Posts Tagged 'מבקרי קולנוע'

אברהם הפנר – התסריט המלא

[פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏12/04/2013]

ספר התסריטים, אברהם הפנר / כתר, 736 עמ

"כולנו תלמידים של אברהם הפנר" מצהירים בפתח "אברהם הפנר – ספר התסריטים" עורכי הכרך עב הכרס בן 734 העמודים. כשהם כותבים "כולנו", הם לא מתכוונים רק לשמות החתומים על העריכה (עליזה ציגלר, איתן גרין, רנן שור, מרט פרחומובסקי ומאיה הפנר), אלא לכלל יוצרי הקולנוע בישראל. אברהם הפנר – כפי שיכול להעיד כותב שורות אלו – הוא שם שמוזכר שוב ושוב בשיעורים בבתי הספר לקולנוע בארץ, אם כי לאו דווקא בשל סרטיו. יותר מכל מורה אחר, הפנר הוא המורה של המורים (בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב שם שימש כפרופסור ויותר מאוחר גם בבית הספר 'סם שפיגל'). כך שלמרות שאינו מלמד יותר בשל מצבו הבריאותי הקשה, משפטים, אנקדוטות, ותובנות שלו עוברים כתורה שבעל פה לדור שלא ידעו אותו כמורה.
אברהם הֶפְנֶר נולד (1935) וגדל בחיפה. שירת בימים היפים של להקת הנח"ל ואחר כך למד ספרות, פילוסופיה וקולנוע בירושלים, פריז וניו יורק. הקולנוע של הפנר נחשב לחלק מתנועת "הרגישות החדשה" (שם שתבע לאחר שנים אחד ממובילי התנועה יהודה ג‘אד נאמן) שצמחה בקולנוע הישראלי בשנות השישים והשבעים, בדומה לגלים חדשים האחרים בקולנוע העולמי. "הרגישות החדשה" הייתה קבוצה אמנותית-חברתית שיצרה קולנוע שהתנגד ל"ריאליזם הציוני" מחד ול"סרטי הבורקס" מאידך, הדגש הושם על ערכים אסתטיים, חדשניים ואישיים.

מלבד ההוראה, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שכתב וביים, הפנר גם שיחק קצת ("חור בלבנה" של אורי זוהר וסדרת הטלוויזיה "חדווה ושמוליק"), כתב ספרי עיון על קולנוע וגם לא מעט רומנים נהדרים. בשנת 2004 זכה ב"פרס אופיר" (האוסקר הישראלי) על מפעל חיים.
"ספר התסריטים" מאגד לראשונה את התסריטים של כל ארבעת סרטיו הארוכים: "לאן נעלם דניאל וקס?" (1972), "דודה קלרה" (1977), "פרשת וינשל" (1979) ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), ואת התסריט לסרטו הקצר "לאט יותר" (1968, ע"פ סיפור קצר של סימון דה בובואר). יחיד איתם נכרכים מאמר על אודות הפנר מאת מבקר הקולנוע אורי קליין, קטעים מתומללים מראיון שנתן הפנר ל"מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" – פרויקט דוקומנטרי חשוב שערך מרט פרחומובסקי ופילמוגרפיה מקיפה של יצירותיו.
מי שלא רגיל בקריאת תסריטים עלול להתבלבל מעט מהפורמט, שדורש כללי קריאה אחרים (שדומים מעט יותר למחזה). אבל גם קורא לא מיומן יכול להפיק מהתסריטים המובאים בספר הנאה גדולה: הפנר כותב באופן מילולי מאוד, בשפה דיבורית נטולת מליצות. הטקסט מלא (ומודע לעצמו), והדיאלוגים הארוכים מברקים.


תסריט הוא, כידוע, רק נקודת מוצא עבור הסרט (שיעבור שנויים מהותיים פעמיים; בזמן צילומים ובזמן העריכה). החלטה מעניינת שלקחו העורכים בהקשר הזה, היא הבאת התסריטים המלאים והמקוריים, הכוללים גם סצנות שלא נכנסו לגרסאות הסופיות של הסרטים. אצל במאי כמו הפנר, שליהק לא פעם שחקנים לא מקצועיים ועבד איתם על הסט באימפרוביזציה, יש לכך לא מעט משמעות.
סרטיו של הפנר ספוגים באווירה חזקה של התפוררות, ואפשר לזהות בהם ביקורת גדולה שנוגעת בשברי המפעל הציוני. הפנר מעולם לא היה יוצר פופולארי; את סרט הבכורה שלו, "לאן נעלם דניאל וקס?", ראו בזמן אמת כ-5,000 איש, אולם הוא זוכה מדי כמה שנים לתואר "הסרט הישראלי הטוב ביותר" במשאלים המשונים שעורכים מבקרים ומומחים. במרכזו של הסרט העדין הזה מגיע בני שפיץ – זמר ישראלי סביב גיל הארבעים שהיגר לארה"ב וזכה שם להצלחה יחסית – לביקור מולדת. הוא פוגש בארץ חבר נוסף מימי הגימנסיה ויחד הוא מחפשים את "מלך הכיתה" הכריזמטי שנעלם מחייהם ונמצא היום נבול, ממורמר ועייף כמוהם.
סרטו השני, "דודה קלרה", מבוסס על משפחתו הפולנית של הפנר, ומתאר את עולמם רווי המתחים של שלוש אחיות מבוגרות המנהלות ביחד סלון לשמלות כלה. לאחר הפוגה בסרטו השלישי "פרשת וינשל" (1979) שנע סביב רצח פולטי בימי המנדט, הוא חוזר אל הטריטוריה האשכנזית-פולנית בסרטו הרביעי, "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", אודות כוכבת תיאטרון יידיש תל אביב שמסתלקת מהעולם כמו שפת אמה והערכים עליהם גדלה. דווקא ביצירתו האחרונה "ארץ קטנה, איש גדול" (מיני סדרת משטרה טלוויזיונית, 1998) אותו כתב יחד עם בתו מאיה הפנר, ניצבת גיבורה מזרחית בגילומה של תיקי דיין.

הוצאת ספרי תסריטים בישראל (גם בהיקף קטן יותר מפרויקט הענק של הפנר) היא לא עניין של מה בכך. על אף שמדף ספרי הקולנוע בעברית מתחיל סוף סוף להתמלא הוא עדיין חסר מאוד – גם באגף הקולנוע הבינלאומי וגם באגף הישראלי. אולי הפתרון לכך הוא שיתופי פעולה בהוצאת ספרים בין הגורמים הרלוואנטיים. להפקת הספר של הפנר חברו יחד קרן הקולנוע הישראלי, החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, בית ספר "סם שפיגל", מכללת ספיר, הסינמטקים של ת"א, ירושלים, חיפה, הרצליה וחולון, איגודי הבימאים והתסריטאים והוצאת כתר. מותר לקוות שזאת יריית הפתיחה.

המלך מת, יחי המלך

'האזרח קיין' נפרד מהתואר "הסרט הטוב ביותר בתולדות הקולנוע" לטובת 'ורטיגו' של היצ'קוק. דיון על דירוגים, קולנוע, מבקרים והפרדה בין 'טוב' ל'חשוב'

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 16/11/2012)

במובן מסוים, ההצהרה ש'האזרח קיין' הוא "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים" הפכה למין מס שפתיים שכזה. כמו נואם באירוע שחייב להזכיר את השמות בשורות המכובדים לפני שהוא אומר את דבריו, מוזכר סרטו של אורסון וולס מ־1941 בפתח הרשימות שעורכים מבקרי קולנוע יותר מחצי מאה.

השנה, לראשונה בחמישים השנים האחרונות, המניירה הזאת נשברה. 'ורטיגו', סרטו של אלפרד היצ'קוק מ־1958, עקף את 'האזרח קיין' ברשימת "הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים" שעורך מגזין 'סייט אנד סאונד' ועשה סוג של היסטוריה קטנה בתוך הרשימה השמרנית למדי שהתפרסמה במגזין.

ג'יימס סטיוארט קים נובאק ב'ורטיגו'

הדרך וקבלת הפנים

הדרך שעשה היצ'קוק בכלל ו'ורטיגו' בפרט אל פסגת הרשימה יכולה ללמד משהו על נזילתו של הטעם הביקורתי. היצ'קוק הפך למאסטרו רק אחרי קריירה בת למעלה מארבעה עשורים, שבהם זכו סרטיו לרוב להצלחה מסחרית אך לזלזול ביקורתי. אלמלא הקמפיין המנומק שהובילו במאים ומבקרים חשובים (כמו פרנסואה טריפו) בתחילת שנות השישים, ספק אם לגאון הבריטי היה סיכוי להשתלב בכלל במדרג.

בצאתו זכה 'ורטיגו', מותחן פסיכולוגי איטי בכיכובם של ג'יימס סטיוארט וקים נובאק על רקע סן פרנסיסקו, לקבלת פנים קרה. מבחינה מסחרית היה זה אחד הסרטים החלשים של היצ'קוק, והביקורות, כדרכן, ראו בו לא יותר מסרט מתח סטנדרטי. פנלופי האוסטון, מי שערכה אז את המגזין 'סייט אנד סאונד', הקדישה לסרט בזמן אמת ביקורת קצרצרה בסוף המגזין. מי שמחפש אנקדוטות בסגנון "המנהל שלא החתים את הביטלס / המו"ל שדחה את כתבי היד של ג'יימס ג'ויס" ימצא אותן בשפע בביקורות הפושרות שקיבל 'ורטיגו' בצאתו.

אבל זמן לא רב אחר כך המניות של היצ'קוק התחילו לעלות. 'מזימות בינלאומיות', 'פסיכו', 'חלון אחורי', 'פרנזי' (היצ'קוק המועדף עליי) וכמובן 'ורטיגו' הפכו לסרטי חובה עבור דור חדש של מבקרים, חוקרים, צופים וסטודנטים לקולנוע. הללו נצפו שוב ושוב, נותחו מכל כיון אפשרי והפכו את הסר הבריטי המשונה לשם נרדף לאמנות השביעית.

ב־1972 היה 'ורטיגו' על סף הכניסה לעשירייה, ושנתיים לאחר מותו של היצ'קוק – בסקר שנערך ב־1982 – הוא כבר דורג במקום השביעי. ב־2002 התקדם למקום השני והשנה אפשר להכריז שתליון האבנים האדום של מדלין/גו'די ניצח את מזחלת השלג 'רוזבאד'.

אורסון ולס כאזרח קיין

קהל ומבקרים

בכלל, רשימות דירוגים שכאלה הן דבר די משונה. החשיבות שלהן – מלבד הכיף, הילדותי, מה לעשות, לדרג ולהתווכח – נובעת מיכולתם של הדירוגים להראות היכן עומד הקאנון הקולנועי היום, ובעיקר להציג תמורות בטעם ובהערכה הביקורתית.

המשאל של 'סייט אנד סאונד', מגזין היוצא לאור מטעם המכון הבריטי לקולנוע, החל ב־1952 ומתקיים מאז מדי עשור. הוא נהנה ממוניטין רב בין השאר בגלל היקפו: השנה השתתפו בסקר 846 מבקרי קולנוע ואנשי אקדמיה מרחבי העולם שציינו לא פחות מ־2,045 סרטים שונים.

אבל מלבד החידוש בראש, מדובר ברשימה מעט אנכרוניסטית. אמנם מרשימה ומלאה בסרטים פורצי דרך ובקלאסיקות של פליני, גודאר, אנטוניוני, פריץ לאנג, רנואר, ברטולוצ'י, צ'אפלין וברגמן – אבל העשירייה הראשונה מתנהלת כאילו לא קרה דבר מאז 1968, אז יצאה יצירת המופת של סטנלי קובריק '2001: אודיסיאה בחלל' (מקום שישי). העשירייה הראשונה כוללת גם שלושה סרטים מתקופת הראינוע, ולמעשה הסרט הראשון משנת 1980 והלאה נמצא במקום ה־24: 'מצב רוח לאהבה' של וונג קאר־ווי (שנת 2000). ארבעה מקומות אחריו מופיע 'מלהולנד דרייב' של דיוויד לינץ' (2001).

הבדלי הטעם בין המבקרים לקהל הם קלישאה ידועה, ודי להביט בדירוג המשתמשים הפופולרי של אתר IMDb כדי להבין אותו. החפיפות בין השניים לא רבות ועומדות לרוב ביחס הפוך למיקומים (למשל, 'המחפשים' של ג‘ון פורד – שביעי אצל המבקרים, 241 אצל הקהל). בראש הרשימה של IMDb נמצאים 'חומות של תקווה', שני הסנדקים הראשונים ו'ספרות זולה' של טרנטינו. אם השנה המובילה בעשירייה הראשונה של המבקרים היא 1927, אצל הקהל זה 1994.

שתי הרשימות הללו לא מאוזנות. רוב האנשים לא חשופים לסרטים שקדמו לתקופת הולדתם (או לסרטים דוברי שפות זרות), ובניגוד למבקרי קולנוע הם חסרים פעמים רבות את יכולת ההערכה בפרספקטיבה היסטורית, ניסיונית ואמנותית. המבקרים מצדם נראים כמי שאינם ממהרים לפרגן לקולנוע שנוצר בעשורים האחרונים או לשבור קונבנציות שהתקבעו במהלך השנים.

למרות זאת, גם אלו וגם אלו נגועים לעתים בסנטימנטליות נוסטלגית כלפי הסרטים שעליהם גדלו והתחנכו. המיוזיקל המקסים 'שיר אשיר בגשם' (סטנלי דונן, 1952) למשל הוא סרט יפה ומהנה מאוד לצפייה גם היום, אבל נדמה לי שמיקומו במקום ה־20 חסר פרופורציה אמיתית ל'טיבו', ונובע יותר מהעונג שבשיר שאנו יודעים את מילותיו בעל פה, המעורר אותנו לריח מתוקים של מאפינס.

'מלהולנד דרייב' של דיוויד לינץ' (מקום 28)

בין 'טוב' ל'חשוב'

בעיניי, הבעיה המרכזית בדירוגים כאלה היא חוסר ההפרדה בין 'טוב' ל'חשוב'. לא כל סרט חשוב עומד במבחן כסרט טוב. האדרת ההישג ההיסטורי היא דבר ראוי, אך ראוי שלא לעבור את המידה. האם 'זריחה', סרטו של הבמאי הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו שצולם בהוליווד ב־1927, הוא באמת הסרט החמישי בטיבו בכל הזמנים? האם קסמו (וקסם יש שם בשפע, האמינו לי) וחדשנותו עומדים במבחן הזמן של הצופה הסביר כסרט 'טוב' ולא רק 'חשוב'? אני חושש שלא.

בשנים האחרונות למדתי להעריך – ולעתים גם לאהוב ממש – רבים מהסרטים הללו, הרבה בזכות שיעוריהם של מורים כמו נחמן אינגבר ויאיר לב, אבל אני לא מצליח להימלט מהתחושה שיש משהו שמחמיץ את הרעיון מאחרי 'הבחירות החשובות'. משהו מנותק, מעט מתנשא, לא כן דיו.

דווקא במשאל המקביל שערך כתב העת בין 358 במאי קולנוע נוצרה רשימה מאוזנת יותר בין ה'טוב' ל'חשוב'. בראש הרשימה עומד 'סיפורי טוקיו' (יאסוז'ירו אוזו, 1953), את המקום השני חולקים בתיקו 'האזרח קיין' ו'2001 אודיסאה בחלל', ואחר כך: 'שמונה וחצי' של פליני, 'נהג מונית' של סקורסזי (1976), 'אפוקליפסה עכשיו' (1979) ו'הסנדק' (1972) של קופולה (שחולק את המקום השישי עם 'ורטיגו'), 'המראה' של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי מ־1974 ו'גונבי האופניים' של הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סיקה מ־1948. אגב, במשאל הראשון של המבקרים ב־1952 זכה סרט המופת הניאו־ריאליסטי הזה במקום הראשון. במשאל הנוכחי הוא ממוקם רק במקום ה־33. יבורכו הבמאים.

התבוננות בבחירות הספציפיות מראה שלצד רשימות שגרתיות יחסית של במאים כמו בלה תאר ומרטין סקורסזה יש גם כאלה שהעזו יותר: יוסף סידר, למשל, הרכיב רשימה מעניינת שכוללת את 'הרשת החברתית' של דיוויד פינצ'ר ו'לילות בוגי' של פול תומס אנדרסון. פרננדו מיירלס בחר את 'החבר'ה הטובים', 'ראן' של קורוסאווה ושני סרטים של טרנס מאליק. סטיב מקווין נתן מקום ל'עשה את הדבר הנכון' של מייק לי ו'ספה' (Couch) של אנדי וורהול.

אלפרד היצ'קוק בקדימון הסרט "הציפורים"

לעתיד לבוא

ומה יהיה במשאל הבא? מותר להניח שעם הצערת שורות המבקרים יפרצו גם יצירות מופת שנוצרו אחרי שנות השישים לקדמת הרשימה. כבר עכשיו מדשדשים להם קופלה, סקורסזה וטרקובסקי בחמישים הראשונים. אישית, אני רוצה לקוות ש'קלוז אפ' של עבאס קיארוסטאמי (היום במקום ה־43), 'זה ייגמר בדם' של פול תומס אנדרסון (היום במקום ה־202) וגם 'סרט לבן' של מיכאל האנקה (235) יקפצו קדימה ויאזנו קצת את המצב.

בכל מקרה, אם אפשר ללמוד משהו מהמקרה של היצ'קוק, נאמר שטעם ביקורתי הוא דבר חמקמק. מי שנתקל היום בביקורות מזלזלות בעיתון, יזכה עוד כמה שנים להכרה גדולה. לתשומת לבך, כריסטופר נולאן.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter