המפצחים: עידן רייכל ועופר מאירי

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 14.6.2013]

בשנים האחרונות נדמה שלהקות מיינסטרים ישראליות מתאדות מהנוף המקומי כקבוצות יוצרות ופעילות. הן אמנם שבות, פעם בכמה שנים, לסיבוב קיץ של תחייה מן המתים כשהאוברדרפט בבנק מתחיל להעיק, והזמן הופך את המעריצים לנוסטלגיים מספיק כדי לפתוח את הארנקים. אבל גם אז הן לא ממש מייצרות חומרים. בעוד שבצד האלטרנטיבי הרצון האמנותי והקהל המוגבל שומרים על הקונספט הלהקתי, במיינסטרים הישראלי המחנק מכריע. לא שאי אפשר להבין. אחרי הכול כמה זמן כבר אפשר להחזיק מעמד בחדר צפוף עם אותם האנשים, כשכולם מקרבים את ראשם אל פתחו המסנוור והצר של אור הזרקורים?

במקום זה, שתיים מהלהקות המצליחות והמתמידות של העשור האחרון הן סוג של "פרויקטים".  בראשם עומד יוצר מרכזי אחד וקובע שאינו הזמר המרכזי, אבל אחראי לכל תו ותג באלבום: עידן רייכל ב"הפרויקט של עידן רייכל" מציע אנסמבל משתנה של אמנים מאלבום לאלבום בהתאם לרצונותיו, ועופר מאירי מ"מטרופולין" אמנם משתמש בחברי הרכב קבועים, אבל הנדבך המרכזי שבאלבומיו בנוי על אירוח יוצרים אחרים לחומרים שהוא כותב ומפיק.

יש לא מעט קווים מקבילים בין רייכל למאירי. מלבד קונספט העבודה העקרוני, לכל אחד מהם סגנון מוגדר ודומיננטי משלו (שקל מאוד לזהות), ורצון עז לגרום למאזין "להרגיש" – יהיה הרגש אשר יהיה. אולי זאת הסיבה שלמרות השוני המוזיקלי, אפשר בקלות להחליף בין הטקסטים של הפרויקטים בלי שאף אחד יבחין בכך. מבט חטוף בטבלת המכירות וההשמעות יבהיר את גודל ההצלחה. רייכל עומד בשורה המוגבהת שבה עומדים שלמה ארצי ואייל גולן, ומאירי התיישב יפה בכיסא השומר ע"ש מפקד גלגל"צ, כמה שורות אחרי בטריבונה המרכזית.

עכשיו, ארבע־חמש שנים אחרי אלבומי האולפן הקודמים שלהם, מוציאים שני הפרויקטים אלבומים חדשים: "רבע לשש" של רייכל ו"השלישי" של מאירי (שניהם בחברת "הליקון"). התגובות היו כמעט אוטומטיות: "רבע לשש" של רייכל מכר תוך 48 שעות 30 אלף עותקים (אלבום פלטינה!) והתקבל בפיהוק אצל רוב המבקרים, ואילו "השלישי" מוכר מעל הסטנדרט בשוק וחוצה כהרגלו את המבקרים לשניים. אבל בגדול שניהם ממשיכים במסורת העבודות הקודמות שלהם. מי שפיצח קוד לא ממהר לזנוח אותו, והשניים, כל אחד בדרכו, פיצחו קוד מסוים בישראליות ששכרו בצדו. וזרח השמש ובא השמש.

הפרויקט שהתחיל עם דגל אתיופיה מתנוסס בחרטומו ממשיך קצת את מסעו אל היבשת השחורה בשיר "Mon Amour“ של ויו פארקה טורה המאלי (שרייכל הוציא איתו אלבום אינסטרומנטלי נהדר בשנה שעברה), אבל מקבל הפעם תפניות אירופיות עם זמר הקונטרה־טנור הגרמני אנדראס שול בשיר “In Stiller Nacht“, וזמרת הפאדו הפורטוגלית אנה מורה ב“Sabe Deus“ (שיר משותף עם רייכל בעברית ופורטוגזית). יש גם קפיצה קטנה וחוזרת לדרום אמריקה עם “Detrás De MiAlma“  בביצוע מרתה גומז הקולומביאנית (שהשתתפה גם באלבום הקודם).

גם בגזרה הישראלית חוזרים כמה מהסולנים שהשתתפו באלבומים הקודמים: מירה עואד בשיר בערבית, עידן חביב עם “בלילה“, ענת בן חמו עם “רק אותו“ ואמיר דדון שהתקדם מאז החל לעבוד עם הפרויקט אל אלבום סולו שני שיצא ממש לאחרונה. לצידם נמצא מינון גבוה יחסית של שירים בקולו של רייכל, שיר נהדר של שי צברי (אחד האמנים המסקרנים בשנים האחרונות בארץ) וכמה קולות חדשים; תמיר נחשון (“עכשיו קרוב“), ליאת ציון (“אם היית רואה“) וישי ריבו (“אור כזה“). בסך הכול, “רבע לשש“ הוא אלבום זהיר אבל מוצלח מסוגו. כמו שקל להיות ציני כלפי המסעדה האקלקטית שרייכל יצר כאן, קל גם להיכבש בקסמי הנעימות האוורירית ומרובת האפשריות שהתפריט הזה מציע.

אצל עופר מאירי ב"מטרופלין" התפריט מוגדר יותר – אלקטרוני, דרמטי וקצת אפל. תמיד דקה אחרי הגשם. אם כי יש כאן הפעם גם נגיעות אחרות; למשל דוק אוריינטליסטי בשירים של ברי סחרוף ("בתחנה הבאה") ומיכה שטרית ("ישר ללב"), כמו גם פופ צרפתי (שמבוסס על קונצרט לפסנתר מס. 2 של רחמנינוף) ב"Six Heurs“ שמבצעת ריף כהן. יחד איתם משתתפים הפעם גם דנה עדיני, מאיה מאירי, אפרת גוש, ברק גביזון, מוניקה סקס, מאירי עצמו ובעיקר צליל דנין (הלא מוכרת) בקולה הנהדר ב“אתה גומר אותי“, שיר שמצדיק את כל המעטפת ההפקתית המלוטשת והמדויקת שמאיר כל כך מקפיד עליה.