Posts Tagged 'מזרחים'

מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי

פורסם במסגרת "לבי במזרח – הציונות הדתית והמזרחים" גיליון מיוחד של מוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

בואכה חג הפסח, אגב הוויכוח הנצחי אודות איסור הקטניות, התלקח בישיבה בה למדתי דיון סוער שגלש לסוגיית "הציונות הדתית והמזרחים". אחד הרבנים גרס שהסוגיה הזאת היא פולמוס של האתמול. אמת, כך טען, "בעבר נעשו טעיות", אבל היום "עם-ישראל והציבור-שלנו" מעורבבים זה בעדתו של זה ומפריחים את הבעיות בעצם קיומם כיהודים חדשים, ארץ-ישראלים, מיזוג גליות שנולד מן הים. "קחו למשל את חסון", הוא אמר והצביע בידו על המקום בו ישבתי כראיה אנושית חותכת, "ילד תערובות של חצי-חצי, מה אתה יותר ספרדי? אשכנזי? ברוך השם עכשיו הכל שטויות!".

הדברים שלו נאמרו מלב-טוב ושואף הרמוניה ברוח הרב-קוק, אבל אני זוכר איך צמד המילים "ילד-תערובת" טלטל אותי. במחשבות שלי "הכל" לא היה "שטויות". כמו הרב, כך גם לא מעט מחברי (האשכנזים) הופתעו לפעמים מעצם העיסוק בנושא הזה: הרי סטטוס החצי-חצי אמור לשחרר יהודים שכמוני ממה שנתפס בעיניהם כמשחק ילדותי של בחירת קבוצות כדורגל.

אבל שאלת הזהות העדתית – זו שהוצגה בדיון כסרך עודף שכור ההיתוך הבן-גוריוני לא הצליח למצער לפתור – רלבנטית בעיניי באופן אישי וכללי. בוודאי בעולם דתי שמקדש את מושג המסורות ובית אבא (עם כל ההלכות והמנהגים שנגזרים ממנו), ודורש ממך להכריע תדיר לאיזה תרבות אתה שייך. בפרפרזה לדברי המשנה אפשר לשאול; מה יעשה מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי?

מתוך "המשגיחים" סרטו של מני יעיש

גם ארבע שנים אחרי החתונה שלנו, אני עדיין מתחמק מלהראות לאשתי את הסרט שעשתה משפחתי לכבוד בר-מצווה שלי. לא פלומת השפם המגוחכת שאני עוטה שם מביכה אותי, כמו הגולמיות של התוכן; זה היה סרט שעסק בשטחיות בקונפליקט העדתי בו נמצאתי, והוא היה, כדרכם של סרטי בר מצווה, נרקיסיסטי להחריד.

התסריט, אותו כתבתי בעצמי, ניסה להראות את היתרונות הגלומים בחצי-חצי; אני מסרב לקום שם לסליחות הספרדיות בזמן חודש אלול כדי לישון עוד, ומהצד השני אוכל קטניות בפסח לתאווה בפה מלא במבה. ברקע הופיעו שני תרבויות מוזיקאליות שונות, נוסחי תפילה שונים וכמובן, פולקלור האוכל; דג חריימה טריפוליטאי מול חביתיות הפנקייקס האמריקאים. זה כנגד זה ברא האלוהים, ואני, חתן דנן, נהנה מכל העולמות.

הסרט התקבל באהבה על ידי הקהל השבוי של מוזמני האירוע. במקום שבו גדלתי – כרך בורגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת –  משפחה "מעורבת" עדיין הייתה אקזוטיקה קלה. הסרט אמר בדרכו המגושמת את האמת: כילדים למדנו שתי שפות של תרבות, שני סוגים שונים של שולחן שבת. מה שהותר כאן נאסר שם ולהפך. הבעיה הייתה הטון המתקתק: כאילו יש שילוב אמיתי, כאילו שלא ברור איזו תרבות עדיפה, ועם איזה צד מוטב להזדהות כדי להצליח בחברה. הראיה: הלהקה האיומה והיקרה שנגנה בבר המצווה ביצעה לאורך הערב שירי פופ-חסידי-אשכנזי ואחר כך "שירי ארץ-ישראל". שיר מזרחי אחד הוקצה באופן סימבולי לייצג את מיזוג הגליות של המשפחה. באוטו שלו, דלת האמות הפרטי, אבא שלי שומע דיסקים של קובי פרץ ודקלון. אבל למה לעשות לילד פדיחות?

כמובן, אין את מי להאשים מלבד את עצמנו, איש לא כפה עלינו את המוזיקה באולם. אנחנו בחרנו מרצוננו החופשי את מה שזוהה כבחירה "הנכונה" והעדיפה. אבל צריך לזכור שהתחנכות במוסדות הלימוד של הציונות הדתית והרצון להשתלב בהם חברתית – פרושם התחנכות והשתלבות בתוך תרבות דתית-אשכנזית. לטוב ולרע. כל טענה אחרת כרוכה בהיתממות.

"השילוב" העדתי האהוב כל כך על האידאולוגיה הציונית-דתית (כחלק מהמקף הקדוש המחבר בין "ציונות" ל"דתיות"), פירושו מתן שמורות טבע קטנות למסורת המזרחית במין נדיבות של מנצחים. תפילה, מוזיקה, אוכל ומנטליות הם רק הצדדים החיצוניים של הסיפור, הקלים יותר להדגמה. שהרי בשם השילוב מצטמצמת מסורת שלמה של הגות, הלכה, תפיסת עולם וקודים חברתיים לכדי עלי תאנה בצורת קישוט חמסה קטן ואוריינטליסטי על דלת הבית המשותף.

אבי נולד בארץ למשפחה שעלתה מהעיר טריפולי שבלוב, אמי ומשפחתה נולדו בניו-יורק ועלו לארץ בסוף שנות השישים.  את הצד האמריקאי של משפחתי הבנתי באמת רק אחרי שגרתי תוקפה במנהטן, לא רחוק מהמקום בו הם חיו. את הצד המשפחתי של אבי היטבתי להבין מקטנות, והזדהיתי אתו באופן טבעי. ולמרות זאת, כילד וכנער, הפנמתי את הרמיזות הבוטות ששדרה לי החברה, ששאלה ללא הרף "מה אתה בעצם?" ודרשה ממני לבחור צד. אני בחרתי להשתכנז.

התודעה המזרחית פרצה אצלי רק כשנכנסתי לעולם הישיבות. בדרך כלל, עד שאתה לא נהיה "האחר" אתה לא מבחין בכך. הרוב, כל רוב, לא יבין על מה המהומה. כמו באולפנות וישיבות תיכוניות מוצלחות אחרות במרכז הארץ, כך גם במקום בו התחנכתי ארע הפלא הגדול: בדרך נס רוכזו רוב התלמידים המזרחיים בכיתה אחת (עם כמה תלמידים אשכנזים חלשים) בעוד בכיתות האחרות היו רוב התלמידים האשכנזיים (עם כמה תלמידים מזרחיים חזקים). אנשים שכמוני היו קלף הג'וקר – אלו שיתאימו לכל כיתה ולכל טיעון. ג'וקרים לומדים לשחק מוקדם את המשחק.

אינני יודע האם זה עדיין המצב בישיבות, אני כן יודע להגיד שבכל מערכת בה הייתי בחיי – מלבד בצבא – נמניתי עם המיעוט המזרחי. המראה שלי מסגיר את המוצא; אנשים שנראים כמוני משחקים בפרסומות מוסכניקים או שחקני כדורגל, אף פעם לא רואי חשבון או כחלק ממשפחות מאושרות. אבל אם כילד התאמצתי להתמזג עם הרוב ולבטל את השוני לטובת המיינסטרים, בשנים האחרונות אני מקבל את האחריות שמביאה אתה הזיהוי כמיעוט. אחריות שהיא לא תמיד נעימה. לפעמים האחריות הזאת נראית מופרכת לחברים אשכנזים שנמצאים איתי במערכת, שהרי; "אתה לא בדיוק מזרחי".

הם צודקים. אני סוג של סוכן כפול עם מאהבת בצד המזרחי. המצב הזה יוצר תודעה שונה מתודעתם של "מזרחים שלמים". ביוגרפית, חיי נקיים מחויות של אפליה, ולמעט הערות גזעניות ומבטי התנשאות לא נפגעתי מהנושא בצורה ישירה. לא גדלתי בפריפריה. לא סתמו לי את הפה. מי שקרא לי "ערס" בעיקר שעשע אותי. ולכן, אולי, אין בי כעס. אין בי זעם. יש לי רצון להכרה בנזק שנעשה ובמניעתו לעתיד לבוא, בחלוקה מאוזנת ונכונה יותר של אבות המזון התרבותיים-תורניים-חברתיים, ובעיקר של הפסקת האפליה במקומות בהם היא עדיין נמצאת – והיא אכן עדיין נמצאת, לצערי הרב –  בישראל 2014.

ולפעמים, כשאני מביט בבן שלי, שרק רבע מהמטען הגנטי שלו מצפון-אפריקה (מה לעשות והאישה שאותה אני אוהב אשכנזייה גמורה), נדמה לי שאולי הרב צדק שם בדיון בישיבה. איזה משמעות בכלל יש לרצון שלי לחנך אותו לתודעה מזרחית, להתעקש ולהטמיע אצלו גירסא דינקותא של מנהגי עדות המזרח בעולם שאליו הוא יגדל?

כשהמחשבה הזאת עולה אני נזכר שמבחן האינסטינקטים הטבעי של הזהות, לפחות מבחינתי, הוא מבחן ההעלבות: האם אתה נעלב או לא נעלב כאשר עולבים בקבוצת הזהות שלך? (עלבו בישראלים ונעלבת? – ישראלי אתה בזהותך, עלבו בדתיים ולא נעלבת? לא דתי אתה בזהותך). אני נזכר איך שמעתי ברדיו את טומי לפיד עולה לשידור אצל רזי ברקאי אחרי שהושמע השיר "שלכת" של עמיר בניון. לפני שדיבר בענייני דיומא ביקש לפיד לפתוח בהתייחסותו למואזין המסלסל ששר לפניו: "אנחנו כבשנו את טול כרם" הוא שאל את ברקאי, "או טול כרם כבשה אותנו?". אני, שהייתי בעיצומו של תהליך השתכנזות מואץ, ששמעתי את עמיר בניון רק באוזניות כדי שאף אחד לא ידע – נעלבתי. הייתי בהלם מההעלבות – שהרי מה לי ולזה? אבל נדמה שהבנתי שלמרות הכל – אני ואבי וסבי מפחידים את ה"ג'נטלמן האירופי" (כך הוא אהב לקרוא ולהגדיר את עצמו) – אין לאן לברוח.

אדם מוגדר מתוך המרחבים בהם הוא מרגיש בנוח, מרחבים שונים של זהויות. כשהכנסנו את בננו לבריתו של אברהם אבינו סימנו אותו, סימן גס וחד-משמעתי, כיהודי. שם המשפחה וצבע העור שלו ימשיך לסמן אותו כמזרחי גם בעתיד, קשה לי להאמין שכנבואתו של אותו הרב, הסימן הזה יתמוסס כ"שטויות".

וכך כתב עורך הגיליון, אלחנן ניר, בפתח הפרויקט:

מה לשאלה המזרחית ולנו?

כשחשבנו לעשות גיליון על מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחיות, סיפרתי על כך לידיד טוב. הלה, בוגר ישיבות חרדיות־ליטאיות, התפלא על עצם הרעיון שלי. הרי הציונות הדתית היא החברה הפנים־ישראלית היחידה שבה אין אפליה עדתית והיא נטולת כל חלוקה לספרדים ואשכנזים, אמר. והוסיף בלהט: הרי רק אצל הכיפות הסרוגות כולם מתחתנים עם כולם, כולם לומדים עם כולם – אז למה לך לייצר דיון על בעיה שכלל לא קיימת?

קשה היה לי לדחות לחלוטין את דברי הידיד, שהרי אין להכחיש שבחברה זו לא נמנעו מלשאת אלו את אלו – כפי הקיים, למשל, בחברות החרדיות השונות (והיזכרו נא ב"פרשת עמנואל", שלא הייתה אלא התפרצות געשית של האפליה הקיימת, ואף על פני השטח, בחברות אלו), ועשיתי לי ניסוי קטן. שאלתי מניין נשאלים האם לדעתם נושא זה ראוי לגיליון מיוחד וראו פלא: חמשת האשכנזים אמרו שאין כל אפליה, אין מה להקדיש לכך גיליון ובכלל מדובר על "נון־אישיו" ועל שיבה בכוח לשנות החמישים, ואילו חמשת המזרחיים אמרו שמוכרחים להקדיש לכך גיליון אחד, אפילו רצף גיליונות.

איך נוצר הפער שתיארתי בין אנשים שנולדו, גדלו והתבגרו יחד? איך זה שעבורי ועבור חברי – שאנו והורינו נולדנו כאן – הנושא הזה עדיין רלוונטי, והחלוקה בין “ספרדים“ ל“אשכנזים“ עדיין מתפקדת?

הראי“ה קוק כתב במאמר “לשני בתי ישראל“ על כך שהתחייה הלאומית־חילונית אינה מוצאת עניין בשימור העדתיות, אך דווקא המסורתיות משמרת אותה. בשל כך עליה לזכור כי “יד ה‘ עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל [הספרדי והאשכנזי], בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה של ההשפעה הטובה, הנותנת לכל אחד מהם את תפקידו ופעולתו בחיי האומה הכלליים“. אלא שזו עצמה השאלה, כיצד אכן ניתן כאן מקום לכל אחד וכיצד דווקא חברה שהתבגרה ממדיניות כור ההיתוך הבן־גוריוניסטי (ודה־פקטו היו שותפים למדיניות זו גם הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, זה בפסיקותיו וזה בסידורו) וצועדת אל עבר רב־תרבותיות מאפשרת לכל אחד להביא את קולו אל תוך מנעד הקולות הרחב והמקומי.

וכאן שוב חוזרת השאלה אל עבר הציונות הדתית – חברה משימתית, אידיאולוגית לעילא וכנראה גם עדיין מעט־הגמונית – האם תשכיל לשלב תפיסה רלטיביסטית שבה ההטרוגניות הקיימת בתוכה תהיה ממשית ומלאה. הצעד הראשון בעיניי בדרך לכך הוא יצירת מניינים משותפים ושוויוניים, אבל “על אמת“ (וראויים לברכה המניינים הבודדים שכבר פועלים כך). לא מניינים אחד ליד השני ורק קידושים ואירועים משותפים, אלא שכל קהילה תתכנס ותשב עם עצמה ותראה כיצד היא ממננת כנכון לה את נוסח התפילה ומנגינותיה ואת מבנה הישיבה, וכיצד היא צועדת בצעד קטן לקהילה אך גדול לכל החברה כאן המבקשת את היחד.

ובמקביל יש לקיים שיעורים והיחשפות־עומק אל הפסיקות של גדולי המזרח בדורות האחרונים, אל הפייטנים והמקובלים (ותורת האר“י היא אבן יסוד לכך, ולו רק משום שהוא היה מודל של “חצי [ספרדי] חצי [אשכנזי]“). כי האוצרות הללו שייכים לכולנו. ובמקביל גם כדאי לזכור פנייה פוליטית אל ציבורים נוספים ואולי ובקרוב גם יהיה כאן רב ראשי אחד.

"אני הגבול, אני הגשר" – ראיון עם שלמה בר

שלמה בר – האיש שהכניס לכאן את מוזיקת הפיוטים – כמעט בן שבעים וכבר מפויס יותר. הוא עדיין מאמין בתפקיד המוזיקה לשמח אנשים, מתנגד לריטלין ורואה בו ייצוג לשקיעת המערב

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 17/8/2012)

שלמה בר (צלם : אריאל ואן סטראטן)

יש משהו ממגנט בפנים של שלמה בר. כמו עצים שמוסיפים טבעות היקפיות בגזע בכל שנה, כך הפנים שלו מעוטרים בקמטי עומק מלאי חן על כל הזמן שעבר.

"אני עוד מעט בן שבעים" הוא אומר לי, "ואני ממשיך להישבר ומרגיש איך השבירות האלה בונות אותי. אדם הוא הרי סך כל החוויות שלו בחיים, הדברים שהוא עובר ובעיקר השבירות שלו". החוויות והשבירות האלה ניכרים בפנים של בר ויוצרים מפה גיאוגרפיית-נפשית שלמה שקשה להוריד ממנה את העיניים. בר לא מהסס להציב את הפנים שלו בקלוז-אפ על שערי האלבומים (הביטו למשל על עטיפת האלבום "עננים נמוכים" מ-2006) וגם עכשיו הוא מדבר קרוב; "זה מי שאני" הוא אומר "ככה זה".

שלושים ושלוש שנים עברו מאז "אלי שורשים", אלבום הבכורה המכונן שהוציא עם להקתו "הברירה הטבעית", אלבום שהביא קול אחר – שחור, עדין, דתי ומוחה – למוזיקה הישראלית. התגובות, למרבה ההפתעה, היו טובות: "ידעתי שאנחנו יורים ירייה משונה וידעתי שזה יעניין בצורה מסיומת" הוא משחזר, "אבל לא הייתי בטוח עד כמה. היום זה הפך להיות טרנד ברוך השם, אבל אז, כשהבאתי פיוטים משירת תור הזהב היו אומרים לי "מה זה?". לא "מי זה?",  אלא "מה זה בכלל?". הייתה בורות שלא תיאמן מהצד שמרגיש עצמו 'נאור'. אבל היום, ברוך השם, האמת קוראת לאדם".

בר נולד בשנת 1943 בעיר רבאט שבמרוקו ועלה כילד עם משפחתו לארץ, אל המעברה שבבאר יעקב. "התחלתי להלחין בגיל מבוגר יחסית" הוא מספר, "וכשהצלחתי להלחין סוף סוף הבנתי לאיזה דרך אני הולך. עד אז לא הייתי בטוח. תופפתי ושרתי מגיל חמש – קבלתי את זה מאמא שלי שהייתה אשה מדהימה, תמימה, מוזיקאלית. אשה עם קשר ישיר לא-לוהים. בעיני, תמימות באמנות זה ערך עליון וככל שאני מתבגר אני מבין שאמנות שאין בה תמימות היא פח זבל במקרה הטוב וטומאה במקרה הרע".

למה הכוונה בתמימות באומנות?

"תראה, לדעתי יש מוזיקה שיכולה אפילו ליצור מחלות לבני אדם, מוזיקה רעה. תמימות באומנות היא כמו תמימות בעולם – להיות תמים זה להיות ילד, להבין, להאמין. אמא שלי הייתה מתבוננת למעלה ומדברת עם אלוהים, כמו התבודדות של חסידים. התמימות היא המימד לתקשר עם אלוהים וגם ליצור אומנות טובה. אין שום כלי אחר".

אבל איך עושים אמנות תמימה בפועל?

"הלוואי שיכולתי להגיד לך ישר וברור. אחד הדברים הכי קשים הוא לעשות את הדבר הפשוט, אני יכול להגיד שאומנם צריך גם לעבוד מהשכל, אבל השכל צריך תמימות. בלי תמימות השכל מסתבך, הופך להיות ריאליסטי יותר מדי. לכן התמימות היא מידה מאוד חשובה לחינוך, כל בן-אדם נולד לתמימת רק שהבגרות הורסת אותה. צריך ליצור חינך שמחייב את התמימות. אני גם חושב שמוזיקה זה קוד גנטי, כלומר, שזה נמצא בזיכרון הגנטי של כל עם, ולכל עם יש את המוזיקה שלו. אני, למשל, לא יכול להיות לא נוצרי או מוסלמי – זה פשוט לא אני – אני צריך מוזיקה יהודית".

למרות שאתה כאמן מבצע – וגם לפעמים כיוצר – משתמש במוטיבים שהם לאו דווקא יהודים. ובכלל, אני קצת מתקשה להבין למה הכוונה מבחינתך ב"מוזיקה יהודית".

"אני בתהליכי חיפוש של התשובה הזאת. הלוואי והיית יודע באיזה סולמות הלויים היו מנגנים בבית המקדש, זה משהו שהיתי רוצה להבין, לשמוע, ללכת אחריו. זה אחד החיפושים הגדולים שלי. פעם מצאו חליל בחפירות ואני רציתי ללכת לראות,  להבין מאיזה סולם הוא בנוי. כי סולם זה ארכיטקטורה. זה כמו שבית המקדש היה בנוי במידות שהם קוסמיות, מידות שמכסות את כל העולם כולו – כך מוזיקה צריכה להיות, המוזיקה היהודית צריכה להיות יותר מלודית ופחות הרמונית".

הרמוניות לא מקובלות ב"מוזיקה יהודית" מבחינתך?

"הרמוניות זה מעשה שכלי. אתה מקבע את המוזיקה ועושה אותה סימטרית, אתה בעצם שולט במוזיקה. בעיני לא צריך לשלוט. אתה צריך לתת למוזיקה להיעשות, אתה צריך להיות כלי ולא מוביל – וזה לא פשוט לכולם, תלוי באיזה אינפורמציה אתה גדל: אם אתה שומע כל החיים שלך רעש ואחר כך אני מצלצל לך בפעמון קטן – אתה לא תשמע, הרגת את העדינות. דברי אמת – יש בהם הרבה מאוד עדינות. ההפך זה הגסות, אחת המוזיקות שהכי לא מקובלות עלי זה מאראשים".

יש דווקא מסורת חסידית ארוכה שלוקחת אותם והופכת את נגינות המצעד הצבאי לניגונים ושירת קודש.

"אני לא סובל את זה. לא סובל כששרים שירת קודש בזה, אוי ואבוי. דוד המלך לא שר ככה תאמין לי. המוזיקה צריכה להיות באותו ראש של המילים".

כשאתה נגיש למוזיקה שלך אתה מתחיל אותה מהמילים?

"אני בדרך כלל אוהב להתחיל עם המילים, לקבע את עצמי. פעם עבדתי הפוך, אבל היום אני חושב שצריך קודם כל להתחיל מהאות העברית, היא בעיני הקוד. צריך להגות אותה נכון, אם אתה לא עושה כך אתה פשוט כמו פסנתר שמתקלקל. אם הייתי לוקח את השפה העברית והופך אותה לכלי מוזיקאלי היא הייתה הכלי העשיר ביותר בעולם. יש לה צלילים שאין בשום שפה בעולם – ואני לא מדבר בתור בלשן אלא בתור מוזיקאי. אני אומנם שר גם קצת בערבית מרוקאית, יש צד שמי משותף וזה נחמד, מוזיקה משמחת".

זה ערך בשבילך לעשות מוזיקה שתשמח אנשים?

"בהחלט. אבל תלוי איזה שמחה – יש שמחת זימה ויש שמחת קודש. צריך לעשות הפרדה. אני שואף לגעת באמת עד כמה שאני יכול וזה לא פשוט".

בר מצהיר על עצמו כאחד ש"לא מקבל את החלוקה הדתית-חילונית", הכיפה הבוכרית (או הלבנה הגדולה) שעל ראשו עוזרת לשמור על מרחק מהתיוג ולהסתפק באמירה "אני יהודי שמקיים קשר עם הקדוש ברוך הוא. אבל אני קודם כל יהודי ורק אחר כך ישראלי. לדעתי הישראליות עוד לא התגבשה בכלל".

השפה ועולם הדימויים של בר לקוחים מבית הכנסת, וניכר שאף שהוא בן בית בו את ההרחבות הוא עשה באופן עצמאי: על המדף מונחים מבואות שונים לקבלה וספרי הרחמ"ל, ומדי פעם לפעם הוא מפליג בשבחו של הרב אורי שרקי שאת שיעוריו הוא שומע "ומושפע ממנו. הוא אדם חכם מאוד".

גם ההגדרה של "מוזיקה מזרחית" מקוממת אותו. "זה מטבע לשון גזעני. מה, המוזיקה המערבית היא 'מוזיקה ישראלית' והמזרחית מה, היא לא?". כבר מ"אלי שורשים" היה ניסיון עצמי של בר ו"הברירה הטבעית" לגבש זהות חדשה. היה שם שיר אחד של ארז ביטון ("חתונה מרוקאית"), האב המחולל של השירה המזרחית, שיר אחד מהקנון הישראלי של אברהם חלפי ("תפילה"), את הפיוט "דרור יקרא" (השיר היחיד שבר לא הלחין באלבום) ושני הלחנות  למילים של המחזאי יהושע סובול (מתוך המחזה "קריזה") שהפכו ללהיטים: "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא". כמעט כל השירים לקחו את הזמן ברצועות ארוכות שנמשכו הרבה מעל שלושת הדקות המקובלות ברדיו של אז.

בר טוען שרבים הבינו לא נכון את "ילדים זה שמחה" אבל לא תמיד נעים לו להרוס לאנשים את השמחות. "זה שיר מחאתי. הוא מדבר על הקשר שבין הרבה ילדים למצב כלכלי על הפנים. בן גוריון אמר: תעשו עשרה ילדים תקבלו מאה לירות. ככה זה היה פעם כדי לעודד את הילודה. אבל אם אתה מעודד את הילודה – תעודד גם את התנאים. אני גאה שעם ישראל מוחא עכשיו, ובעיני זה לא יכול להיות תחת שום כותרת אחרת חוץ מאשר 'צדק חברתי'. זה דבר חשוב מאוד. אני מרגיש שכל העולם רוצה לשנות את השיטה".

ב"אלי שורשים" וגם באלבומים אחרים שלך היה ניסיון להגיד כמה דברים על החברה הישראלית, ניסיון שנעדר כמעט לגמרי (אולי חוץ מעמיר בניון) במוזיקה הישראלית היום.

"לצערי הרב אתה צודק. הרוב מתעסקים בבידור, לא באומנות. לפעמים אפילו בליצנות. והרי אסרו עלינו ליצנות בתורה. כאומן יש לך מחיבות לעם, לגורל שלך ושל העם שלך. אומנות צריכה להיות ראי של החברה ולא לספק לה רק אשליות.

אני מלחין עכשיו שיר שנקרא 'אמור לי סבי' כחלק מפרויקט של 'בית אבי חי' שבו לוקחים שירים אבודים – שירים שלא יודעים מי כתב אותם ולא קובצו בשום ספר – ועובדים עליהם. השיר הזה נכתב כנראה לפני מאה שנה – אבל נדמה ששום דבר לא השתנה. המשורר כותב שם: 'אמור לי סבי למה הסבל בעולם, האומלל עמל בשכר… זהב ורעב, רעב וזהב' – זה עיתון של היום, דברים לא משתנים.

זה מעציב אותי כי אנחנו בתור יהודים חייבים להוביל את הצדק. היה אדם שאני זוכר אותו שהיה מין נביא כזה, משוגע. יעני משוגע – מה זה משוגע? מה זה נורמאלי? – הכל שטויות. הוא הפגין ליד בית העיתונאים לפני שנים, הוא היה רזה ושדוף ואמרתי לו בוא לאכול איתי משהו, אבל הוא לא רצה שום דבר, ואז הוא אמר לי משהו שמאוד התעוררתי ממנו, הוא אמר 'להיות יהודי זה לא זכות – זה חובה'. אם אני חושב שאני יותר נאור – אז אני צריך להיות באמת יותר נאור – אבל מה עשו כל 'הנאורים'? לקחו אחרים ונצלו אותם, זה נאורות? לך למוזיאון באירופה – הכל מלא גניבות ששמו אותם מאחרי זכוכית. אני לא מקבל את הנאורות הזאת של העולם המערבי, זה גם דברים שצריך למחות כנגדם".

באלבום האחרון ("בסוד תפילת ערער") יש שיר מחאה כנגד כדורי הריטלין בשיר "גברת ריטה".

"זה שיר מחאה שעוסק בהשתלטות תעשיית התרופות על חיינו. אנחנו חיים בתקופה מאוד חשוכה. התרבות המערבית הולכת ושוקעת, ולדעתי תוך חמישים שנה היא תעלם לגמרי. היא כבר מסואבת, תקועה בתוך הבוץ  של עצמה. יש כלל: כל חברה שלא מחפשת את האמת בסוף היא נופלת. אימפריות מתחלפות. הריטלין זה הרפואה המערבית. מרגע שהיא התחילה לשקוע בכסף היא שיעבדה את האדם, היא נותנת הבל ורעות רוח. אני רואה אנשים שלוקחים חמישים סוגים של תרופות. אני לא מאמין בלבדוק את הסימפטום לפני שאתה רואה את הכלל – וזה בדיוק מה שהריטלין עושה. משהו החליט שאתה צריך וזהו. כמו פסיכולוג – שזה דבר מפחיד – הוא הרי יכול לקבוע לך את מידת הנורמאליות. אני שואל; איך אפשר לתת לבנאדם כוח כזה? אני מחפש חוק עם מוסר ואני לא מוצא אלא רק בתורה, שמה הצדק הוא אמת".

ולמרות הכל, קרוב לגיל שבעים שלמה בר מפויס יותר. אחרי תריסר אלבומים והצלחה בארץ (ובעיקר בפסטיבלי מוזיקה אתנית בעולם) נדמה שהמלחמות שהוא ניהל מול הממסד האומנותי והממשלתי נרגעו, גם ללא ההכרה שקיווה לה. פינת ההסבה בפתח הסטודיו שלו בהרצלייה נראית כמו פרסומת לצימר מרוקאי עם עבודות עץ צבעוניות ובר מעשן במרץ לאורך כל הראיון הזה.

"אני עובד עכשיו על פרויקט חדש לחלוטין של רוק ובלוז" הוא מספר, "כמובן, אני לוקח את זה למקום שלי, לאיך שאני רואה את הרוק. זה אומר שהמוזיקה צריכה להיות א-סימטרית  והתפיסה הרגילה הרי שונה. אני שר אחרת כשאני שר רוק, אני פתאום מוציא דברים שאני לא מרשה לעצמי להוציא במקומות אחרים, אני רואה צבעים אחרת. זה רוק אחר – כי בשביל מה לעשות רוק  רגיל, לחזור על הדברים? צריך להלביש את הכלה בלבוש אחר. זה ניסיון ליצור רוק מקומי שמסתמך על המילה העברית, על השירה. בלי 'אי לאב יו אי ניד יו' – הטקסט הוא עמוק והוא מחייב אותך לפיתרונות מוזיקאליים. צריך לכבד את הטקסט, להחליט שהוא זה שמוביל אותנו.

ולאן נכנס הבלוז?

"הבלוז זה מאמא שלי. בלוז זה שפת ביטוי – כל עם בוחר בבלוז שלו , בוחר בתפילה. כמו אצל מקוננות מרוקאיות בלוויות. זה בכי. צער. גם גמ'י הנדריקס הלך ללמוד את הפנטטון של הבלוז מהמרוקאים. תשמע את  הברברים – זה בלוז מהמם".

אתה עוקב אחרי דברים שקורים במוזיקה הישראלית והעולמית?

"אני שומע היום בעיקר מוזיקת עמים מכל העולם. זאת מוזיקה שמתאימה למקום הגיאוגרפי שלה. לעולם לא תמצא מוזיקה מקפצת במדבר למשל. מקפצת תמצא אצל צוענים, על הרים, שם קופצים. בכל אירופה אין מדבר ואצלנו זה חצי מדבר. יש לנו גם את המדבר וגם את השלג. אני מרגיש שאני יציר לעם עם זיכרון עתיק שיושב  במרכז העולם, בין מערב למזרח. אני הגבול, אני הגשר בין מיסטיקה ללוגיקה. אני כמו יעקב שנוצר מאברהם ויצחק – משהוא שהוא יציר אבותיו שקדמו לו, זיווג של שילוב. אנחנו לא סתם בני יעקב ולא בני אברהם. אני מחפש את הזיווג הזה ואת הסגולה הזאת. זה ההשפעה שלי. אני מרגיש קשור לקצב המקומי, הים-תיכוני. בקצב הזה אין לא חמש ולא שבע – זה פשוט לא יכול להיות כאן. יש בו ארבע, יש בו תשע. זה חייב להיות א-סימטרי, זה חייב להיות לא חתוך וחייב להשתמש ברבעי טונים, בשלושת רבעי טונים. לקחת את מגוון הקשת ולא להחליט, אתה צריך לקבל את הצבע ולא להחליט עליו".

אתה ידוע כאומן שמרבה לשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים ולא עוד על פרויקטים לבד.

"לכל אחד מהמוזיקאים שעבדתי איתו יש את העניין שלו, כל אחד מייצר משהו אחר וכך נוצר דיאלוג. מה שיפה בדיאלוג הזה שאתה חייב לוותר על משהו מעצמך כדי להתקשר לאחר. לצערי, היכולת הזאת קורית, בדרך כלל, בגילאים יחסית מבוגרים. אני עובד עכשיו הרבה עם מוזיקאים שהם פחות או יותר בגילי, אנשים שהאגו כבר מאחוריהם ויש להם רק אהבה למוזיקה".

כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית

המלחמה הקרה בין מזרח למערב, המלווה את התרבות הישראלית מראשיתה, קיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון: מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה. המיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו, ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. מאמר שהתפרסם בגיליון 52 של 'דעות' 

אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין". עומר אדם בהופעה

א.

אני חושב שהפסקתי לשמוע מוזיקה מזרחית בערך בתקופה שהפסקתי לנשק את הפרוכת בבית הכנסת. כשהייתי ילד, אבי היה שולח אותי אל ארון הקודש בסופן של התפילות, לתת כמה שניות של השתהות ובקשות שמסתיימות בבוסה קטנה לבד הכבד המעוטר בחוטים. זה מנהג נפוץ בבית הכנסת שלנו, הטריפוליטאים, אבל במקומות אחרים בהם התחנכתי זה היה מנהג משונה מאוד. עם השנים הפסקתי ללכת לבית הכנסת – כל בית כנסת – וכשחזרתי העדפתי את אווירת השטעטל וניגוני החסידים.

הזמן הזה היה תחילתה של תקופה: פלומת שפם החלה לצמוח מעל שפתי העליונה, הקול שלי התחלף, ושאלות כמו זהות עדתית התחילו לעלות אגב חגיגות הבר מצווה. החברה שבה גדלתי – כרך ברוגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת – שדרה לי מה מקובל ומה לא מקובל: חולצה לא לבנה בשבת ואייל גולן היו בצד הלא נכון. אייל גולן היה אז הדבר הכי גדול במוזיקה של התקופה – תחת שרביטם של זאב נחמה ותמיר קליסקי הוא שבר שיאים חדשים של פופולאריות שלא היו מוכרים עד אז לזמרים מזרחיים, גם לא לזוהר ארגוב. אבל החיישנים שבראש הזהות העדתית הכפולה שהחזקתי בה (אמי ילידת ניו יורק), שידרו לי שנבון יותר – במקום שבו אני חי -לאחוז בצד של שלום חנוך ופול סימון. בין שתי הברירות אתה נוטה להעדיף את מה שמסמנים לך כ"נכון". אייל גולן נזרק לפח, גם הנשיקות לארון הקודש. אם הייתם תופסים אותי בקריוקי הייתי שר מאיר אריאל (היחיד, אגב, מהברנז'ה הקיבוצית שאהב והעריך מוסיקה מזרחית. "כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי). טענות ההשתכנזות נהדפו בדרכון אמריקאי שהביאה לי אמי. בזתי למזיקה מזרחית כמו שרק מי שאהב אותה בעבר יכול לבוז. אבל כמו כל אקסית מיתולוגית, זו הייתה רק שאלה של זמן.

נדמה לי שעמיר בניון היה המוזיקאי המזרחי הראשון שאשכנזים הורשו לאהוב בלי להתבייש. למרות שמבחינות רבות הוא ה-הארד-קור הגדול ביותר בז'אנר, הפך הפרא האציל מבאר שבע לבן בית מועדף גם במערכות סטריאו שהתרגלו לפינק פלויד. בניון היה אחר, אמיתי, מחאתי, מתוחכם, חף ממניירות ובעיקר – טוב מדי בשביל שיהיה אפשר להתעלם ממנו. לא תמצאו אותו עושה בר מצווה או מסתובב עם דוגמניות בנות שש עשרה. עמיר בניון היה הגשר שאפשר לי לשוב ולשמוע את הצלילים שברחתי מהם, הוא ומוזיקאים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף שעיצבו מעין פיוז'ן ישראלי חדש שהצליל המזרחי היה מאבות המזון שלו. עד שלפני כמה שנים התחלתי להוריד בסתר שירים מזרחים – מאום-כלותום ועד שלומי סרנגה. בהתחלה עוד נתליתי במין הסברים מתחכמים שכאלה, אבל האמת היא שאני פשוט אוהב את המוזיקה הזאת. לא בקטע אירוני. לא כטראש. לא רק בצחוק. אני אוהב אותה באופן מודע. אני שומע אותה כשאני רוצה להיות שמח. המוזיקה הזאת מרקידה אותי ועונה לי על מקומות בנפש שבהם אני זקוק למסאז' דחוף. ועדיין אני לא מסוגל לשים אלבום כזה על המדף שלי – להוריד את השירים זה קצת כמו הספרים שמונחים בשירותים: הצהרה על נכונות עקרונית שיש בה עדיין בושה.

ב.

מלחמת התרבות הפנימית שלי היא רק הד קלוש למלחמה קרה שמתרחשת בתרבות הישראלית מאז ראשיתה, ונדמה שקיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון. עולם הפוך נוצר; מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה: היכל התרבות, גלגל"צ, קיסריה, שערי העיתונים וחלונות הראווה התמלאו פתאום בצלילים אוריינטליים (בדרך כלל מצופי פופ סוכרי) והתעקשו להזכיר שמדינת ישראל נמצאת בדיוק באמצעו של הלבנט.

המהפכה באה מלמטה: המון "עם" ערטילאי שלף את הטלפונים הסלולאריים שלו והחליט לקבוע בעצמו מה הוא רוצה לשמוע ועל איזה מוזיקה הוא מוכן לשלם. ה'קאזוס בלי' הגיע והמיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו בליווי האש של התקשורת. ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. לאחרונה למדנו שיהורם גאון חושב ש"המזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", יובל בנאי מאחל להם "שיימקו עם המוזיקה המסומפלת שהמציאו", חווה אלברשטין מקוננת על מות הז'אנרים הלא מזרחים ומתלוננת ש"חלק גדול מהזמרים הים-תיכונים שרים את הרפרטואר שלנו, הלבנים" וגם אריק איינשטיין ומתי כספי תרמו את הקיסמים שלהם למדורה המתעמרת במרכז התרבות הישראלית – וזה רק היבול מהחודשים האחרונים.

השפה היא שפת מלחמה. לא סתם בחר דני ענבר לקרוא לסרט הדוקומנטרי על מהפכת הזמר המזרחי "ככה ניצחנו", והתיאורים של מנויי הפילהרמונית ההמומים אחרי המופע של עופר לוי בהיכל התרבות נשמעים כמו המדרשים המספרים את כיבושו של ההיכל אחר על ידי יוונים רעים. הדברים הללו מזכירים שאנשים חווים את הוויכוח הזה כדבר רחב הרבה יותר ממחלוקת על טעם מוזיקאלי. במובן מסוים, הזמר הפופולארי הוא זירת ההתגוששות התרבותית הזמינה ביותר, והיא אוספת לתוכה כל כך הרבה מתחים: גבוה מול נמוך, מסורת מול חידוש, טעם העם וטעם האליטה, כוח, כבוד, כסף. וכמובן, אותו שד עדתי מפורסם שטרם הזדכה על הבקבוק שלו. אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין" ואת הלם המפאינקי"ם המאבדים את מקומם בשרשרת המוזן.

ג.

אבל נדמה שכל הויכוח הלכאורה עדתי הופך למשונה כשבוחנים את דור הביניים של הרוק והפופ הישראלי: ברי סחרוף, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מוש בן ארי, "כנסיית השכל", מאיר בנאי, יהודה פוליקר וחבריהם ממוטטים לחלוטין את ההגדרות הקודמות. החומרים שלהם הם המילים והמנגינות מהם עשויה המוזיקה הישראלית החדשה, וכל אחד מהם מחובר למסורות המערביות של המוזיקה ולא פחות מכך למסורות המזרחיות שלה. הם דור ראשון (סחרוף יליד איזמיר שבטורקיה), שני (שטרית, וחברי "כנסיית השכל"), שלישי (בן ארי) ורביעי (הבנאים) למהגרים מארצות האסלאם. חלקם גם הובילו בשנים האחרונות את טרנד הפיוטים אל לבו של הקונסנזוס והשלימו כך עוד מהפכה זוטא שפרצה את "המחסום הדתי" שרבץ על שערי גלגל"צ.

ב"חייב לזוז", סרטו הדוקומנטרי של אבידע ליבני המתחקה אחרי לידתו של "אהוד בנאי והפליטים" (האלבום הראשון של בנאי, בו שולבו, לצד הרוק המחספס, צלילים ערביים) מספר ברי סחרוף שאחד הגורמים המשמעתיים ביותר לחזרתו לארץ מאירופה הייתה הצלחתו של האלבום. סחרוף שב לארץ אחרי קריירה אירופית מרשימה כחלק מההרכב "מינימל קומפקט", להקה שהצליחה לייצר עניין רב בסצנת הרוק האלטרנטיבי ביבשת בשנות השמונים. בהמשך, סחרוף החל לשלב באלבומי הרוק שלו גם את הצלילים אליהם נולד.; "נגיעות" (1998) , למשל, כלל שירים מזרחים לגמרי כמו "לב שבור" ו"עיר של קיץ". האלבומים האחרונים של סחרוף מיקמו את עצמם באמצע הדרך בין מזרח למערב. "חיפשתי באלבום הזה משהו מאוד מקומי" סיפר סחרוף ליואב קוטנר בראיון לרגל צאת האלבום האחרון "אתה נמצא כאן", "בניגוד לעבר ניסיתי להיות פחות מושפע ממוסיקה שהיא לא ישראלית. רציתי להיות מושפע מהישראליות. אני לא יודע מה זה אומר אבל ניסיתי שהצבע לא יזכיר משהו מחו"ל, שלא כמו מה שהיה חשוב לי באלבומים הקודמים… כשאני אומר "מקומי" אני מתכוון גם לארץ וגם לכך שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, במקום שרובו מוסלמי ויש לו תרבות מסוימת. אני כבר שנים מנסה לעשות מוסיקה שהיא בעצם מזרחית. עוד מתקופת "מינימל קומפקט" השאיפה שלי היא לעשות מוסיקה מזרחית טובה. גדלתי על רוק וזה חלק ממני. אני לא אומר שאני אנגן עכשיו רק עם עוד, אבל גם עם גיטרה חשמלית אני מאוד מנסה להיות מזרחי וזו המוסיקה שאני אוהב יותר ויותר, ופחות ופחות את המוסיקה המערבית".

כש"נסיך הרוק הישראלי" אומר את זה היום קשה להיזכר שחברת התקליטים הציעה למיכה שטרית להחליף את שם משפחתו כדאי לדאוג להצלחת "החברים של נטאשה" בקהלים הנכונים. שטרית לא הסכים, אבל דווקא זוהר ארגוב (ערקבי) ואייל גולן (ביטון) העדיפו שם כלל ישראלי כדי לפרוץ איתו. הדור הצעיר כבר רחוק מזה: "פרץ" הפך לשם משפחה שהוא מכרה זהב לא פחות מ"בנאי". ובכלל, הדור הצעיר כבר לא מתבייש בערבית ובמזרחיות של המוזיקה. נדמה, למשל, ששני הפרויקטים המעניינים של דודו טסה ורביד כחלני לא יכלו לצמוח אלא עכשיו. דודו טסה, הילד שהתבייש כאשר החברים הגיעו הביתה ואימא שרה בערבית, הקדיש אלבום שלם שכולו גרסאות חדשות לשיריהם של האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. בזמן אמת הממסד הדף את האחים אל כוויתי לבור תחתיות, העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה. טסה הפר את האיסור והפיק יצירת מופת שמשיבה להם – באיחור רב – את הכבוד האבוד. כך גם רביד כחלני והפרויקט שלו "Yemen Blues" – מוזיקה על טהרת השפה התימנית שלוקחת את המסורות המוזיקאליות אל מקום חדש.

היכולת להשתחרר מהבושה, להבין מה יש לך בידיים ולהוציא אותו בגאווה בשפת המקור הוא תוצאה של המהפכה המזרחית הגדולה. טסה וכחלני הם בחורים מעודכנים, תל אביבים, נכונים (באחד האלבומים של טסה מנגן אפילו גיטריסט להקת "רדיוהד" ג'וני גרינווד), אבל הם יכלו לעשות את הפרויקטים החשובים שלהם בערבית גם בזכות קובי פרץ ששר שירים מזרחים בערבית בפריים טיים של ערוץ 2 (במקרה של 'יאמן בלוז' ההצלחה קשורה גם לז'אנר מוזיקאית העולם ע"ש עידן ריכל).

ד.

באחד המערכונים ששודרו בעונה האחרונה של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" הופיע אייל גולן – הוא אלי פיניש – משקפי השמש על העיניים והסלולארי המהודר ביד, ודן עם אייל קיציס על תופעת העלמות המס בז'אנר המזרחי. גולן אמר לקיציס: "נראה אתכם משמחים חתן וכלה בלעדינו". השידור מהאולפן נחתך אל אולם שמחות, זה אחר זה עולים זמרים לא מזרחים להופיע – ערן צור בטקסט פרוורטי, אפרת גוש ורמי פורטיס (טל פרידמן) שמשתולל עם המיקרופון – קהל המזמנים רוגם אותן בצלחות לקול הצחקוקים המוקלטים. נדמה שמי שלא רצה את זוהר ארגוב ברדיו קיבל את ישי לוי בהיכל התרבות ומי שלא רוצה את ישי לוי קיבל את ערוץ 24 – תחנה שבגלגולה החדש משדרת כמעט אך ורק מוזיקה מזרחית (ועכשיו הולך להצטרף גם ערוץ "ים תיכוני" נוסף באפיק 25 בממיר) – המהפכה הושלמה.

אנשים מגדירים בעזרת האומנים שהם שומעים את עצמם, את תרבותם, את המקום אליו הם שייכים. כדאי לזכור שההצלחה הגדולה של המוזיקה המזרחית צמחה יחד עם האינתיפאדה השנייה ועם הרצון לבחור בשמחה. המוזיקה הזאת צמחה יחד עם מחלקות גדודים צה"ליות שמבקשות פורקן אחרי המשימות, יחד עם הבידור שמחפש הפוגה מכל הרעש שקורה כאן. הביטו בקהל שגודש את קיסריה בהופעות הללו: כמו בקלישאות המשומשות ביותר הם שמחים, חמים, מזיעים, שרים בדבקות, מתנשקים עם כל אזכור אהבה.

בסופו של דבר יכול להיות שכל המחלוקת הזאת היא רק שאלה של טעם וריח: אחד מעדיף חריף, השנייה מחבבת את המתוק, השלישי דווקא מלוחים. אולי זאת באמת שאלה עם פרמטרים מקצועיים: הרי באמת יש ריכוז גבוה יותר של טקסטים עלובים ומוזיקה משעמעמת מהצד המזרחי. אבל כשבוחנים חלק מהטענות מגלים שהפערים לא כל כך גדולים. השאלה היא מאיזה צד של הלחם אתה מורח את החמאה: האם מופעי הלאס-וגאס של משה פרץ בנוקיה שונים – מהותית – ממופעי הלאס-וגאס של 'משינה' בפארק הירקון? אייל גולן בקיסריה מול שלמה ארצי בקיסריה? האם כשגידי גוב שר את המלים של יונה וולך "אני שוב מתאהב / משחק עם הלב / בלילות בלי שינה / שוב לצאת לגינה / (…) שם אהבה מחכה ואני עובר או או / דרך עצמי /דרך עצמך" הוא שונה כל כך מקובי פרץ ששר "געגועים מתוך לבך הם בי תמיד נוגעים / זה מהלב, ישר ללב / מבטים מתוך עינייך אותי הם מרגשים (…) / כמה, כמה אהבה יש בנשמה / גם כשאת בוכה, את כל כך יפה"? האם מניירות כוכבי הרוק של אביב גפן (בגדים, דוגמניות, גיטרות מתנפצות, איפור) שונות ממניירות הזמר המזרחי של דודו אהרון (בגדים, דוגמניות, מריטת שערות מהחזה)? אלו ואלו לא יפספסו כל הזדמנות לשיר שיר קיטש פטריוטי לכבודו של 'המצב', לשחרורו של גלעד שליט או למכור את עצמם לפרסומת של 'תנובה'.

אבל מהצד השלישי: פריד אל אטרש הרי קרוב יותר לעמיר בניון וברי סחרוף מאשר לקובי ומשה פרץ, שרוב שיריהם הם מין הכלאה משונה בין אנריקה איגלסיאס, ליידי גאגא ומנגינות בולגריות. ובכלל "מוזיקה מזרחית" (או "ים-תיכונית" בגרסאות הפוליטיקלי-קורקט) היא שם כללי לעשרות מסורות מוזיקאליות שונות, והניסיון להכניס אותם לקטגוריה אחת נועד מראש לכישלון, ומי בכלל ממונה על ההגדרות הללו?

ה.

אני אוהב להתבונן על ההתנהלות של עמיר בניון – אולי היוצר המוכשר ביותר בישראל כרגע, וגם, כנראה, הג'וקר הגדול ביותר. בניון חייב הרבה מהפרסום שלו לאותה אמירה של טומי לפיד שבקש את נפשו למות אחרי ששמע את הצלילים הערביים של שירו של בניון ברדיו וקבע ש"טול כרם כבשה אותנו". אבל בניון, באינסטינקטים שמאפיינים את בוב דילן הוא חלק מהמשחק וגם לגמרי מחוצה לו: אתה אף פעם לא יודע מה הוא בעצם חושב. הוא מודע למקומו ומעמדו אבל שומר תמיד על עמדות מפתיעות. כמה ימים אחרי אותה התבטאות של יהורם גאון הוא שחרר לרשת שיר בשם " אני אוהב אותך" – מי שרוצה שמע שם פרודיה חותכת התומכת בגאון, אחרים ראו בזה שיר מחאה מתחכם כנגד גאון. עכשיו בניון כותב לגאון שירים לאלבום חדש, אבל מצד שני גם לאלבום החדש של ישי לוי. מול הדיכוטומיה של בעד ונגד בניון לא תופס צד. וכשכל הצדדים מתנאים בשמו – נדמה שהוא המנצח הגדול ביותר במחלקות הזאת.

כשלעצמי, יחד עם השיבה לאייל גולן, שבתי גם לנשק את הפרוכות בבית הכנסת. כל זה לא אומר – כמו שצוטט ברי סחרוף בראיון – שעכשיו אני משועבד לעוד. בניון וחבורות דור הביניים מיצריים כרגע את המוזיקה שמעוררת בי את ההזדהות הגדולה ביותר. היא מספקת לי פסקול רב צליליי שמלווה את חיי, והפסקול הזה מתקשה להיכנס למשבצת חד משמעית. השמיכה שהם פורסים מעל התרבות הישראלית רחבה מאוד ומחסה כמעט כל ז'אנר – בין 'מערבי' ובין 'מזרחי' – וכך, אולי, גם פותרת את הקרע הזה בלי קרב יריות ובלי מניפסטים מכוננים.

אני מרשה לעצמי לנחש שבטוח הרחוק המחלקות הזאת לא תחזיק מעמד – כבר עכשיו שלומי סרנגה מבצע את חוה אלברשטיין וערן צור את זוהר ארגוב. מתישהו יבוא ז'אנר חדשו יתפוס את מקומו של הזמר המזרחי (הייפ הופ? אלקטרוני?) ויובל לשילוב ידיים חדש כנגדו. בניתים אני לומד לאהוב את מבטי התימהון של הטרמפיסטים המופתעים מהפלייליסט שלי באוטו: מקובי פרץ לרוברט וייט ומשם לרות דולריס וייס ובניון וסחרוף סיגור רוס ודודו טסה. בקרוב גם באוטו שלכם.

מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"

דודו טסה מוציא אלבום המורכב משירי סביו ואחי סבו – ממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית. היסחפות עם אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו כאן לאחרונה

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏08/04/2011 תחת השם: "טומי לפיד היה מתעלף")

א.

בתחילת החורף של 2002 המתין חבר הכנסת טומי לפיד לראיון בתוכניתו של רזי ברקאי בגל"צ. הימים היו ימי האינתיפאדה המדממים, וקריין החדשות דיווח על כניסה קרקעית של צה"ל לטול כרם. בסיום המהדורה הושמע שירם של עמיר ואבי בניון "את אינך" (תרגום עברי-מרוקאי ל"Now You're Gone" של ג'ף לין) מהאלבום "שלכת" שיצא באותו הזמן.
לפיד, שחיכה לתורו לדבר, היה נסער. "שיר הסלסולים בניגון ערבי צרם לי לאוזן", הוא הסביר לאחר מכן. במקום לחזור לדיון בענייני דיומא הוא אמר לברקאי: "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו". ברקאי – שלא ציפה למצוא את הכותרת שלו דווקא משיר ההמתנה – שאל אותו מה יש לו נגד השיר, ולפיד אמר: "זה שיר איום ונורא".
מעניין איך היה מגיב 'הג'נטלמן האירופי' גס הרוח למשמע שיר משירי האלבום החדש והנפלא של דודו טסה – "דודו טסה והכוויתים". מילא שיר אחד של בניון, אבל איך מתמודדים עם אלבום שלם שמורכב כולו משירים ערבים מסולסלים שנכתבו על ידי האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. אפשר שלפיד היה מתעלף למשמע הערבית-עיראקית הבוקעת מהרדיו שלו, ואולי מוטב שנחסך ממנו הניסיון.
לפיד לא היה לבד בעמדה הזאת. רק לאחרונה אמר נתן זך – משורר חשוב בעבר שהגשים את נבואתו וכושר הריכוז שלו ירד בשנים האחרונות אל בור תחתיות – "יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופית, ואלה באים מהמערות".
דבריו של נציג "התרבות הגבוהה ביותר שישנה" זכו אמנם לגינוי מקיף (זה רק משפט אחד מתוך ראיון מצחין שכלל גם את "כושים יורים בכושים" ו"הכושים זה בשביל עדות המזרח"), אבל ישנם עוד רבים שמסכימים עם זך, אך פשוט לא יגידו את זה. זך כנראה לא בענייניים, ואף אחד לא סיפר לו שהממזרים שינו את הכללים.
תודה לא-ל; אם בניון הוא טול כרם, אז הכיבוש הצליח. עכשיו גם בגדד כבשה אותנו – "דודו טסה והכוויתים" הוא אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות. לא פחות. תשובתם היפהפייה של אלה ש"באים מהמערות".

ב.

האחים סלאח (1908-1986) ודאוד (1910-1976) אל-כוויתי נולדו בכווית למשפחה ממוצא עיראקי. כשהיו ילדים קיבלו מדודם כינור ועוּד ומאז לא הפסיקו לנגן. בדרך כלל דאוד שר וסלאח, שלמד מוזיקה בבית הספר למוזיקה בבגדד, הלחין. האחים ייסדו למעשה את המוסיקה העיראקית המודרנית כשהחדירו אליה מוטיבים מערביים לצד המקאמים המסורתיים. האסכולה שייסדו כונתה "צ'אלרי".
בתקופת הזוהר הבגדדית שלהם הם שיתפו פעולה בכתיבה ובליווי עם גדולי המוזיקה הערבית של זמנם, מחודיירי אבו-עזיז, סלימה מוראד וסולטנה יוסוף העיראקים ועד מוחמד עבד אל-והאב המצרי. ההצלחה הייתה גדולה כל כך עד שגם אום כולתום – שהקפידה לשיר מיצירות של מלחינים מצרים בלבד – ביקשה מהם שיר. סלאח כתב למענה את הלהיט "לבך הוא סלע".
הקול שלהם היה הקול של המוזיקה העיראקית החדשה: סלאח הלחין את הפסקול לסרט העיראקי הראשון ("עליא ועצאם"), בית המלוכה פרס על האחים את חסותו, והם התבקשו על ידי המלך להקים את תזמורת הרדיו הלאומית ששידרה מתוך הארמון.
בתחילת שנות החמישים עלו האחים לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. את יציאת המטוס משדה התעופה עיכב שליחו של שליט כוויית, מובארכ אל-סבאח, שהפציר בהם שלא יעזבו למדינה הציונית. הם לא שמעו לו, ומאז עלייתם שוכתבה ההיסטוריה המוזיקלית בין שני הנהרות (ובפרט בימי שלטונו של סדאם חוסיין). שיריהם נוכסו על ידי אחרים או הוכנסו לקטגוריית "לחן עממי". בשנים האחרונות המצב משתנה מעט והאחים שבים לתפוס את מקומם המרכזי בהיסטוריה התרבותית של המדינה.
בינתיים בארץ החלב והדבש של שנות החמישים גודרו האחים אל תוכנית שבועית בשידורי קול ישראל בערבית. הם מצאו את עצמם מודרים מהתרבות הישראלית שלא ידעה איך וכיצד מכילים אותם, וסירבה לראות בהם אמנים. את פרנסתם הם מצאו בחנות כלי בית ומטבח בשכונת התקווה. העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה.
אבל, דרכו של עולם: שלושה חודשים לאחר מותו של דאוד נולד הנכד דודו טסה ונקרא על שמו. טסה הפר את האיסור וכבר בגיל שלוש-עשרה הוציא את אלבומו הראשון, "אוהב את השירים". מאז הוא עבר כברת דרך והתפרסם בעיקר כנגן הבית בתוכנית הטלוויזיה של אלי יצפאן.

ג.

אני התחלתי לקחת אותו ברצינות באלבום הרביעי – "בדיוק בזמן" (2004) – אלבום נפלא שכלל את הביצוע המפורסם ל"הלילה לא" וגם חידוש ראשון לשיר של האחים "פוג אל נחל" (כל מי שהיה אי פעם בחתונה עיראקית שמע את השיר בגרסה כזו או אחרת). טסה חידש אותו בשביל פסקול סרטו של אבי נשר "סוף העולם שמאלה", והשיר הזה היה הסנונית הראשונה לפרויקט הגדול.
"לולה" (2006), האלבום שבא אחריו, היה טוב, אבל "בסוף מתרגלים להכול" שבא ב-2009 היה כבר מצוין. שיר הנושא מסתיים בקטע של האחים שבוצע על ידי קבוצת כנרים, והאלבום כלל גם חידוש ל"אמי אמי" של אהובה עוזרי (מאבות המזון של המוזיקה המזרחית בארץ) ואף הופעת אורח מפתיעה בדמותו של ג'וני גרינווד, הגיטריסט של "רדיוהד". בין לבין שיחק טסה שבוי סורי בסרטו של שמוליק מעוז "לבנון", חילטר קצת ב"כוכב נולד" ושחרר אלבום הופעה מוצלח בשם "אחרי לילה של רעש". עכשיו מגיע תורם של הכוויתים.
זה לקח זמן, הרבה זמן, עד שדודו טסה העז לגעת בחומרים של סבא. זאת לא הייתה יראת כבוד, אולי אפילו ההפך: זה בא ממבוכה. כשחברים באים הביתה ואמא שרה בערבית – סיפר פעם טסה – זה מביך. ערבית הייתה ונשארה "שפת האויב" והמוזיקה הזאת, הכבדה, העצובה, עם חוקי ההלחנה האחרים והמחוות הגדולות מהחיים תמיד תישמע ארכאית לאוזניים ישראליות.
כשהוא מוציא עכשיו את "דודו טסה והכוויתים" הוא יוצר אירוע. אירוע אישי, קודם כול, אבל גם אירוע רחב יותר. טסה מוציא מהמרתף את סלילי ההקלטות שנשכחו, שנעלמו, שנדחקו לשוליים והעלו אבק לא מטפורי בכלל בארכיון של המשפחה ובקול ישראל (ובקלטות שעברו בדרך לא דרך מעיראק לארץ), מקשיב להם ומנסה להבין אותם, לנגן אותם, לשיר אותם. פתאום יש להם מקום.

אל יקל בעינכם הדבר: הטומי לפידים והנתן זכים חודרים אל ההכרה שלך כל כך עמוק, שלפעמים אתה אפילו לא מצליח להבין למה זה מעורר בך רגש כזה. אתה מתחיל לספר לעצמך סיפור אחר – הפרידה מהמזרחית אל הרוק בסיפור של טסה – ואתה אדיש במקרה הטוב ומובך במקרה הרע מערש תרבותך.
תהליכים שונים שעברו על התרבות הישראלית בעשורים האחרונים היו הקרקע שעליה צמח האלבום הזה; מטרנד הפיוטים והכתיבה המזרחית החדשה (רונית מטלון, אלמוג בהר, שמעון אדף וכו') ועד ההתבגרות הכללית מכור ההיתוך הבן גוריוני אל מקום שמסוגל להסתכל אל "ארץ שם" בעיניים פתוחות ומעריכות.
המסע של טסה ושותפו ניר מימון ארך שלוש שנים (התהליך לווה בידי הבמאית גילי גאון לסרט דוקומנטרי שעתיד לצאת בקרוב). כבר זמן שהוא מנגן את השירים של סבו במופע בשם "עיראק'נ'רול" לצד נגן העוד (והכינור) יאיר דלאל, שמשמש גם סמכות מוזיקלית במסע. טסה מעיד על עצמו שהוא התמסר למוזיקה של האחים לאט לאט, "כמו אדם המתקרב לדת, צעד אחר צעד".
בעיניי ההחלטה החשובה ביותר באלבום הייתה לא לתרגם את השירים אלא להשאיר אותם בערבית, עם כל המטענים הסמויים והגלויים שהשפה הזאת אוצרת בתוכה. זה לא היה פשוט: קודם כול פרקטית – טסה לא מבין ערבית, והוא נדרש לכתוב את המילים באופן פונטי בעברית ולעבוד על דיוק המילים בפיו ועל דיוק המבטא. אבל ברובד עמוק יותר: אתה לא יכול לדעת איך אלבום על טהרת הערבית יתקבל בישראל. טול כרם, כבר אמרנו. נסו אתם להיכנס לחניון של הקניון עם זיפים כשהדיסק של טסה בווליום סטנדרטי. אצלי זה לא תמיד נגמר בטוב.

ד.

הבעיה עם מה שנכתב למעלה היא התחושה שהאלבום נשמע רק בהקשר הפוליטי-נוסטלגי של מודעות מזרחית חדשה. לכן אולי כדאי להבהיר: בלי שום קשר לסיפור שמאחוריו, "דודו טסה והכוויתים" הוא פשוט אלבום לפנים.
טסה ומימון התאימו את השירים לאוזן הישראלית: הם קיצרו אותם משמעותית, עיבדו וליטשו. האלבום נפתח אל תוך מערבולת הצלילים של "דלינא": טסה והכלים המערביים פוגשים בסימפול הקלטת התזמורת של האחים עם הזמרת פאיזה רושדי, ובשיר גם משתתף אלברט אליאס – אחרון המוזיקאים שניגן בהרכב המקורי של האחים שעדיין פעיל מוזיקלית. אחרי עצירה קצרה ("רוחי תלפת") חוזרת ההקלטה הישנה לסיבוב נוסף עם הגיטרה ב"יא נבעת אל-ריחאן" ("תשוקתי אל אהובתי – זהו כל חטְאי. לו היה זה חטא / הייתי מבקש את רחמי האל ובתשובה חוזר"). את השיר הבא, "אשרב כאסכ ותהנא", שרה כרמלה, אימו של טסה, שמתלווה לצליל העוד המכשף של יאיר דלאל, צליל שנותר דומיננטי גם אחרי שמסת הכלים האחרים מצטרפת.
ברי סחרוף מתארח ב"לא תריב עני ותרוח" והופך אותו לשיר רוק סחרופי אופייני (מכורי סדרת הטלוויזיה 'עספור' יזהו בוודאי את המהלך ההרמוני הפותח) בגיטרות ותופים בעיבוד מכוסח במיוחד. אחריו, במין ניגוד גמור, הקליט טסה את "תאדיני" לבדו עם גיטרה אקוסטית.
משם ממשיכים אל "ו'ין יא גלוב" – טסה הוסיף לשיר חצוצרה, גיטרות וכלי הקשה ויצר מין "בואנה ויסטה קלאב" על גדות החידקל. אחרי "סמאעי לאמי" האינסטרומטנלי (שנפתח בקטע קריאה של סלאח אל כוויתי) מגיעה הרצועה התשיעית "ו'אללה עג'בני ג'מאלכ". "אללה" הוא מסוג השירים שקשה מאוד שלא לחייך איתם, מקצב כובש ועיבוד שמזכיר את העבודה של 'בלקן ביט בוקס' הופכים אותו לסוכרייה טעימה במיוחד. השיר הזה הספיק לחדור לכל רפרטואר של מסיבת רחוב ראויה לשמה, ודיאלוג הקהל והסולן בסופו מהדהד את פינג-פונג הסליחות הספרדיות.
ואז מגיעה הרצועה העשירית – "ו'ין ראיח ו'ין". זה שיר כל כך יפה שפשוט אין שום דרך להכין אותך אליו. קינה נוגה שניתזת לאוזניים כמו טיפות מים ממפל הרגש הגדול. יהודית רביץ (זאת באמת יהודית רביץ, עד כמה שזה מפתיע) שרה בצורה מדויקת ופשוטה כל כך את שיר האהובה הנבגדת: "חשבתי, יקירי, שתישאר אתי לעד / אבוי-אבדה התקווה, כיוון שאהובי בגד". העיבוד גורם לשיר הערבי להישמע כמו רצועה של הלהקה האיסלנדית השמימית 'סיגר רוס' (Sigur Rós): דמיינו נא את אום-כולתום פוגשת בנופי נפש נורדיים, משהו כזה.
את האלבום חותמת הקלטה ארוכה של האחים מבצעים את השיר הכוויתי "מלכ אל ר'ראם", ששופץ מאחת ההקלטות הראשונות שלהם, כשהם בני 15 ו-16, וסוגר אחת עשרה רצועות של פיוז'ן מוזיקלי מרתק.

ה.

כמה מילים על המעטפת. המעצבת נטע שושני עיצבה חוברת שממשיכה את הקו המוזיקלי של האלבום ומוסיפה לו נפח. העטיפה מלאת ההוד מציגה את הלהקה של האחים בשחור לבן: שפמים, עניבות פפיון, עוד, כינור, חליל ותופים. מאחוריהם כמעין קרני שמש ורודות, בוהקות, ושם האלבום בעברית ובערבית.
בחוברת אפשר למצוא את השירים במקורם הערבי וגם בתרגום למען הדור שלא ידע את נהרות בבל . ביניהם פזורות תמונות נוסטלגיות הנראות כפוסטרים של סרט ערבי ישן. המילים שהוסיף טסה פשוטות ויפות (על הדף של סמי מיכאל אפשר היה דווקא לוותר). אם חסר משהו בפרויקט זה ביצוע חדש ל"פוג אל נאחל".
אי אפשר להתעלם מהתזמון המעניין של יציאת האלבום. אנחנו באחת התקופות המשונות ביותר במזרח התיכון: העולם הערבי עובר צונאמי פוליטי וחברתי ונדמה שאף אחד לא יודע לאן הדברים הולכים. מעניין לחשוב האם הדיסק של טסה יכול לחדור לדוכנים בבגדד. מה יחשוב אזרח עיראקי שישמע את האלבום?
מכאן, ישראל 2011, נראה שהמפעל של טסה הוא באמת – כפי תקוותו של יוצא עיראק אחר ובהקשר אחר – החזרת עטרה ליושנה.

ונסיים במילים שסלאח אל כוויתי מקריא בפתיחת הרצועה "סמאעי לאמי":

המוסיקה היא אמנות רחבה וגדולה. אין לה סוף, כמו הים. כל אחד לוקח קצת מים מן הים ואין לו סוף. איש אינו יכול ללמוד די ולהגיע אל מחוז חפצו, מפני שהאמנות רחבה מאוד. ככל שנלמד ונשכיל, יש עוד ועוד.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter