פרובוקציית הקבצנים של זלדה (על דוד פרלוב ו"בירושלים")

חמישים שנה אחרי צילום "בירושלים", סרטו פורץ הדרך של דוד פרלוב יוצא כעת מחדש בפרויקט המחווה "עקבות בירושלים". וגם קצת על הסרט שלי.

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 6.12.2013]

"עקבות בירושלים", 2013.

את הפרובוקציה ב"בירושלים", סרטו התיעודי המכונן של הבמאי דוד פרלוב משנת 1963, סיפקה דווקא המשוררת זלדה שניאורסון־מישקובסקי. האישה הקדושה הזו, שכנראה לא פגעה בחייה בחרק, הייתה טריגר לתגובות חריפות והפגנות שהגיעו עד כדי התערבות אישית של ראש הממשלה דאז לאישור ההקרנה.

"כל קבצן זה אולי המשיח", אמרה זלדה כשהיא יושבת בביתה בשערי חסד, בבניין ברחוב הקליר הצמוד לביתי היום, וכיסוי הראש כמעט בורח לה אל מול המצלמה. היא מתקנת את המטפחת, ומצטטת מדרשים על קבצני ירושלים. מתוך העניים שממלאים את העיר, היא אומרת, יבוא הגואל. פרלוב ערך את הראיון כך שבמקביל מופיעים גם צילומי דיוקנם של קבצני העיר המעוררים סלידה, סקרנות וחמלה גם יחד. לא שונים בהרבה מקבצני העיר דהיום.

בשנת 1963 זלדה הייתה דמות אנונימית כמעט לגמרי. ספר שיריה הראשון ("פנאי") פורסם רק ארבע שנים אחר כך, ביוזמתה של יונה וולך. פרלוב הכיר אותה דרך ידידתה, המתרגמת עזה צבי שנפטרה לא מכבר (דמות מרתקת בעצמה, המופיעה גם היא על המסך), ובחר להקדיש לה פרק שלם בסרט שמתאר את ירושלים דרך פרקים קצרים. וכך, בין "מאה שערים" ל"גבול" עומד פרק הנושא את שמה, "זלדה", משל הייתה שכונה לעצמה בעיר.

"כל קבצן זה אולי המשיח". זלדה בסרטו של דוד פרלוב "בירושלים", 1963

לאחרונה יצא מחדש גיליון מיוחד של כתב העת "קשת" בעריכת אהרון אמיר, שבסתיו 1968 הוקדש באופן חד פעמי לקולנוע. הגיליון כולל ראיון בן 81 עמודים (!) של פרלוב, העונה לשאלותיו של מבקר הקולנוע הצעיר דאז משה נתן. פרלוב מתאר שם בפירוט את התגלגלותו הכמעט מקרית של הסרט בכלל, ושל הפרק הזה בפרט. אחרי שסיים את הריאיון עם זלדה הוא יצא לחפש ברחובות ירושלים את הדברים שעליהם דיברה. "חיפשתי גם את המשיח", אומר פרלוב לנתן בראיון, "את הקבצנים כמו בעולם התחתון".

אלא שהמשיחים הפוטנציאלים שנמצאו לא היו לרוחם של אנשי "שירות הסרטים הישראלי", אגף שהיה כפוף למשרד ראש הממשלה ושימש זרוע להפקת סרטים תיעודיים עבור המדינה, והפיק גם את "בירושלים". זלדה הרסה את האג'נדה בסרט שמממניו הממסדיים ביקשו להציג בו את בני דמותה כעולם הולך ונעלם, בתוך ירושלים חדשה העטופה בבנייה מודרניסטית נקייה.

הממסד ביקש להסיר את הפרק, אולי אפילו לצלם סרט חדש. בניגוד לפרק המתאר את המתרחש בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, משוררת חב"דניקית המדברת על קבצנים לא תיראה טוב בחו"ל. אותו טיעון ידוע של "מה יגידו". המתנגדים נשאו כרזות: "אין קבצנים בירושלים". אבל פרלוב, אדם שידע עוני בילדותו, אהב את האתוס במדרש שהביאה זלדה. בסופו של דבר הגיעה השאלה להכרעתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול, וזה פסק: "למרות שיש מספיק קבצנים בסרט לשני סרטים, הוא ראוי להקרנה".

בשלושים ושלוש הדקות של "בירושלים" מציג פרלוב את דיוקנה של העיר שבלבה חומה המחלקת אותה בין מדינת ישראל הצעירה לממלכת ירדן, ארבע שנים לפני שאוחדה גיאוגרפית והשתנתה שוב. פרלוב מתעד את שכונת הספר דאז ימין משה, את ילדי נחלאות המבקשים שיצלם אותם, את הבניינים המוקמים בגבעה של קריית הממשלה.

הוא גם חוזר אחורה בזמן ומראיין את משה מורי רוזנברג, במאי "הסרט הראשון של פלשתינה" שצולם בשנת 1911 (על אף שזהו לא באמת "הסרט הראשון של פלשתינה". האחים לומייר הקרינו כבר ב־1895 סרט קצר שצולם בארץ הקודש). פרלוב אף מקרין קטעים ממנו בתוך "בירושלים", המתעדים את פרופ' בוריס שץ בבניין הישן של בית הספר לאמנות "בצלאל" – מה שהפך לבלגן גדול בהמשך, כשהתברר שרוזנברג לא נתן אישור לשימוש בחומרים.

את הקריינות לסרט כתב פרלוב יחד עם פרופ' יעקב מַלכּין, וזה אף הקריא אותה בקולו הסמכותי. לצילום הסרט גויס הצלם אדם גרינברג שיפתח בהמשך קריירה הוליוודית פורייה (ואף יהיה מועמד לפרס אוסקר לצלם הטוב ביותר), ולראשונה בסרט תיעודי בישראל נתבקש המלחין הקלאסי הישראלי־הונגרי עדן פרטוש לכתוב יצירה מוסיקלית מקורית לסרט. על הביצוע ניצח מאסטרו גארי ברתיני.

ההשקעה השתלמה; "בירושלים" נחשב מאז צאתו לנקודת ציון משמעותית בקולנוע הישראלי, זכה במדליית ארד בפסטיבל הקולנוע של ונציה באותה השנה, ונחשב ליצירה החשובה של פרלוב לצד ששת פרקי ה"יומן" שצילם מאוחר יותר. "דיוקן אישי ופיוטי שלא דמה לשום סרט תיעודי ואף עלילתי שנוצר בישראל קודם לכן", כתב בשנת 2011 אורי קליין, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ". "כשצפיתי בסרט לראשונה בשנת 1963 לא הייתי מודע עדיין לחשיבותו של פרלוב בתולדות הקולנוע הישראלי, אך כן ידעתי שבסרטו זה הקולנוע נולד נגד עיניי".

"לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב מצלם את "יומן" בדירתו בת"א

דוד פרלוב נולד בשנת 1930 בבירת ברזיל דאז ריו דה ז'נרו. כבנו של קוסם שהרבה להיעדר מהבית הוא גודל על ידו סבו. כפי שמסגיר שם משפחתו המשותף לרבים מאדמו"רי חסידות סטולין־קרלין, הוא צאצא למשפחה מיוחסת מהחסידות שהתיישבה בצפת בשנת 1857 (והיגרה בחלקה לברזיל לאחר מכן). בשנת 1952 עבר לפריז, עבד עם הדוקומנטריסט ההולנדי הגדול יוריס איוונס ועשה את סרטו הראשון כבמאי, "דודה צ'יינה הזקנה" (1957). שנה אחר כך עלה לישראל עם אשתו מירה, התגורר בתחילה בקיבוץ ברור חיל ואחר כך עבר לתל אביב.

כמו "בירושלים", גם סרטיו האחרים באותם שנים היו ברובם "סרטים מוזמנים" מגופים ממסדיים שונים, גופים שפרלוב לא תמיד הסתדר איתם. מלבדו הוא צילם סרטים רבים, ובהם סרט ביוגרפי (בתפר התיעודי־עלילתי) על דוד בן גוריון, הסרט העלילתי "הגלולה" על פי תסריט של ניסים אלוני (ובהשתתפות יוסי בנאי ואבנר חזקיהו), וגם סרט על משפט אייכמן.

בשנת 1973, לאחר שנתקל בקשיים במימון יצירותיו באמצעות הממסד הקולנועי בארץ, החליט לפנות לכיוון אחר. פרלוב החל לצלם את חייו ואת חיי משפחתו בצורה אינטימית, על רקע אירועים משמעותיים במדינת ישראל, במשך עשור שלם. התוצאה, ששת פרקי "יומן", נחשבת עד היום לאחת היצירות החשובות בקולנוע הישראלי ואף מהדהדת בתולדות העשייה הדוקומנטרית העולמית.

היבול התיעודי הנוכחי סובל מהצפה, כמעט בלתי נסבלת, של "סרטים אישיים" (על התופעה בישראל כתב ד"ר שמוליק דובדבני את ספרו המחקרי והמומלץ "גוף ראשון, מצלמה"), אבל בתחילת שנות השבעים פרלוב מנסח במשפט אחד את החידוש בעניין. "המרק החם מפתה", אומר קולו בעל המבטא הפורטוגזי מול מרק מהביל, "אני יודע שמהיום אעמוד בפני ההחלטה: לאכול את המרק, או לצלם אותו". פרלוב המשיך ליצור סרטים, בין השאר ארבעה פרקים חדשים ל"יומן" (בין השנים 1990־1999), וטרם מותו בשנת 2003 הספיק לזכות בפרס ישראל לקולנוע.

תצלום מתוך "בירושלים", 1963

בשנת 2005 ערך "מרכז פומפידו" בפאריס רטרוספקטיבה גדולה לסרטיו של פרלוב‏, ובמסגרתה הודפס בווינה עותק חדש ומשופץ של "בירושלים". קשה שלא להתרשם מהסרט גם היום, לא רק כעדות היסטורית אלא בעיקר כקולנוע תיעודי פיוטי רב קסם, שמצליח ליצור וללכוד דימויים קולנועיים וסצנות בלתי נשכחות.

השבוע, חמישים שנה אחרי הקרנת הבכורה שלו ועשור אחרי מותו של פרלוב, יוקרן הסרט מחדש יחד עם תשעה סרטים קצרים שנעשו בהשראתו כסרט באורך מלא (87 דקות) בשם "עקבות בירושלים" (הפיק ואצר: רנן שור, מנהל בית הספר "סם שפיגל" לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים).

בדומה לסרט המקורי, "עקבות בירושלים" מורכב מתשעה פרקים שהם תשעה סרטים קצרים שמציגים מבט עדכני על העיר שהשתנתה. אחד מהתשעה הוא סרט קצר שביימתי יחד עם אלעד שוורץ בשם "מקדש מעט", סרט שחוזר אל מוזיאון ישראל שאותו מצלם פרלוב בבנייתו. "הבניין עוד לבוש פיגומים", הוא אומר שם, "וכבר הוא ממהר להיכנס להיסטוריה". ביום שלישי הקרוב יתקיים באותו בניין עצמו כנס על הסרט (בין המשתתפים: ארי פולמן, בלהה בן אליהו ושניים מיוצרי "בירושלים" – אדם גרינברג ופרופ' יעקב מלכין ) ואחריו תוקרן הקרנת הבכורה.

מלבד סרטים שיצרו סטודנטים כמוני כונסו בסרט גם סרטיהם של בוגרים מוכרים של בית הספר, כמו דוד אופק ("בת ים־ניו יורק", "ההרוג ה־17"), נדב לפיד ("השוטר") ודן גבע ("צד רביעי למטבע"), שהסרט הקצר בבימויו "אורשלים" נוצר במסגרת סדנה שפרלוב העביר ב"סם שפיגל" ב־1993.

ב־12 בדצמבר יוקרן הסרט כאירוע בינלאומי ב־50 סינמטקים, מוזיאונים, פסטיבלים, בתי קולנוע ובתי ספר לקולנוע ברחבי העולם ובישראל בו זמנית, בין היתר במוזיאון לודוויג לאומנות מודרנית שבעיר קלן שבגרמניה, במוזיאון הקולנוע במינכן, במוזיאון הקולנוע בשנחאי ובמוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק.

• קטע מהסרט בynet (צפו: במאים עולים לרגל לדוד פרלוב בירושלים)
• וגם ב"הארץ" (עקבות בירושלים || עכשיו העולם מסתכל בחזרה על דוד פרלוב)

כנס המחווה לפרלוב במוזיאון ישראל

מחפש מקום – ראיון עם יהונתן אינדורסקי על סרטו זמן פוניבז'

מעולם לא נכנסה מצלמה לישיבת הדגל החרדית. יהונתן אינדורסקי נכנס לשם כנער ויוצא משם כעת עם סרט תיעודי באורך מלא. בדידות והתבגרות באולם הגדול של ישיבת פוניבז' בני ברק [פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏29/03/2013]

זמן פוניבז': התבגרות ובדידות על הפסגה הבני ברקית

גם אחרי שלוש שנים בפוניבז', ליהונתן אינדורסקי עדין לא היה מקום משלו בבית המדרש של הישיבה. "לא רק מבחינה סימבולית, אלא ממש מבחינה פרקטית: מהרגע הראשון שאתה מגיע לפוניבז' אתה עסוק בחיפוש אחרי מקום", הוא מסביר, ערב תחילת ההקרנות של סרטו הדוקומנטרי "זמן פוניבז'" בסינמטקים של ירושלים ותל אביב. "אתה מגיע ביום ראשון של שיעור א', נער בן 16 מירושלים עם מזוודה אחת שחורה שהורים קנו לך, מנסה להבין מה הולך ומה עושים – ואף אחד לא מסביר לך. אתה מגלה שכל האולם הגדול, מה שנקרא 'היכל הישיבה', כלו נמצא ב'חזקות'. אברכים בני שישים עדיין מחזיקים מקום בבית המדרש, והם מורישים אותו לילדים, לנכדים, לבני דודים שלהם".

'מקום' בפוניבז' יכול להיות גם מושב רק לסדר לימוד אחד (יום הלימודים בישיבה מתחלק ל'סדרים' — סדר א'   בבוקר, סדר ב' בצהרים, וסדר ערב), וכך לוח המודעות של הישיבה מלא בהצעות החלפה – מקום לסדר א' תמורת מקום לסדר ב'. בפועל, בגלל שממילא אין מקום באולם הגדול לכל ה-1,200 התלמידים שלומדים שם, גולים רוב השיעורים הנמוכים אל עזרת נשים או אולמות אחרים. ביום הראשון של שיעור א' לאינדורסקי דווקא היה מזל: "אח שלי, שלמד פוניבז' לפניי, הצליח לארגן לי מקום במנחה בסוף הבית מדרש, רק לחודשים, עד שהבחור שה'חזקה' שלו יחזור מה'חיזוק' שלו בישיבה אחרת. אבל אני הרגשתי כל כך בר מזל בחודשיים האלה, בזמן תפילת מנחה באולם הגדול: יש לי מקום בבית המדרש של פוניבז'".

גדול הדור נולד

ישיבת פוניבז', שכנה בעיר פוניבז' בליטא שלפני השואה, הוקמה מחדש על הגבעה הכי גבוהה בני-ברק בשנת 1943 על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, ששרד את המלחמה בגפו. פוניבז' נחשבת עד היום לאחת הישיבות היוקרתיות ביותר בעולם החרדי, והיא משאת נפש נכספת למאות צעירים שרוצים לבוא בשעריה בכל שנה, עתודות תלמידי החכמים והמנהיגות החרדית של הדור הבא.

אינדורסקי, יליד 1984, הגיע לשם משכונת גבעת שאול בירושלים, הבן הצעיר מתוך חמישה אחים במשפחה ליטאית. "אם גבעת שאול, על המיקרוקוסמוס של החברה החרדית שנמצא בה, היא המולדת הראשונה שלי" הוא אומר, "פוניבז' היא המולדת השנייה, הנכספת". כבר ב"אור אלחנן" ה"ישיבה קטנה" שבשכונה, היעד היה ללכת בעקבות אחיו אל פוניבז', "להוכיח למשפחה ולכולם שאני לא מבייש את הפירמה", אבל היעד הזה דרש מהפך משמעותי: "כילד, תמיד נמשכתי לעולם הדמיון. המלמדים תמיד היו אומרים שאני חולם בשיעורים, מה שהיה, מבחינתם, גרוע מאוד – עדיף כבר שתפריע ותראה מעורבות, אבל באיזה זכות יש לך את העולם שלך?"

ואז מגיע השלב של הבחינות לישיבות גדולות ואתה מבין שצריך להחליף פרסונה, שהילד החולם צריך להפוך כבר למבוגר?

"זה ממש רגע שבו אתה מוותר על הילדות. החלטה מודעת. ניתקתי את עצמי בכוח מהחברים, מהבילויים, מהרבה דברים שרציתי להיות חלק מהם – הבחור החדש הזה שרציתי להיות, פשוט לא יכול לעשות את הדברים האלה יותר. הייתי עסוק בלהראות לראש ישיבה שלי שאני למדן. נבחנתי גם לשתי ישיבות אחרות בתור גיבוי, אבל החלום שלי היה להתקבל לפוניבז', להיות הבחור הכי טוב בשיעור שלי ואחר כך להיות גדול הדור, לכבוש את הפסגה של גבעת פוניבז'".

וככה גם חושבים ומאמינים חלק גדול מהתלמידים, מין "גדול הדור נולד".

"זה אמיתי. זה מה שדוחף את הבחורים לקום ב-6 וחצי בבוקר, זה מה שדוחף להראות נוכחות, לעשות שטייגן, להשקיע את כל הקיום שלך בלהבין את השיעור, בללכת לישון מאוחר כדי להספיק ללמוד עוד. בעיני זה מאוד עמוק, זה לא משחק. אתה מקריב את החיים שלך לעבודה רוחנית – ואתה עדיין ילד. אתה מרגיש איך מסתכלים עליך, ואתה מרגיש את האמירה 'בשבילי נברא העולם', ויחד איתך נמצאים הבחורים הכי טובים ואתה שואל את עצמך איפה הבן-אדם שניסית לעצב בישיבה הקטנה מוצא את עצמו במערכת הזאת. אני זוכר ממש את הרעש של הלימוד תוקף אותי כשאני נכנס לבית המדרש".

אינדורסקי היה התלמיד היחיד שהגיע מ"אור אלחנן" לפוניבז', "שגם זאת גם מין גאווה כזאת של נערים. צריך להבין שהחיים שלי היו תלויים במשך כמה חודשים בקבלה לישיבה – התחושה הזאת חזרה על עצמה, וזו אולי השוואה כואבת, רק פעם אחת בחיים שלי – כשחיכיתי לתשובה מ"סם שפיגל".

מחביאים את הלב

הצפייה ב"זמן פוניבז'" מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. לצד תיאור שיגרת יומם של התלמידים וההישאבות לעולם לימוד התורה, נצמדת המצלמה גם לדמויות שונות – מוצלחות יותר או פחות בעולם המושגים של פוניבז' – כמעט מכולם נראים אותם לבבות בודדים, ילדים שהפכו ברגע למבוגרים בתוך מערכת גדולה במיוחד. גם התפאורה האפורה של הפנימיות, של הארוחות הפשוטות (הרים של לחם, ופרוסת מלפפון שמתגנבת לסיר הביצים הקשות) לא מיטיבים את המצב. חיים, נער צעיר בשנתו הראשונה בישיבה, מתקשה למצוא את מקומו, הוא יושב לבדו ואוכל בחדר אוכל הענק, בוכה בלילות מתחת לשמיכה, חולם על הבית. נער אחר, אורי, בנו של המשגיח הרוחני של הישיבה, הרב אליהו קלרמן, קובל לפני אביו בשיחה: "פה מחביאים את הלב בפנים, לא מוציאים אותו". אלה היו, פחות או יותר, גם החוויות של אינדורסקי: "שלוש השנים הקשות והמשמעותיות בחיי" הוא מסכם, "אבל לא הייתי מוותר על רגע אחד בישיבה, והיא תהיה לעולם ה'אלמה מאטר' שלי, צירוף זקוק של געגועים וייסורים".

אתה מרגיש כישלון ביחס לעזיבה שלך?

"זה לא סוד שבפוניבז' קשה, כולם גם אומרים לך את זה – כולם אומרים 'בפוניבז' צריך מרפקים', תפארת הישיבה היא העובדה שאתה צריך להילחם על המקום שלך. אם אתה נופל, לך לישיבה אחרת – שזה בסדר גמור – אבל אתה לא פונוביצ'ר יותר.

הרבה אנשים שעוזבים את עולם הישיבות אוהבים להציג את עצמם כעילויים שבחרו בדרך אחרת, אני לא. הייתי רחוק מזה. ועדין הרגשתי כישלון שלא הצלחתי לכבוש את פוניבז'. בכל כיוון ממנו אתה מנסה לעלות לגבעת הישיבה, אתה חייב לעלות במדרגות, הרבה מדרגות, אתה עומד למטה, מביט בהן, וצריך לקחת את ההחלטה 'לעלות לישיבה'. גם כשצילמנו את הסרט הייתי צריך לעמוד למטה ולהחליט לעלות, עם כיווץ בלב, עם הידיעה שכבר נכשלתי".

זה יכול להיות סרט אישי, למה לא רואים או שומעים אותך?

"כשהתחלתי לעשות את הסרט הזה, הרגשתי שהדרך המתבקשת, כביכול, היא אכן לספר את הסיפור האישי שמורכב מהזיכרונות של ימי פוניבז' שלי, אבל דווקא בגלל זה הבנתי שההזדמנות שבאפשרות שיש לי לצלם את הסרט הזה, יש בה יותר מאשר להזדקק לסיפור הקטן שלי. למרות זאת, בסופו של דבר, כמו שאמר אחד הציירים הגדולים, כל פורטרט הוא פורטרט עצמי. בכל אחת מהדמויות בסרט, יש איזה מרכיב שהזכיר לי את עצמי, את ימיי בישיבה. בכלל, יש איזו סתירה פנימית בעצם המושג קולנוע דוקומנטרי. הבמאי מביא אמנם תמונה של המציאות, אבל זו תמונת המציאות שהוא רואה, וזו שהוא מפרש אותה בדרכו."

איך, בעצם, הסכימו בישיבה שתצלם?

"זו שאלה ששאלתי את עצמי פעמים רבות לפני שניגשתי לנשיא הישיבה, הרב אליעזר כהנמן כדי להציע לו לצלם סרט על הישיבה. לא האמנתי שהעניין ייצא לפועל, אבל הרצון לעשות את הסרט הזה גרם לי לנסות ולפנות אליו. אמרתי לו את מה שאני באמת מאמין בו; יש משהו בשיח הציבורי שלנו כישראלים אודות בני הישיבות, שהוא אף פעם לא מספיק עמוק, וזו מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא באמת יודעים מהו בחור ישיבה, איך נראית ישיבה, ומה הם עושים שם כל היום. להפתעתי, לקח מעט זמן, אבל הוא השתכנע ולבסוף נתן את הסכמתו לצילום הסרט."

זה לא רק לשכנע את ראשי הישיבה, אלא גם לשכנע תלמידים שלא רגילים בנוכחותה של המצלמה.

"אחד הדברים שזכורים לי מימי הצילום הראשונים בישיבה היא העובדה שבתחילה, גם כשכבר היו מספר גיבורים שהתחלנו לעקוב אחריהם, כשקרה דבר-מה אותנטי, נוגע ללב, הם ביקשו ממני לכבות את המצלמה. הם ניסו להבין מה ברגעים הללו מעניין אותי, זה הרי החיים שלהם, החיים הפרטיים שלהם. לקח מעט זמן עד שגם הם הבינו שמה שמעניין אותי הם דווקא החיים שלהם, כמו שהם."

ואיך הם הגיבו לתוצאה הסופית?

"הראיתי את הסרט לכמה מרבני הישיבה כבר אחרי שהסרט היה גמור והוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. להפתעתי הם אהבו את התוצאה הסופית ואפילו התרגשו ממנה. צריך להבין שהעובדה שהלימודים בפוניבז' הם קשים עבור התלמידים אינה סוד. זו תפארתה של פוניבז', וכל בחור שמגיע לישיבה יודע על המחיר שהיא דורשת ממנו, אבל זו ממש גם הסיבה שהישיבה הצמיחה את גדולי המנהיגים הרוחניים של הציבור החרדי בדורות האחרונים."

מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. צילום מתוך "זמן פוניבז'": פיליפ בלאיש

אין כלום, רק תורה

הקרנת הבכורה של "זמן פוניבז'" בסינמטק ירושלים. ממשלה חדשה, נטולת חרדים, נשבעת אמונים, אבל באולם הגדול של הסינמטק יש לא מעט כובעים, שביסים וחליפות שחורות בתוך הקהל החילוני. אישה מבוגרת מנסה לגרור אברך צעיר לדבר על ביבי-לפיד-בנט, במקום זה הוא עונה לה בציטוט של המשגיח מהסרט, "אני מפוניבז'" הוא עונה לה, "אצלנו אין כלום ולא מעניין כלום, "רק תורה, תורה, תורה".

בפוניבז', הדברים מתנהלים לאט. שני תלמידים מבקשים מהמשגיח לארגן, לראשונה, שמחת בית השואבה בישיבה. "רק בפוניבז' אין" הם אומרים לו, והוא מדגיש את ה"אין". "לכאורה מה העניין, שיהיה שמחת בית השואבה, אבל כל שינוי בישיבה הוא לא דבר פשוט. פעם, כשהרב שך נזקק למעלית, בנו אותה בצורה כזאת שהדלת שלה מתנגשת בעמוד ולא נפתחת עד הסוף. הסיבה הייתה שהעמוד היה מ"זמן הרב", הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ומה ש"מזמן הרב" לא משנים. עד היום העמוד חוסם את המעלית, אבל זה בדיוק מה שאומר המשגיח בסרט לבחורים בנוגע לשמחת בית השואבה – מי אני שישנה את הסדר הגדול הזה? בסוף, כאמור, זה מצליח והשמחה נערכה בגג הישיבה".

בשנים האחרונות נוצרה מתיחות בין שתי קבוצות בישיבה, שיצרו סכסוך שגלש לא פעם לאלימות ולהתערבות משטרתית. למעשה פוניבז' מתנהלת היום כשתי ישיבות נפרדות לחלוטין שמשתמשות באותו השם והמתחם, אבל הפילוג נעדר לחלוטין מהסרט. "אני חושב שבכל מוסד באשר הוא ישנן הפוליטיקות שרוחשות מתחת לפני השטח, ולפעמים עולות גם מעליו", מסביר אינדורסקי את הבחירה, "מטבעם של דברים, דווקא הדברים האלו מעניינים את כלי התקשורת. גם כשאני למדתי בישיבה היו התרחשויות פוליטיות בצל הפילוג, אבל הם לא הזיכרון שלי מפוניבז'. כשאתה בא לעשות סרט אתה צריך לבחור מה מעניין אותך. אותי עניין לספר את סיפורו של ילד בן 16, שעוזב את אבא ואמא, משאיר את הגעגועים מאחוריו, וגולה למקום תורה, מנסה למצוא את מקומו בישיבה בה כולם, לכאורה, נראים כמוהו, וכמוהו שואפים להיות הלמדנים הכי טובים, יראי השמים הגדולים ביותר, השפיצים של פוניבז'."

מה הרגע המתוק שלך משלוש השנים הללו?

"אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מן הישיבה הוא זמן סעודה שלישית, הזמן שבין דמדומי שבת ליציאתה. בפוניבז' שורר חושך מוחלט בזמן הזה. הנוהג הזה קיים עוד מימיו של הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל שהקים את הישיבה. הסיבה פשוטה: הרב מפוניבז' טען שבניין הישיבה, בגלל העובדה שהוא נמצא במרומיה של בני ברק, נשקף מהערים הסמוכות. הוא חשש שאם אנשים בתל-אביב יראו שבחלונות הישיבה דולקים אורות, הם יטעו לחשוב שהשבת כבר יצאה ויחללו את השבת. לכן, כבר עשרות שנים, באורח קבוע, שעון שבת שמכוון מראש, מכבה את אורות הישיבה בחצי שעה הזו. בזמן הזה יושב ראש הישיבה הנערץ, הרב ברוך דב פוברסקי שליט"א, במקומו שבשורת המזרח, ומעביר שיעור בפרשת שבוע למספר בחורים שמסתופפים סביבו. אבל זהו גם הזמן שבו יכולתי להסתובב בהיכל הישיבה בנחת, בתוך החושך הייתה תחושה שאלפי המבטים הנעוצים בך לאורך כל השבוע, שוקטים לרגע, ואתה יכול להיות עצמך, ממש עצמך."

ויש גם השגות רוחניות יזומות?

"הגג של פוניבז', הגג הגבוה ביותר בבני- ברק, נעול בכל ימות השנה. בהיותי בישיבה היו מספרים על אחד מגדולי הדור, שאמר שהפעם היחידה בה הזדמן לו לחוש את מלוא כל הארץ כבודו, הייתה בימי חורפו, כשלמד בפוניבז', ועלה בערב אחד לגג הישיבה, נשכב על הבטון הקר והביט אל השמים זרועי הכוכבים. גם אני, בליל שבת אחד, כאשר עזרת הנשים הייתה כבר ריקה, פניתי אל הקיטון הקטן שנמצא בקצה הקומה, דרכו אפשר לעלות לגג. המנעול שעל הדלת היה פתוח. ברעד קל נכנסתי פנימה, מקווה שבעוד כמה רגעים אוכל לעלות, לראשונה בחיי, על הגג של ישיבת פוניבז'. הגג של השמים, של הכוכבים. נכנסתי פנימה, הכול היה שקט וחשוך. עליתי בסולם המתעקל עד לסופו, והגעתי לדלת הקטנה שבסופו בידיעה שהנה, בעוד רגע אני על הגג. אבל אז, גיליתי שהמנעול עבר מהדלת למטה אל זו שלמעלה. ירדתי בחזרה."

לצפייה ישירה ב"דרייבר" סרט הגמר של יהונתן אינדורסקי בסם שפיגל (2010)

חרדים כבני־אדם

אחרי שעזב את הישיבה, חזר אינדורסקי לגר בבית ההורים, והחל לעבוד לפרנסתו ככתב בעיתונים חרדים. הגילוי הגדול היה של בית מדרש חדש, הסינמטק. "יום אחד התקשר אליי חבר טוב וסיפר לי בהתלהבות על בית קולנוע בירושלים בו אפשר לקנות מינוי בזול ולראות מאות סרטים בשנה", הוא קנה מנוי וליהט בין ראיונות של חברי כנסת חרדים ביום, לשתיים-שלוש סרטים ברציפות בלילה. "באותם ימים הקולנוע היה עבורי עניין נשגב, לא חשבתי שיש לי חלק בו ושאני בעצמי יכול לעשות סרטים. באחד הימים צפיתי באקראי באחד היומנים של דוד פרלוב, והצפייה הזו הפכה את כל מה שחשבתי שאני יודע על קולנוע. קולנוע זה שני עצים שנוטים אחד לשני בבוקר של יום סתיו. זו הבנה שגרמה לי לרצות ללמוד קולנוע, ואולי גם להעיז ולעשות."

התחנה הבאה הייתה ישיבה לא פחות קשוחה מפוניבז', בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. במסגרת בית הספר הוא ביים וכתב את הסרט הדוקומנטרי "עולים ויורדים בו" (המספר חמש מעשיות משכונת־הפחים בירושלים) ואת סרט הגמר "דרייבר", שזכה בפרס הסרט הטוב מטעם בית-הספר והשתתף בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

"דרייבר", סרט קצר, פשוט ונהדר, מספר על לילה אחד במכוניתו של נחמן – מאכער חרדי המסיע אנשים לאסוף "שנור" מגבירים בני ברקים. אל המסע הלילי מצטרף שעיה – חבר ילדות שנזקק בדחיפות לכסף בשל מחלה קשה, וחוי – חברתו של נחמן, אותה הוא מציג בפני שעיה כבִתו. השלושה מתגלגלים לה בוולוו כחולה וישנה מבני ברק לתל אביב בעקבות מזוודה שמעבר להם אחד הנדבנים.

אפשר לראות את "דרייבר" כאחת מאותן יצירות קולנועיות שנוצרו על ידי יוצרים שבאו מתוך העולם החרדי, ומשלבים מבט אהב ואותנטי לצד ביקורת, כמו "אושפיזין" של שולי רנד, "חופשת קיץ" של דוד וולך ו"למלא את החלל" של רמה בורשטיין (גם היא בוגרת "סם שפיגל"). אינדורסקי רואה ביצירות הללו תופעה מבורכת "ואולי איזה שינוי מתקן של שנות קולנוע ישראלי רבות בהן דמות החרדי הייתה כמעט קלישאה והיה ניתן לשאול אותה מסרט אחד למשנהו".

מה שבעיקר מעניין הוא האפשרות של הסרטים הללו לעסוק בחרדים שפשוט 'חיים'.

"במשך שנים רבות הקולנוע שעסק בחברה החרדית עסק תמיד בקונפליקט הדתי, מתוך איזו ידיעה מוקדמת על חייו של החרדי וההבנה שמה שמטריד אותו בחייו הן בעיקר ההתמודדות מול הדת. מעין משוואה – אלוהים לא מרשה לעשות כך, והחרדי הרי רוצה לעשות זאת, בואו ונראה מה יהיה. אני חושב שהבשלות של הקולנוע הישראלי מאפשרת לו לספר גם סיפורים על מיעוטים בתוכו שלא קשורים לעובדת היותם מיעוטים. חרדי, עוד הרבה לפני שהוא חרדי, הוא בנאדם, עם התמודדויות שלא קשורות בכלל לעובדת היותו חרדי. מה שמעניין אותי לבחון הוא הקונפליקט בין האדם העומד מול היקום ותוהה על מצבו, יותר מאשר הקונפליקט, החשוב גם הוא, של האדם מול דתו."

גם הפרויקט הבא של אינדורסקי – הסדרה "שטיסל" אותה כתב ויצר יחד עם אורי אֵלון (גילוי נאות: אורי הוא גיסי היקר) – מתרחש במרחב החרדי ותעלה לשידור בחודש מאי הקרוב ב-yes. הסדרה עוסקת בחייה של משפחה חרדית שגרה בשכונת גאולה בירושלים, ובתפקידים הראשיים משחקים דבל'ה גליקמן, מיכאל אלוני, איילת זורר ונטע ריסקין. "אנחנו מקווים שזו תהיה אולי הפעם הראשונה בטלוויזיה בה ניתן יהיה לראות חרדים שאוהבים להיות חרדים, שלא קמים בבוקר וחושבים על העולם מעבר, אלא מתמודדים עם המצוקות הקיומיות והצורך הנואש באהבה. את כל זה עוטפת היכולת החרדית המופלאה לצחוק מכל דבר, כי מה נותר לנו בעולם הזה מלבד איזו אנחה טובה, האוכל שאהבנו בילדותנו, והמעייש'ס – הסיפורים שבלעדיהם היינו נשכחים".

לצפייה ישירה ב"שטיסל" פרק ראשון (1):