Posts Tagged 'יהוא ירון'

יהוא ירון והגעגוע – ראיון לרגל צאת האלבום החדש

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 26.7.2013]

לא באמת כותב שירי אהבה. יהוא ירון (צילום: עומר מסינגר)

שני עננים מרחפים מעל "אמן השכנוע העצמי", האלבום החדש והיפה שהוציא יהוא ירון לאחרונה, וכל אחד מהם צובע את השמים שלו בצבעים חדשים, כאלו שלא הופיעו באלבום הבכורה המצליח שהוציא לפני שנתיים, "דברים יומיומיים כאלה".
ענן אחד, לבן ושקט, בא בדמותה של בתו הבכורה אילה, שהריונה ליווה את הריון האלבום. בין שני ההריונות הוא מוצא לא מעט קווים מקבלים; "למרות שבאלבום יש לך יותר שליטה על האופי, אתה מחנך את האלבום לפני שהוא נולד".
לענן השני, הגשום והזועף, אחראית מחלת הטרשת הנפוצה שממנה הוא סובל. "המחלה אמנם אובחנה אצלי כבר בזמן הקלטת האלבום הקודם", מספר ירון, "אבל היא לא הייתה שם כשכתבתי את השירים לאלבום ההוא, ולכן גם היא לא הייתה נוכחת". ב"אמן השכנוע העצמי" המחלה מופיעה כחלק מהעיסוק המורבידי הכללי שהאלבום עמוס בו, עומס שמתנגש בציפייה הגדולה ללידה ולחיים. הצמד הידוע בשם ארוס ותנטוס. "אפשר להגיד שיש באלבום יומן של תקופת ההיריון", אומר ירון, "תיעוד קצת אמורפי. הרבה מהשרים הם כאילו שירי אהבה".

דגש על הכאילו.

"כן. כנראה שאני לא באמת כותב שירי אהבה".

"המחלה שלי דורשת בשלומך / והיא נוברת במדף התקליטים / בכל פינה בבית היא תלויה על הקירות", שר ירון בשיר "היא". המדפים בבית הנעים של ירון, אשתו מירב שחם והבת אילה (כבר בת 7 חודשים) מעל כיכר מסריק בתל אביב מחביאים אותה היטב. הבית עמוס תקליטים וספרים. הרבה עמוס קינן, הרבה יורם קניוק ("היהודי האחרון הוא כנראה הספר שאני הכי הרבה אוהב בעולם, זה הגוד סאן של הספרים"). מותו הטרי של קניוק, אף על פי שירון לא הכיר אותו אישית, עדין מעסיק אותו. קניוק, הוא מצהיר, "השפיע לא מעט על האלבום הזה"

אני שומע אותו חזק בשיר "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה".

"גם, לא רק. אני חושב שאצל קניוק יש לך במשפט אחד את הכול ביחד; האישי שלך וההיסטורי שלך, וההיסטורי של המשפחה שלך והעם שלך וגם ההיסטורי של העולם. הוא כל הזמן עסוק בלכתוב את האמת תוך כדי שהוא ממציא אותה. כל התחום הזה של אמת ושקר אצלו הוא מורכב ומרתק. הוא יכול לכתוב במשפט אחד את כל הדברים שאני מנסה לכתוב עליהם אלבום, אתה יכול להתנדנד על הענפים האלה לנצח".

יש תחושה שהפעם אתה רוצה לספר באלבום הזה סיפור.

"ניסיתי ליצור נרטיב מאוד כללי, יותר במובן של אחידות נושאית ומוזיקלית. בניגוד לאלבום הקודם, באלבום הזה ביקשתי צלילות. האלבום הקודם היה, באופן כללי, דחוס ואינטנסיבי. זה לא שאין את זה כאן, יש את זה כי זה אני, אבל הפעם החולצה שרציתי ללבוש היא יותר אוורירית – דווקא בגלל שהרגשתי שמה שאני אומר כאן הוא יותר טעון, יותר אישי".

אתה מרגיש בתהליך את "מבחן האלבום השני"?

"לאו דווקא בהקשר של קהל, אלא יותר להוכיח לעצמי שהאמנות שלי סוחבת מים בכלל. באתי לאלבום הראשון עם כל החיים שהיו לי עד אז. מצבור גדול של שלושים שנות חיים שמספקות המון חומרים. בנוסף זה גם שלושים שנות חיים שאתה מפנטז על "איך יישמע האלבום הראשון שלך?". נראה לי שלאלבום ראשון אתה תמיד מגיע בפנטזיה וברעיונות של "מה זה בשבילך לעשות מוזיקה ולכתוב שירים". באלבום הזה התהליך היה אחר: כתבתי, עשיתי סקיצות, חזרות וישר להקלטות. זה היה כמו להסתובב עם מצלמה, כאילו עשיתי סרט תיעודי. מכאן אולי הנרטיב הגדול של האלבום, התעסקות באמת".

"אומן השכנוע העצמי".

"אתה יכול להסתובב שבועות שלמים עם הרגשה רעה שאתה לא יודע מאיפה היא באה, או דיכאונות שונים. יש תכונות שקיבלת בירושה מההורים או מהחברה – "אני לא באמת כזה" כמו שאומרים. אני חושב שאם זה משהו נרכש, אתה יכול גם לאבד את זה – וזה דורש הרבה שכנוע עצמי. גם המחשבה שאתה יכול להיפטר מזה זה שכנוע עצמי. כל העניין הזה הוא פילטרים שאתה שם על האמת, גם כשאתה מדבר לעצמך וגם כשאתה מדבר אל העולם. הרבה מהבעיות שלנו קשורות בזה, ויכול להיות שגם כל הפתרונות קשורים לזה בסופו של דבר".

אתה מצליח בכתיבה להשתחרר מעצמך?

"אני לא מצליח לכתוב על דברים שהם לא אני. זה משהו שאני מגלה אותו. כל פעם שניסיתי לכתוב על דברים אחרים זה לא היה ממש מוצלח. מה שמוזר ומשמח מבחינתי זה
שדווקא השירים שאני אומר עליהם 'זה משהו שבנאדם אחר לא יכול להתחבר אליו, זה רק שלי' אלו השירים שבאים האנשים אחרי הופעה או כותבים ברשת שהם עברו איתם חוויה. מצטטים משפטים שמבחינתי הם ממש תיעוד אישי לגמרי ומסבירים איפה זה פגע בהם".

יש באלבום שני טקסטים לא שלך, אחד של הסופר האיטלקי קורציו מלפרטה וגרסת כיסוי ל"עפר באדמה ("Dirt in the ground”) של טום וייטס, שכבר הופיע בפרויקט ”שירים משומשים”  של אתר ”עונג שבת”, אבל בגרסה קצת שונה.

"במהלך הכתיבה של האלבום היה ברור שהשיר של ווייטס יהיה שם בגלל האופי שלו, אבל גם היה ברור שהוא יוקלט מחדש, שהוא צריך להיכנס לשפה של האלבום, לאווירה שלו, שהיא מאוד חיה. מין אפקט של לייב. הרבה מזה קשור לדרך ההקלטה. האלבום הוקלט לייב, כל כלי הנגינה פחות או יותר. רצינו להשיג את החום של הלכלוך, והרבה מהמניפולציות נעשו כבר בהקלטה עצמה. סאונד תופים הוא בעיניי דבר עיקרי באלבום. היה חשוב לנו שהסאונד שלהם ישקף את החדר הגדול שבו הקלטנו. אני מרגיש שכמו שאני מדבר איתך על הלידה והמחלה כשני קטבים באלבום, ככה גם בסאונד: יש התופים והפסנתר שהם תופסים את הכול".

יהוא ירון נולד בירושלים בשנת 1981, וגדל במקומות רבים במרכז הארץ. הוא למד במגמת ג'אז בתיכון אלון ברמת השרון, והתחיל לנגן בגיטרה בס. בעקבות הצעה לקבל חינם קונטרבס תמורת נגינה בהרכבים, הוא התמקצע על הכלי שהפך למזוהה איתו יותר מכול, אם כי הוא טוען ש"לנגן קונטרבס זה הדבר שיוצא לי לעשות הכי פחות בזמן האחרון. אני יותר כותב, מפיק ומנגן בס".
במהלך השנים הוא היה חבר במספר הרכבים (River Styx, פאניק אנסמבל, קטב מרירי, חלוק חד פעמי) הפיק את האלבומים של ”כלבי רוח”, רן שחר ורות דולורס וייס (”בהפקה אני והאמן מתחתנים לרגע – לטוב ולרע”), וליווה את זאב טנא, רונה קינן, גלעד כהנא ואביב גדג’. בגדג’ ווייס, חבריו לסצנת מוזיקת האינדי הישראלית, הוא רואה ”חברים הכי טובים. הדבר הכי קרוב שיש לי לחברי ילדות. אנחנו רצים ביחד כבר הרבה זמן – ואין לי חברים הרבה זמן, יש לי חבר אחד מהתיכון וזהו. ובגלל שאת שניהם
ליוויתי הרבה זמן לפני שבכלל פתחתי את הפה, הם הפכו להיות ההשפעות הכי גדולות שלי”.

השפעות שחדרו גם לאלבומים?

"באלבום הראשון זה חדר בצורה ממש מודעת, הרגשתי את זה קורה וזרמתי עם זה. יש שם ממש ציטוטים מאביב. פתאום שמתי לב, למשל, שאני אומר באחד השירים 'כל מיני רעות חולות' – שזה שורה מ'יוון' של אביב. גם באלבום החדש זה נמצא, אבל ברמה פחות מודעת. יצא שהאלבומים שלנו יוצאים אחד אחרי השני".

נדמה לי שחלק מהקסם ב"ילדים של מהגרים" (האלבום האחרון של גדג') הוא ההרכב שנבנה סביבו והיכולת של הלהקה לגבות את החומרים האישיים.

"מה שמדהים זה כמה אנחנו, כלהקה, היינו מאוד מעורבים באלבום של אביב, הכול מאוד אישי. ומצד שני, מהרגע של המיקסים לא באמת ידענו מה קורה, לאן האלבום התגבש, לאיזה כיון הוא תופס, מה האופי שלו. גם הקלטנו הרבה יותר שירים ממה שבסוף נכנסו. לכן השמיעה הראשונה של האלבום כאלבום הייתה הפתעה
כל כך גדולה וחזקה בשבילי, ממש לגלות את האופי המשותף, את האחידות, אפילו להבין פתאום שירים בגלל המיקום שלהם באלבום. היה לי כיף להיות בתוך האלבום בזמן ההקלטות, ומצד שני זכיתי בפריבילגיה של לשמוע אלבום בפעם הראשונה".

חוץ מההשפעה של אביב ורות יש באלבום גם השפעה חזקה של שירת פולק שחורה.

"יוצא לי לשמוע המון 'הקלטות שטח' של מוזיקולוגים אמריקנים מהחצי הראשון של המאה העשרים. חומרים שהוקלטו בבתי כלא ובשדות, לרוב של אמנים לא מוכרים או אנשים שהם בכלל לא 'אמנים' בהגדרה. זה לא הקלטות מקצועיות כל כך, מסתובבים עם מיקרופון ומקליטים, ויש בחספוס האמיתי הזה המון בשביל אדם שמפיק מוזיקה ומתעסק בליטוש מוזיקלי, ומשהו מזה חדר גם לסאונד.

"יש תמיד גם ג'אז ברקע. ג'אז היה חלק מההתחנכות המוזיקלית שלי, אבל יש לי גם סלידה מכל מיני דברים שם. השכלתנות למשל. זה שכדי להגיד משהו משמעותי אתה צריך לדעת המון, וכשאתה יודע המון אתה עסוק בלהראות כמה אתה יודע… ולא להביע את עצמך. אני אוהב את הדברים היותר פרומים: ג'ון זורן, אורנט קולמן. אנשים עושים את הדברים הכי חדשנים בעולם ואז אתה שם את אורנט קולמן – והוא הרבה יותר חדש מהם".

אתה חוזר שוב לקברט, גם באלבום וכמובן גם על הבמה. מעניין אותך לעשות משהו שהוא קברט גמור?

"קברט בא מהדי־אן־איי שלי, תמיד נמשכתי לזה. ובגלל איך שאני מופיע באמת מציעים. אבל כישורי המשחק שלי, מסתבר, לא מדהימים. כשעשיתי אודישנים זה תמיד היה מביך ברמה בלתי נתפסת, אני כנראה השחקן הכי גרוע בעולם. כשמדובר בחומרים שלי, כשאני מתעסק בעצמי, אני מצליח לעשות את זה. לא בחומרים של אחרים".

43,686 שקלים הצליח ירון לגייס מ־353 תומכים ומעריצים באתר מימון ההמונים headstart. כסף שאפשר לו להוציא את האלבום עצמאית, ללא תלות בחברות הגדולות. בניגוד לפרשת עוזי וייל, שפרויקט הגיוס שלו עבור ספרו האחרון ”חמישה חלומות” הסתיים (על אף הסכום המרשים) בכאב גדול לכל הצדדים ובהעלאת שאלות קשות על עצם הקונספט, התומכים של ירון מרוצים. ”אני יודע שיש הרבה דעות על הפלטפורמה הזאת”, אומר ירון, ”אבל דבר אחד בטוח, לפחות במקרה שלי, זה לא השפיע על היצירה”.

בעצם, בניגוד לוייל שהלך לבסוף עם הוצאת ספרים גדולה, אתה הוצאת את האלבום לבד.

"עצם הרעיון של מימון המונים נראה לי מבריק ונכון. עשיתי את גיוס הכסף כדי לעשות לבד את מה שבאלבום הקודם השגתי עם חברת תקליטים. בשני המקרים, אגב, היה לי כבר
מאסטר ביד. יש הרבה טענות על התערבות ולכלוך בשיטה של מימון המונים – ואולי זה גם נכון בחלק מהמקרים – אבל אני חושב שלפחות מבחינתי זה תהליך נקי נקי.
"ההצצה שנתתי מהאלבום במסגרת ההד־סטארט הייתה רק חצי שיר מחזרה, היה חשוב לי לא להרוס למאזינים את ההנאה של לשמוע אלבום שלם בפעם הראשונה – כמו שאני אוהב
כמאזין. כמו שאני רואה את זה, אתה לא מבקש במימון הזה טובה מאף אחד. כל מי ששם כסף מקבל תמורה – אלבום זה בטוח, אבל לפעמים גם הופעה פרטית בבית. שני אנשים (ששמו 2,500 שקל, ע"ח) יקבלו את זה"

אז עושים חזרות להתמקמות בסלון?

"בטח, זה נהדר בעיניי".

מודעות פרסומת

כשהחיצים חודרים את השריון – על אביב גדג' ו"ילדים של מהגרים"

[פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 28.6.2013]

אביב גדג' / ילדים של מהגרים" (אן.אם.סי)

ויש בית. ויש בו אישה שאתה אוהב וילד שמנסה לקרוא לך אבא. ויש עבודות, ולימודים, וקניות ברמי לוי, וערמות של כלים שצריך לשטוף, וערמות של ספרים שצריך לקרוא,  ותפילות קצרות של בלבתים, ורגעים כאלה של נחת מהמרפסת שקל לשכוח בהם מהמערבולת שרוחשת לך מתחת לקליפה של העור.

ויש את אביב גדג'. ויש לו אלבום חדש עם שם שקראת בו פעם לעצמך; "ילדים של מהגרים". ויש שם, באלבום הזה, תזכורות מהמערבולת שלך, דרישות שלום משונות ממנה כמו "זיקוקים בכלוב", כמו "שלג באלנבי", כמו "אימפריות של חול". ואין שם יום ואין שם לילה בכביש מהיר אחד. וגם אחרי המון שמיעות אתה יודע שזה לא אלבום מושלם – שיש שם די הרבה בעיות – ובכל זאת: החיצים חודרים את השריון.

כמו תמיד, לגדג' יש שלושה סוגי חיצים עיקרים בפח החצים האלבומי שלו. יש את החץ האינטנסיבי, המתפקע ממילים, הגדוש מגיטרות מהירות ותיפוף קצבי. ככה נפתח האלבום החדש בשני שירים של תנופה – "לא מקום לחלשים" (שיר פוסט המחאה שהכזיבה: "אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי / כולם רעבים בשדות היהלומים") ו"כל צעד" – שני שירים שזורקים את החץ הישר אל המטרה.

השיר שבא אחריהם, "אמונתי מנגנת בלילות", שייך לסוג החיצים השני. זה חץ איטי וממוקד, עם כלי מיתר ברקע ומילים מדודות. "אמונתי לא צריכה הרבה מקום" שר שם גדג', "ישנה מתחת לגשר, מטיילת בחצרות / וכשהיא מנגנת אז אפשר פתאום לנשום ולשמוע ולראות". והיא אכן מנגנת, וגדג' שר אותה בקולו המשונה. ובאמת אפשר פתאום לנשום, ולשמוע, ולראות איך חץ מפלח את השירון – ודווקא דרך המעטפת ההרמונית בה נעטף – ואיזה עונג מוזר ומנחם יש ברגע הפילוח הזה.

יש שיר-חץ-איטי-מפלח שכזה בכל אלבום שגדג' מעורב בו. ב"ילדים של מהגרים" זה קורה כאמור עם "אמונתי מנגנת בלילות", באלבום הסולו הקודם שלו ("תפילה ליחיד", 2009) זה הגיע עם "בלוז ראש חודש", באלבום השני של אלג'יר ("מנועים קדימה", 2002, הלהקה של גדג' וגבריאל בלחסן)  ב"מול הים עם תפילין", וגם באלבום הראשון של אלג'יר ("נאמנות ותשוקה", 1995) שיצא כשהם היו רק בני 17, זה נמצא בשיר "אזהרות לנפש".

יש גם עוד חץ שמופיע מדי פעם אצל גדג' – ואפשר לקרוא לו החץ המתחכם, הקצת מהתל, שמתריס עם קריצה אבל בעצם לוקח את עצמו מאוד ברצינות (ע"ע "פעמוני המאה" המוצלח ב"מנועים קדימה" של אלג'יר). באלבום החדש זה "המדריך לפליט", יצירה בת כמעט 12 דקות, שמורכבת מארבעה קטעים מחוברים ושונים זה מזה. באחד מהם מתארח זאב טנא, שמדקלם-שיר במאיר אריאל סטייל : "נא לא למות על הדשא /  נא לא להרים את הקול / נא לא להאט את הקצב /  נא לא לעכב את התור". הפרק של טנא בשיר דווקא מוצלח, אבל באופן כללי יש הרגשה שמשהו בחץ התרעלה של "המדריך לפליט" לא יושב כל כך נכון בתוך הקונטקסט של האלבום כיצירה שלמה. אגב מאיר אריאל וקריצות; גם בשיר "ונוס בתמוז" הנהדר שבה רוחו של המנטור הגדול לקרוץ שוב מתוך הטקסט של גדג': "מבחוץ את מלאה קוצים / ומבפנים עוד ועוד קוצים / אין בך זמן לים / אין בך מים מתוקים".

"ילדים של מהגרים" הוא אלבום שמצדיק את כל הצפיות שתלו בו בסצנת הרוק האלטרנטיבי הישראלי בכלל, ואצל מעריצי החבורה המוכשרת מתלמי אליהו בפרט. הוא נכתב והוקלט בשנתיים האחרונות בתל-אביב, שדה בוקר והודו ומשתתפים בו הלהקה הקבועה והמציינת של גדג' (שמלווה אותו גם בהופעות בשנים האחרונות): רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון על הבס, אביב ברק על התופים ובוריס מרצינובסקי על אקורדיון. חץ מהם מתארחים גם זאב טנא וסולנית להקת "כלבי רוח" הילה רוח.

אביב גדג'. "הבטחנו להיות חזקים מאוד, אבל לא היום".

נדמה שכל החומרים הביוגרפים של גדג' – אלג'יר המולדת ואלג'יר הלהקה, בית הכנסת במושב תלמי אליהו ובית החולים אברבנאל, צרפת, המדבר, הגשר בנתיבי איילון ממנו ניסה להתאבד בקפיצה, האח הביולוגי שלום גד והאח הנפשי גבריאל בלחסן, הכישלונות המקדמים והפרסים האחרונים (החדש שבהם היה פרס אקו"ם לשנת 2013) – כולם מצאו את מקומם בשלוש עשרה הרצועות של "ילדים של מהגרים", יחד עם לא מעט ביקורות על החברה הישראלית. לא תמיד זה מושלם, אבל כמעט תמיד גדג' מצליח לחדור בישירות שלו. להזכיר לך את המערבולת שמתכסה ביום יום האגבי שלך. "בוא ילד, בוא ילד", הוא שר ב"אמונתי מנגנת בלילות"; "הבטחנו להיות חזקים מאוד, אבל לא היום".

צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)

צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)

עד העונג הבא – על "שירים משומשים" פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס

[אז משבוע שעבר הכתבות שלי מתפרסמות גם במעריב, במוסף חדש בשם "ערב שבת" (שבינתיים מצורף רק למנויי מעריב) – סוג של וריאציה על "מוסף שבת" של מקור ראשון,  גם הוא בעריכת אלחנן ניר. דוגמא לאיך זה נראה שם אפשר לראות כאן למטה. בינתיים רק נבהיר שהטור של השבוע – אודות ה"עונג שבת" – מיועד בעיקרו לקוראי הפרינט. אני מניח שמי שהגיע לכאן כבר מכיר ואוהב ושמע. 

וגם פתאום נזכרתי שסבא רבה שלי, שמעון (סם) בלום, הפעיל מין "עונג שבת" תרבותי יחד עם  חיים נחמן ביאליק, אי שם בשנות העשרים של תל אביב. שבת שלום]

שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס. להאזנה לחצו על התמונה

מאז 2004, גיא חג'ג' (גַיאְחָה) עושה עונג שבת. באסוציאציות הישיבתיות שלי, "עונג שבת" מתקשר לשולחנות פורמייקה ערוכים במפות ניילון שקופות בערבי שבתות בישיבה, ועליהם פיצוחים, אלכוהול רע, וכמות בלתי נתפסת של ברכונים וזמירונים שמנוניים. אבל בעולם של גיאחה, העונג בא בדמותו של פוסט ארוך מאוד המתפרסם באתר הנושא את אותו השם אחת לשבוע. הפוסט הזה מרכז כמה עשרות אייטמים ולינקים נבחרים לדברים הטובים שמסתובבים ברשת. יש שם הרבה מוזיקה (אבל לא רק), ומי שהתוודע פעם לעונג מכיר את התחושה הנהדרת הזאת, שסלקטור עם טעם טוב כבר עשה לך את העבודה הקשה, לך נשאר רק ללחוץ ולהתענג.

כחלק מפעילות האתר, יוצאים לאוויר הסמיך של הרשת גם פרויקטים שונים, האחרון שבהם הוא אלבום המחווה "שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס" (זה פרויקט המחווה השני של העונג, קדם לו אלבום משירי לאונרד כהן בעברית שנקרא "שיר זר"): פרשנות ל-22 שירים של ווייטס מאת מיטב האומנים של סצנת האינדי הישראלית, משמות מוכרים כמו איה כורם, יהוא ירון ושליה פרבר ועד אורן ראב וטליה אליאב הצעירה והמבטיחה.

טום ווייטס, הכובען המוכשר שמגדל חולדה צרודה וצווחנית במיתרי הקול שלו, התחיל את הקריירה דווקא עם קול נעים למדי ב-"Closing time" (1973), אלבום נהדר שהציג לעולם את "הטרובדור השיכור, נווד הבארים הרומנטי" כפי שמגדיר אותו גיאחה, שגם מודה בפתח הדבר לפרויקט שאף פעם לא היה "מעריץ פנאטי" של ווייטס, ושרק בשנים האחרונות התחיל לצלול מעבר לאלבום הביכורים.

וייטס הפך עם השנים לאחד האומנים המגוונים ביותר במוזיקה האמריקאית, ושחרר שורה של אלבומים ניסיוניים מאז שנות השמונים. "מוזיקאי למוזיקאים", מספר סיפורים משופשף עם הומור שחור וערמת בדלי סיגריות, מין צ'רלס בוקובסקי עם פסנתר, שנע מחומרים אקספרימנטלים לגמרי לפולק, בלוז וג'אז (ובמקביל גם פיתח קרירה משונה כשחקן;  תראו אותו משחק את קנלר בWristcutters: A Love Story, העיבוד האמריקאי לספרו של אתגר קרת "הקייטנה של קנלר").

הרעיון ל"שירים משומשים" התחיל משיחת טלפון של גיאחה עם עידן אלתרמן, ומסתובב לו רשמית מאז סוף 2009 – אז עוד דובר על הוצאת האלבום בפורמט של דיסק פיזי. מאז קיימה החבורה כמה הופעות מהשירים, התגברה על בלגאן זכויות היוצרים והבירוקרטיה, ובעזרת תרומת כסף של הקהילה שהתפתחה סביב העונג, הפרויקט יוצא עכשיו כאלבום חינמי וחופשי להורדה באינטרנט בלבד.

"שירים משומשים" הוא "אלבום מחווה" ולא "אלבום קאברים", מכיוון שהנוסח העברי והעצמאי שמביאים היוצרים לשירים, הוא פעמים רבות רק פלטפורמה לצאת ממנה אל עבר מקום חדש לגמרי. יש, כמובן, גם כמה חידושים "רגילים" פחות או יותר, אבל לפחות פעמיים תתקשו ממש לזהות את השיר המקורי. יחד עם הדיאלוג המיידי שיוצרים קישורי ה- YouTube לביצועים האורגינאליים של ווייטס (שמוצמדים לכל שיר בחוברת הדיגיטלית של האלבום) נוצר פינג פונג מרתק לשמיעה.

החומרים של וייטס הם ההארד-קור של התרבות האמריקאית, ורוב האומנים באלבום התמודדו עם העניין בגיור לחומרא: בולטימור הופכת לבאר שבע (ירון בן עמי ונועה גולנדסקי ב"כפיים"), " hot meal on your table" הופכת ל"סיר עם טשולנט" (נועה גולנדסקי ועוזי פיינרמן ב"חכה לבוא אתמול") ו"ביג אין ג'אפאן" מוחלף  ב"גדול ביוון". לא כל הביצועים מבריקים, אבל שמעו נא את דיוויד בלאו מבצע (בנוסח עברי נהדר) את "מרתה", שיר אהבה מיוחד על אדם מבוגר שמתקשר לאהבתו הלא ממומשת מלפני ארבעים שנה, את טליה פרי בביצוע נוגע ל"כלבי הגשם" ("Rain dogs") שמזכיר קצת את "רחוב הנשמות הטהורות", את זאב טנא ב"הדבר הזה" ("That feel")  וכמובן את יהוא ירון עושה את "עפר באדמה" ("Dirt in the ground"), תיאטרון צללים בתוך כדור בדולח שבור.

הייתי רוצה לצטט לכם את כל פתח הדבר הנהדר שכתב גיאחה (תקראו אותו באתר), אבל נסתפק כאן בהערה מדויקת אחת: וויטס הואשם תדיר על ידי מבקרים שפקפקו במקוריות שלו, הם טענו שהוא לוקח מאחרים ורוקח מהדברים שהוא לוקח פרפראזה וחיקויים. "המבקרים האלה, בדיוק מפני שהם צודקים, פספסו משהו מהותי" כותב שם גיאחה, "ווייטס הוא לא סתם עוד זמר יוצר, הוא מוזיאון חי להיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, בדיוק כמו שטרנטינו הוא מוזיאון חי להיסטוריה של הקולנוע הפופולרי. שניהם לא מפחדים לשאול, לגנוב ולעבד מחדש רעיונות, מהלכים וגישות אסתטיות וסגנוניות. הם עושים זאת במודע, והם מבצעים פעולה אמנותית כפולה: הם יוצרים משהו חדש, לגמרי שלהם, והם מביאים את האמנות הישנה, המוזרה, שלרוב זוכה להתעלמות או לבוז, אל מרכז הבמה. הם מכבדים אותה, מפיצים אותה, מחיים אותה בדרכם". כמוהו, גם האוסף הזה מבצע את הפעולה הטום ווייטסית: אומנים לוקחים משהו מווייטס והפכים אותו לדבר חדש שהוא לגמרי שלהם.  כך גם שם האלבום, שמתייחס לשם האירוני שנתן וייטס לאלבום המיטב שביקשה להוציא לו חברת התקליטים ("Used Songs 1973-1980"),  שירים יד שנייה זה הדבר האמיתי.

צלול - עמיחי חסון, מוסף ערב שבת של מעריב 05/04/2013

פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏05/04/2013
(במסגרת הטור צלול – עמיחי חסון)

תמיד יש חירות חדשה – החדש של רות דולורס וייס (וגם קצת 'כוכב נולד')

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 6/4/2011)

רות דולורס וייס - ''My Middle Name is Misery''

"כל אחד רוצה להיות זמר", שרו פעם אריק איינשטיין ושלום חנוך, אבל ספק אם שיערו עד כמה השאיפה הזאת תמלא את המסך של ערוצי הטלוויזיה בישראל 2012. כשעל פסגת הרייטינג מתגוששות להן תוכניות ריאליטי עמוסות זמרים פוטנציאלים – מ'כוכב נולד' ו'דה ווֹיס' ועד 'בית הספר למוזיקה' ו'אייל גולן קורא לך' – נדמה שהחיפוש צריך להיות אחר קהל, לא זמרים.

באופן עקרוני, בתוכניות הללו לא מנסים לחשוף יוצרים שיודעים לנגן או לכתוב. הדגש מושם על מבצעים, ובשל כך זמרים וזמרות מבצעים, בדרך כלל, רק גרסאות כיסוי. סיפור חיים קשה או מראה חיצוני יוצא דופן יוסיפו תמיד כמה נקודות, אבל הרעיון הבסיסי הוא קצת כמו ערב קריוקי בבר – לוקחים שיר מפורסם, נותנים לו פרשנות אישית ומחכים למחיאות כפיים.

אין לי בעיה עם זה. רבים שהוציאו את דיבת 'כוכב נולד' רעה מצאו את עצמם שופטים או משתפים פעולה עם אחת מהמכונות המשומנות – אמנם כולם רוצים להיות זמרים, אבל בארץ, איך נאמר, אין מזה פרנסה של ממש.

גם אחרי עשר עונות של תוכניות כאלה ואחרי מאות חידושים (קאוורים) שבוצעו למוזיקה ישראלית ולועזית – אפשר לספור מעט חידושים טובים באמת וביצועים בלתי נשכחים שהועלו שם. יש כמה של נינט טייב, יהודה סעדו ומרינה מקסימיליאן בלומין; פעם אחת עברה בי צמרמרת כשעומר אדם – אז ילד בן חמש עשרה עם זיפים של בן עשרים וחמש – שר את 'אבא' של שלומי שבת; אבל הנה מגיע האלבום "My Middle Name Is Misery" של רות דולורס וייס ומספק יותר חידושים בלתי נשכחים מכל העונות של 'כוכב נולד' גם יחד.

רות דולורס וייס היא מבצעת נפלאה, גם של החומרים שלה וגם של חומרים אחרים. הקול וההגשה שלה הם ההצגה הכי טובה בבר: אולי תשבו אדישים כשהבחורה המחוצ'קנת תשיר משינה ותמשיכו לנשנש זיתים כשהבחור עם הגורמט יסלסל ב'צליל מיתר', אבל הזית ייתקע בגרון כשגברת וייס תעלה לשיר.

מהו חידוש טוב? חידש טוב, כשמו כן הוא: צריך לחדש. אין טעם להקליט שוב את "ניצחת איתי הכל" אם אין לך לאן לקחת את זה. חידוש לא חייב להביא את הביצוע לקצה השני, אבל הוא יכול לפרש אותו מחדש, להטעין אותו באנרגיות אחרות או להיות סתם באמת יפה מאוד מאוד. דוגמא? באלבום הקודם שלה "בעברית" שרה וויס את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג. היא לקחה את הלחן של דפנה אילת אל המקום הכי רחוק מהגרסה המפורסמת של חווה אלברשטיין. צהלות ה'ללהללה' האלברשטניות הפכו אצלה לזעקת שבר של מלכה שבאמת אין לה בית. אצל וייס למלך אין כתר, אין שום עליצות. בקריעת לב של ממש היא הולכת לכל רחוב ופינה. זה יכול להיות גם קשה לאוזניים מסוימות.

ב-"My Middle Name Is Misery" מציעה וייס את גרסאות הכיסוי שלה לתשעה עשר שירים שהיא אוהבת במיוחד. האלבום, בהפקתו המוזיקלית של הקונטרבסיסט יהוא ירון, מחולק לשני תקליטורים שהם שני צדדים של תקליט אחד: הצד הכחול והצד האדום. בתפריט: הרבה אלביס פרסלי, בילי הולידיי, נינה סימון, רוברט וואייט, בריטני ספירס, בוב דילן, דיוויד בואי, ניק קייב, ליאונרד כהן, "קינג קרימזון", "הביטלס" ואפילו "הצ'רצ'ילים" המקומיים.

וייס הולכת בגדולות, למרות שרוב השירים שנבחרו הם לא להיטי ענק. גם כשהיא מבצעת  שיר שכוסה כבר בכל מקום אפשרי (כמו "Feeling Good", המוכר בעיקר בביצוע של נינה סימון), העוצמה שהיא מגיעה אליה והאנרגיה שיוצאת ממנה הופכות את הביצוע הזה למיוחד, ובסופו אפשר למצוא גם עדות חביבה להקלטת הלייב של האלבום.

הביצוע המקסים ל"Moonchild" של "קינג קרימזון" (King Crimson)  החזיר אותי לגיל שש עשרה בחוף דוגית, זמן שאתה חושב שרוק מתקדם (Progressive rock) הוא רעיון גדול ממש, ומסתכל על עקבות העשן המסתלסל לשמים בזמן שילדי הירח משתכשכים במים. ביצוע מהפנט נוסף הוא ל-"And No More Shall We Part" של ניק קייב. הביצוע לא רחוק כל כך מהמקור, אבל מקושט יותר ונוגה פחות, ובעיקר מוגש בהטחה גדולה.

וייס נעה בקלות מבלוז וג'אז לפולק ורוק. לפעמים, כמו ב-"Here Comes The Sun" של הביטלס ו-"To Make You Feel My Love" של בוב דילן, היא משאירה את השירים כמעט עירומים ומנהלת דיאלוג בין הקול שלה לקונטרבס של יהוא ירון; לפעמים היא מגבירה את הקצב, כמו ב-"Ain't No Cure For Love" של לאונרד כהן.

אפשר היה לוותר על כמה שירים (ובמיוחד על שילוב השירה של האח, איתי וייס, שלא תורם לאלבום דבר משמעותי), אבל רוב החידושים באלבום מצדיקים את עצמם, ומצליחים לעמוד לעצמם גם ללא המקור.

באופן מעניין – ובדומה לאלבום חידושים אחר (ומומלץ)   "Strange Little Girls2001" של טורי איימוס – רוב השירים שמבצעת וייס נכתבו במקור על ידי גברים, מה שהופך חלק מהם למעניינים מבחינה מגדרית (אגב, שימו לב מה איימוס עשה שם ל-"Enjoy The Silence" של דפש מוד).

אי אפשר לסיים ביקורת על רות דולורס וייס בלי לציין את האלבום הקודם שלה, "בעברית" (2008), שהוא, לפחות בעיניי, יצירת מופת – לא פחות. מי שיקשיב לו, ימצא שם בין רגעי שירה נדירים את וייס זועקת ש"תמיד יש חירות חדשה" ("שיר נחמה"). זה בדיוק מה שהיא עשתה באלבום הנוכחי: נתנה חירות חדשה לתשעה עשר שירים, חירות של מבצעת ויוצרת שלא תמצאו כרגע על המסך. כיוון שאני לא שומע אתכם מתקתקים מסרונים או מסובבים את הכיסא – כנראה שלא הייתם מעבירים אותה לשלב הבא.

כישרון ועומס: דברים יומיומיים כאלה ליהוא ירון

    (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏11/03/2011)

יהוא ירון ; "דברים יומיומיים כאלה"

יהוא ירון הוא אחד השמות שקשה להתעלם מהם במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. הקונטרבסיסט (והבסיסט) היחף שמלווה את רות דולורס וייס, אביב גדג', גלעד כהנא ורבים אחרים סומן מזמן כהבטחה גדולה. ההרכבים שהיה שותף בהם, כמו גם העבודה שלו כנגן וכמפיק (ובראש הפקת יצירת המופת של רות דולורס וייס מ-2008 – "בעברית") גירו את האוזן, וזו ביקשה עוד מהבחור שעומד בדרך כלל מאחור.
לאט לאט הוא התחיל להופיע במרכז הבמה עם חומר משלו. ההופעות הקטנות גדלו בהדרגה למסיבות מרובות משתתפים, השם שלו נלחש מפה לאוזן ומבלוג לפורום כסוד של יודעי דבר. עכשיו, אחרי תקופת עבודה, הסוד נאסף אל תוך אלבום בכורה.
צריך להבין שכבר זמן רב לא היה דיבור מפרגן כל כך בסצנת האינדי הישראלית כמו הדיבורים סביב יהוא ירון. אנחנו אמנם רק בראשית השנה האזרחית, אך דומה כי מקהלת קובעי הטעם כבר דאגה להכריז על "דברים יומיומיים כאלה" כאלבום השנה של 2011. לכאורה, חיבוק חם שכזה הוא הדבר הטוב ביותר בשביל ירון. אבל החיבוק הזה הופך, לטעמי, לחיבוק דוב. כובד הכתרים שמונחים על ראשו של ירון יוצר ציפיות עצומות וחוסם האזנה נקייה, שאחריה יסתבר שאכן מדובר באלבום טוב ומעניין אך לא ביצירת המופת שה'הייפ' מנסה לקדם.

אבל הרשו לי להצטרף למקהלה: הבחור מוכשר. מאוד. אי אפשר להיות אדיש אל המוזיקה והמילים שלו ואל הצורה שבה הוא עוטף ומגיש את השירים. ירון מצליח לשמר בדיסק את תחושת האנרגיה החזקה מההופעות שלו, הכוח שזורם מהפה הפעור שכמעט בולע את המיקרופון חודר גם את הרמקולים הביתיים. האווירה הקברטית שמאפיינת את ההופעות מוצאת גם היא את מקומה באלבום: רצועות קצרות וארוכות, מסלול מגוון של סגנונות מוזיקליים ומצבי רוח. לפעמים הוא אגרסיבי ("קומי"), לפעמיים נוסטלגי ("קיים ונעלם"), מלא פאתוס ("ההרודיון שלך") או מבקש רוך ("דגל שחור"). כל שיר מותאם למצב שלו, וירון – שאיננו מבצע "מדויק" – שר את מה שהשיר מבקש.
ההשפעות ניכרות: מטום וייטס וניק קייב ועד אביב גדג' ורות דולורס וייס. אבל במפת המוזיקה הישראלית הוא מזכיר בעיקר את שלומי שבן (שגם היה האורח המיוחד בהופעת ההשקה החגיגית של האלבום) – בצורת ההגשה, בתיאטרליות, בטקסטים ("ערפל סמיך", למשל, הוא שיר שלומי שבני טיפוסי). ירון פחות קומוניקטיבי משבן, ונראה שהרדיו לא ימהר לחבק אותו כפי שהוא מחבק את הפסנתרן המחונן, אבל הוא מפצה על הנגישות בהעזה מוזיקלית גדולה יותר.
עד כאן מחמאות. אבל יש גם צד שני: "דברים יומיומיים כאלה" הוא אלבום שיוצר עומס על המאזין. לשמוע אותו זה כמו להביט בתמונה צבעונית מדי ולהסתחרר אל הרצפה. המעבר בין השירים מבלבל ולא תמיד חלק. המאזין נותר מותש לאחר השמיעה, למרות שנדמה שהיה כאן ניסיון ליצור אלבום מגובש ומדויק. יש לירון חומרים רבים יותר מתריסר השירים שהוא בחר (אני זוכר לפחות שיר אחד נפלא ששמעתי ושלא מצאתי באלבום), וניכר שמה שנמצא כאן הוא חלק מניסיון להדק את האלבום לכדי יצירה אחת.

הכתיבה והיצירה מעסיקים את ירון לאורך האלבום והוא מרבה לכתוב עליהם בארס-פואטיקה. כך ב"זה לא זמן טוב לכתוב שירים" ובמחוות היפות למאיר אריאל ("שוב אני מוצץ גבעול שמישהו אחר השאיר") ולשלום גד, וכך, כמובן, גם בבחירה לבצע את שירו של נתן זך "שלושה שירים שלא נכתבו (חלק א)". זאת בחירה מעניינת בכמה מובנים: ככותב ירון דווקא רחוק מזך ונוטה לכתוב טקסטים מסתוריים יותר ושיבוץ השיר מדגיש את זרותו. בנוסף, המילים של זך לא מתמסרות בקלות ללחן של ירון, וגם הבחירה בשורה מהשיר ככותרת האירונית של האלבום (אין, כאמור, יותר מדי יום יומי ב"דברים יומיומיים כאלה") היא מעניינת. ובכל זאת, בעזרת ביצוע מיוחד ומפתיע ירון הופך את השיר (ואת הכותרת) לשלו. האלבום הוא טוב. צריך רק לקחת אותו בפרופורציות המתאימות, ולשמוע באוזן נכונה.


 

ואי אפשר להתאפק; רות דולורס וייס מבצעת את השיר היפה מאוד מאוד של אביב גדג' "בלוז ראש חודש" יחיד איתו (לא כל כך משנכנס אדר וכו'):


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter