Posts Tagged 'יומן'

פרובוקציית הקבצנים של זלדה (על דוד פרלוב ו"בירושלים")

חמישים שנה אחרי צילום "בירושלים", סרטו פורץ הדרך של דוד פרלוב יוצא כעת מחדש בפרויקט המחווה "עקבות בירושלים". וגם קצת על הסרט שלי.

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 6.12.2013]

"עקבות בירושלים", 2013.

"עקבות בירושלים", 2013.

את הפרובוקציה ב"בירושלים", סרטו התיעודי המכונן של הבמאי דוד פרלוב משנת 1963, סיפקה דווקא המשוררת זלדה שניאורסון־מישקובסקי. האישה הקדושה הזו, שכנראה לא פגעה בחייה בחרק, הייתה טריגר לתגובות חריפות והפגנות שהגיעו עד כדי התערבות אישית של ראש הממשלה דאז לאישור ההקרנה.

"כל קבצן זה אולי המשיח", אמרה זלדה כשהיא יושבת בביתה בשערי חסד, בבניין ברחוב הקליר הצמוד לביתי היום, וכיסוי הראש כמעט בורח לה אל מול המצלמה. היא מתקנת את המטפחת, ומצטטת מדרשים על קבצני ירושלים. מתוך העניים שממלאים את העיר, היא אומרת, יבוא הגואל. פרלוב ערך את הראיון כך שבמקביל מופיעים גם צילומי דיוקנם של קבצני העיר המעוררים סלידה, סקרנות וחמלה גם יחד. לא שונים בהרבה מקבצני העיר דהיום.

בשנת 1963 זלדה הייתה דמות אנונימית כמעט לגמרי. ספר שיריה הראשון ("פנאי") פורסם רק ארבע שנים אחר כך, ביוזמתה של יונה וולך. פרלוב הכיר אותה דרך ידידתה, המתרגמת עזה צבי שנפטרה לא מכבר (דמות מרתקת בעצמה, המופיעה גם היא על המסך), ובחר להקדיש לה פרק שלם בסרט שמתאר את ירושלים דרך פרקים קצרים. וכך, בין "מאה שערים" ל"גבול" עומד פרק הנושא את שמה, "זלדה", משל הייתה שכונה לעצמה בעיר.

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

לאחרונה יצא מחדש גיליון מיוחד של כתב העת "קשת" בעריכת אהרון אמיר, שבסתיו 1968 הוקדש באופן חד פעמי לקולנוע. הגיליון כולל ראיון בן 81 עמודים (!) של פרלוב, העונה לשאלותיו של מבקר הקולנוע הצעיר דאז משה נתן. פרלוב מתאר שם בפירוט את התגלגלותו הכמעט מקרית של הסרט בכלל, ושל הפרק הזה בפרט. אחרי שסיים את הריאיון עם זלדה הוא יצא לחפש ברחובות ירושלים את הדברים שעליהם דיברה. "חיפשתי גם את המשיח", אומר פרלוב לנתן בראיון, "את הקבצנים כמו בעולם התחתון".

אלא שהמשיחים הפוטנציאלים שנמצאו לא היו לרוחם של אנשי "שירות הסרטים הישראלי", אגף שהיה כפוף למשרד ראש הממשלה ושימש זרוע להפקת סרטים תיעודיים עבור המדינה, והפיק גם את "בירושלים". זלדה הרסה את האג'נדה בסרט שמממניו הממסדיים ביקשו להציג בו את בני דמותה כעולם הולך ונעלם, בתוך ירושלים חדשה העטופה בבנייה מודרניסטית נקייה.

הממסד ביקש להסיר את הפרק, אולי אפילו לצלם סרט חדש. בניגוד לפרק המתאר את המתרחש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, משוררת חב"דניקית המדברת על קבצנים לא תיראה טוב בחו"ל. אותו טיעון ידוע של "מה יגידו". המתנגדים נשאו כרזות: "אין קבצנים בירושלים". אבל פרלוב, אדם שידע עוני בילדותו, אהב את האתוס במדרש שהביאה זלדה. בסופו של דבר הגיעה השאלה להכרעתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול, וזה פסק: "למרות שיש מספיק קבצנים בסרט לשני סרטים, הוא ראוי להקרנה".

בשלושים ושלוש הדקות של "בירושלים" מציג פרלוב את דיוקנה של העיר שבלבה חומה המחלקת אותה בין מדינת ישראל הצעירה לממלכת ירדן, ארבע שנים לפני שאוחדה גיאוגרפית והשתנתה שוב. פרלוב מתעד את שכונת הספר דאז ימין משה, את ילדי נחלאות המבקשים שיצלם אותם, את הבניינים המוקמים בגבעה של קריית הממשלה.

הוא גם חוזר אחורה בזמן ומראיין את משה מורי רוזנברג, במאי "הסרט הראשון של פלשתינה" שצולם בשנת 1911 (על אף שזהו לא באמת "הסרט הראשון של פלשתינה". האחים לומייר הקרינו כבר ב־1895 סרט קצר שצולם בארץ הקודש). פרלוב אף מקרין קטעים ממנו בתוך "בירושלים", המתעדים את פרופ' בוריס שץ בבניין הישן של בית הספר לאמנות "בצלאל" – מה שהפך לבלגן גדול בהמשך, כשהתברר שרוזנברג לא נתן אישור לשימוש בחומרים.

את הקריינות לסרט כתב פרלוב יחד עם פרופ' יעקב מַלכּין, וזה אף הקריא אותה בקולו הסמכותי. לצילום הסרט גויס הצלם אדם גרינברג שיפתח בהמשך קריירה הוליוודית פורייה (ואף יהיה מועמד לפרס אוסקר לצלם הטוב ביותר), ולראשונה בסרט תיעודי בישראל נתבקש המלחין הקלאסי הישראלי־הונגרי עדן פרטוש לכתוב יצירה מוסיקלית מקורית לסרט. על הביצוע ניצח מאסטרו גארי ברתיני.

ההשקעה השתלמה; "בירושלים" נחשב מאז צאתו לנקודת ציון משמעותית בקולנוע הישראלי, זכה במדליית ארד בפסטיבל הקולנוע של ונציה באותה השנה, ונחשב ליצירה החשובה של פרלוב לצד ששת פרקי ה"יומן" שצילם מאוחר יותר. "דיוקן אישי ופיוטי שלא דמה לשום סרט תיעודי ואף עלילתי שנוצר בישראל קודם לכן", כתב בשנת 2011 אורי קליין, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ". "כשצפיתי בסרט לראשונה בשנת 1963 לא הייתי מודע עדיין לחשיבותו של פרלוב בתולדות הקולנוע הישראלי, אך כן ידעתי שבסרטו זה הקולנוע נולד נגד עיניי".

"לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב מצלם את "יומן" בדירתו בת"א

דוד פרלוב נולד בשנת 1930 בבירת ברזיל דאז ריו דה ז'נרו. כבנו של קוסם שהרבה להיעדר מהבית הוא גודל על ידו סבו. כפי שמסגיר שם משפחתו המשותף לרבים מאדמו"רי חסידות סטולין־קרלין, הוא צאצא למשפחה מיוחסת מהחסידות שהתיישבה בצפת בשנת 1857 (והיגרה בחלקה לברזיל לאחר מכן). בשנת 1952 עבר לפריז, עבד עם הדוקומנטריסט ההולנדי הגדול יוריס איוונס ועשה את סרטו הראשון כבמאי, "דודה צ'יינה הזקנה" (1957). שנה אחר כך עלה לישראל עם אשתו מירה, התגורר בתחילה בקיבוץ ברור חיל ואחר כך עבר לתל אביב.

כמו "בירושלים", גם סרטיו האחרים באותם שנים היו ברובם "סרטים מוזמנים" מגופים ממסדיים שונים, גופים שפרלוב לא תמיד הסתדר איתם. מלבדו הוא צילם סרטים רבים, ובהם סרט ביוגרפי (בתפר התיעודי־עלילתי) על דוד בן גוריון, הסרט העלילתי "הגלולה" על פי תסריט של ניסים אלוני (ובהשתתפות יוסי בנאי ואבנר חזקיהו), וגם סרט על משפט אייכמן.

בשנת 1973, לאחר שנתקל בקשיים במימון יצירותיו באמצעות הממסד הקולנועי בארץ, החליט לפנות לכיוון אחר. פרלוב החל לצלם את חייו ואת חיי משפחתו בצורה אינטימית, על רקע אירועים משמעותיים במדינת ישראל, במשך עשור שלם. התוצאה, ששת פרקי "יומן", נחשבת עד היום לאחת היצירות החשובות בקולנוע הישראלי ואף מהדהדת בתולדות העשייה הדוקומנטרית העולמית.

היבול התיעודי הנוכחי סובל מהצפה, כמעט בלתי נסבלת, של "סרטים אישיים" (על התופעה בישראל כתב ד"ר שמוליק דובדבני את ספרו המחקרי והמומלץ "גוף ראשון, מצלמה"), אבל בתחילת שנות השבעים פרלוב מנסח במשפט אחד את החידוש בעניין. "המרק החם מפתה", אומר קולו בעל המבטא הפורטוגזי מול מרק מהביל, "אני יודע שמהיום אעמוד בפני ההחלטה: לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב המשיך ליצור סרטים, בין השאר ארבעה פרקים חדשים ל"יומן" (בין השנים 1990־1999), וטרם מותו בשנת 2003 הספיק לזכות בפרס ישראל לקולנוע.

תצלום מתוך "בירושלים", 1963

בשנת 2005 ערך "מרכז פומפידו" בפאריס רטרוספקטיבה גדולה לסרטיו של פרלוב‏, ובמסגרתה הודפס בווינה עותק חדש ומשופץ של "בירושלים". קשה שלא להתרשם מהסרט גם היום, לא רק כעדות היסטורית אלא בעיקר כקולנוע תיעודי פיוטי רב קסם, שמצליח ליצור וללכוד דימויים קולנועיים וסצנות בלתי נשכחות.

השבוע, חמישים שנה אחרי הקרנת הבכורה שלו ועשור אחרי מותו של פרלוב, יוקרן הסרט מחדש יחד עם תשעה סרטים קצרים שנעשו בהשראתו כסרט באורך מלא (87 דקות) בשם "עקבות בירושלים" (הפיק ואצר: רנן שור, מנהל בית הספר "סם שפיגל" לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים).

בדומה לסרט המקורי, "עקבות בירושלים" מורכב מתשעה פרקים שהם תשעה סרטים קצרים שמציגים מבט עדכני על העיר שהשתנתה. אחד מהתשעה הוא סרט קצר שביימתי יחד עם אלעד שוורץ בשם "מקדש מעט", סרט שחוזר אל מוזיאון ישראל שאותו מצלם פרלוב בבנייתו. "הבניין עוד לבוש פיגומים", הוא אומר שם, "וכבר הוא ממהר להיכנס להיסטוריה". ביום שלישי הקרוב יתקיים באותו בניין עצמו כנס על הסרט (בין המשתתפים: ארי פולמן, בלהה בן אליהו ושניים מיוצרי "בירושלים" – אדם גרינברג ופרופ' יעקב מלכין ) ואחריו תוקרן הקרנת הבכורה.

מלבד סרטים שיצרו סטודנטים כמוני כונסו בסרט גם סרטיהם של בוגרים מוכרים של בית הספר, כמו דוד אופק ("בת ים־ניו יורק", "ההרוג ה־17"), נדב לפיד ("השוטר") ודן גבע ("צד רביעי למטבע"), שהסרט הקצר בבימויו "אורשלים" נוצר במסגרת סדנה שפרלוב העביר ב"סם שפיגל" ב־1993.

ב־12 בדצמבר יוקרן הסרט כאירוע בינלאומי ב־50 סינמטקים, מוזיאונים, פסטיבלים, בתי קולנוע ובתי ספר לקולנוע ברחבי העולם ובישראל בו זמנית, בין היתר במוזיאון לודוויג לאומנות מודרנית שבעיר קלן שבגרמניה, במוזיאון הקולנוע במינכן, במוזיאון הקולנוע בשנחאי ובמוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק.

כנס המחווה לפרלוב במוזיאון ישראל

מודעות פרסומת

להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter