Posts Tagged 'ניו יורק'

מרינה אברמוביץ' מסביב לעולם

מרינה אברמוביץ׳: "Rhythm 0 , 1974“. אוצרת: רז סמירה. מוזיאון תל אביב לאמנות, שד‘ שאול המלך 27. עד 14 בפברואר [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 9.1.2015]

The Artist is Present … Marina Abramovic

ניו יורק, 2010. מכל הפוסטרים במידטאון מנהטן נשקפים פניה של אישה הנמצאת סביב שנות השישים לחייה. היא אינה זמרת או דוגמנית, והיא ודאי לא מתמודדת בפריימריס למשרה פוליטית בארצות הברית. למרבה ההפתעה מדובר באמנית הסרבית מרינה אברמוביץ'. הפוסטרים מפתיעים מכמה סיבות, אבל בעיקר בשל התחושה שרובו של הציבור הרחב אינו מכיר את קלסתרון פניהם של האמנים העכשוויים המובילים בעולם – והנה היא מתבלטת כסוג של כוכבת רוק שדמותה נמרחת על שערי העיתונים ומסכי הפרסומות.

אצל אברמוביץ', כאמנית מיצג (המכונה גם "הסבתא של אמנות המיצג"), הגוף הוא המדיום. אותו גוף ואותם פנים המופיעים בפוסטרים של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) ומזמינים את הציבור לרטרוספקטיבה לעבודותיה תחת השם “The Artist is Present“. רטרוספקטיבה באמנות מיצג היא מילה קצת מסובכת; אנשים ומוזיאון לא ממש מחזיקים באוספים שלהם עבודות של אברמוביץ‘, שהרי מיצג מתרחש, כמעט תמיד, בזמן מוגבל. האספנים מחזיקים ב“רשימו“, בתיעוד, באביזרים. במקרה של התערוכה במומה שִחזר דור חדש של אמני פרפורמנס צעירים עבודות מרכזיות של אברמוביץ‘ – חלק גדול מהן בעירום מלא – מאז תחילת שנות השבעים.

גולת הכותרת של התערוכה, כפי שאפשר להבין מהשם המבריק שנבחר ככותרת, הייתה האמנית עצמה בעבודה חדשה ויוצאת דופן: אברמוביץ‘ ישבה דוממת על כיסא במוזיאון, שמונה שעות ביום במשך שלושה חודשים, מתבוננת בכל אדם שהתיישב בכיסא שמולה, שאליו הוזמנו אחר כבוד המבקרים בתערוכה. אני התבוננתי בתור הנחשי, הארוך וההומה שנשרך לו אל הכיסא הריק ובחרתי לוותר. טעות, אין שום ספק. אנשים מתמידים ממני ישנו בשקי שינה ברחוב 53 כדי להספיק להיות הראשונים שמתיישבים מול האמנית בעת פתיחת המוזיאון. האנשים האלה בהו, מצמצו, צחקו, בכו, העבירו אנרגיה. חלקם הביטו בפני “האחר“ של אברמוביץ‘, וכמו בפילוסופיה של עמנואל לוינס ראו וגילו את עצמם כבני אדם. המבט הפך להזמנה לבכי. חלק מהדומעים מול האמנית מצאו את עצמם מופיעים בטאמבלר ששמו “מרינה אברמוביץ‘ גרמה לי לבכות“, שהוא לגמרי תערוכת פורטרטים בפני עצמו.

את גודל הפספוס שלי הבנתי רק כעבור שנה, בארץ, בשיעור קולנוע דוקומנטרי עם הבמאי רענן אלכסנדרוביץ‘. הוא הציג לפנינו את סרטו של הבמאי מתיו אייקרס, שתורגם לעברית תחת השם “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“, המתעד את התערוכה המדוברת מהשנה שעברה – ואני התפרקתי מול דמותה של אברמוביץ‘ כפי שהובאה אל המסך.

 

 

בלגרד, 1946. מרינה אברמוביץ' נולדת לזוג פרטיזנים אנטי־פשיסטים, קציני צבא בזמן מלחמת העולם השנייה שהפכו לגיבורים לאומיים ביוגוסלביה הדיקטטורית של ימי המרשל טיטו. סבה היה פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בסרביה, ואחרי מותו הוא הוכרז כקדוש (גופתו החנוטה נשמרת בכנסיית "הסבא הקדוש" בבלגרד). לאחר שאביה עזב את משפחתה ניהלה האם, ששימשה דירקטורית של "מוזיאון המהפכה והאמנות" בבלגרד, את הבית תחת משטר כמו צבאי.

אברמוביץ' למדה באקדמיות לאמנויות בבלגרד, בנובי סאד ובזאגרב. בתחילת שנות השבעים היא בחרה לעסוק באמנות מיצג שעובדת עם הגוף, אמנות אלטרנטיבית שנאבקת עד היום על מקומה כצורה מקובלת של אמנות. המטרה המוצהרת שלה הייתה לבחון את הגבולות הפיזיים והמנטליים של הגוף. האמצעים היו רדיקליים: היא חתכה את עצמה במשחק סכינים רוסי, למשל, או שפכה נפט על הבמה בצורת כוכב־מחומש־קומוניסטי, הבעירה אותו וזרקה את עצמה לתוך האש כטקס היטהרות. "ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הפרפורמנס", היא טענה, "אתה יכול לעשות עם הגוף שלך דברים שלא היית עושה במצב נורמלי".‏ למרות כל העבודות הרדיקליות, אברמוביץ' הצעירה הייתה חייבת לחזור הביתה לא יאוחר מהשעה עשר בלילה – ולא, אמא המפקדת הייתה מענישה אותה בחומרה.

לקראת אמצע שנות השבעים היגרה אברמוביץ' לאמסטרדם. היא המשיכה להעמיד את גופה ונפשה במבחנים קיצוניים, ולטלטל את הצופים שנדרשו לחשב מחדש את מערכת הערכים והחשיבה שלהם. רבים מהמיצגים נעשו יחד עם בן זוגה לחיים באותו הזמן – אמן המיצג הגרמני אוליי (פרנק אווה לייזיפן). השניים נסעו ברחבי אירופה והעלו מיצבים כאשר הם יוצרים ישות משותפת בשם "האחר" ומכריזים על עצמם כגוף משותף ודו־ראשי.

שתים עשרה שנים של אהבה ושותפות אמנותית באו לשיאן ולסיומן ביצירת פרֵדה יוצאת דופן בשם "האוהבים": במשך כמה חודשים הלכו אברמוביץ' ואוליי אלפי קילומטרים על החומה הסינית הגדולה – כל אחד מצד אחר – ונפגשו באמצע לאקט הפרדה עצמו. שנים אחר כך הגיע אוליי למומה והתיישב גם הוא על הכיסא מול אברמוביץ'. הכללים שאסרו על מגע עם האמנית נשברו בפעם היחידה, והם אחזו ידיים מעבר לשולחן.

 

נאפולי, 1974. אברמוביץ' מציגה ב־Galleria Studio Morra עבודה חדשה בשם “Rhythm 0“. על שולחן המכוסה במפה לבנה הונחו 72 חפצים, מסודרים בשני אזורים – אזור “העונג“ ואזור “העינוי“. בצד אחד חפצים כמו מסמרים, סכינים, עצם גדולה, מלכודת עכברים וגרזן; ובצד השני חפצים כמו שוקולד, ליפסטיק, עוגה, עיתון, צעיף נוצות ותפוח. באמצע: כוס מים ואקדח שלצדו כדור בודד לטעינה. אברמוביץ‘ הודיע שתהיה פסיבית, חפץ ללא תנועה, במשך שש שעות. ההנחיה שנתנה לקהל הייתה: אני אובייקט, אתם מוזמנים לעשות לי ככל העולה על רוחכם, האחריות עליי.

הקהל אכן עשה כרצונו. זה התחיל בהיסוס זהיר, אנשים נתנו לאברמוביץ‘ פרח ונשיקה, אבל לאט לאט גלשו לאלימות. המבקרים, גברים ברובם, התחילו לענות אותה. תלשו את החוחים מהוורד ונעצו אותם בבטנה, קשרו אותה, גררו אותה, חתכו את פניה בסכיני גילוח. לבסוף גם נמצא הצופה שטען את האקדח וכיוון לגרונה עם האצבע על ההדק, לחיים או למוות, עד שבעל הגלריה תפס את האקדח וזרק אותו מהחלון. עם סיום המיצג אברמוביץ‘ התחילה להראות סימני חיים ועצמאות – ובתגובה הקהל ברח.

אברמוביץ‘, בדומה לאמני מיצג אחרים בני אותו הזמן, ביקשה לבחון את גבולות הגוף והמוסר האנושיים דרך מערכת היחסים של האמן והצופה. המסקנה הברורה מאליה הייתה שיצר לב האדם רע, וכל אחד עלול להפוך לחיה באישור ובמקום מסוים. הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל פרסם זמן לא רב לפני כן את הניסוי המפורסם בפסיכולוגיה חברתית שנקרא על שמו, וחזר עם מסקנות דומות פחות או יותר. כמו אצל מילגרם, גם אצל אברמוביץ‘ עולות שאלות קשות על אתיקה, אחריות וכנות שהיו מתפוצצות לגמרי אם יד המבקר הייתה לוחצת על ההדק.

 

תל אביב, 2014. אברמוביץ' היא מותג אמנות בינלאומי שמריץ דאחקות עם ליידי גאגא. היא מסיימת להציג עכשיו תערוכה בלונדון בשם "512 שעות", כשם הזמן שבו היא שהתה בגלריה, כאשר המבקרים הוזמנו להיכנס ולהתבונן בה. חלק מהמעריצים שלה מתחילת הדרך רואים בה "אמנית ממסחרת", כזאת שמטיפה לאנטי־חומרנות בניו אייג'יות בזמן שהיא מצטלמת עם מותגי־על. מצד שני, דווקא בגלל זה נדמה שהיא מצליחה, סוף כל סוף, להציב את אמנות המיצג בקדמת הבמה.

גם בארץ בוחר מוזיאון תל אביב לאמנות להעלות תערוכה בעלת שם זהה לתערוכה המוקדמת והאייקונית בנאפולי: "Rhythm 0“. הפעם אף אחד לא חושש להיפגע מהאקדח. המיצב במוזיאון משחזר את שולחן האובייקטים (שנרכשו מחדש בישראל), כאשר תמונות מוקרנות מעליו עם קטעים מתוך המיצג המקורי, ומראות את שהתרחש בין אברמוביץ‘ לקהל לפני ארבעים שנה.

האמת צריכה להיאמר: זה לא ממש עובד. לא הרבה עובר אל הצופה מאוסף האובייקטים, והתמונות (שזמינות גם באינטרנט) לא מקבלות לידם משמעות חדשה או מרתקת במיוחד. “Rhythm 0“ התרחש לבסוף רק פעם אחת. החיות הגדולה של אמנית המיצג מרוסקת לחלוטין בשחזור הזה, שנדמה כאנדרטה מתוחכמת. מי שמבקש להכיר דרכו משהו מאברמוביץ‘ יצא מאוכזב.

במובן הזה, הסרט הדוקומנטרי של מתיו אייקרס “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“ מצליח לשחזר את החוויה שמוציאה האמנית (לא להתבלבל עם הסרט Bob Wilson's Life & Death of Marina Abramovic מאת הבמאי רוברט ווילסון). על אף שמדובר בסרט פרסומת במהותו, שהופק אמנם עבור רשת HBO אבל נמנע ככל הניתן מלבקר את האמנית, מדובר בתיעוד מפואר של התערוכה במומה, תוך שהוא סוקר בדרך את תולדותיה ומיצגיה של אברמוביץ‘ במהלך השנים. באמצע, יש לא מעט דמעות מכל הכיוונים.

"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010, תחת הכותרת: 'אדם ללא מסכות')

Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg

National Gallery of Art Washington, D.C

אלן גינסברג על הגג על בניו יורק (מתוך התערוכה)

הייתי צריך לנסוע עד וושינגטון די. סי. כדאי למצוא את ניו יורק. רק שם, הרחק מההמולה האורבאנית ומהסצנה האמנותית, בלב השלווה הירוקה והמנומנמת שבין המונומנטים האמריקניים הגדולים, בעיר שסניפי ה'סטארבקס' שבה נסגרים בשמונה בערב – שם מצאתי משהו שחיפשתי זמן רב בכרך הגדול.

בבניין המערבי של ה'גלריה הלאומית לאמנות' מוצגת כעת התערוכה Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg – כשמונים צילומים שצילם המשורר היהודי-אמריקני אלן גינסברג (1926-1997), ממנהיגי 'דור הביט', מיסטיקן, פעיל חברתי, בחור מסובך ומוכשר כמו שד.

התבוננות בצילומים של גינסברג היא כמו דפדוף באלבום משפחתי פרטי. הוא צילם הכול: חברים, מצבים, משפחה, טיולים בעולם. שנים לאחר הצילומים, בניסיון לשמור על מה שכינה 'קדושת הרגע', הוסיף מתחת לכל תמונה מחשבות שעלו בו (יחד עם הפרטים היבשים: שמות, מקומות, תאריכים). בכתב יד צפוף אך מסודר הוא הופך את האינטימיות של התמונות לקרובה מתמיד, אישית, ממוענת.

גינסברג החל לצלם בשנת 1953, הפסיק לזמן מה וחזר לתחביבו בתחילת שנות השמונים בעידודם של הצלמים ברניקי אבוט ורוברט פרנק. באחת התמונות הראשונות – שלוש שנים לפני פרסום הפואמה השערורייתית "יללה" (שלהוצאתה לאור קדם משפט ארוך וסוער על גבולות חופש הביטוי בארה"ב) – הוא נראה כאדם מן היישוב: מגולח, ממושקף, עצור. החולצה בורחת רק מעט מחגורת המכנסיים. ניו יורק שנשקפת מגג ביתו היא עיר אחרת מזו שגרתי בה בחודשים האחרונים. לא מזהים הרבה במרחב מלבד השפיץ המחודד של האמפייר סטייט בילדינג. 'המון אנטנות חדשות', כותב גינסברג מתחת לתמונה. מאיר אריאל כתב פעם שיר עם אותם הדימויים.

רחובות ניו יורק מציצים בתמונות מכל מקום; מחלונות החדרים, מהגגות, מתגלים למלוא גודלם בבתי הקפה של האיסט וילג', במדרכות האפר ווסט סייד, בסנטרל פארק, בטיימס סקוור (טרם הפך מלכודת דבש של תיירים ומזכרות) כשהוא מלא ספסרים ונרקומנים וביטניקים תמוהים המהלכים ביניהם. זאת לא העיר שהסתובבתי בה בחודשים האחרונים, ובכל זאת יש תחושת רשימו עמוקה מאוד. רשימו אישי: אני מכיר את הרחובות האלה מתמונות סבי וסבתי, רות והסקל זליגמן, טרם עלייתם לארץ, עומדים מוקפדים במידטאון מנהטן בשחור לבן. אני מכיר אותם מכורח ילדותה של אמי בעיר הזאת. אני מכיר אותם מחייו של יורם קניוק כפי שנכתבו ביצירת המופת 'חיים על נייר זכוכית'. אני מכיר אותם מסרטים, שירים, הצגות, סיפורים, גא'ז. יש כאן רשימו כללי, עמוק, קולקטיבי, של התרבות המערבית כולה. מכאן נסעה אותה הרוח אל העולם.

אני מחפש בין התמונות את דיוקן נעמי, אִמו חולת הרוח של גינסברג, אשר לה הקדיש את פואמת ההספד המפעימה "קדיש". אבל דיוקן המהגרת היהודייה-רוסייה המבוגרת, שבו אני חושד בהתחלה, מתגלה כתמונת סבתו רבקה. היא יושבת אל השולחן ולצידה פרוסת עוגה. פניה קשות, מבטה מהורהר. היא לבושה סוודר כהה ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת חפתים עבים. הנה גינסברג, מבוגר יותר, במקדש בודהיסטי. קוף מטפס על אדן המרפסת, זקנו הפרוע מכוסה במעט בשאל. והנה בוב דילן המבוגר, מיתוס מהלך מביט משועשע למצלמתו בפארק.

במובן מסוים זהו ספר המחזור של דור הביט: ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, פרנצ'סקו קלמנטה, טימותי לירי ואחרים נראים כאן לאורך הזמן. דור פורץ דרך, שטוף סמים והזיות, פשע, פילוסופיה, מין, אמנות ואמונות. אנחנו רואים אותם עומדים ביחד מחוץ לחנויות ספרים אחרי הקראות פומביות, יושבים בבתים וכותבים, מסתובבים בטבע נפעמים, הולכים בעולם אבודי דרך ומוצאי מציאות.

הם גדלים מול עדשת המצלמה: ויליאם בורוז הצעיר (שעתיד לכתוב בקרוב את 'ארוחה ערומה') עומד זקוף ובטוח, משקיף על ניו יורק מגג הדירה. ופתאום בורוז בגיל העמידה, מצולם מהמושב האחורי במכונית, כובע של מאפיונר איטלקי מסתיר את פניו. ולבסוף בורוז הקשיש, קירח ורפוס בחצר ביתו בקנזס. רק ז'קט ג'ינס מרופט מזכיר שהאדם הזה היה פעם טירוף הנעורים בעצמו. טירוף מהלך.

על שער קטלוג התערוכה מופיע צילום פורטרט של ג'ק קרואק הפוער את פיו ברחוב שבע. גינסברג אהב לצלם את קרואק, הסופר שטבע את הביטוי 'דור הביט' וכותבו של 'בדרכים'. הוא מצלם אותו נשען על קיר לבנים ומעשן סיגריה, בתמונה שתהפוך לאחד האימאג'ים המזוהים ביותר עם קרואק. הוא מצלם אותו בערפולי חייו האלכוהוליים ורושם מתחת לתמונה: "הוא נראה אז כמו אביו המנוח, אדום פנים ושמן". קרואק היה ונשאר, כנראה, הסמל המזוהה ביותר עם דור הביט. במכתב ב-1957 כתב לו גינסברג להיזהר מזה: "יש בך כל כך הרבה דברים אחרים, למה שתכבול את עצמך לתנועה הזאת ותיאלץ לדבר עליה כל פעם שמישהו ישאל מה דעתך על מזג האוויר".

ג'ק קרואק בתצלום של אלן גינזברג (מתוך התערוכה)

אלן גינצבורג עומד ערום מול המצלמה, פעמיים. בתמונה הראשונה הוא צעיר, רזה מאוד, ביטניק מגודל שיער, זקנו מבולגן כשל רב שאינו מקפיד על סידורו. הוא עומד על החוף ומאחוריו אי, בידו קנה נחל שגבוה מדמותו, הוא מביט במצלמה בחדות אדישה. התמונה נידמת כאותם צילומים אנתרופולוגים של ילידים משבטים לא מוכרים; הנה יליד שבט הביט בטקס הנודיזם.

התמונה השנייה מעניינת לא פחות: גינסברג כבר אדם מבוגר. כרס מפוארת מקדמת את גופו. במקום שהיה שיער נפער חור קרחת גדול. גינצבורג מכניס את עצמו בין שני ארונות המראה של חדר השינה ומצלם. המצלמה משתקפת, וגופו שלו נראה כהשתקפות שבתוך ההשתקפות. כמו אותם תיכוניסטים ברשתות החברתיות המצלמים את עצמם במצלמת הטלפון הסלולארי דרך מראת האמבטיה או המעלית.

הוא חשוף לחלוטין. אולי נכון יותר לכתוב: חשוף מדי. הנכונות להתפשט לגמרי היא אחד מסודות הקסם של שירתו של גינסברג, וכנראה גם של אלן האיש. אך באותה נשימה היא קללתו הגדולה. המקום שבי שמתקשה עם גינסברג – מקום שכמעט ולא יכול להכיל אותו – והמקום שבו אני עומד נדהם מול הכישרון והכנות, יוצאים מהרגע הזה שבו אדם כותב את חייו ללא שקר, ללא מחיצות. אבל לעתים זה כמו להתבונן בשמש, קשה מדי, מסמא, לא נעים.

אולי בגלל זה התערוכה הזאת מכה חזק כל כך בבטן. הנה אדם ללא מסכות, הנה חברים, הנה ניו יורק, סן פרנסיסקו, הודו, העולם. הנה חיים שלמים בשחור לבן: נעורים עד זקנה, רגעים פשוטים. גם מי שאינו מכיר את שירתו וחייו של גינסברג יכול למצוא עניין בסיפור הזה (ובכלל, אם מזדמן לכם, ה'גלריה הלאומית לאמנות' היא חלק מקומפלקס המוזיאונים החינמיים של עיר הבירה האמריקנית, ובערכת הקבע שלה היא מציעה קלאסיקות טובות של פיקאסו, מודיליאני, גוגן, ואן גוך, רותקו ועוד).

בסוף, אמריקנים כמו אמריקנים: בחנות המזכרות אין כמעט מרצ'נדיז שקשור לדור הביט ולא נמכר. כל דבר יכול להפוך לספל, גלויה, מברשת לניקוי האסלה, מגנט למקרר. המהירות שבו אייקון מקבל כאן את תוקפו היא בלתי נתפסת: במוזיאון השכן להיסטוריה אמריקנית מוצגים כבר פריטי לבוש של ברק אובמה לצד הדגל הענקי שהתנוסס על מצודת מקהנרי במלחמת 1812.

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter