Posts Tagged 'נחלאות'

נינו ביטון – אומרים שבהופעות שלו אנשים בוכים

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 8/7/2011)

"כולם אומרים לי לשמוע את הכנר התורכי", שר פעם אביתר בנאי את המילים של עמיר לב, "אומרים שבהופעות שלו אנשים בוכים". כבר כמה חודשים שכולם אומרים לי לשמוע את נגן העוּד האלג'יראי שמופיע בכל יום שישי בצהרים ב'קפה אברם' שבבנין כלל בירושלים. הם אומרים שלהגיד שבהופעות שלו אנשים בוכים זה אנדרסטייטמנט.

לנגן העוד קוראים נינו (חנניה) ביטון, ואל קבלות השבת שהוא עורך עם חבורת הנגנים שלו בבית הקפה שבדופן 'בנין כלל' מגיעים גם אנשים שלא מהעולם האנדלוסי. במובן מסוים, ההופעות האלה הן ההפך הגמור מהכאוס חסר הסבלנות של רחוב אגריפס והשוק הסמוך: אנשים רוקדים, מקשיבים, לא ממהרים לשום מקום, גם כשהקטעים מתארכים ושבת כבר מלטפת את האוויר. אם זאת הייתה חמארה מעושנת בקזבלנקה – כבר הייתם מקבלים המלצה דחופה ואקזוטית מכתב ה'נשיונל ג'יאוגרפיק'.

ביטון הוא נגן מבוקש באלבומים של אחרים ובהופעות (מלבד העוד הוא שולח את ידיו גם בכינור ובבנג'ו), אבל האלבום שהוא מוציא עכשיו הוא אלבומו הראשון – מין מתנה עצמית לנגן שחגג לא מזמן את יום ההולדת האחרון לפני מעבר הקידומת לשישים. מלבד היותו סמכות בעולם הפיוט המוגרבי, ביטון הוא בעיקר מוזיקאי של מוזיקאים: "מוסד של איש אחד" מכנה אותו ברי סחרוף, "מאסטר" מגדיר אותו מיכה שטרית. גם מוזיקאים שרחוקים יחסית מצלילי העוד שלו, כמו אסף אמדורסקי ושאנן סטריט ('הדג נחש'), מוצאים את עצמם כותבים המלצות נרגשות לאלבום.

ההשפעה העיקרית של ביטון היא בתור מורה – ואולי נכון יותר לכתוב מחנך – שגידל גלריה מרשימה של מוסיקאים ופייטנים. כבר שנים שהוא מלמד מוזיקאים צעירים – חינם אין כסף – את הצלילים העתיקים הללו. שישה מתלמידיו התכנסו באלבום הזה: חגי בליצקי (קונטרבס), הלל אמסלם (ג'מבה), דודי בלילטי (טבלה), בבל אברג'יל (דרבוקה), אליעזר נידם (תוף מרים) וכמובן עומרי מור שעיטורי נגינת הפסנתר שלו יפהפיים כתמיד. מור יודע לגנוב את ההצגה גם כשהוא מנגן עם מוזיקאים דומיננטיים כמו דניאל זמיר ואבישי כהן, אבל בשירים שהתכנסו באלבום הזה ניכר שהוא מלווה את המאסטרו ביראת כבוד.

עשר רצועות יש באלבום שנקרא בפשטות "נינו ביטון", והוא בנוי כנובה אנדלוסית קלאסית (נובה היא יצירה רבת פרקים ובעלת מערכת הקשרים פנימית, בדומה לסוויטה במוסיקה המערבית): היא נפתחת ומסתיימת בקטעים אינסטרומנטליים כובשים וביניהם פיוטים שנבנים לאיטם. חלקם – כמו 'ידיד נפש' של ר' אלעזר אזכרי ו 'יפו דודיך נעימה' של ר' ישראל נג'ארה – מוכרים יחסית, וחלקם כמעט אזוטריים – אבל גם המוכר וגם העלום מוגשים ומוטעמים על ידי ביטון בשירה ונגינה וירטואוזית בעוד. ביטון גם מבצע כאן שני מאוואלים: אחד מהם הוא "אערוך פני אל נורא" – מזמור קצר שחיבר הבבא סאלי לכבודו של רשב"י, כשבין לבין הוא מתבל את השירים בקריאות "ברוך השם".

למרות האלג'יראיות של המוזיקה שלו ביטון נולד בכלל ברבאט שבמרוקו, והוא מוכר גם בכיני "נינו אל מוגרבי". בחוברת המצורפת לאלבום מתאר ברק ויס (המנהל האמנותי של פסטיבל הג'אז התל אביבי) את הבית והאווירה המוזיקאלית שבהן גדל ביטון, ומספר איך הלימוד המסורתי בשכונת ממילא ואוהל משה הוביל אותו לחשובי הפסטיבלים בעולם. האלבום הזה הוא הזדמנות לשמוע את ביטון ביצירה שלמה שהוא המכתיב היחיד שלה (צריך להעיר שבאופן כללי האלבום שקט יותר מההופעות ומתמקד בעיקר במסורות הפיוט). ביטון משמר כאן את התרבות המוזיקלית האנדלוסית-אלג'יראית ומחיה אותה בעזרת המוזיקאים הצעירים שהוא מלמד.

ביטון הוא נגן טוטאלי. לא תמצאו אותו מסמפל כאן את הפיוטים לאלבום 'מעודכן' והוא גם לא מנסה להיות קומוניקטיבי כרוב המשתתפים בטרנד הפיוטים. האותנטיות הזאת היא היתרון והחיסרון של האלבום הזה: מי שהאוזן שלו לא רגילה לצלילים המוגרבים יצטרך להיאזר בהרבה סבלנות כדי ליהנות ואולי גם לבכות.

באמצע יער נחלאות (על "אשת היערות" לקרן מלכה)

    (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏28/01/2011)

"אשת היערות"' קרן מלכה ("התו השמיני")

כמה מהדברים שמטרידים אותי בזמן האחרון נכנסים תחת הכותרת "סיורים בעקבות חורף ירושלמי" או משהו דומה. הם פושטים על השכונה בוקר וערב, עם אמצעי הגברה מאסיביים ומצלמות משוכללות. תרים אחרי סימני משקעים ואותנטיות בין הסמטאות. העניין הוא שאין כאן כל כך חורף. וגם אם נקרא למצב הזה "חורף", הצורה שבה אנשים בנחלאות מקבלים אותו לא מצטיינת באטרקציות מיוחדות, לפחות לא כאלה שמצדיקות סיורים בעקבותיו. אני אחסוך מכם את הקסם: חימום, מעיל, כובע גרב ודליפה קלה. לפעמים כשאשכרה יורד גשם עלולים גם להחליק.

אבל אל חשש, החורף נמצא לאחרונה, הודות לאלבום היפה "אשת היערות" שהוציאה ממש עכשיו קרן מלכה ב"תו השמיני". אפשר פשוט להכניס אותו למערכת, לשמוע את הרצועות הראשונות, להדליק את החימום, לפנק בתה וכל השאר כבר יקרה מעצמו.

זה אמנם האלבום הראשון של קרן מלכה כסולנית, אבל מאחוריה שנים רבות של עשייה במוזיקה הישראלית: היא השתתפה ב"מטרופולין", ב"פרויקט של עידן רייכל", הייתה מלווה בהרכב של דני סנדרסון (ואף שרה באלבומו האחרון), ובעיקר – כבר כמה שנים שהיא חברה בהרכב הג'אז הבינלאומי של אבישי כהן. באלבומו האחרון "Aurora" ("אורורה") היא הצטרפה אליו לדואט בשני שירים: ""Morenika (המוכר יותר כ"שחרחורת"), שם שרה בעברית, ו-" "Winter Song שבו שרה באנגלית שיר שיכול היה בקלות להיכנס גם לאלבום שלה. חורף, אמרנו, אבל גם סאונד דומה להפליא.

אבישי כהן מתגלה כדמות הדומיננטית באלבום הזה. נדמה שהוא מקיף הכול: חתום כמפיק, מעבד, נגן קונטרבס (כמובן), ואף תרם את השיר "מחפשת אותך". זה בטח לא רע. אבישי כהן הוא מאסטר בתחומו ומגיע לו כל הרספקט על התמיכה בפרויקט. את האלבום הזה הוא הפיק בצורה נטולת פגמים, עשר רצועות מגוונות ומעניינות. מלבד גזרת הג'אז שהביא כהן ישנה גם דומיננטיות לבית-מדרש נוסף שבו עברה מלכה, שנכנס להגדרה החמקמקה של המושג "מוזיקת עולם נגישה ע"ש עידן ריכל".

יש למלכה קול טוב ועמוק, והיא מלווה בחבורת נגנים מוכשרת שעושה את העבודה. זה מתחיל ב"אשת היערות" – שיר אווירתי, שנבנה לאיטו, יוצר תכונה שמזכירה בעיקר את הרגע לפני בוא הגשם (וגם  קצת שירים של אפרת בן צור מתוך "צוללת"). השירים שבאים אחריו – "הכול והלא כלום", "לִבי מלא בך" ו"בוא עימי" (מילים מתוך "תפילת המתפלל לאור יהל" למאיר ינאי) – הם מסוג השירים הכובשים. בשלושתם יש איטיות, הרמוניה ונעימות שאתפלא אם לא יעברו בהצלחה גם את מבחן הרדיו. אחרי הקטע האינסטרומנטלי "התחדשות" נדמה שנגמר החורף והעונה עברה לאביב ("כמה טוב", "נחל"), ואחר כך השיר של אבישי כהן (הוא כל כך הוא שאי אפשר לטעות בו), אחר כך סוף הקיץ.

אין כאן הברקות טקסטואליות: דימויים של טבע ואהבה, נחל, יער, חיבוק. תמימות. לטעמי טקסטים טובים היו לוקחים אותה גבוה, אל מקומות משמעותיים יותר. בכל מקרה, המילים שכתבה מלכה לא פוגעים ביופי המוסיקאלי וגם לא מוסיפים, אבל צריך בהחלט לחפש כיוונים חדשים לפעם הבאה.

בצורה מפתיעה אין נשים רבות במשבצת של קרן מלכה. בשנים האחרונות הצטרפו למועדון דין דין אביב ודניאלה ספקטור (שהוציאה אלבום לא רע בכלל בשנה שעברה). יש מקום, אולי אפילו צורך, בזמרות נשמה במוזיקה הישראלית. למרות שהאלבום נשמע בשל מאוד הוא עדיין אלבום ראשון. מעניין לראות לאן זה יתפתח ואם מלכה תתפוס מקום נוכח. בינתיים, הנה אתגר לכל מדריכי הסיורים היקרים בשכונה: במקום להשמיע שוב ושוב את "אני וסימון ומואיז הקטן" או קטעים מ"בוסתן ספרדי" –  שימו את "אשת היערות" של קרן מלכה ברמקולים. תנו למסיירים לעצום את העיניים, קור קל יחדור את שכבות הלבוש שלהם. איזשהו חורף יגיע, וכל עוד תעשו את זה בעיר זה אפילו יהיה חורף ירושלמי. הדבר הקרוב ביותר להבטחה הקסומה של הסיור.

 


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter