Posts Tagged 'עוזי וייל'

יהוא ירון והגעגוע – ראיון לרגל צאת האלבום החדש

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 26.7.2013]

לא באמת כותב שירי אהבה. יהוא ירון (צילום: עומר מסינגר)

שני עננים מרחפים מעל "אמן השכנוע העצמי", האלבום החדש והיפה שהוציא יהוא ירון לאחרונה, וכל אחד מהם צובע את השמים שלו בצבעים חדשים, כאלו שלא הופיעו באלבום הבכורה המצליח שהוציא לפני שנתיים, "דברים יומיומיים כאלה".
ענן אחד, לבן ושקט, בא בדמותה של בתו הבכורה אילה, שהריונה ליווה את הריון האלבום. בין שני ההריונות הוא מוצא לא מעט קווים מקבלים; "למרות שבאלבום יש לך יותר שליטה על האופי, אתה מחנך את האלבום לפני שהוא נולד".
לענן השני, הגשום והזועף, אחראית מחלת הטרשת הנפוצה שממנה הוא סובל. "המחלה אמנם אובחנה אצלי כבר בזמן הקלטת האלבום הקודם", מספר ירון, "אבל היא לא הייתה שם כשכתבתי את השירים לאלבום ההוא, ולכן גם היא לא הייתה נוכחת". ב"אמן השכנוע העצמי" המחלה מופיעה כחלק מהעיסוק המורבידי הכללי שהאלבום עמוס בו, עומס שמתנגש בציפייה הגדולה ללידה ולחיים. הצמד הידוע בשם ארוס ותנטוס. "אפשר להגיד שיש באלבום יומן של תקופת ההיריון", אומר ירון, "תיעוד קצת אמורפי. הרבה מהשרים הם כאילו שירי אהבה".

דגש על הכאילו.

"כן. כנראה שאני לא באמת כותב שירי אהבה".

"המחלה שלי דורשת בשלומך / והיא נוברת במדף התקליטים / בכל פינה בבית היא תלויה על הקירות", שר ירון בשיר "היא". המדפים בבית הנעים של ירון, אשתו מירב שחם והבת אילה (כבר בת 7 חודשים) מעל כיכר מסריק בתל אביב מחביאים אותה היטב. הבית עמוס תקליטים וספרים. הרבה עמוס קינן, הרבה יורם קניוק ("היהודי האחרון הוא כנראה הספר שאני הכי הרבה אוהב בעולם, זה הגוד סאן של הספרים"). מותו הטרי של קניוק, אף על פי שירון לא הכיר אותו אישית, עדין מעסיק אותו. קניוק, הוא מצהיר, "השפיע לא מעט על האלבום הזה"

אני שומע אותו חזק בשיר "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה".

"גם, לא רק. אני חושב שאצל קניוק יש לך במשפט אחד את הכול ביחד; האישי שלך וההיסטורי שלך, וההיסטורי של המשפחה שלך והעם שלך וגם ההיסטורי של העולם. הוא כל הזמן עסוק בלכתוב את האמת תוך כדי שהוא ממציא אותה. כל התחום הזה של אמת ושקר אצלו הוא מורכב ומרתק. הוא יכול לכתוב במשפט אחד את כל הדברים שאני מנסה לכתוב עליהם אלבום, אתה יכול להתנדנד על הענפים האלה לנצח".

יש תחושה שהפעם אתה רוצה לספר באלבום הזה סיפור.

"ניסיתי ליצור נרטיב מאוד כללי, יותר במובן של אחידות נושאית ומוזיקלית. בניגוד לאלבום הקודם, באלבום הזה ביקשתי צלילות. האלבום הקודם היה, באופן כללי, דחוס ואינטנסיבי. זה לא שאין את זה כאן, יש את זה כי זה אני, אבל הפעם החולצה שרציתי ללבוש היא יותר אוורירית – דווקא בגלל שהרגשתי שמה שאני אומר כאן הוא יותר טעון, יותר אישי".

אתה מרגיש בתהליך את "מבחן האלבום השני"?

"לאו דווקא בהקשר של קהל, אלא יותר להוכיח לעצמי שהאמנות שלי סוחבת מים בכלל. באתי לאלבום הראשון עם כל החיים שהיו לי עד אז. מצבור גדול של שלושים שנות חיים שמספקות המון חומרים. בנוסף זה גם שלושים שנות חיים שאתה מפנטז על "איך יישמע האלבום הראשון שלך?". נראה לי שלאלבום ראשון אתה תמיד מגיע בפנטזיה וברעיונות של "מה זה בשבילך לעשות מוזיקה ולכתוב שירים". באלבום הזה התהליך היה אחר: כתבתי, עשיתי סקיצות, חזרות וישר להקלטות. זה היה כמו להסתובב עם מצלמה, כאילו עשיתי סרט תיעודי. מכאן אולי הנרטיב הגדול של האלבום, התעסקות באמת".

"אומן השכנוע העצמי".

"אתה יכול להסתובב שבועות שלמים עם הרגשה רעה שאתה לא יודע מאיפה היא באה, או דיכאונות שונים. יש תכונות שקיבלת בירושה מההורים או מהחברה – "אני לא באמת כזה" כמו שאומרים. אני חושב שאם זה משהו נרכש, אתה יכול גם לאבד את זה – וזה דורש הרבה שכנוע עצמי. גם המחשבה שאתה יכול להיפטר מזה זה שכנוע עצמי. כל העניין הזה הוא פילטרים שאתה שם על האמת, גם כשאתה מדבר לעצמך וגם כשאתה מדבר אל העולם. הרבה מהבעיות שלנו קשורות בזה, ויכול להיות שגם כל הפתרונות קשורים לזה בסופו של דבר".

אתה מצליח בכתיבה להשתחרר מעצמך?

"אני לא מצליח לכתוב על דברים שהם לא אני. זה משהו שאני מגלה אותו. כל פעם שניסיתי לכתוב על דברים אחרים זה לא היה ממש מוצלח. מה שמוזר ומשמח מבחינתי זה
שדווקא השירים שאני אומר עליהם 'זה משהו שבנאדם אחר לא יכול להתחבר אליו, זה רק שלי' אלו השירים שבאים האנשים אחרי הופעה או כותבים ברשת שהם עברו איתם חוויה. מצטטים משפטים שמבחינתי הם ממש תיעוד אישי לגמרי ומסבירים איפה זה פגע בהם".

יש באלבום שני טקסטים לא שלך, אחד של הסופר האיטלקי קורציו מלפרטה וגרסת כיסוי ל"עפר באדמה ("Dirt in the ground”) של טום וייטס, שכבר הופיע בפרויקט ”שירים משומשים”  של אתר ”עונג שבת”, אבל בגרסה קצת שונה.

"במהלך הכתיבה של האלבום היה ברור שהשיר של ווייטס יהיה שם בגלל האופי שלו, אבל גם היה ברור שהוא יוקלט מחדש, שהוא צריך להיכנס לשפה של האלבום, לאווירה שלו, שהיא מאוד חיה. מין אפקט של לייב. הרבה מזה קשור לדרך ההקלטה. האלבום הוקלט לייב, כל כלי הנגינה פחות או יותר. רצינו להשיג את החום של הלכלוך, והרבה מהמניפולציות נעשו כבר בהקלטה עצמה. סאונד תופים הוא בעיניי דבר עיקרי באלבום. היה חשוב לנו שהסאונד שלהם ישקף את החדר הגדול שבו הקלטנו. אני מרגיש שכמו שאני מדבר איתך על הלידה והמחלה כשני קטבים באלבום, ככה גם בסאונד: יש התופים והפסנתר שהם תופסים את הכול".

יהוא ירון נולד בירושלים בשנת 1981, וגדל במקומות רבים במרכז הארץ. הוא למד במגמת ג'אז בתיכון אלון ברמת השרון, והתחיל לנגן בגיטרה בס. בעקבות הצעה לקבל חינם קונטרבס תמורת נגינה בהרכבים, הוא התמקצע על הכלי שהפך למזוהה איתו יותר מכול, אם כי הוא טוען ש"לנגן קונטרבס זה הדבר שיוצא לי לעשות הכי פחות בזמן האחרון. אני יותר כותב, מפיק ומנגן בס".
במהלך השנים הוא היה חבר במספר הרכבים (River Styx, פאניק אנסמבל, קטב מרירי, חלוק חד פעמי) הפיק את האלבומים של ”כלבי רוח”, רן שחר ורות דולורס וייס (”בהפקה אני והאמן מתחתנים לרגע – לטוב ולרע”), וליווה את זאב טנא, רונה קינן, גלעד כהנא ואביב גדג’. בגדג’ ווייס, חבריו לסצנת מוזיקת האינדי הישראלית, הוא רואה ”חברים הכי טובים. הדבר הכי קרוב שיש לי לחברי ילדות. אנחנו רצים ביחד כבר הרבה זמן – ואין לי חברים הרבה זמן, יש לי חבר אחד מהתיכון וזהו. ובגלל שאת שניהם
ליוויתי הרבה זמן לפני שבכלל פתחתי את הפה, הם הפכו להיות ההשפעות הכי גדולות שלי”.

השפעות שחדרו גם לאלבומים?

"באלבום הראשון זה חדר בצורה ממש מודעת, הרגשתי את זה קורה וזרמתי עם זה. יש שם ממש ציטוטים מאביב. פתאום שמתי לב, למשל, שאני אומר באחד השירים 'כל מיני רעות חולות' – שזה שורה מ'יוון' של אביב. גם באלבום החדש זה נמצא, אבל ברמה פחות מודעת. יצא שהאלבומים שלנו יוצאים אחד אחרי השני".

נדמה לי שחלק מהקסם ב"ילדים של מהגרים" (האלבום האחרון של גדג') הוא ההרכב שנבנה סביבו והיכולת של הלהקה לגבות את החומרים האישיים.

"מה שמדהים זה כמה אנחנו, כלהקה, היינו מאוד מעורבים באלבום של אביב, הכול מאוד אישי. ומצד שני, מהרגע של המיקסים לא באמת ידענו מה קורה, לאן האלבום התגבש, לאיזה כיון הוא תופס, מה האופי שלו. גם הקלטנו הרבה יותר שירים ממה שבסוף נכנסו. לכן השמיעה הראשונה של האלבום כאלבום הייתה הפתעה
כל כך גדולה וחזקה בשבילי, ממש לגלות את האופי המשותף, את האחידות, אפילו להבין פתאום שירים בגלל המיקום שלהם באלבום. היה לי כיף להיות בתוך האלבום בזמן ההקלטות, ומצד שני זכיתי בפריבילגיה של לשמוע אלבום בפעם הראשונה".

חוץ מההשפעה של אביב ורות יש באלבום גם השפעה חזקה של שירת פולק שחורה.

"יוצא לי לשמוע המון 'הקלטות שטח' של מוזיקולוגים אמריקנים מהחצי הראשון של המאה העשרים. חומרים שהוקלטו בבתי כלא ובשדות, לרוב של אמנים לא מוכרים או אנשים שהם בכלל לא 'אמנים' בהגדרה. זה לא הקלטות מקצועיות כל כך, מסתובבים עם מיקרופון ומקליטים, ויש בחספוס האמיתי הזה המון בשביל אדם שמפיק מוזיקה ומתעסק בליטוש מוזיקלי, ומשהו מזה חדר גם לסאונד.

"יש תמיד גם ג'אז ברקע. ג'אז היה חלק מההתחנכות המוזיקלית שלי, אבל יש לי גם סלידה מכל מיני דברים שם. השכלתנות למשל. זה שכדי להגיד משהו משמעותי אתה צריך לדעת המון, וכשאתה יודע המון אתה עסוק בלהראות כמה אתה יודע… ולא להביע את עצמך. אני אוהב את הדברים היותר פרומים: ג'ון זורן, אורנט קולמן. אנשים עושים את הדברים הכי חדשנים בעולם ואז אתה שם את אורנט קולמן – והוא הרבה יותר חדש מהם".

אתה חוזר שוב לקברט, גם באלבום וכמובן גם על הבמה. מעניין אותך לעשות משהו שהוא קברט גמור?

"קברט בא מהדי־אן־איי שלי, תמיד נמשכתי לזה. ובגלל איך שאני מופיע באמת מציעים. אבל כישורי המשחק שלי, מסתבר, לא מדהימים. כשעשיתי אודישנים זה תמיד היה מביך ברמה בלתי נתפסת, אני כנראה השחקן הכי גרוע בעולם. כשמדובר בחומרים שלי, כשאני מתעסק בעצמי, אני מצליח לעשות את זה. לא בחומרים של אחרים".

43,686 שקלים הצליח ירון לגייס מ־353 תומכים ומעריצים באתר מימון ההמונים headstart. כסף שאפשר לו להוציא את האלבום עצמאית, ללא תלות בחברות הגדולות. בניגוד לפרשת עוזי וייל, שפרויקט הגיוס שלו עבור ספרו האחרון ”חמישה חלומות” הסתיים (על אף הסכום המרשים) בכאב גדול לכל הצדדים ובהעלאת שאלות קשות על עצם הקונספט, התומכים של ירון מרוצים. ”אני יודע שיש הרבה דעות על הפלטפורמה הזאת”, אומר ירון, ”אבל דבר אחד בטוח, לפחות במקרה שלי, זה לא השפיע על היצירה”.

בעצם, בניגוד לוייל שהלך לבסוף עם הוצאת ספרים גדולה, אתה הוצאת את האלבום לבד.

"עצם הרעיון של מימון המונים נראה לי מבריק ונכון. עשיתי את גיוס הכסף כדי לעשות לבד את מה שבאלבום הקודם השגתי עם חברת תקליטים. בשני המקרים, אגב, היה לי כבר
מאסטר ביד. יש הרבה טענות על התערבות ולכלוך בשיטה של מימון המונים – ואולי זה גם נכון בחלק מהמקרים – אבל אני חושב שלפחות מבחינתי זה תהליך נקי נקי.
"ההצצה שנתתי מהאלבום במסגרת ההד־סטארט הייתה רק חצי שיר מחזרה, היה חשוב לי לא להרוס למאזינים את ההנאה של לשמוע אלבום שלם בפעם הראשונה – כמו שאני אוהב
כמאזין. כמו שאני רואה את זה, אתה לא מבקש במימון הזה טובה מאף אחד. כל מי ששם כסף מקבל תמורה – אלבום זה בטוח, אבל לפעמים גם הופעה פרטית בבית. שני אנשים (ששמו 2,500 שקל, ע"ח) יקבלו את זה"

אז עושים חזרות להתמקמות בסלון?

"בטח, זה נהדר בעיניי".

מודעות פרסומת

עוזי וייל וההקדמות

עוזי וייל עבר לכתוב הקדמות. ריימונד קארבר ('שירים'), מארק סטרנד ('שירים'), יורם קניוק ('היהודי האחרון'), עוזי וייל לעצמו ('השער האחורי') ועכשיו ארנסט המינגווי ('סיפורי ניק אדמס') – כולם פותחים במבואות אישים של וייל. כלום כתובים היטב, חלקם – כמו זו של סטרנד – ממש מעוררים קנאה. הם כל כך טובים עד שאתה שוכח שבסופו של דבר הם מספרים את אותו סיפור: וייל נולד פעם נוספת בקראו את הספר לו הוא מקדים, חייו השתנו, הוא הניח את ידו מקארבר/סטרנד/קניוק/המינגווי וראה עולם חדש.
יותר מהכל ההקדמות האלה רק מעוררים את הגעגוע לטקסט חדש של וייל, טקסט שנדמה שנגזל מאיתנו כבר זמן רב.

מתחשק לי לעשות לוייל את מה שהוא עושה לאחרים. לכתוב על איך כנער קראתי את 'ביום שבו ירו בראש הממשלה' מעותק שקניתי בעשרה שקלים מאחת החניות באלנבי, וחשבתי: 'ככה ממש אני רוצה לכתוב'. על ההתנפלות ביום שישי על 'השער האחורי', על 'הסבר קצר על מוות ואהבה' שמתחבא בסוף 'אושר' ונדמה שציטטתי אותו יותר מדי פעמים.
אבל נראה לי שאני לא טוב באמנות הזאת, אומנות ההקדמות.
עוזי וייל בשבילי הוא מה שאדם ברוך קרא לו 'סוכן תרבות' – אני חייב לו את השירה האמריקאית המודרנית, את ההומור המשונה שלו שמדבר בי, וכמובן את שלום טושקה.

הקדמות רק מעוררים את הגעגוע לטקסט חדש. עוזי וייל

פעם קיבצו את כל ההקדמות שכתב הרב אשלג לספרים תחת השם 'ספר ההקדמות', ויצרו ספר מבוא לא רע לתפיסה הקבלית שלו. אולי יבוא יום ונעשה את זה גם לעוזי וייל ותחנות התרבות שהוא כותב עליהם. אבל אחרי שגם בשבוע הספר הזה יצאתי עם שתי הקדמות וללא ספר חדש אני רק רוצה לבקש:
בחיאת עוזי, שחרר לנו משהו.

והנה טקסט של דויד מאמט (מתוך 'כתיבה במסעדות') שוייל תירגם ושתל בהקדמה של סטרנד:

'האם א-לוהים מת?' ו'למה אין יותר סרטים טובים?', הן פחות או יותר אותה שאלה. שתיהן מודות שהמיתוסים שלנו אכזבו אותנו – שהתחלנו לשפוט אותם בצורה רציונאלית, ומצאנו שהם לא מספקים. אנחנו רוצים לראות את אברי המין של השחקנים על המסך, ולהיות בטוחים שהם 'ביצעו את הפעלולים שלהם בעצמם'. אנחנו מבקשים מהמשיח שיזרוק את עצמו מגג הבניין. כשאנחנו מתרגמים את הטקסטים שלנו לחוויה רציונאלית, אנחנו מונעים מהם את מטרתם, והיא להגיע לתת מודע שלנו ולטהר אותו מחרדה ומאשמה. למעשה, אנו דוחים את עצם האפשרות שלנו לפתור בעיות – את היכולת להתמודד עם המופשט. אבל כשאנו פועלים כך, אנחנו בעצם מתעלמים מהבעיות המופשטות של חיינו, דוחים את פתרונן שוב ושוב, ומתעסקים רק עם מה שעל פני השטח – עם המובן וההגיוני. מכיוון שהבעיות הלא מודעות הן הבעיות הגדולות ביותר של חיינו, ברגע שאנו מתכחשים לקיומם אנו יוצרים חרדה אמיתית, אישית וחברתית. החרדה הזאת מטופלת על ידי הטלויזיה. על ידי בידור יום יומי, נגיש, מיידי, שמרגיע את כל הפחדים שלנו ברמה המיידית והשטחית ביותר – אבל לא עושה דבר לפתור אותנו. שטחיות, כי זה אינו טיפול בקתרזיס, אלא בהרדמה; הוא לא מטהר, הוא רק מטאטא את פני השטח. זה מה שעושה הטלויזיה. טלוויזיה היא המכשיר דרכו אנחנו מתנקים, מדי ערב מרגשותינו השליליים. הטלויזיה עושה טקס מחוסר הנחת שלנו (הדיווח היומי על מחדלי הפוליטיקאים); מהצער שלנו (בשידורי יום הזיכרון); ומהאושר שלנו (על ידי ארבע ערוצי סרטים שמשדרים מאתיים סרטים ביום שכמעט כולם נגמרים בהפי אנד). התוכניות הללו אינן מסוגלות להגיע לעומק הרגשי בו אמורה הטלויזיה לגעת. כך שה"נושאים" שהטלויזיה מטפלת בהם, הם לא יותר מאשר נוסטלגיה והיכולת להיות מעורבים באמת.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter