, רבי רפאל דאבוש זצ"ל (אב בית הדין היהודי בטריפולי), מעטרת את חוברת האלבום. אבל נדמה לי שבזכות עבודתם המפתיעה של רבה וסגל הוא יכול לעניין גם אנשים מחוץ לעדה (כמו גם אלבום הפיוטים הטריפוליטאיים של האחים גיא ורועי זוארץ). מה גם שלא כל היצירות שנבחרו להיכנס הן ממוצא לובי מובהק, וחלקן לא מוכר גם לבני העדה. העיבודים מנצלים את הנקודה הגיאוגרפית של לוב כמקום שמשופע במוזיקה ערבית, אפריקנית, תורכית ואיטלקית, בשפע גדול שכולל גם קאנון, קאחון, קלרינט תורכי, בוזוקי, גיטרה, קמנצ'ה, טאר, כינור, צ'לו, פסנתר וכלי הקשה.

על עטיפת האלבום של "אנסמבל היונה" מצויר דרוויש סוּפי בריקוד מסתובב, במה שנדמה כהצהרת כוונות על מטרתו, שלא רחוקה מאותם דרווישים המבקשים את הא־לוהים דרך האמנות המיסטית. המוזיקה והפיוט שעושים כאן "אנסמבל היונה" הם גם אמצעים להשגה רוחנית, ובהקשבה דרוכה הם אכן מסוגלים להעביר את המאזין למצב נפשי אחר.

האנסמבל הוקם על ידי המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, והיא גייסה לפרויקט את אחיה, הרב יהודה עובדיה פתיה, שישמש סולן בשירו של המשורר והפייטן רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555 – עזה, 1628) בלחן שנשמר במסורת המשפחתית של משפחת פתיה ומקובלי בגדד. מבין שלושת האלבומים שנסקרים כאן, "נג'ארה" הוא הצנוע ביותר מבחינת התעוזה המוזיקלית. הוא שומר רוב הזמן על הסגנון הערבי המקובל, אבל הוא עושה זאת בדיוק הפקתי ומוזיקלי (בין הנגנים נמצאים גם נאור כרמי ואסף זמיר מההרכב החסידי "הלב והמעיין" ואליהו דגמי מ"הלווים") שכל צליל בו נבחן ושויף על ידי האחים פתיה־פדיה, שמצדיקים את הריכוז שדרוש להאזנה.

 ——-

מה לאהובי – משיריו של משה אבן עזרא

נקמת הטרקטור

אנובה מיוזיק

נדודים

הלובים

נענע דיסק

נגארה

פיוטים מיסטיים

אנסמבל היונה (נענע דיסק)

שחקן קבוצתי: "אתה נמצא כאן" לברי סחרוף

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 20/05/2011)

אחרי שלוש שעות של העלאת ניצוצות משותפת, שיעור זוהר שהתערבב עם שירי רוק בבית הכנסת של תקוע ב', ברי סחרוף חתם את הערב בשיר אחרון. המארח, הרב מנחם פרומן, ישב לצדו וסחרוף החל לשיר את "צמאה לך נפשי" במנגינתו של האדמו"ר הזקן מחב"ד. ניכר שגם הוא – בחור עם פאסון ידוע – היה נרגש משהו ברגע הזה.

לאוזניים של בחורי ישיבות למודי התוועדויות זה נשמע ביצוע מעט מוזר. לא היה בו הכוח הרגיל של הניגון האיטי מבית ר' שניאור זלמן מלאדי, והיה בו חיתוך המילים הסחרופי האופייני, אותו חיתוך שמשווה לכל שורה סקס-אפיל נסתר במשיכת המילים. ההנחה הייתה שזו מחווה שהוכנה במיוחד לערב הזה, לכבודו של הרב מנחם החולה, שהדביק בנענועי ראשו את פריטות הגיטרה של "נסיך הרוק הישראלי" והצטרף לשירה.

חמישה חודשים עברו מאז הערב בתקוע, ומתברר שסחרוף בחר לחתום גם את אלבומו החדש – "אתה נמצא כאן" – באותו השיר בדיוק. חתיכת חתימה, "צמאה לך נפשי". ובאמת, גם בגרסת האלבום הביצוע עדיין נשמע מוזר. אבל אחרי האזנות רבות בנסיעות אינטנסיביות "בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות" נדמה שאפשר להגיד שני דברים: הראשון – בפעם השלישית הביצוע הזה מתחיל להפנט. אבל השני חשוב מכך: "צמאה לך נפשי" הוא היוצא מהכלל. עשרת השירים האחרים הם אהבה משמיעה ראשונה. אבל רגע, אולי כדאי להתחיל מההתחלה.

את העשור הקודם פתח ברי סחרוף עם האלבום "האחר" (2001); עמנואל לוינס והאינתיפאדה התלכלכו להם בגיטרות שניסרו את המציאות הישראלית לחלקיקים קטנים. "האחר" היה למעשה אלבום הסולו האחרון של סחרוף עד האלבום הנוכחי. כל הפרויקטים ביניהם (מלבד מארז ההופעה) היו שיתופי פעולה: "על המשמרת" עם רמי פורטיס יצא ב-2006 תחת המותג הוותיק "פורטיסחרוף" (לטעמי אלבום מאכזב), "11א'" (2005) ו"אדומי השפתות" (2009, על פי שירי ר' שלמה אבן גבירול) עם רע מוכיח הניבו יצירה אחת שנעלמה מעל לרדאר ויצירת מופת שתתנגן כאן עוד שנים ארוכות. בין לבין נדמה שברי סחרוף שיתף פעולה עם כולם: טראנסים עם "אינפקטד משרום", מוזיקה שחורה עם "הדג נחש" ושירה בערבית בדיסק החדש של דודו טסה – אם למנות רק שלוש דוגמאות מרשימה ארוכה במיוחד.

במובן מסוים, גם "אתה נמצא כאן" הוא אלבום של שיתופי פעולה. סחרוף הקליט אותו בשנתיים האחרונות ונעזר בידיהם המיומנות של חברים טובים: חביבה פדיה, רוני סומק, עמיר לב, דן תורן (שגויס גם כ"יועץ אומנותי") ונעם רותם תרמו מילים, רונן שפירא, בן הנדלר ואורן לוטנברג נתנו לחנים (שני האחרונים גם חתומים על ההפקה המוזיקלית) ואף שם האלבום נשאב מכותרת התערוכה "אתה נמצא כאן" של האמן אבי יאיר (אברום), שעבודות מתוכה מעטרות את חוברת המילים כהשלמה ויזואלית למהלך המוזיקלי-מילולי. כל אחד מהם (ומחבורת הנגנים המוכשרת שמלווה את השירים) נתן את הצבע שלו לאלבום השלם הזה. זה אחד מסודות הקסם של סחרוף: הוא שחקן קבוצתי שנותן לאחרים להשפיע עליו ועל היצירה שלו, והם מחזירים לו בנדיבות מסירות יפות.

אז מה יש "כאן"? סחרוף פותח ב"הלוחש במכוניות", שיר מתוך "מתיבה סתומה" – ספר השירה הראשון של פרופ' חביבה פדיה. מי שמכיר את השירים של פדיה יודע כמה קשה לתפוס אותם בלחן. התרגום המוזיקלי של סחרוף מדויק ויש בו הזעקה, הפיוט ושצף הדימויים המסחרר לאותו "הלוחש במכוניות / המרעיד פנסים בקידה והודיות / ומשפיל את גובהם הקשה בהתנשאם / בשעת חושך מושלם / בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות" – ועד לאותה בקשה לפתיחת השער בעיצומו של היום המכפר.

אחר כך מגיע הלהיט הבטוח ביותר של האלבום: "זמן של מספרים". "מה עשו לשיר שלנו?", שואל סחרוף (ועמיר לב השותף לכתיבה) בפזמון. ובכן, עיבדו אותו היטב, הוסיפו גיטרה מסתלסלת ויצרו שיר שסוחף אותך לתוכו. כשסחרוף שר שם "מה טוב ומה נעים", שב ומזכיר חיתוך הדיבור שלו שגם כשהוא חוזר על צירוף המילים הבנאלי ביותר הוא מצליח לכבוש אותו מחדש. כך גם בשיר הבא אחריו, "כלום זה לא סתם", שפותח אור אחד גדול – פשוטו כמשמעו.

דווקא הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, "העין" – והשיר העוקב "נחמה" – מתאפיינים בפשטות די משעממת שגם כדור הדיסקו שכמו מרחף מעליהם לא מצליח לשדרג. המצב משתפר ב"ימים נוראים" – הטקסט שכתב נועם רותם (שהוציא לאחרונה אלבום לא רע בכלל בשם "ברזל ואבנים") יושב היטב על סחרוף כולל ה"קול המחליד". שיר הנושא המהורהר פותח רצף של ארבעה שירים מעולים; מהטריפ האירופי של "בארץ הפלאות" (כולל ההומא'ז העצמי לNext One is Real" " של "מינימל קומפקט"), דרך הכבשים הלבנות "בדרך לערד" – תרגום מוזיקלי מעניין לשיר קצרצר של רוני סומק, ועד הנוסטלגיה העדינה של "האחד". בסוף, כמעין השלמה לתפילתה של חביבה פדיה, מצטרף כאמור נאור כרמי ("הלב והמעיין") ומקהלה חב"דית קטנה ל"צמאה לך נפשי".

האביב הזה מביא איתו אלבומים חדשים של המרכזיים מבין דור הביניים של הרוקרים הישראלים. האלבום החדש של סחרוף מצטרף ל"רסיסי לילה" של אהוד בנאי ולאלבום החדש של מיכה שטרית. שלושת היוצרים הללו כבר כבשו את דרכם בין מזרח למערב ומנהלים רומן מסוג כזה או אחר עם המקורות היהודיים. כמו החדש של בנאי, גם ה"כאן" של סחרוף הוא קודם כול אישי, פרטי, צולל לתוך עצמו. העובדה שאנחנו חולקים את אותו המרחב הופכת את האישי והפרטי שלו לקצת שלנו. גם אנחנו מתקשים עכשיו עם מילים, רוצים לקנות קצת נחת. "לא אני לא יכול לנדוד יותר" שר סחרוף ב"זמן של מספרים", " בחוץ רק בחוץ – תמיד הכול חוזר".



להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter