Posts Tagged 'מרינה אברמוביץ''

מרינה אברמוביץ' מסביב לעולם

מרינה אברמוביץ׳: "Rhythm 0 , 1974“. אוצרת: רז סמירה. מוזיאון תל אביב לאמנות, שד‘ שאול המלך 27. עד 14 בפברואר [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 9.1.2015]

The Artist is Present … Marina Abramovic

ניו יורק, 2010. מכל הפוסטרים במידטאון מנהטן נשקפים פניה של אישה הנמצאת סביב שנות השישים לחייה. היא אינה זמרת או דוגמנית, והיא ודאי לא מתמודדת בפריימריס למשרה פוליטית בארצות הברית. למרבה ההפתעה מדובר באמנית הסרבית מרינה אברמוביץ'. הפוסטרים מפתיעים מכמה סיבות, אבל בעיקר בשל התחושה שרובו של הציבור הרחב אינו מכיר את קלסתרון פניהם של האמנים העכשוויים המובילים בעולם – והנה היא מתבלטת כסוג של כוכבת רוק שדמותה נמרחת על שערי העיתונים ומסכי הפרסומות.

אצל אברמוביץ', כאמנית מיצג (המכונה גם "הסבתא של אמנות המיצג"), הגוף הוא המדיום. אותו גוף ואותם פנים המופיעים בפוסטרים של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) ומזמינים את הציבור לרטרוספקטיבה לעבודותיה תחת השם “The Artist is Present“. רטרוספקטיבה באמנות מיצג היא מילה קצת מסובכת; אנשים ומוזיאון לא ממש מחזיקים באוספים שלהם עבודות של אברמוביץ‘, שהרי מיצג מתרחש, כמעט תמיד, בזמן מוגבל. האספנים מחזיקים ב“רשימו“, בתיעוד, באביזרים. במקרה של התערוכה במומה שִחזר דור חדש של אמני פרפורמנס צעירים עבודות מרכזיות של אברמוביץ‘ – חלק גדול מהן בעירום מלא – מאז תחילת שנות השבעים.

גולת הכותרת של התערוכה, כפי שאפשר להבין מהשם המבריק שנבחר ככותרת, הייתה האמנית עצמה בעבודה חדשה ויוצאת דופן: אברמוביץ‘ ישבה דוממת על כיסא במוזיאון, שמונה שעות ביום במשך שלושה חודשים, מתבוננת בכל אדם שהתיישב בכיסא שמולה, שאליו הוזמנו אחר כבוד המבקרים בתערוכה. אני התבוננתי בתור הנחשי, הארוך וההומה שנשרך לו אל הכיסא הריק ובחרתי לוותר. טעות, אין שום ספק. אנשים מתמידים ממני ישנו בשקי שינה ברחוב 53 כדי להספיק להיות הראשונים שמתיישבים מול האמנית בעת פתיחת המוזיאון. האנשים האלה בהו, מצמצו, צחקו, בכו, העבירו אנרגיה. חלקם הביטו בפני “האחר“ של אברמוביץ‘, וכמו בפילוסופיה של עמנואל לוינס ראו וגילו את עצמם כבני אדם. המבט הפך להזמנה לבכי. חלק מהדומעים מול האמנית מצאו את עצמם מופיעים בטאמבלר ששמו “מרינה אברמוביץ‘ גרמה לי לבכות“, שהוא לגמרי תערוכת פורטרטים בפני עצמו.

את גודל הפספוס שלי הבנתי רק כעבור שנה, בארץ, בשיעור קולנוע דוקומנטרי עם הבמאי רענן אלכסנדרוביץ‘. הוא הציג לפנינו את סרטו של הבמאי מתיו אייקרס, שתורגם לעברית תחת השם “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“, המתעד את התערוכה המדוברת מהשנה שעברה – ואני התפרקתי מול דמותה של אברמוביץ‘ כפי שהובאה אל המסך.

 

 

בלגרד, 1946. מרינה אברמוביץ' נולדת לזוג פרטיזנים אנטי־פשיסטים, קציני צבא בזמן מלחמת העולם השנייה שהפכו לגיבורים לאומיים ביוגוסלביה הדיקטטורית של ימי המרשל טיטו. סבה היה פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בסרביה, ואחרי מותו הוא הוכרז כקדוש (גופתו החנוטה נשמרת בכנסיית "הסבא הקדוש" בבלגרד). לאחר שאביה עזב את משפחתה ניהלה האם, ששימשה דירקטורית של "מוזיאון המהפכה והאמנות" בבלגרד, את הבית תחת משטר כמו צבאי.

אברמוביץ' למדה באקדמיות לאמנויות בבלגרד, בנובי סאד ובזאגרב. בתחילת שנות השבעים היא בחרה לעסוק באמנות מיצג שעובדת עם הגוף, אמנות אלטרנטיבית שנאבקת עד היום על מקומה כצורה מקובלת של אמנות. המטרה המוצהרת שלה הייתה לבחון את הגבולות הפיזיים והמנטליים של הגוף. האמצעים היו רדיקליים: היא חתכה את עצמה במשחק סכינים רוסי, למשל, או שפכה נפט על הבמה בצורת כוכב־מחומש־קומוניסטי, הבעירה אותו וזרקה את עצמה לתוך האש כטקס היטהרות. "ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הפרפורמנס", היא טענה, "אתה יכול לעשות עם הגוף שלך דברים שלא היית עושה במצב נורמלי".‏ למרות כל העבודות הרדיקליות, אברמוביץ' הצעירה הייתה חייבת לחזור הביתה לא יאוחר מהשעה עשר בלילה – ולא, אמא המפקדת הייתה מענישה אותה בחומרה.

לקראת אמצע שנות השבעים היגרה אברמוביץ' לאמסטרדם. היא המשיכה להעמיד את גופה ונפשה במבחנים קיצוניים, ולטלטל את הצופים שנדרשו לחשב מחדש את מערכת הערכים והחשיבה שלהם. רבים מהמיצגים נעשו יחד עם בן זוגה לחיים באותו הזמן – אמן המיצג הגרמני אוליי (פרנק אווה לייזיפן). השניים נסעו ברחבי אירופה והעלו מיצבים כאשר הם יוצרים ישות משותפת בשם "האחר" ומכריזים על עצמם כגוף משותף ודו־ראשי.

שתים עשרה שנים של אהבה ושותפות אמנותית באו לשיאן ולסיומן ביצירת פרֵדה יוצאת דופן בשם "האוהבים": במשך כמה חודשים הלכו אברמוביץ' ואוליי אלפי קילומטרים על החומה הסינית הגדולה – כל אחד מצד אחר – ונפגשו באמצע לאקט הפרדה עצמו. שנים אחר כך הגיע אוליי למומה והתיישב גם הוא על הכיסא מול אברמוביץ'. הכללים שאסרו על מגע עם האמנית נשברו בפעם היחידה, והם אחזו ידיים מעבר לשולחן.

 

נאפולי, 1974. אברמוביץ' מציגה ב־Galleria Studio Morra עבודה חדשה בשם “Rhythm 0“. על שולחן המכוסה במפה לבנה הונחו 72 חפצים, מסודרים בשני אזורים – אזור “העונג“ ואזור “העינוי“. בצד אחד חפצים כמו מסמרים, סכינים, עצם גדולה, מלכודת עכברים וגרזן; ובצד השני חפצים כמו שוקולד, ליפסטיק, עוגה, עיתון, צעיף נוצות ותפוח. באמצע: כוס מים ואקדח שלצדו כדור בודד לטעינה. אברמוביץ‘ הודיע שתהיה פסיבית, חפץ ללא תנועה, במשך שש שעות. ההנחיה שנתנה לקהל הייתה: אני אובייקט, אתם מוזמנים לעשות לי ככל העולה על רוחכם, האחריות עליי.

הקהל אכן עשה כרצונו. זה התחיל בהיסוס זהיר, אנשים נתנו לאברמוביץ‘ פרח ונשיקה, אבל לאט לאט גלשו לאלימות. המבקרים, גברים ברובם, התחילו לענות אותה. תלשו את החוחים מהוורד ונעצו אותם בבטנה, קשרו אותה, גררו אותה, חתכו את פניה בסכיני גילוח. לבסוף גם נמצא הצופה שטען את האקדח וכיוון לגרונה עם האצבע על ההדק, לחיים או למוות, עד שבעל הגלריה תפס את האקדח וזרק אותו מהחלון. עם סיום המיצג אברמוביץ‘ התחילה להראות סימני חיים ועצמאות – ובתגובה הקהל ברח.

אברמוביץ‘, בדומה לאמני מיצג אחרים בני אותו הזמן, ביקשה לבחון את גבולות הגוף והמוסר האנושיים דרך מערכת היחסים של האמן והצופה. המסקנה הברורה מאליה הייתה שיצר לב האדם רע, וכל אחד עלול להפוך לחיה באישור ובמקום מסוים. הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל פרסם זמן לא רב לפני כן את הניסוי המפורסם בפסיכולוגיה חברתית שנקרא על שמו, וחזר עם מסקנות דומות פחות או יותר. כמו אצל מילגרם, גם אצל אברמוביץ‘ עולות שאלות קשות על אתיקה, אחריות וכנות שהיו מתפוצצות לגמרי אם יד המבקר הייתה לוחצת על ההדק.

 

תל אביב, 2014. אברמוביץ' היא מותג אמנות בינלאומי שמריץ דאחקות עם ליידי גאגא. היא מסיימת להציג עכשיו תערוכה בלונדון בשם "512 שעות", כשם הזמן שבו היא שהתה בגלריה, כאשר המבקרים הוזמנו להיכנס ולהתבונן בה. חלק מהמעריצים שלה מתחילת הדרך רואים בה "אמנית ממסחרת", כזאת שמטיפה לאנטי־חומרנות בניו אייג'יות בזמן שהיא מצטלמת עם מותגי־על. מצד שני, דווקא בגלל זה נדמה שהיא מצליחה, סוף כל סוף, להציב את אמנות המיצג בקדמת הבמה.

גם בארץ בוחר מוזיאון תל אביב לאמנות להעלות תערוכה בעלת שם זהה לתערוכה המוקדמת והאייקונית בנאפולי: "Rhythm 0“. הפעם אף אחד לא חושש להיפגע מהאקדח. המיצב במוזיאון משחזר את שולחן האובייקטים (שנרכשו מחדש בישראל), כאשר תמונות מוקרנות מעליו עם קטעים מתוך המיצג המקורי, ומראות את שהתרחש בין אברמוביץ‘ לקהל לפני ארבעים שנה.

האמת צריכה להיאמר: זה לא ממש עובד. לא הרבה עובר אל הצופה מאוסף האובייקטים, והתמונות (שזמינות גם באינטרנט) לא מקבלות לידם משמעות חדשה או מרתקת במיוחד. “Rhythm 0“ התרחש לבסוף רק פעם אחת. החיות הגדולה של אמנית המיצג מרוסקת לחלוטין בשחזור הזה, שנדמה כאנדרטה מתוחכמת. מי שמבקש להכיר דרכו משהו מאברמוביץ‘ יצא מאוכזב.

במובן הזה, הסרט הדוקומנטרי של מתיו אייקרס “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“ מצליח לשחזר את החוויה שמוציאה האמנית (לא להתבלבל עם הסרט Bob Wilson's Life & Death of Marina Abramovic מאת הבמאי רוברט ווילסון). על אף שמדובר בסרט פרסומת במהותו, שהופק אמנם עבור רשת HBO אבל נמנע ככל הניתן מלבקר את האמנית, מדובר בתיעוד מפואר של התערוכה במומה, תוך שהוא סוקר בדרך את תולדותיה ומיצגיה של אברמוביץ‘ במהלך השנים. באמצע, יש לא מעט דמעות מכל הכיוונים.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter