Posts Tagged 'סיפור קצר'

על דעת המקום (סיפור קצר)

IMG_20150922_122322

זה היה ערב ראשון של סליחות בלוס אנג'לס ואני התפללתי עם העבריינים הישראלים בהמבורגר־בר בשדרות פיקו שהוסב לבית כנסת. דלפקי העץ היו מכוסים מפות לבנות, ואת התפריט הגדול הסתיר שלט עם טקסט התפילה של "מודים דרבנן". מתחתיו התנדנד כמו שרשר זהב על החזה שלט אחר, המדווח על ה"מודים דרבנן" שמעל כנדבת "נתנאל פרץ נ"י לרפואתו והצלחתו", וגודל האותיות המכריזות על הנדבה שוות לגודל אותיות התפילה.

נתנאל פרץ הביא אותי לסליחות. נפגשנו לראשונה באותו הבוקר, בטיילת של חוף וניס. הוא עשה סיבוב בין באסטות הבגדים שבבעלותו, ורדה בנערים הלטינים שמכרו את הסחורה המזויפת תחת השמש הקליפורנית. בין לבין, זמזם לעצמו את פיוט הסליחות; "לך אדוני הצדקה", ואני שעברתי לידו המשכתי מתוך אינסטינקט את המילים; "ולנו בושת הפנים".

הפנים של פרץ דווקא נהרו לכיווני, כאילו מצא חבר אבוד באירוע משפחתי משמים ומעיק. הוא הציג את עצמו בלחיצת יד נטולת שם פרטי, ושאל אם ארצה להצטרף הערב לאמירת סליחות בבית הכנסת כמנהג הספרדים. לא רציתי. אחרי שנים של הצמדת היד המאוגרפת אל הלב בווידוי הימים הנוראים, בקשתי להשתחרר הפעם בטיול הזה מניגון התפילה העייף שחודש אלול מביא אתו. אבל פרץ היה זר נלהב, ולא היה טעם לפרט בפניו מהלכי נפש. שקרתי. אמרתי שיש לי תכניות אחרות במערב העיר. פרץ התבונן בי בעיניים כמו סוחר טוב שמזהה הזדמנות אצל לקוח, והציע עסקה: אם תבוא הערב לבית הכנסת – תצא מהבאסטה עם חליפת פוטר של 'אדידס' מתנה. אני אזכה במצווה, אתה בחליפה. סגרנו.

הגעתי לכתובת בשדרות פיקו לקראת חצות, פנס רחב האיר פוסטר עצום של משפחה לבנה מאושרת, חגה מעל שולחן ערוך, וחץ אדום כיוון את האושר אל דלת הכניסה מימין. פרץ עמד שם כאב גאה של נער בר מצווה, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת וכובע מצחייה שחור שכיסה את פדחתו. הוא קיבל כל אחד מהמתפללים בשלוש נשיקות על הלחי, גם לי, וסיפר איך יזם את המעבר לכאן לפני כחודש, אחרי שירו על שמי בן־גיגי בפתח בית הכנסת בקולומבוס אבניו. הקהילה המקומית – יהודונים כוזרים כאלה, ככה הוא קרא להם – דרשה שיסתלקו מההיכל המהוגן, והנכס הזה בדיוק התפנה. השגחה פרטית מהשמיים.

אאודי שחורה נעצרה מול הכניסה והשתיקה את התגנדרותו של פרץ. הוא הטיב את חולצתו בתוך מכנסי הג'ינס והכריז בצעקות שהרב הגיע, הרב הגיע! בתגובה שלפו המתפללים את הטלפונים החכמים מהכיסים ובאינסטינקטים של צלמי פפרצי הניפו אותם מעל הראשים, מתאמצים לקבל תמונה טובה. כבוד הרב נראה מצדו כאחד שמורגל הן בצילומים והן בנשיקות שהומטרו על ידו ועל זקנו. הוא אחז בכתפו של אברך צעיר ומגולח, ויחד הם פילסו דרך בתוך הקהל אל במה מאולתרת, היכן שעמדה עד-לא-מזמן עמדת מילוי המשקאות הקלים. פרץ הניח לרגע את האייפון ומנה באצבע פיקודית את הגברים למניין. ח"י מתפללים הוא אמר לרב בתום המפקד, והרב, מרוצה ממספר שיש בו ברכה, פתח בדרשה מהחומרים המוכרים: ידו של הקב"ה פתוחה עכשיו לקבל שבים, והרי אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען.

אני נשענתי על כיסא בר גבוה שמיונז קרוש היה דבוק למשענתו, וכוס תה מהבילה עם נענע ודבש הונחה לידי בידי שַׁמָּשׁ שחור ומבוגר שהועסק בבית הכנסת. כשהרב סיים לדרוש ניתן האות לפתוח באמירת הסליחות עצמם. האברך הצעיר החל להקריא את הפיוטים בקול סמיך ומסולסל, והקהל חזר אחרו כעדר על המשפט; "דלפה מתוגה נפשי הענוגה". התבוננתי בחבורת הגברתנים האלה, שנראים כאילו התלבשו לאודישנים בסופרנוס, ולא מצאתי תוגה ולא נפש ענוגה, ופרץ בדיוק לפת את אשכיו בתנועה בלתי רצונית, וצחקתי עם התה החם בתוך חלל הפה, מתאמץ שלא לחשוף את עצמי כאחד שבא להתפלל רק בגלל אתנן.

ולמרות זאת, היה לי נעים לשמוע את החזן המגולח, והקול שלו היה ערב לאוזן  והזכיר את קולו של אהרון דבוש, החזן בבית הכנסת של ילדותי. שמעתי איך הוא מושך את הברות המילים במנגינה וחשבתי על אבא שלי, שבוודאי הוציא באותו בוקר את הדיסקים הצרובים של הסליחות מהבגאז', ובטח שומע אותם שוב ושוב במכונית שלו, מרעישות לכל עבר בחלון פתוח. ידעתי כמה הוא היה שמח לראות אותי מסלסל סליחות במניין בגלות, ולא היה לי טלפון חכם כמו של פרץ לצלם בו את עצמי ולשלוח סרטון הונאה לאבי מבן סורר ומורה שכמוני.

הסליחות הסתיימו, והמתפללים יצאו בעקבות הרב להתברך בהרכנת ראש בתוך האאודי. אני נשארתי בחלל התפילה המרוקן שעדין נישא בו ריח סטייק מטוגן כמו ריח בושם שנותר אחרי צאת אדם מהחדר. פרץ אמר שעם ריח כזה אין הרבה ברירות, והציע לי להצטרף אליו להמבורגר בטיילת. על חשבונו. ולמרות שביני לבין עצמי הכרזתי על צמחונות לקראת השנה החדשה, נעניתי להצעה בחזירות של מטיילים תפרנים.

פרץ לא העיף מבט בתפריטים שהגישה לנו המלצרית, והזמין בידענות שאין בה מקום להתלבטויות שתי עסקיות של חצות. עד שהאוכל הגיע הוא פירט בפניי את זרועות התמנון העסקיות שלו: יש גניבות קטנות עם אמסלם, ויש את באסטות הבגדים על החוף ויש גם באסטות שמוכרות סרטי פורנו צרובים בשכונות של האסייתיים – ולא חס ושלום אצל היהודים, כי למכור פורנו ליהודים זה חטא, ככה אומר הרב. שאלתי אותו מי בכלל קונה היום דיסקים צרובים כשיש אינטרנט בכל טלפון, ופרץ ענה; תתפלא, תתפלא.

אחר כך הגיע שלב החקירה הנגדית והוא התחיל לתחקר אותי בשאלות. התשובות שלי היו קמצניות. עניתי בפרטים טריוויאליים, גאוגרפים, נטולי גילוי לב. לא ספרתי לו שבאתי לאמריקה מתוך משבר רוחני עמוק ואהבה שהלכה והתאדתה. אמרתי שהגעתי לטייל ולעבוד, כמו כולם, ופרץ היה אדיב להציע לי לעבוד אצלו, אם אני נשאר בחוף המערבי מספיק זמן.

רינגטון רועש של מנגינת "אדון הסליחות", עלתה מהאייפון של פרץ. הוא ענה במהירות ובערבוב קולני של פקודות בעברית, באנגלית בספרדית. הקללות לכולם נאמרו בערבית כאליו הייתה שפת קללות בינלאומית. הקשבתי לו מפקד על מבצע העברת סחורת הסרטים שהוא תכנן, וחמדתי להשתעשע אתו. לשחק משחק מטופש ומיותר. להתגרות בו כמו אפס שיורק על היד שמאכילה אותו.

המלצרית הניחה בינינו עסקיות של חצות, ופרץ חטף את האומצה עם מפית ובירך "המוציא לחם מן הארץ" בלי ליטול ידיים. איך זה מסתדר לך, שאלתי אותו, להיות סרסור עם צלצול של "אדון הסליחות"?  אני לא סרסור, הוא אמר נעלב והבשר בין שיניו, אני רובין הוד – מעביר כספים מהמקומות הרעים לטובים, אתה יודע שחוץ מבית הכנסת אני תומך כלכלית גם בשלושה אברכים? בסדר, אמרתי, אבל בשביל מה ההצגה: למה הכית את עצמך על החזה לפני שעה וצעקת "אשמנו, בגדנו, גזלנו" אם אתה לא מתכוון לזה. פרץ הניח את האומצה החצי אכולה על הצלחת ובחן אותי שוב, בפעם השנייה מאז הפגישה שלנו ליד הבאסטה, מתעכב על כל זיף בפניי באור המעומעם של המסעדה. הפסקתי לטבול את הצ'יפס במיונז והסתכלתי חזרה כמו חניך בתנועת נוער שאמר את הסיסמה הלא נכונה במודע.

בוא, בוא החוצה הוא אמר בתום הסקירה, וזרק כמה דולרים ליד פחיות השתייה.

יצאתי אחריו והתחלתי לחשוש שבמקום למצוא ספה לנחות בה הלילה אני עומד למצוא אגרוף בפנים. פרץ הלך ממוקד מדק העץ של הטיילת לכיוון החוף, מתעלם מזוג בחורות שברכו אותו לשלום בעברית, דואג לבדוק בתנועת ראש שאני אכן הולך מאחוריו. הוא נעמד על קו הגבול בין החול היבש לחול הרטוב והתחיל להתפשט; כובע מצחייה, נעלים, מכנסיים, טבעות מאצבעות מהידיים, גופיה, שעון מזויף של קריטיה, ארנק תפוח, תחתונים לבנות. הוא הניח אותם בערמה על כיסא ים מקופל והתחיל לצעוד אל עבר המים. אני טובל עכשיו, הוא אמר לי בקול שהלך והתרחק, ומתנקה מכול החטאים. ככה זה מסתדר לך?

הדמות שלו נעלמה לתוך החור השחור והשמיעה קולות חיכוך במים. ספרתי שבע עליות וירידות, הפסקות קצרות לתפיסת אויר, ושוב צלילה. הוא ממלמל פיוטים במנגינה בכל עליה: חטאנו לפניך; רחם עלינו; הדור בנפלאות; ותיק בנחמות; זוכר ברית אבות.

התקרבתי לחוף והכנסתי את אצבעות הידיים שלי לבדיקה – השמש צלתה את האוקיאנוס השקט במשך היום עד שהמים היו חמימים, מזמינים. התפשטתי.  פרץ זיהה אותי בתוך המים. בקול שלו היה שמחת ילד קטן בחופש הגדול. זה נראה לך בסדר, הוא שאל אותי, אם אני אשתין כאן במים והרגע טבלתי באותם המים בקדושה?

[הסיפור "על דעת המקום" הגיע לשלב הגמר בתחרות פרס ספיר ליצירה צעירה לשנת 2014, ופורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", ערב יום הכיפורים 2015]

מודעות פרסומת

המלך בשדה (סיפור קצר)

עמיחי חסון, סיפור קצר, הארץ

[הסיפור הומלץ בידי השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת תשע"ד, (מוסף "תרבות וספרות", 5 במאי 2014), והתפרסם גם באנתולוגיה: "דרושה חברה לתקופת החגים – אחד-עשר סיפורים קצרים לימי אלול-תשרי" (הוצאת אינדיבוק, 2014)]

מכוניות חופשיות שורפות את האספלט בכביש המוליך אל חופשת שלהי הקיץ באילת, משאירות אחריהן ענן עשן שחור, שמתקדם בעקשנות אל עמדת השמירה של מחלקה 2, נקודה קטנה במדבר. אבות מכריסים מצביעים עליה מחלון המכונית הממוזגת ואומרים; תראו ילדים, הנה חיילים על טנק. אחר כך הם צופרים לשומר העייף במחוות הזדהות מגושמת, וממשיכים בנסיעה מואצת אל הבוּ‏פֵה האינסופי של ארוחת הבוקר במלון, רגע לפני שהחופש נגמר וחוזרים לחיים ו"דבר אתי ביום ראשון". ואת מי מעניין בכלל, חוץ מאשר את המ"פ הטַוָּוסִי של הפלוגה, שהדבר הזה שהם שומרים עליו בפתח שטח האש "חמישים דרום" הוא נגמ"ש פומ"ה הנדסי ולא טנק, ושהוא לא מתניע כבר שעתיים וחצי.

עד שיבוא הגרר מוטלים סביבו שמונה ביינישי"ם וסמל חילוני, ומ"פ שהולך ובא בג'יפ שלו, סובב את העמדה לראות שבאמת, אחד מהחיילים עומד תמיד בשמירה ו"שומר כמו שצריך" – עם וסט מצ'וקמק וכומתה כסופה על הראש ומכשיר קשר ביד ומחסנית בהכנס – למען יראו וייראו הנופשים המדרימים מחיילי מחלקת בני ישיבות ההסדר באימון המתקדם של חיל הנדסה קרבית.

השמירה בסבבים, והכומתה לוחצת על ראש החייל השומר ונדבקת לכיפה שמתחתיה. מי שלא בסבב מתבטל בטלה מתוקה ומנחמת כפי שרק בטלה במדים יכולה להיות. הספרים נשלפים מהווסטים: משניות קטנות עם פירוש קהתי; ספרים מספרייה לעם; דפי מגזין של "בלייזר" מוחבאים היטב בתוך חוברת מורשת קרב; ספרוני ברסלב בעטיפות צבעוניות. טלפונים סלולריים לחיילים אסורים בפקודה.

ליד הצֵלנית המאולתרת יושב רוזמן וקורא בקול את "מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן מברסלב. הציציות שלו יוצאות מהמכנסיים ונחות על הקרקע כמו ידיים רפויות, שוקעות בחול הפודרה שנלעס תחת גלגלי הפומו"ת עד שהפך אבקה. רוזמן אומנם בא מאותה הישיבה כמו שאר המחלקה, אבל הוא כבר לא אתם. עוד שנה, כשהם ישתחררו חזרה אל בית המדרש הסלעי והסרוג שלהם, הוא יעזוב לישיבה אמיתית בצפת, ככה הוא אומר להם, ישיבה של ברסלב, שלא מקדשים שם את הנשק והגסות של הצבא, שלא מחפפים בה בהלכה כי המג"ד אמר שיש תרג"ד, שלומדים שם כי רבינו אמר שעיקר כלי זינו של המשיח הוא תפילה, שאפשר לכבוש את כל העולם בניגון. רוזמן גם אומר שאחרי שיעזוב לא ידבר עוד עם אף אחד מהמחלקה, אבל בינתיים הם מגבים אותו מול המפקדים, מנסים להסביר למה הוא מגיש קבילות כשלא נותנים לו לטבול במקווה אחרי קֶרִי לילה, ולמה רק הוא מוחא כפיים באמצע השקט של תפילת עמידה, ולמה הוא ממלמל "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני שהוא זורק לפח, שבת אחרי שבת, את כל העיתונים שמגיעים לפלוגה.

רוזמן יושב קרוב, אבל ארתור הסמל נהנה להתבונן בו דרך המשקפת, רואה איך הוא קורא בספרון, וחופן בידו מדי פעם קצת מחול הפודרה, ושופך אותו על ראשו – כמו חתן בחופתו, שהעפר נמשח על פדחתו כזכר לחורבן המקדש וירושלים. ארתור שאל אותו מה הוא עושה, ורוזמן אמר שהוא מסמן את הגלות על המצח, לזכור אותה במקום הטֹטָפֹת.

ארתור לא נכנס לזה. הבוז שלו חרישי. עוד שנה וחצי, כשישתחרר ויטייל בעולם, הוא ינסה להסביר לתיירות נורדיות בטְרֵק על הדתיים שהיו לו על הראש בצבא. אנקדוטה. אולי לארתור לא אכפת, אבל לאלישיב שיושב לידו אכפת מאוד. הוא מפחד שהשם הרע שרוזמן מוציא למחלקת הבינישי"ם גובלת ב"חילול השם" חמור, כזה שעוד עלול להפריע לו לצאת לקורס קצינים. גלות?! צועק אלישיב לרוזמן; איזה מין דבר זה יהודי עם מדים ונשק בארץ ישראל שאומר שהוא בגלות?! רוזמן עונה לו שהמדים האלה הם גלות ושכולנו בגלות, גלות הנפש והגוף, וששם, כמו שאומרת בת המלך בסיפור של רבי נחמן,  לא טוב. המקום הזה לא טוב.

שני פרחי התנאים עוד היו ממשיכים להתווכח, אלא שארתור רואה במשקפת את הג'יפ של המ"פ מתקרב. בתיאום שאין לו דבר עם המקרי, הוא אומר מיד, שאם כבר תקועים כאן, הגיע הזמן לחזור על נוהל הרמת השד"מ; הרמת שדה מוקשים. בכל זאת הנדסה, חבר'ה, לקום. בפקודה לקום. והנה זה קורה כמו תגובה למלת קסם: בחוסר חשק הספרים נסגרים והמכנסיים מנוערים מהפודרה. רוזמן גומר את הסיפור, מחייך אל ארתור ומצטט את השורה האחרונה: "ואיך שהוציאה לא סיפר. ובסוף הוציאה".

עכשיו המ"פ משעין את נוצות הטווס שלו על הג'יפ ומתבונן בארתור מצייר קווים בחול ומפלס בהם שדות מוקשים דימיוניים. למשמע הקריאה שלו קורסים החיילים המדמים את תהליך ההרמה בגופם; מחול הזוי של גברים ירוקים מתמוטטים אל קרקע מובסת, נצבעים באיפור יבש, מסוכר.

בעוד הם על הרצפה, קרב המ"פ אל ארתור וטופח על עורפו כמו אח גדול ותחמן ואומר שזה טוב מאוד. טוב מאוד. ואחרי רגע הוא אומר, והפעם בשקט, הגרר יבוא רק מחר בבוקר. יש שם עומס ואין מה לעשות. וכבר צעקתי על ברזאני. ושמע, אני צריך איזה מַעְרוּף קטן ממך; נעלה את כולם בטיולית לבסיס, אבל אתה תישאר כאן הלילה לשמור עם שני חיילים, ערן יארגן לכם חמגשיות לארוחת ערב.

ארתור מנסה לא להזיז את שרירי הפנים. הוא מהנהן בראשו לאות הסכמה, והמ"פ עוזב את עורפו ופונה אל הג'יפ. רוזמן, עדיין שכוב על הקרקע, לוחש שהכול חרא, שהם כמו יהודונים בשְטֶטְל שמפחדים מהפריץ – מזדחלים כי איזה ילד עם דרגות צעק לזחול – ועכשיו גם ארוחות ערב חרא. ואלישיב מגיב מולו; תראו-תראו את הבחור עם הפאות אומר לנו יהודונים! וארתור הסמל אומר לאלישיב לשתוק, ופונה אל רוזמן, שמחייך את ניצחונו הקטן ופוסק, יש לך שבת רוזמן. ואלישיב, שעכשיו תורו לחיך, פונה אליו ואומר; איך זה לסגור ארבעים וארבע יום, הא רוזמן? ובעוד האצבע של ארתור מנתרות אל גופו של אלישיב, פותח המ"פ את החלון ומסכם; כל הכבוד שני קונילמל, אתם נשארים כאן הלילה לשמור.

הג'יפ נעלם מהאופק והבטלה חוזרת לשגרתה. רוזמן ואלישיב תופסים כל אחד את ספרו בידו ואינם סרים ממנו ימין ושמאל. ארתור משחרר את שרירי הפנים ונפנה להחיות את רוחו בשאריות הבטרייה של הטלפון הסלולרי, בזמן ששאר החיילים מחסלים חפיסות חטיפים עד אחרון פירוריהם. במכשיר הקשר חודלים המטווחים הסמוכים אש לכבוד החשיכה, ורוזמן מתעייף מלנסות לקרוא באור מועט ורק מביט אל השמים.

מששקעה השמש סופית, קם רוזמן מהקרקע כמו מסוכת אבלים בתום שבעה והכריז; נגמר אב! זמן מעריב ראשון של חודש אלול! והוא מוחה כפיים ומרים אנשים מבטלתם וצועק; מלכו של עולם יורד לשדה יהודים, המלך בשדה! המלך בשדה! שלושה חברים קמים לרקוד אתו במעגל סביב הפומ"ה התקולה כמו בריקוד סביב בימת החזן בימי הישיבה, והרובים נחבטים בעצמותיהם בכל קפיצה. הקול שלהם, שהתרגל לצעוק "הקשב!", משחזר עכשיו צעקות מזמן אלול בבית המדרש, ויש בו כנות גדולה כל כך, עד שאפילו אלישיב נשבר, וקם אל המעגל כמי שאינו רוצה לפרוש מהציבור. רק ארתור נשאר לשבת וצועק ממקומו;  חבר'ה מספיק, מספיק בפקודה. ורוזמן עונה לו; הקשב הסמל! המלך בשדה מוקשים הסמל! המלך בשד"מ! המלך בשד"מ!

הפודרה פורחת בתזוזות הרגליים של הריקוד הישר אל פניו של ארתור, שמתרומם סוף סוף ונעמד באמצע המעגל, מנסה לתפוס את מבטו של רוזמן הסובב בקרוסלת החיילים המהירה. אתה מסתבך יא טמבל, הוא אומר לרוזמן, אין לך מושג כמה אתה מסתבך. רוזמן תופס בתגובה את ידו של ארתור ומכניס אותו כנגד רצונו למעגל, גורר אותו יד ביד כמו קרוב-רחוק שהוכרח לרקוד במעגל החתונה.

ארתור לא מבין מדוע, אבל ההתנגדות שלו פוסקת. הוא משתלט על קצב הריקוד המהיר כמו שמשתלטים על נשק. רגלים וידיים זזים, גופים רבים רוקעים בסופת חול לילית סביב גוויית המשוריין. ארתור מוצא את עצמו צורח בלי שליטה; המלך בשד"מ! המלך בשד"מ!

דרושה חברה לתקופת החגים – לרכישה


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter